הלבבות של סויירס בנד 1 - לב גנוב

פרק 1

גריפין

שנאתי את השולחן שלי. המשרד הזה היה שלי במשך רוב העשור האחרון. הוא אמור היה לגרום להרגשה של בית, אבל מעולם לא הייתי בחור של שולחן עבודה. תמיד חיפשתי תירוץ לצאת לשטח. עשיתי את עבודתי, לא התחמקתי מהניירת, אך מעולם לא הרגשתי באמת חי כשישבתי מאחורי שולחן.

ועכשיו, נראה היה שאהיה תקוע כאן למשך שארית חיי.

אנדריי טספוב המחורבן והבריונים האידיוטים המחורבנים שלו. אני צריך להיות אסיר תודה שזה נגמר רק בכדור בכתף. יותר מדי אנשים מצאו את מותם בלילה ההוא. חיי יכלו להתקצר בעקבות אחד מרובי ה-AR-15, בהם הם השתמשו. אילו קליע מרובה כזה היה פוגע בכתפי, הייתי מאבד את הזרוע.

במקום זאת, ירייה אחת מאקדח הפילה אותי. פציעות כתף מסובכות בהרבה מכפי שאנשים חושבים. הכדור שרט עורק, קרע רצועות וגידים, ושבר עצמות בדרך.

שעות של ניתוח, שבועות עם יד במתלה, ואחריהם חודשים של פיזיותרפיה. כמעט חזרתי לעצמי.

כמעט.

לגבר עם עבודה רגילה, כמעט היה טוב מספיק. בשבילי, כמעט סימן את סוף הקריירה שלי. זה היה חייב להיות דווקא בזרוע הימנית המחורבנת שלי, נכון? המוח שלי אולי שמר על מהירות התגובה שהייתי צריך, אבל הזרוע הימנית שלי תמיד תהיה איטית יותר בשבריר שנייה.

לא משנה כמה רציתי להיות בשטח, כמה השתוקקתי לאדרנלין ולריגוש, לא הייתי מסכן את חיי הלקוח רק כדי לרצות את האגו שלי.

קורקעתי. הייתי צריך למצוא דרך להשלים עם זה.

אני לא אדם שמתבוסס בייסורים. גדלתי במשפחה של אישיויות הפכפכות, מוקף בזעם ובגידה, רשעות וטינה. עזבתי בגיל עשרים ושתיים, ממורמר וכועס, אבל ברגע שטעמתי את החופש מחיי המשפחה שלי, קיבלתי החלטה.

לא אתן לחרא הזה להפיל אותי.

תמיד היה צד חיובי, תמיד הייתה סיבה לצחוק. לעולם לא איכנע לשנאה. ראיתי מה קרה לאנשים שנכנעו לה, ואת הדרך בה היא שאבה מהם את החיים, מותירה אותם קליפות מרירות וצחיחות.

מעולם לא הייתי כזה. ולעולם לא אהיה.

במשך חמש־עשרה שנה הצלחתי לשמור על הגישה הזו. תמיד מוכן עם חיוך, תמיד מחפש את קרן האור בין העננים. ועכשיו זה. הייתי כלוא במשרד במשך היום, ומתחבא בדירה בלילות. רוטן, נוהם, ומתפרץ על חבריי, האנשים שהפכו למשפחתי.

ידעתי שאני מתנהג כמו אידיוט. ניסיתי לחייך, לצחוק, להעמיד פנים שהכול נהדר, אבל כולנו ידענו שזה שקר.

שום דבר לא היה פאקינג נהדר. הכול היה מחורבן לגמרי.

הטלפון זמזם. אליס מהקבלה. הרמתי את השפופרת והתכווצתי כששמעתי את עצמי נובח, "מה?"

התנהגתי כמו חלאה. אליס הייתה כמו אחות בשבילי, ועכשיו נשואה לחברי הטוב ביותר. היא הייתה משפחה. היא לא הייתה ראויה לזה שאתנהג אליה כמו זין.

