בין חושך לאור 4 - נגיעות של תקווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בין חושך לאור 4 - נגיעות של תקווה
מכר
אלפי
עותקים
בין חושך לאור 4 - נגיעות של תקווה
מכר
אלפי
עותקים

בין חושך לאור 4 - נגיעות של תקווה

4.6 כוכבים (60 דירוגים)

עוד על הספר

דנה לוי אלגרוד

דנה לוי אלגרוד (נולדה ב־12 ביוני 1978) היא סופרת ישראלית, המוציאה לאור את ספריה באופן עצמאי. בשנת 2014 הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה, "התשוקה לשרוד". בשנת 2020 כתבה טור אישי באתר ynet. הרומן ההיסטורי "פלר דה ליס" תורגם לצרפתית בשנת 2022, ובחודש אפריל 2022 הגיע למקום הראשון באמזון בקטגוריה של סיפורת צרפתית.

מספריה:
"התשוקה לשרוד" (2014)
"התשוקה לאהוב" (2015)
"סחרור גורלי" (2016)
"התמכרות" (2017)
"פלר דה ליס" (2018
"קליע של קרח" (2019)
"להבות הדרום" (2020)
"דואט ההבטחה" (2021)
"שיטפונות המערב" (2022)
"דואט ולנטינה" (2023)

 מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3mmyz8uf

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האור שקורן ממנו מסנוור ממש. לפתע מסתננת לליבי תחושה איומה –

במקום שהוא יסלק את החושך שלי, אני אבלע את האור שלו.

סלנה, אחותה הצעירה של מונטנה, היא בחורה חייכנית, נמרצת וחסרת עכבות, וכל מי שפוגש אותה נשבה בקסמה. איש אינו יודע על הסוד האפל מהעבר שמחשיך את עולמה. אפילו לא אחותה.

ביקור מקרי בחווה בטקסס מפגיש אותה לראשונה בחייה עם גבר שהאור המסנוור שלו חזק מספיק כדי לסדוק את החשיכה שלה.

היא מאמינה שניית'ן יסיר את הקללה שרובצת עליה, ויאפשר לה סוף־סוף לחיות עם עצמה בשלום.

אך סלנה שקופה בעיניו. אולי גם מסוכנת עבורו.

הסערה שנוצרת סביבה מאיימת להטביע את כל היקרים לה, והאור הנכסף הולך ומתרחק ממנה.

נגיעות של תקווה הוא רומן ארוטי מסחרר ואפל שנקרא בנשימה עצורה.

ספר זה הוא החלק הרביעי בסדרה בין חושך לאור. קדמו לו נשיקות של חושך, שריטות של אור ולחישות של אופל.

ספריה הקודמים של דנה לוי אלגרוד היו כולם לרבי־מכר.

פרק ראשון

פרולוג

מצאתי את המקום שלי.

מצאתי משפחה חדשה בחוות סוסים קסומה, ובתוכה מצאתי את הגבר המואר ביותר בעולם.

אני נחושה להישאר במשפחה הזאת ומשתוקקת לרגע שבו הגבר הזה יבחין בי.

המשבר שלו הוא ההזדמנות שלי.

אני ממתינה כבר שנה שלמה לרגע שבו הוא יתעשת סוף־סוף ויסיר את הקללה שרובצת עליי.

ההחלטה התקבלה. אני אפתה אותו והוא יהיה שלי. אך בתוך תוכי ברור לי שאחרי שהוא יכיר אותי, הוא לא ירצה בי.

איש לא ירצה בי ואיש לא יאהב אותי.

בקרוב כולם יבינו שהכינוי שהוא העניק לי רחוק מהמציאות. אני לא אלה קטנה. אני מזוהמת ומסוכנת, והחושך רודף אותי.

שֵדָה יהיה כינוי הולם יותר עבורי.

