קינגסטון 3 - על קרח דק

פרולוג — אינדיה

חודש פברואר

"תזכיר לי שוב למה אני מענה את עצמי?" אני לא טורחת להסתיר את הסרקזם שלי מאחי. סרקזם היא שפת האהבה שלנו. ככה זה מאז שהיינו קטנים. חוץ מזה, יש לי תחושה שהוא שומע את גלגול העיניים שלי מהצד השני של הקו ומחייך.

אטלס תמיד מחייך.

"אני לא צוחקת, יורד גשם. חסרים לנו עובדים בביזי בי היום, ואני כבר באיחור. עדיף לי פשוט לחזור הביתה ולעזור לסבא." אני לא מוסיפה שהודות לביש מזל ושלולית בחניה, נעלי הסירה שלי ספוגות מים, ויש סיכוי קטנטן שדקרתי את העין עם המסקרה שניסיתי למרוח בזמן הנסיעה שלי לכאן.

טוב... לא ממש בזמן נהיגה. בזמן עצירה באור אדום.

לא הרגע הכי גאה שלי. אבל להגנתי, הריסים שלי בלונדיניים, ולא בגוון כהה. הם לבנים כסיד. לא מחמיא בעליל. משהו שציינו בפניי בתיכון באופן יום־יומי לפני שאימא שלי סוף־סוף נכנעה והסכימה לי להתאפר.

בנות מתבגרות הן מניאקיות, אגב.

"תנשמי, אינדי. כשאת מאחרת את עדיין מקדימה את כולם. אני יודע שסבא אומר שמאחרים כשמגיעים בזמן, ומגיעים בזמן כשמקדימים בחמש דקות, אבל זה לא נכון."

אני נשבעת שאטלס בורך בגנים שאננים כשנולד. הם דילגו עליי לחלוטין והכו בו בעוצמה אחרי אחד־עשר חודשים. "אני נושמת, חכמולוג. אני פשוט ממש רוצה את העבודה הזאת. יש לי רק כמה חודשים לפני שאצטרך להחזיר את הלוואות הלימודים שלי."

אטלס נאנח בזמן שאני נעצרת מול בית הספר בקרוידון הילס. "תמיד יש לך את האפשרות לדחות את ההחזר."

"כן, אני יודעת. אבל שיעור הריבית בשמיים, ואני לא רוצה לדפוק את עצמי ולהיות ענייה כל החיים." חייתי ככה שני עשורים, והחוויה הספיקה לי מעל ומעבר.

אני מחפשת סביב את הזמזם שיש לרוב בתי הספר היסודיים מחוץ למשרד הראשי, ואז מחייכת כשאני מוצאת אותו בדיוק באותו מקום כמו בכל בית ספר שבו התראיינתי בחצי השנה האחרונה. "תקשיב, אני בדיוק נכנסת. אני חייבת לסיים. תאחל לי בהצלחה." אני מנתקת את השיחה לפני שהוא עונה ומאלצת את כתפיי להתיישר לפני שאני לוחצת על הכפתור.

הפעם אצליח.

אני בטוחה בכך.

זה יהיה בית הספר שיעסיק אותי.

אחרי שעתיים, אני שוקלת מחדש כל החלטה שלי מארבע השנים האחרונות. כולן מחושבות ומתוכננות לפרטי פרטים. היחידה מהן, שטכנית הצליחה, הייתה לסיים את הלימודים באוניברסיטה בשלוש וחצי שנים במקום בארבע. סמסטר שלם של הלוואות סטודנטים שלא אצטרך להחזיר. אבל נראה שהתוכניות למצוא עבודה אחרי הלימודים התפוצצו לי בפנים.

"תאטי רגע, אינדי. מה הם אמרו?" חברתי סופי מושיטה לי לאטה קרמל מלוח מהצד השני של דלפק המאפייה פיתוי מתוק, ואורזת כמה קינוחים עבורי בזמן שהיא מקשיבה לי מתלוננת על עוד ריאיון כושל. טוב, זה יותר כדי שאקח אותם לבית הקפה בבעלות סבי בצד השני של הרחוב.