לפני שהספקתי להתנצל, היא פרצה בצחוק הפיקסי השובב שלה, ואמרה, "שלום גם לך, קרן שמש. יש לך מבקרת. היא אומרת שקוראים לה הופ דניאלס. להכניס אותה?"

הופ דניאלס?

בלתי אפשרי.

מה היה הסיכוי שהשם הזה הוא סתם צירוף מקרים?

אפס. שום סיכוי.

קיללתי את היקום. עוד בעיטה בגבר כשהוא כבר על הרצפה, למה לא הא? מי שלא תהיה הישות האפלה ששלחה את הופ דניאלס המחורבנת לאטלנטה, יכלה פשוט לקחת אותה בחזרה.

גריפין בן העשרים היה מקבל אותה בזרועות פתוחות. גריפין של לפני שישה חודשים היה לכל הפחות מסתקרן.

ועכשיו? עם הכתף הארורה שלי שכואבת כמו שן רקובה, כל מה שרציתי היה להגיד להופ שתלך להזדיין, ושלא תחזור.

שום דבר טוב לא יכול היה לצאת מזה שהופ דניאלס תחזור לחיים שלי.

"גריפין? אתה רוצה שאני פשוט אשאיר אותה כאן עד שהיא תעלה אבק?"

לא יכולתי להימנע מהחיוך הקטן שהתפשט על פניי. מיהרתי למחוק אותו. עדיף היה כבר לסיים עם זה עכשיו. אגלה מה הופ רוצה ואפטר ממנה. לא עניין גדול.

"תכניסי אותה."

"מייד מגיעה!" אליס ניתקה.

הופ דניאלס המחורבנת.

אליס תרצה לדעת מי היא. קופר, אוורס, נוקס — כולם ירצו לדעת. מתי בפעם האחרונה אישה נכנסה למשרד וביקשה לראות אותי? מעולם לא. הקפדתי להפריד בין חיי האישיים לעבודה. תמיד.

אבל הופ לא הייתה עניין אישי. לא ככה.

היא לא הייתה אישה, היא הייתה פאקינג סימן לקץ העולם.

מהר מדי, אליס פתחה את דלת המשרד שלי בתנופה. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא בטח עשתה טעות. האישה שעמדה לצידה לא הייתה הופ דניאלס.

היא הייתה גבוהה ודקיקה כמו הופ, עם אותו שיער חום־חולי ואותן עיניים בצבע קוניאק, אבל זו לא הייתה הופ שלי.

עם שערהּ האסוף בקפידה לקשר הדוק בבסיס גולגולתה, פניה חיוורות ועיניה כבויות, היא נראתה יותר כמו דחליל מאשר אישה. הופ תמיד הייתה צנומה, גופהּ דקיק על אף גובהה, אבל האישה הזו נראתה כחושה. שבירה. פניה היו נטולות איפור. היא הייתה חסרת תכשיטים, פרט לזוג עגילי זהב קטנים באוזניה.

האישה שהציגה את עצמה כהופ דניאלס עמדה מולי בחליפה בצבע בז' שנראתה כאילו נרכשה עבור מישהי אחרת. הז'קט והחצאית הסתירו כל רמז לגוף שמתחתם.

נעליה התואמות היו משעממות ושימושיות. היא הייתה מסודרת ונקייה, אך נטולת כל ייחוד. שכיחה. ניתנת לשכחה. בחנתי אותה, מחפש רמז כלשהו להופ שהכרתי כל כך טוב.

הופ שלי הזכירה לי את אליס. היא הייתה שקטה בהרבה ממנהלת המשרד הרועשת שלנו, אבל היה לה אותו עמוד שדרה מפלדה, וכמו אליס, היה לה סגנון ייחודי ומשוגע משלה.