פרק 1

הסוס הפראי צוהל ונעמד על רגליו האחוריות, אך קינן צוחק ומסרב להניח למושכות. סמואל מתרחק מעט עם הסוסה שלו וארטמיס יושבת על הגדר ומביטה בהם בהנאה. כעבור זמן מה אני מאבדת עניין באילוף וניגשת אל רחבת הסוסים הסמוכה. אני משעינה את זרועותיי על הגדר ומביטה בעובדיו של ניית'ן מוליכים את סוסי הפוני בתוך השטח המגודר. הילד שיושב על הפוני האפור סובל מהפרעת קשב וריכוז, אך נראה מרוכז לגמרי בהנחיות של המדריך שלו.

אני מביטה בילדה שעומדת בגבה אל הגדר ומאכילה את אחד מסוסי הפוני. בשבוע שעבר שמעתי את אימא שלה מספרת לאחת האימהות האחרות שהיא סובלת מהצקות בלתי פוסקות מחבריה לכיתה, ובעקבות כך פיתחה הפרעת אכילה. עכשיו היא מפצירה בפוני לאכול ומסבירה לו בקולה המתוק שזה יחזק אותו.

ניית'ן עובר ליד הילדה ומלטף את ראשה, ובלי משים אני מחליקה את כף ידי על ראשי. חולצת הטריקו הלבנה מתוחה על כתפיו הרחבות, וכל שריר בזרועותיו קורא לי לחקור אותו. גופו האתלטי נע בביטחון בממלכה שלו ועיניו החומות, המוסתרות למחצה תחת מניפת ריסים כהה, מבחינות בכל מה שקורה סביבו. תווי פניו חזקים ולסתותיו מסותתות, וכובע הבוקרים משלים את המראה המרהיב. הוא עוצר נשימה.

הנשים מתגודדות לידי ומביטות בו בהערצה ואני חשה דקירת קנאה. בראש שלי, הגבר המושלם הזה שייך לי.

הוא נעצר מול ילדה יפה כבת שבע ומחמיא לה על הרכיבה שלה, והיא מחייכת אליו בגאווה. הוא מזמין אותה להצטרף אליו ושואל אם היא מסכימה שיעזור לה לרדת מהפוני. היא מהנהנת, והוא אוחז במותניה ומניף אותה אל הקרקע. כפות ידיו מתנתקות ממותניה ואני רואה על פניה הקטנות שהמגע שלו לא היה נעים לה.

אימא שלה רצה לקראתה, אך ניית'ן מסמן לה לעצור במקומה. היא עוצרת ואיתה נעצרת הנשימה שלי.

"סלנה תלווה אותנו אל האורווה," הוא אומר לאימא ומחווה בראשו שאצטרף אליהם.

עיניי נפערות בהפתעה. זאת הפעם הראשונה שהוא מבקש ממני בקשה כזאת, ואני מתרגשת מכך שהוא בחר בי וממהרת להתקרב אליהם.

"אל תגידי מילה," הוא לוחש לי. "רק תוודאי שרייצ'ל יכולה לראות אותך."

אני מהנהנת ושותקת. מעניין למה הוא זקוק לי ליד הילדה הקטנה והמתוקה הזאת.

הם נכנסים לאורווה ואני נכנסת בעקבותיהם.

"רייצ'ל." ניית'ן כורע ברך מולה. "את יודעת למה ביקשתי מסלנה להצטרף אלינו?"

היא מציצה לעברי ונדה בראשה לשלילה.

"הסיבה שהיא כאן איתנו היא שאני גבר ואת ילדה קטנה, ואת אף פעם לא אמורה להיות לבדך עם גבר מבוגר ממך."

אני נושכת שפה. ההסבר שלו נשמע בוגר מדי עבור ילדה קטנה כל כך.

"אבל... אבל אני מכירה אותך," היא מגמגמת. "אימא אמרה שאני צריכה לעשות כל מה שאתה אומר."

"אימא שלך אישה חכמה, אבל בנושא הזה היא טועה." הוא מחייך אליה חיוך קטן. "את לא אמורה לעשות את מה שאני אומר אם אני מבקש ממך לעשות משהו שאת לא מרגישה נוח לגביו." הוא שותק לרגע ואז מוסיף, "מותר לך לסרב לכל גבר או אישה שמבקשים ממך לעשות משהו שלא נעים לך לעשות."

היא מסמיקה, כאילו הוא חשף את סודה.

"אם את רוצה, את יכולה להיכנס לתא של טייגר ולספר לו על כל מה שמציק לך."