"הוא לא אמר כלום," איכשהו, אני מצליחה לעצור את הדמעות שמאיימות לזלוג. "זאת בדיוק הבעיה. שוב הבריזו לי. אף אחד לא רוצה להעסיק גננת בלי שום ניסיון. אבל איך אשיג ניסיון בלי עבודה?" אני מעיפה זרועות באוויר. כועסת. עצובה. מתוסכלת. שלל הרגשות נלחמים אלה באלה. "אני מרימה ידיים."

הפעמון מעל הדלת מצלצל לפני שאני מסוגלת להודות לה, וקרוב משפחתה של בעלת המאפייה נכנס כאילו הוא הבעלים.

חליפה כהה.

שיער כהה אפילו יותר.

והעיניים החומות הכהות שננעצות בסופי כמו חץ מעלות בי צמרמורת.

"מה שלומנו היום, בנות?" דין דלורנטיס פוסע לדלפק כדי לקבל את מנת הפלירטוטים היומית עם חברתי. אני רואה זאת כסימן שלי לקחת את הקופסאות ולעוף מכאן.

הגבר הזה שווה ולוהט כמו ברזל מלובן, אבל הוא קצת מפחיד. והוא מודע לכך. ואני מתרחקת ככל הניתן מדברים מפחידים. הספיק לי כל הפחד שהיה לי בעבר.

"שוב תודה, סופי. נתראה מאוחר יותר." אני עוצרת ויוצאת החוצה, אבל עדיין עומדת תחת גגון המבנה, ומייצבת את הקפה שלי על הקופסאות ביד אחת כדי שאוכל להרים את הקפוצ'ון מעל הראש, מאחר שנראה שהגשם חזר.

בזמן שאני נאבקת בקפוצ'ון, מכונית ספורט שחורה ומסוגננת עוצרת בחריקה ליד המדרכה ומשפריצה עליי מי שלולית ובוץ, גורמת לי לקפוץ אחורה.

יש ימים שעדיף להישאר במיטה.

שעדיף לסמוך על תחושת הבטן ולחזור לישון במקום להתבגר.

היום הוא אחד מהימים האלה.

"שיט," אומר קול עמוק לפני שדלת מכונית נטרקת. "לא ראיתי אותך."

"כן... שמתי לב." אני מנערת את ידי הרטובה לפני שאני לוקחת את כוס הקפה שמעל לקופסאות ומסתכלת מעלה. ומעלה. אמממ... ומעלה.

אלוהים.

הגבר הזה גבוה. הרבה יותר ממטר שמונים, עם כתפיים שספק עוברות במשקוף בהליכה ישרה. אני מנחשת שהוא ספורטאי. ספורטאי חתיך. כזה שבטח יש לו ידיים גדולות שמתאימות לגוף הגדול הזה. מעניין מה עוד גדול.

"איזה חרא. הרטבתי אותך לגמרי."

"סלח לי?" אני פוסעת צעד אחורה, הקופסאות הלא יציבות שלי כבר פרחו מזיכרוני.

"השלולית," הוא עונה, ואני מודה שלא אמרתי בקול שום דבר בנוגע ל... אמממ... גודל שלו. ידיים גדולות — כן, ברור שהן יהיו גדולות — מושטות אליי כדי לעזור לי להחזיק את הקינוחים הארורים לפני שייפלו לקרקע. "למה חשבת שהתכוונתי?" הוא שואל בנימה זחוחה ומלאת יהירות.

עור ברווז חמים מעקצץ לאורך גופי כמו שלא עקצץ שנים — שנים — עד שאני עוצרת אותו וחוזרת לאפס. אני מסרבת לשקוע בקו המחשבה הזה. הבחור הזה נראה כמו חדשות רעות. כנראה לא עבור כולם... אבל בהחלט עבורי.

אני לא מעוניינת יותר בחדשות רעות.

הייתי שם. עשיתי את זה. קיבלתי את פרס הניחומים בתור הוכחה.

פאק. מה הוא שאל אותי?