אהבתי לעקוב אחר הדרכים שבהן הסתירה סודות קטנים בתוך תלבושת בית הספר שלה. קשת לשיער רקומה שלדים. גרביים עם בתולות ים שזורות בדוגמה. היא בזבזה את דמי הכיס שלה על חיפושים אחר דרכים להיות שונה, למרות דרישתו של האפוטרופוס שלה שתשתלב. הופ שלי לא הייתה נתפסת מתה בבז'.

אליס עמדה בדלת, מצפה, עיניה קופצות בין הופ וביני. כשאף אחד מאיתנו לא אמר מילה, היא הרימה גבה ושאלה, "קפה? תה?"

"לא, תודה, אליס. הופ לא תהיה פה מספיק זמן בשביל זה."

אליס צמצמה את עיניה לנוכח הגסות שלי, משכה בכתף ויצאה. לא היה לי ספק שהעצירה הבאה שלה תהיה המשרד של קופר. שיהיה. הם היו החברים שלי, וזה בהחלט נכנס לקטגוריית הרכילות. אם המצב היה הפוך, הייתי עושה את אותו הדבר.

לא רק שביקור נשי היה אירוע נדיר, אלא שאף פעם לא הייתי גס רוח. טוב, בזמן האחרון כן, אבל רק עם החברים שלי, אלה שידעתי שיתמודדו עם החרא שלי. אבל לא במשרד עם מישהו זר. אבל שוב, הופ דניאלס לא הייתה זרה.

בקול נמוך וחסר הבעה, הופ אמרה, "אפשר לשבת?"

נשענתי לאחור בכיסאי. "תרגישי חופשי."

שום תגובה מהופ. פעם, הערה לא נחמדה מצידי הייתה ממלאת את עיניה בדמעות — לא שהיא אי פעם הייתה זוכה להערה לא נחמדה ממני. לפחות לא עד הסוף. אבל בסוף, היו דמעות מכל הכיוונים.

היא התיישבה, מחליקה את החצאית המכוערת שלה על רגליה ומצליבה את הקרסוליים. זה היה כאילו הופ שהכרתי נמחקה לחלוטין, והוחלפה באוטומט קר ומכני. ההופ החדשה הזו שרטה כל עצב בגופי.

הופ הייתה רק ילדה כשעזבתי את סוירס בנד. רק ילדה, אבל היא הייתה הניצוץ שהצית את הלהבות, זו שסובבה את גלגלי המנגנון שהסתיים בלב שבור ובאובדן, ובטינה שתלווה אותי למשך שארית חיי.

"מה את רוצה?"

לראשונה, הופ הראתה סימן של חולשה. היא שאפה ארוכות והורידה את מבטה אל התיק שהניחה בקפידה על ברכיה. כשהרימה שוב את עיניה אליי, הבהב בהן שמץ של רגש.

המילים האחרונות שאמרה לי ריסקו את חיי. הפעם הזאת לא הייתה שונה.

"אביך מת. פורד בכלא באשמת הרצח שלו. כל הנכסים, העסקיים והפרטיים, מוקפאים עד לקריאת הצוואה."

בלעתי רוק, נאבק בצריבה למשמע דבריה. האנשים האלה לא היו משמעותיים עבורי. לא עוד. הקשיתי את ליבי, כופה על עצמי לומר, "אז תקראו את הצוואה ותשאירו אותי מחוץ לזה."

"אי אפשר. אביך קבע שהצוואה לא תוכל להיקרא בלעדיך."

מילותיה פילחו אותי, צורבות את הפצע כשהן עוברות, משאירות אחריהן רק קהות וריקנות.

אבי מת.

לא ראיתי אותו חמש־עשרה שנה. שנאתי אותו הרבה יותר מזה.

לא הייתי היחיד ששנא את אבי. פּרנטיס סויר היה אחד האנשים השנואים ביותר באזור שלנו בצפון קרוליינה. לעזאזל, סביר להניח שהוא היה אחד האנשים השנואים במדינה כולה. בעודי מושך זמן, שאלתי, "איך? מה קרה?"