"אני כבר גדולה." היא מצחקקת בעצבנות. "אני יודעת שסוסים לא מדברים."

"הם לא מדברים, אבל הם ממש טובים בלהקשיב." הוא פותח את התא ומשאיר אותו פתוח כשהם נכנסים פנימה. "הכי טוב לספר להם סודות בזמן שמברישים להם את הפרווה." הוא מגיש לה מברשת. "אני אצא עכשיו, אבל סלנה תישאר מחוץ לתא. אל תדאגי אם היא תשמע את הסודות שלך. היא לא אישה רגילה, היא אלה קטנה."

"אין דבר כזה אֵלים." רייצ'ל צוחקת. "הם קיימים רק באגדות."

"ראית פעם אישה כל כך יפה?" הוא מתעקש ודקירה מרעידה את ליבי. "רק אלת הירח בכבודה ובעצמה יכולה להיראות כמוה."

"היא באמת יפה..." הילדה לוחשת. "אבל אולי היא תספר לאנשים את מה שאני אספר לטייגר."

"אלים לא חושפים סודות של ילדות מתוקות," אני מתערבת למרות שלא התבקשתי. "אני נשארת כאן רק כדי לוודא שטייגר לא יספר את הסודות שלך לסוסים אחרים."

רייצ'ל פורצת בצחוק, וגומות החן של ניית'ן מעמיקות כשהוא מחייך אליי וגורם לליבי להחסיר פעימה.

"אשאיר אתכן לבד." ניית'ן יוצא מהתא, נוגע קלות בשולי כובעו לאות פרידה ועוזב את האורווה.

רייצ'ל מברישה את טייגר בריכוז ואני מתיישבת על החציר ולא מעיזה להוציא הגה. הדקות חולפות, ואני תוהה אם כדאי לקרוא לניית'ן ולומר לו שהיא לא מדברת. לפתע היא משמיעה את קולה המתוק ופותחת במונולוג ארוך ומטלטל.

דמעות פורצות מעיניי ואני מכסה את פי בכפות ידיי.

"טייגר, אל תספר לאף אחד," רייצ'ל מסכמת בקול רועד.

אני ממהרת לנגב את הדמעות ולובשת על פניי חיוך בניסיון להסתיר את סערת הרגשות שלי.

רייצ'ל יוצאת מהתא, מחייכת אליי חיוך ילדותי ורצה החוצה.

אני מצמידה את ברכיי לחזי ונאנקת.

כעבור זמן מה נשמעים צעדים באורווה, ואני מזדקפת ושולחת מבט מבוהל לצדדים.

"לא הייתי צריך לבקש ממך להישאר כאן," ניית'ן אומר בכאב וכורע מולי על ברכיו. "אני מתנצל. הייתי צריך לדעת שיהיה לך קשה לשמוע את זה."

"היא... היא..." אני מצביעה אל התא הריק. "הוא... הוא עשה לה..." אני משתתקת. "זה הסוד שלה. אני לא יכולה לספר."

"אני יודע מה קרה לה." ניית'ן מלטף את ראשי. "גם ההורים שלה יודעים. אבל היה חשוב שהיא בעצמה תספר את זה בקולה."

"אני שונאת גברים." אני מרחיקה את היד שלו. "עכשיו אני שונאת את כל הגברים. גם אותך."

"ואני בטוח שיש לך סיבה טובה," הוא אומר בארשת פנים רצינית. "את רוצה לדבר על זה?"

"מה שקרה כאן עכשיו לא קשור אליי." אני מתרוממת והוא נעמד מולי. "אני, בניגוד אליך, חושבת שהכי טוב להשאיר את העבר מאחור ולא להזכיר אותו שוב לעולם. אם אדבר על כל הסיוטים שלי יש סיכוי לא רע שאשתגע, וכבר השתגעתי יותר מדי." אני משתתקת ומהדקת את שפתיי כשאני מבינה שחשפתי הרבה יותר מכפי שהתכוונתי.

"זה היה יום ארוך." הוא פוסע שני צעדים לאחור. "אני לא אכריח אותך לדבר איתי, אבל אם תרצי ותרגישי שאת מוכנה, תדעי שאני כאן."