הוא מכופף ברכיים, מנמיך את עצמו כמה סנטימטרים לגובה עיניי.

באופן לא מפתיע, העיניים שלו יפהפיות בדיוק כמו כל השאר.

"היי. אלה רק קצת מים." הוא מושך אותי פנימה מתחת לסככה של המאפייה, ומצחו מתקמט. "את לא עומדת לבכות, נכון?" דאגה מחליפה במהרה את הבלבול. "בבקשה, אל תבכי. אני לא טוב עם נשים שבוכות."

"נשים בוכות בגללך לעיתים קרובות?" אני שואלת. הגבר הזה לא יזכה לדעת שהייתי מוכנה לבכות הרבה לפני שהוא השפריץ עליי.

"ממש לא. יש לי ארבע אחיות, ושלוש מהן יאחדו כוחות כדי לכסח אותי אם אגרום למישהי לבכות."

הוא צוחק כאילו זה הדבר הכי טבעי לעשות, ואלוהים אדירים, הצליל הזה. הוא עושה לי דברים שאין לו שום זכות לעשות.

"רק שלוש מהאחיות שלך? אחותך הרביעית סדיסטית בסתר או משהו?" אני מתגרה ומתרחקת ממנו, מהדקת את אחיזתי בקופסאות הוורודות.

הבחור הגדול מחייך, ויש מצב שאני אתמוסס כאן. "לא. אחותי הרביעית יצאה מהארון הסדיסטי בשנה שעברה, כשהפכה לבת שש. כולנו כבר מודעים היטב לנטיות המרושעות שלה."

אני נושכת את שפתי התחתונה, מסרבת לצחוק. פגשתי את הבחור הזה כבר מיליון פעמים. לא אותו אבל כל כך הרבה כמותו. העיר הזאת מפוצצת בהם. סטודנטים עשירים, שחצנים ויפהפיים שקיבלו כל מה שבא להם בלי שהיו צריכים לעבוד יום בחייהם. הוא נראה יפה מבחוץ, אבל אני בטוחה שהוא עמוק כמו השלולית שהוא השפריץ עליי.

אני מעיפה אליו מבט פעם נוספת — כי אין משהו שאוסר עליי להעריך את האחד היפהפה הזה — לפני שאני מנענעת בראשי כדי לנקות אותו ממחשבות מלאות תאווה, שאני שומרת למאוחר יותר.

"יש לך שם, יפהפייה?"

"אכן כן," אני אומרת לו לפני שאני טסה לצד השני של הרחוב וחוזרת ליום שיצא מהסיוטים.

ג'ייס

מעניין מאוד...

חשבתי שאני מכיר את כולם בעיר. לפחות, כל אישה... טוב, בסדר. אני מכיר את השוות. והאישה הזאת — שבדיוק רצה ממני כאילו התחת החמוד שלה עולה בלהבות — פשוט יפהפייה.

אני עומד מול המאפייה של אחותי, מסתכל על הבלונדינית הקטנה דוחפת את הדלת של הביזי בי ומושיטה למישהו את ערמת הקופסאות הוורודות שלה לפני שהיא נעלמת מאחורי הדלת.

נראה שהגיע הזמן לחקירה קטנה.

"היי, סופי." אני ניגש לדלפק ומחייך אל המנהלת, שחסינה לחלוטין לקסמיי.

הבחור שהיא מפלרטטת איתו מסתכל עליי כמו חרק שהוא ישמח למחוץ תחת הנעל המצוחצחת שלו, אבל לא מסוגל בגלל העובדה שהבוס שלו — מי שמנהל את כל העיר הזאת — הוא במקרה גם הגיס שלי. וכיוון שממש כיף לי לעצבן אנשים, אני נשען מעבר לדלפק ומנגב קצת קמח מהלחי של סופי.

"מה אתה עושה כאן, ג'ייס? אתה לא אמור להיות בלימודים?" היא שואלת, מרפרפת בעפעפיים ממני לכיוון דין. ואז היא מכווצתאת האף ובוהה בי. "שתית?"