"סטרלינג מצאה אותו במשרד שלו באחוזת הארטסטון. הוא נורה. היה מת כבר זמן מה."

סטרלינג. אחותי הקטנה. אחות למחצה. רוב האחים שלי היו 'למחצה'. פּרנטיס אסף נשים, אבל הוא היה מחורבן בלהשאיר אותן. התנגדתי לדחף לשאול אם סטרלינג בסדר. סטרלינג לא הייתה הבעיה שלי. אף אחד מהם לא היה.

"איפה?"

"במשרד שלו," חזרה הופ באיטיות, כאילו אני כבד שמיעה.

"לא, איפה בגוף נורתה הירייה?"

"במצח."

סגנון הוצאה להורג. רצח מתוך תשוקה, וזה משהו שיכולתי לראות קורה. בעל זועם, מאהב נבגד, בטח. אבל לא התנקשות. ופורד בכלא על הרצח? אין מצב.

היו לי הרבה סיבות לשנוא את אחי, אבל לא הייתה שום אפשרות שהוא ירה לאבא שלנו כדור אחד ישר במצח. זה פשוט לא היה בו. פורד הכיר כלי נשק, כולנו הכרנו. כל ילדי סויר ידעו איך להשתמש באקדח. אבל רצח כזה בדם קר? לא.

כמה כבר השתנה מאז שעזבתי?

הוצאתי את פורד מראשי. לא הבעיה שלך, הזכרתי לעצמי. "המניאק שינה את הצוואה אחרי שעזבתי. שוב."

אבא שלי היה מפורסם בשינויי הצוואה שלו. הוא השתמש בה כמו בנשק, מסובב אותנו אחד נגד השני, מניע אותנו במשחק בלתי נגמר על שליטה.

זה לא הספיק שמשפחת סויר הייתה הבעלים של חצי מעיירת סוירס בנד, או שהיא החזיקה מאות מיליוני דולרים בנדל"ן ובתעשייה ברחבי קרוליינה הצפונית והמדינות השכנות.

פּרנטיס סויר לא היה מאושר, אלא אם כן גרם לכולנו לרקוד לפי החליל שלו כמו בובות על חוטים. הצוואה הזאת שונתה כל כך הרבה פעמים, שהשכר ששילם לעורך הדין המשפחתי הספיק כדי לקנות לו בית שני.

עזבתי את סוירס בנד, הפניתי גב למשפחה שלי אחרי שבגדו בי בדרך הגרועה ביותר. הצוואה של אבי לא הייתה הבעיה שלי.

"הוא זרק אותי מהבית לפני חמש־עשרה שנה," הזכרתי לה. "יש לי חיים משלי עכשיו. תפתרו את הבעיות שלכם לבד."

צל של רגש חלף על פניה של הופ. פחד? דאגה? ייאוש? זה נעלם מהר מדי, שלא הצלחתי לזהות.

היא התכופפה קדימה, בקושי סנטימטר. "גריפין, אתה צריך להבין — הכול מוקפא. הכול. חשבונות פרטיים, קרנות עסקיות, הכול. אנשים לא יקבלו משכורת. עסקים יקרסו. העיירה תקרוס. אתה לא חייב להישאר. בבקשה, רק תחזור הביתה כדי שהארווי יוכל לקרוא את הצוואה. ברגע שזה ייגמר, אתה יכול ללכת. ולעולם לא תצטרך לראות איש מאיתנו שוב."

לעזאזל. האבא המחורבן שלי. הוא תמיד ידע איך לסובב את הסכין.

הוא רצה שאחזור לסוירס בנד מאיזו שהיא סיבה מקוללת, והוא היה מומחה בלגרום לדברים לקרות, אפילו מהקבר.