"אני נמצאת כאן כבר שנה." אני מגלגלת עיניים. "פתאום אתה רואה אותי?"

"המצב שלי במהלך השנה האחרונה לא אפשר לי לעזור לך," הוא משיב ברוך. "עכשיו אני במצב אחר."

"אם ארצה לחשוף את הסודות שלי אפנה אל טייגר." חיוך קטן עולה על שפתיי. "הוא ראה אותי מהרגע הראשון שהגעתי לכאן."

הגומות המהפנטות של ניית'ן נחשפות כשהוא צוחק. "טייגר תמיד היה הגבר הטוב ביותר בחווה הזאת." הוא קורץ לי ויוצא מהאורווה.

אני מביטה בחלל הריק שהוא הותיר אחריו ומעודדת את עצמי. הוא עוד יראה אותי. הוא יהיה האדם שיסיר את הקללה שרובצת עליי, אני בטוחה בכך.

"סלנה," קינן קורא לי, ואני מנערת את החציר מבגדיי ויוצאת מהאורווה.

עיניי נפערות בפליאה כשסמואל נכנס מבעד לשער ומוביל אחריו סוס אצילי בגון נחושת.

"אהבת?" קינן נעמד לצידי ומניח יד על כתפי.

"הוא יפהפה." אני מהנהנת. "אתה רוצה שאכניס אותו לאורווה?"

"זאת מתנה," הוא אומר בגאווה.

"מתנה למי?" אני מלטפת את בטנו של הסוס.

סמואל וקינן שותקים, וארטמיס מתקרבת אלינו בעיניים בורקות מהתרגשות.

"לאיזבל?" אני מחפשת אותה במבטי.

"נראה לך שנבזבז על העירונית הזאת סוס גזעי? היא בקושי מצליחה להשתלט על בלה!" סמואל צוחק ושולח מבט אוהב אל הכלבה המפונקת שלו. "הדבר היחיד שאיזבל יודעת לרכוב עליו זה העצבים שלי."

"אז למי הוא?" אני מקמטת את מצחי.

"ראינו אותו במכירה הפומבית והיה לנו ברור שהוא שלך." קינן מסובב קיסם בלשונו וחושף את הגומה היפה שלו.

"מ... מה?" אני מחווירה. "קנית אותו בשבילי?"

"לא רק אני." קינן פורע את שערי. "זאת מתנה מכולנו."

אני בוהה בסוס בנשימה עצורה. "אף פעם לא קיבלתי מתנה." עיניי מתרוצצות ביניהם בחוסר שקט. "כלומר, לפעמים אני מקבלת כל מיני דברים ממונטנה, אבל אף פעם לא מאנשים אחרים. ובטח לא מתנה כל כך יקרה."

"זה מגיע לך," ארטמיס מכריזה. "לכל אחד מאיתנו יש סוס והגיע הזמן שגם לך יהיה."

"אני... אני לא יכולה לקבל אותו." קולי רועד. "זאת מתנה..."

"את בת משפחה," קינן קוטע אותי. "והסוס הזה שלך."

דמעות גודשות את עיניי ואני מסתערת עליו בחיבוק מגושם.

"את צריכה להעניק לו שם." הוא צוחק וטופח על גבי.

"פרד," אני שולפת את השם הראשון שעולה בראשי.

"פרד?" סמואל שואל בחלחלה. "זה סוס גזעי. הוא צריך שם גזעי."

"פרד," אני מתעקשת. "קוראים לו פרד."

"אולי תחשבי על זה קצת?" קינן מציע בזהירות.

"אם האלה הקטנה רוצה שיקראו לו פרד, זה יהיה השם שלו." ניית'ן מרכיב עליו את האוכף. "הוא עבר נסיעה ארוכה. כדאי שתוציאי אותו, שיפרוק קצת אנרגיות."

"זה באמת הסוס שלי?" אני מתקשה לשלוט בסערת הרגשות שלי.

"רק שלך." ניית'ן קורץ לי.

"אני אלווה אותך ברכיבת הבכורה על פרד." ארטמיס רצה אל האורווה.