"לא. אבל אולי עדיין יש לי הנגאובר מאתמול. את יודעת איך זה. בכל מקרה, רציתי לעבור כאן ולראות את האופה הכי יפה בעיר לפני השיעור." יש מצב שאני מגזים טיפה, אבל אני צריך טובה.

"אלוהים אדירים," דין רוטן בלחש. "אני זזתי, סופי."

"ביי, דין." היא מחייכת שקועה בחלומות בזמן שהוא מתרחק, ואז נועצת בי מבט זועם בדיוק כמו אחת מהאחיות שלי לפני שהיא מוזגת כוס קפה ומושיטה אותה לי. "שתדע שאתה מניאק, ג'ייס קינגסטון."

אני מגחך ולוקח את הקפה לפני שתוכל לירוק בו. "מה שתגידי. הבחור הזה אידיוט אם הוא עוד לא הציע לך לצאת."

"מי אמר שאסכים?" היא פותחת שקית ורודה וזורקת לתוכה מאפין אוכמניות וכמה מפיות, ואז מעיפה אותה לחזה שלי. כשאני תופס אותה אבל לא עונה, היא מתקפלת. "בסדר. הייתי מסכימה. פאק, הייתי אומרת לו לעשות לי ילדים. אבל הוא לא מציע. אז למה שלא תספר לי מה משמח אותך כל כך בבוקר שישי זה?"

הכרתי את סופי כשהיא התחילה לעבוד עבור אחותי בשנה האחרונה שלי בתיכון. אף פעם לא היו לי חברות בנות. נראה לי שזה משום שאני לא מסוגל להיות ידיד של מישהי בלי לרצות לזיין אותה. המחשבה עלתה לי פעם או פעמיים עם סופי, אבל אחותי אמיליה קבעה את הכלל לפני שנים. אסור לצאת עם העובדות שלה. אף פעם.

זה כנראה לטובה.

"מי הייתה הבחורה שיצאה מכאן לפני שנכנסתי?"

היא חושבת לרגע, ואז מרימה את ידה לאמצע החזה שלי. "בערך בגובה הזה, בלונדינית, עם הרבה קופסאות ורודות?"

"כן."

החצופה מחייכת ומנידה בראשה. "אין לי מושג על מי אתה מדבר."

"נו, סופי. היא בדיוק נכנסה לביזי בי. איך אף פעם לא ראיתי אותה?" זה מציק לי ברמות.

"אני מניחה שאתה קצת מנותק, קינגסטון." הפעמון מעל לדלתות מצלצל, וזוג מבוגר נכנס. "היי, מר וגברת ווקר." סופי מביטה חזרה בי. "כדאי לך לזוז לשיעור, ג'ייס. שיהיה לך משחק טוב הערב."

אני מנופף לעברה אצבע משולשת ולוקח את השקית ואת הקפה שלי. "את עוד חייבת לי, סופי."

בבוקר למחרת, אני פוקח עיניים באיטיות כשגוף חמים מתכרבל אליי.

גוף שאני לא זוכר שנכנסתי איתו למיטה.

הראש שלי הולם בדופק אכזרי, ובבטן שלי עולה בחילה. אף פעם לא כיף להתעורר ככה.

אני מתרחק לאט־לאט, אבל היא מעיפה זרוע על החזה שלי ומגרגרת... כמו חתולה מזדיינת.

זאת בדיוק הסיבה שאני לא נשאר לישון. אני אוהב את המרחב שלי. לא איזו מעריצת הוקי דביקה שרואה אותי בתור בעלה לעתיד. אבל כשאני מתגלגל ומתרחק ממנה, אין מולי סדין קריר וכרית ריקה. בלי לפקוח עיניים, אני נאנח, יודע שתחת קטן בדיוק נצמד לזין שלי.

שתי נשים.

אלוהים. עכשיו באמת חבל שאני לא זוכר מה קרה אתמול בלילה.

הזרוע שעוטפת לי את החזה מאחור מתחילה לרדת מטה לכיוון תחתוני הבוקסר שלי.

היי... אני לובש תחתונים.