הוא ידע שלא אחזור, אם פשוט יבקש. לא הייתי צריך את ההון של משפחת סויר. גידלו אותי כדי לצעוד בדרכו של אבי, אבל אני הלכתי משם. עשיתי את הכסף שלי בעצמי, ולא הייתי חייב לאנשים האלה שום פאקינג דבר.

המשפחה שלי הייתה רעל, אבל העיירה סוירס בנד הייתה סיפור אחר.

סוירס בנד הייתה מלאה באנשים שפשוט ניסו לחיות את חייהם. אנשים טובים. אנשים שתלויים בסויר יזמות לפרנסתם. בלי הזרימה החופשית של כספי סויר, סוירס בנד הייתה נעצרת, ומי שהיו סובלים ראשונים אלה האנשים הפשוטים של העיירה.

לא רציתי שום קשר למשפחה שלי, אבל לא הייתי מוכן להרוס את העיירה.

"מתי הקראת הצוואה?"

"מחר בשתיים. במשרד של הארווי."

"אהיה שם. ואז אני עוזב."

צפיתי בהופ יוצאת מהמשרד שלי, גבה זקוף, יציבתה מושלמת, והנערה שהכרתי, נעלמה.

שתיים בצהריים. עד חמש כבר אהיה בדרך חזרה לאטלנטה, מסיים סופית עם סוירס בנד.

שום דבר בעולם לא יגרום לי להישאר אפילו שנייה נוספת.

פרק 2

גריפין

הנסיעה מאטלנטה לסוירס בנד ארכה רק שלוש שעות, אבל הרגשתי שהיא נמשכה נצח, ובאותה נשימה הסתיימה מהר מדי. כשהשתלבתי מהכביש המהיר אל הכביש הדו נתיבי המפותל שחצה את ההרים, נזרקתי אחורה בזמן. שנאתי כל רגע מזה.

אני לא מביט לאחור, אני מביט קדימה. תשכחו את כל הבולשיט הזה בנוגע ל'העבר הוא הפרולוג'. אנחנו לא יכולים לשנות את מה שכבר קרה. לעזאזל, אנחנו בקושי יכולים לשלוט בעתיד שלנו. לו יכולנו, לא הייתי מאיץ עכשיו בחזרה אל הבית שהותרתי מאחור, עם כתף פצועה שנושאת עליה מטען רגשי בגודל של צפון קרוליינה.

הכניסה לעיירה הייתה חוויה סוריאליסטית, בלשון המעטה. אפוף בערפל זיכרונות מטושטש, צבוע בצבעי ילדות, זכרתי אותה כפיסה מושלמת של עיירה אמריקאית קטנה.

היא עדיין הייתה כזו, רק בלי מעטה הזיכרון. הגרסה הנוכחית של סוירס בנד שגשגה בהווה. נסעתי באיטיות לאורך רחוב מיין, מתבונן בזוגות מטיילים יד ביד, בקהל ממתין בפינת הרחוב לאור שיתחלף.

לא ציפיתי לראות כל כך הרבה תיירים ביום חמישי בתחילת מרץ. חודשי השנה הראשונים לא היו מסבירי פנים במיוחד. ההרים תמיד היו יפים, אבל מזג האוויר קר, לפי אמות המידה של הדרום, והרוח המקפיאה יכלה להיות אכזרית. וזה מבלי להזכיר את התנודות הקיצוניות בטמפרטורה ממקפיאה לנעימה ואז שוב מקפיאה. ואת סופות השלג הפתאומיות. הן לא התרחשו לעיתים קרובות, אבל עצם זה שהיו לא צפויות, הפך אותן לגרועות אף יותר.

שום דבר מזיכרונותיי על חורף בהרים לא תאם את מראה התיירים עטויי הצעיפים ובעלי הלחיים הסמוקות המתהלכים ברחובות סוירס בנד. העיירה עצמה הייתה עליזה ומסבירת פנים למרות מזג האוויר. חלונות הראווה הצבועים בקפידה ניצבו לאורך רחוב מיין, ונתחמו בסוככים מפוספסים שהיו מוכרים לי במעומעם.