"וואו..." אני ממלמלת, "סוס במתנה." אני מטפסת על גבו של פרד ומחבקת את צווארו. "קיבלתי את המתנה הכי שווה בעולם."

"בואי נראה מה פרד שלך שווה." ארטמיס צוחקת ומטלטלת את המושכות של לולה. הסוסה השחורה פותחת בדהרה ומותירה אחריה ענן אבק.

"פרד, אל תאכזב." אני מצמידה אליו את קרסוליי ונוקשת בלשוני. הסוס מנתר קדימה, ואני מהדקת את האחיזה במושכות וצוחקת בהנאה.

לולה דוהרת בשדות כמו רוח סערה, וכעבור זמן קצר פרד דוהר לידה.

"אל תעצרי," ארטמיס צועקת.

"תנסי לעמוד בקצב." אני מטלטלת את המושכות, ושערי מתבדר ברוח ומצליף בפניי כשפרד שועט קדימה.

אנחנו מתרחקים ממנה אל שדרת העצים ופרד מדלג בקלילות מעל ענף שבור.

"תאטי!" ארטמיס צועקת.

אני מושכת במושכות באי־חשק ופרד מאט.

"קיבלת סוס מדהים." היא מצחקקת כשלולה מאיטה לידי. "אבל שיהיה ברור שנתתי לך לעקוף אותנו. אף אחד לא מנצח את לולה שלי." התלתלים שלה נלכדים בענף והיא מרימה את ידיה ומנסה לשחרר אותם. לפתע היא מאבדת שיווי משקל וגולשת מהגב של הסוסה.

עיניי נפערות בבעתה.

"לא קרה כלום," היא מרגיעה אותי. "אבל נראה לי שעיקמתי את הקרסול."

אני משקיפה עליה מלמעלה בחוסר אונים.

"תקראי לקינן," היא מבקשת ונשכבת על גבה.

אני מנסה לטלטל את המושכות, אך ידיי לא מצייתות לי. גופי מתאבן. אני ממצמצת בחוזקה בניסיון להדוף מראשי את דמותה של ג'וזלין השוכבת על האדמה ודם ניגר משפתיה בקולות חרחור. החשיכה שולחת אליי את זרועותיה.

"סלנה!"

עוד מצמוץ ואני בוהה בארטמיס.

"מה קורה לך?" היא מעסה את הקרסול שלה. "תקראי לקינן לפני שאמות כאן מבושה."

"אהה... כן. לקרוא לקינן," אני ממלמלת בבלבול ונוקשת בלשוני. פרד פותח בדהרה מהירה, וכעבור כמה דקות אנחנו מגיעים אל הרחבה.

סמואל מביט בי בגאווה, אך קינן כבר מביט בדאגה אל עבר השדות.

"ארטמיס נפלה." אני משפילה מבט. "היא לא נפצעה. זה רק ה..."

אני לא מספיקה לסיים את המשפט ושני הגברים כבר יושבים על הסוסים ונעלמים בענן של אבק.

אני מניחה את כף ידי על ליבי ומנסה להסדיר את נשימתי.

"אנחנו במקום בטוח," אני לוחשת ומקפצת מגבו של פרד. "אנחנו במקום מואר." אני מכניסה אותו לאורווה וממשיכה להתנשף גם כשאני סוגרת את דלת התא.

כשאני יוצאת מהאורווה, קינן וסמואל חוצים את השער עם ארטמיס. היא יושבת על הסוס של קינן והוא יורד מהסוס ואוסף אותה בזרועותיו.

"אל תביך אותי," היא צועקת וצוחקת. "זאת סתם מכה קטנה."

קינן מתעלם מההפצרות שלה ונכנס איתה הביתה, וסמואל מוביל את שלושת הסוסים לאורווה.

אני ניגשת אל הבקתה שלי ומתיישבת על הספסל שבחזיתה. הזיכרון המבעית עדיין מטלטל אותי, ואני משפשפת עיניים בניסיון לסלק את התמונות.

איזבל נכנסת לחווה עם ניקה, אתנה וגבריאל. ניקה רצה אל ניית'ן והוא מניף אותה באוויר וממטיר עליה נשיקות. המראה שלהם מחמם את ליבי.