זה יכול להיות סימן ממש טוב או ממש רע.

אני מסתכן ופוקח עיניים, אבל מתחרט ועוצם אותן מייד כשהגולגולת שלי מאיימת להתפצח לשניים מחדירת האור הפתאומית.

אוי, אלוהים...

זה לא נורמלי.

מה לעזאזל עשיתי אתמול בלילה?

או מוקדם יותר הלילה?

זין, אני לא יודע בכלל איזה יום היום.

הפעם, עם יותר זהירות, אני פוקח עין אחת ונותן למוח שלי רגע להסתגל לאור הבוהק שמאיר ממאוורר התקרה שלי לפני שאני מנסה לפקוח את השנייה. הפעימות בראש שלי מתחזקות כשאני מנסה להביט סביב לפני שאני נעצר על שיער שחור מבולגן שנמצא מולי. השיער מכסה פנים שנראה לי שאני אמור להכיר, אבל אני די בטוח שאני עדיין שיכור מדי או בהנגאובר שמעולם לא היה לי.

אבל אני לא מרגיש כמו בהנגאובר. כל זה לא קרה ממשקאות וקצת מריחואנה. סמכו עליי, היו לי הרבה לילות כאלו, ואף פעם לא התעוררתי והרגשתי ככה.

מה לעזאזל?

אני מנסה לחבר את מה שקרה, אבל כל מה שהיה אחרי שחזרנו הביתה מהמשחק והתחלנו לשתות, מטושטש. אני זוכר שכיסחתי לאוניברסיטת בוסטון את התחת על הקרח בשישי אחר הצהריים. אני זוכר שחזרתי לבית ההוקי ופתחתי את החבית. נראה לי שאני זוכר משחק של פינג־פונג בירה. ואז, כלום...

אני מתאמץ להיזכר במשהו, כל דבר, אבל כל מחשבותיי מתפזרות באיטיות כשהיד החמימה שמלטפת את שרירי הבטן שלי יורדת מתחת לרצועת תחתוני הבוקסר ועוטפת לי את הזין.

"היי, דאדי," אישה מגרגרת באוזני, ואני מתרחק כמה סנטימטרים.

ברצינות?

נשים חושבות שהקול הזה מושך? יותר מזה, איזה מין בן עשרים ושתיים רוצה שיקראו לו דאדי? לא אני. יש לי בעיות אב שיספיקו לשני דורות. אני לא צריך גם אישה עם בעיות כאלו.

אני זז כדי להתיישב בדיוק כשדלת חדר השינה שלי נפתחת ונטרקת על הקיר. "מה, לעזאזל?" השותף שלי, שון, נדחף בין כל האנשים שמצטופפים במסדרון.

הראש שלי מסתחרר כשאני מסתכל על פניו. הן בגוון סגול כהה ועצבני שמתכהה פי עשרה כשהוא מביט על הנשים ששוכבות לצידי.

ואז אני מבין מאיפה אני מזהה את השיער השחור.

איזה חרא.

זאת החברה שלו.

אני מסובב את ראשי כדי להביט באשת החתול.

זין עליי.

"זיינת את החברה שלי ואת אחותי?" הוא צועק, ואני מזנק מהמיטה, מתכופף ומפספס את האגרוף שטס לי לפרצוף.

מה לעזאזל שתיתי אתמול בלילה?

"אתה מת, קינגסטון."

זה בטח לא הזמן הכי טוב לומר לו שזיינתי אותה עוד בתחילת העונה.

את החברה. לא האחות.

להגנתי, זה היה לפני שהם התחילו לצאת, ונראה שאתמול הייתי שיכור מכדי לזכור שהם יחד.

הוא מעיף לי עוד אגרוף. הפעם הוא נוחת על הסנטר שלי והחדר מסתובב מהר יותר משכבר הסתובב. לא טוב. הבטן שלי מתהפכת, וכשאני דוחף אותו אחורה, כל מה ששתיתי אתמול עולה בחזרה.

על הרגליים שלו.

אולי הגיע הזמן להפסיק לשתות.