לא זיהיתי את רוב בתי העסק. מסעדות, גלריות, חנויות לתיירים. שתי מבשלות בירה בוטיק. ועוד מסעדות. סוירס בנד היטיבה לנצל את זרם חובבי האוכל והבירה שהגיעו לאזור עם אוהבי הטבע. זה לא היה מפתיע. בני משפחת סויר תמיד ידעו כיצד להפיק רווח מטרנדים בשוק.

בסוף רחוב מיין, ממש אחרי החנויות האחרונות והמסעדות, מבנה עצום מעץ ומאבן התנשא מעל הרחוב. הפונדק של סוירס בנד. גדלתי והתרוצצתי במסדרונותיו, ואכלתי לא פעם בתא המשפחתי שבחדר האוכל האלגנטי.

עברתי על פניו, מסיט את מבטי. לא הגעתי לכאן כדי לשקוע בנוסטלגיה. הגעתי כדי שהארווי יוכל לקרוא את צוואתו של אבי. זה הכול.

חציתי את הפונדק והמשכתי אל כביש שהתעקל מאחורי רחוב מיין. חניתי מול בית ויקטוריאני שמור להפליא, שלא השתנה בעשרים השנים האחרונות. שלט קטן התנדנד ברוח הקלה. הארווי בנסון, עורך דין.

שתי מכוניות בלבד עמדו בחניית החצץ. אחת מהן הייתה מרצדס סדאן מדגם חדיש. שיערתי שהיא של הארווי, קרוב לוודאי נרכשה הודות למיליוני השינויים שערך אבי בצוואתו.

המכונית השנייה הייתה סדאן ארבע דלתות בצבע בז'. לא ישנה, אך גם לא חדשה. משעממת, נטולת כל ייחוד, כמו כל מכונית אחרת על הכביש. המכונית של הופ. אני לא יודע איך ידעתי. לא ראיתי את מכוניתה באטלנטה. פשוט ידעתי.

המחשבה עליה הייתה קוץ בבשרי, חודרת עמוק יותר ממה שאמור להיות לי אכפת. למה לעזאזל הופ נהגה במכונית כזו? היא הייתה צריכה לנסוע בחיפושית פולקסווגן אדומה בוהקת, או במיני קופר. אולי בג'יפ. הופ לא הייתה אמורה לנהוג בסדאן בצבע בז'. מה קרה לה?

למה אכפת לך?

הופ הייתה העבר. הופ הייתה שקרנית שדפקה אותי. הופ הייתה הסיבה בגללה סולקתי מבית ילדותי מלכתחילה.

אז מה אם היא הפכה להיות הצל של עצמה? אז מה אם היא השתנתה? האם לא כולנו?

פשוט תסיים עם זה, הזכרתי לעצמי. תשמע את הארווי מקריא את הצוואה, ואז תחזור לחיים שלך. אתה לא שייך לכאן. כבר לא.

תחבתי את מפתח הרכב לכיסי ועליתי במעלה המדרגות הקדמיות, לא טורח לדפוק על הדלת. היא לא הייתה נעולה.

"הארווי?" קראתי.

פנים עגולות ולחיים תפוחות וסמוקות הציצו מבעד למפתן הדלת, חיוך ילדותי, שלא התאים כלל למעמד, האיר את פניו. הארווי בנסון לא נראה מבוגר אפילו ביום אחד מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. אולי מעט יותר שיער אפור באזור הרקות, אולי הכרס שלו תפחה במעט, אך פרט לכך, זה היה הארווי שהכרתי מאז ומתמיד.