אתנה מבחינה בי ראשונה ומנופפת לעברי בהתלהבות, וניית'ן נעצר מולי. ניקה מתפתלת בזרועותיו ומפצירה בו להוריד אותה.

"סללה," היא מעוותת את שמי כרגיל, "הבטחת לנו מסיבת תה. נכון, אבא? נכון שהיא הבטיחה?"

"אני תמיד מקיימת את ההבטחות שלי." אני אוחזת בכף ידה ומחכה שאתנה תצטרף אלינו. "חיכיתי לכן. לא רציתי להתחיל את המסיבה בלעדיכן."

"אבא לא הגיע," אתנה אומרת ברוגז, "ואיזבל איחרה. רק ניקה ואני נשארנו בגן. חשבתי שאבא שלה הלך לעבודה ולא יחזור אף פעם, כמו אימא שלה."

ניית'ן נוהם מאחוריי אך לא אומר מילה.

"התנועה הייתה נוראה," איזבל מסבירה בהתנצלות ונכנסת עם גבריאל לבקתה שלהם.

"לפעמים אבא או אימא רק מאחרים," אני אומרת בנימה קלילה. "ויש כאן בחווה הרבה אנשים שדואגים לכן. לא הייתן נשכחות בגן."

"נכון." ניקה חובטת בה. "סללה תמיד כאן. היא אף פעם לא הולכת לשום מקום."

תחושת אשמה מכווצת את בטני. אם ניסיון הפיתוי שלי ייכשל אצטרך לעזוב, ואז אהיה רק עוד מישהי שתשבור את ליבה.

"לפעמים אני אצטרך ללכת לכל מיני מקומות," אני מסבירה כשאנחנו נכנסות לבית. "אולי ארצה לנסוע לבקר את אחותי."

"בסדר, אבל תלכי רק כשאימא שלי תחזור," ניקה מסכמת והבנות מדלגות במדרגות בקולות צחקוק.

אני שולחת מבט לאחור ורואה שניית'ן נכנס בעקבותינו. החיוך הכאוב שלו מרעיד את חזי.

הלילה ירד. ניקה שוכבת במיטה ואני נושקת למצחה ויורדת לקומה התחתונה. כולם יושבים יחד בסלון וניית'ן נעמד ומציע לי לתפוס את מקומו בכורסה.

"אני הולכת להתקשר אל אחותי. אני חייבת לספר לה על המתנה שקיבלתי." אני מחייכת בהתנצלות ומתרחקת אל הדלת.

ניית'ן מקדים אותי ופותח אותה עבורי.

"את באמת אלה קטנה." הוא פורע את שערי כפי שהוא פורע את התלתלים של אתנה. "בכל פעם שהבת שלי צוחקת בזכותך אני מאמין שירדת אלינו מהאולימפוס."

"אני ממש לא אלה." אני מגלגלת עיניים ויוצאת מהבית.

מבחינתו אני בסך הכול גלגל הצלה עבור הבת שלו, אבל הלילה הוא יראה אותי כפי שאני רוצה שיראה אותי, גם אם כתוצאה מכך איאלץ לעזוב את גן העדן שלי.

פרק 2

אני יושבת על הספסל מחוץ לבקתה שלי ומשקיפה על החווה החשוכה. הרגל שלי מקפצת בחוסר שקט. הסוסים ספונים באורוות, וכולם ישנים חוץ מהגבר שמטריף את מחשבותיי.

התוכנית שלי לגביו לא לגמרי ברורה לי, אבל הלילה הוא ייאלץ לראות אותי כפי שאני. לא כגלגל הצלה אלא כאישה.

אני שולחת מבט אל הקומה העליונה של הבית, וכשהאור בחדר הרחצה כבה, אני מנתרת מהספסל וממהרת אל מגרש החניה. עצביי רופפים לגמרי. עדיף שאגיע לבר לפניו ואשתה משקה חזק שיחדיר בי אומץ. התוכנית שלי חייבת להצליח, רק כך אדע שאני לא מקולקלת. הגבר המואר הזה יסלק את החושך שמסתחרר בתוכי. רק כך אהיה מאושרת.