הוא ניגש קדימה והושיט את ידו ללחיצה. "גריפין, ילדי! טוב לראות אותך. מצטער על הנסיבות. אביך השאיר לנו ערמה ענקית של חרא, אבל עכשיו כשאתה כאן, נוכל לטפל בזה. תיכנס, תיכנס."

תמיד חיבבתי את גישתו הישירה של הארווי. אבי טווה קורים של ניואנסים ומניפולציות, אבל הארווי פשוט אמר את הדברים כפי שהם. היה לי רושם שזה עומד להיות לעזר.

הוא הוביל אותי אל משרדו, הקיף את שולחנו והתיישב בכיסא העור הגדול שלו, מסמן לי להתיישב באחד המושבים שמולו. כמעט שלא הבחנתי בהופ, שישבה בכיסא השני שלצד השולחן. איך היא הצליחה להיעלם ככה?

היום היא לבשה חליפה שחורה, זהה לזו שלבשה אתמול, פרט לצבע. יקרה, אך לא תואמת את מידותיה. בהתחשב באיכות הבד, היא הייתה אמורה להיות מותאמת היטב. אז למה —

תתמקד, גריפין, נזפתי בעצמי. אתה כאן בשביל הצוואה. לא בשביל הופ. הופ יכולה להתמודד עם הבעיות שלה בעצמה. יש לך מספיק משלך.

גלגלתי את כתפי הנוקשה. כן, היו לי מספיק בעיות משלי. מה שזה לא יהיה שקרה להופ, לא היה קשור אליי.

"אנחנו צריכים לצאת לבית הקברות בעוד רגע, אבל לפני שהקרקס מתחיל, רציתי להחליף איתך כמה מילים."

"חשבתי שאני כאן רק בשביל הצוואה," אמרתי. "הוא עוד לא נקבר?"

"פּרנטיס היה מאוד ברור לגבי איך הוא רוצה שהדברים יתנהלו," הסביר הארווי. "שום טקס בכנסייה. רק בני משפחה בבית הקברות, ואז חוזרים לכאן לקרוא את הצוואה. חיכינו לך."

לפחות העיירה לא תהיה שם. הארווי כחכח בגרונו והביט בי במבט מתנצל. זה לא סימן טוב.

"אני רוצה שתדע, לפני שהכול מתחיל להתגלגל, שהייתי עורך הדין של עיזבונו של אביך, אבל הוא כמעט שלא קיבל את עצותיי. שום דבר מזה לא היה הרעיון שלי. אני אזכיר לך את זה שוב אחרי הטקס, אבל אומר לך כבר עכשיו, בעודנו לבד — אין לך שום סיכוי להילחם בזה."

הארווי נראה מלא חרטה. הצצתי במהירות בהופ, מופתע לראות רמז של בלבול בעיניה, חבוי מתחת למסכת האיפוק שלה. אז גם הופ לא ידעה על מה הוא מדבר.

"אתה כזה טוב, או שאבא שלי היה כזה משוגע?"

הארווי צחק צחוק מריר ונענע בראשו. "שניהם, בן. שניהם."

"למה הופ כאן?" שאלתי. "אבא שלי השאיר לה משהו?"

הארווי דפדף בכמה דפים על שולחנו, נמנע מלהביט בי, לפני שכחכח שוב בגרונו. הופ ענתה במקומו. "דוד אדגר לא הרגיש טוב הבוקר. הוא ביקש ממני להשתתף במקומו."

זה הגיוני. אבל למה הארווי נראה חולה אף יותר ומרגיש לא בנוח? לא הייתי בטוח שאני רוצה לדעת.

הוא בדק את שעונו. "כמעט הגיע הזמן לצאת לבית הקברות. שאר בני משפחתך יפגשו אותנו שם. אני אנהג."

נדרכתי מבפנים למחשבה על פגישה עם אחיי, אך לא התווכחתי עם הארווי. לא היה לי אכפת מי ינהג, רציתי רק לסיים עם הבלגן הזה.

המשך הפרק זמין בספר המלא