אני מתיישבת ברכב, מורחת מעט גלוס על שפתיי ומסדרת את רעמת התלתלים שלי. מבטי נודד שוב אל החווה. מהרגע שהגעתי לכאן, הרגשתי שמצאתי את פיסת גן העדן שלי. כולם מתייחסים אליי כאל בת משפחה, והעבודה עם הסוסים נהדרת, אך יותר מכול, אני שבויה של הילדה הקטנה שהפכתי להיות העוגן שלה.

אני מתניעה את הרכב ונרעדת. אם איכשל הערב במשימת הפיתוי שלי, אני עלולה לאבד הכול. פניי מתעוותות במצוקה. במהלך השנה החולפת הרגשות שלי כלפיו נבנו לבנה על גבי לבנה, ואני מפחדת שהבניין שבניתי יתרסק ויקבור אותי תחתיו.

גלגלי המכונית נעים על אבני החצץ ואני פונה אל השביל המוכר. מעולם לא התפללתי, אך עכשיו אני מתפללת שאני לא טועה טעות מרה.

אני משתלבת בתנועה על הכביש העירוני ומאיצה. הרוח שחודרת מבעד לחלון הפתוח פורעת את תלתליי, ואני מגבירה את המוזיקה ומרגיעה את נשימותיי.

מגרש החניה עמוס בטנדרים גדולים ומאובקים. אני נדחסת ביניהם ומדוממת את המנוע. לרגע אני שוקלת לחייג למונטנה כדי לשאוב ביטחון מקולה הרגוע, אך השעה מאוחרת ואני חוששת להבהיל אותה.

אני יוצאת מהרכב, מותחת את שמלת הסטרפלס הלבנה על ירכיי ומוחה כתם כמעט בלתי נראה מאחד ממגפי הבוקרים הוורודים שלי.

בחור חסון חולף על פניי. הוא שורק בהתפעלות ונכנס אל הבר. מעולם לא סבלתי מחוסר ביטחון, וקשה להתעלם מהמבטים שהנערים בחווה נועצים בי, אבל חששתי ששנה של בידוד חברתי גרמה לי לאבד את הקסם. ובכן, נראה שלא.

אני תולה את התיק על כתפי ונכנסת לבר.

מוזיקת הקאנטרי החזקה מרגיעה אותי, והצפיפות במקום מזכירה לי עד כמה אני אוהבת להיות במרכז העניינים. אני במגרש הטבעי שלי, והעובדה שאף אחד לא מכיר אותי מעבירה בי צמרמורת של ריגוש.

אני ניגשת אל הבר וצוברת ביטחון מהמבטים הגבריים שבוחנים אותי בעניין רב.

"וודקה," אני מבקשת מהברמן בחיוך.

"מייד מגיע." הוא קורץ לי ומסתובב אל המדפים.

"את חדשה כאן." בחור מזוקן ונאה בכובע בוקרים נדחק ונעמד לידי.

אני שולחת מבט מהיר לכיוון הדלת ומהנהנת.

"אז המשקה הראשון עליי." הוא זורק שטר על הדלפק ומסמן לברמן למלא גם את הכוסית שלו.

"תודה רבה," אני אומרת בקול נמוך ומחייכת.

"טריי," הוא מציג את עצמו ומגיש לי את הכוסית.

"סלנה." אני מרימה לעברו את הכוסית ומרוקנת אותה בלגימה אחת.

"סלנה, את יפהפייה." הוא בוחן את פניי ולוגם מהמשקה שלו.

"גם אתה נראה לא רע." אני מצחקקת.

שפתיו נעות, אך איני שומעת דבר. עיניי נמשכות שוב ושוב אל הדלת, ונשימתי נעצרת בחדות כשהגבר היפה ביותר בעולם נכנס סוף־סוף פנימה. פניו של ניית'ן מגולחות, והוא לובש מכנסי ג'ינס וחולצת פלנל משובצת, שלא מצליחה להסוות את שרירי הזרוע המפוסלים שלו. הוא מחייך אל אחד הבחורים שעומדים בקצה הבר והגומות המרהיבות שלו נחשפות.

"אפשר להזמין אותך למשקה נוסף?" טריי מרים את קולו ונוקש על הדלפק.

"אממ... כן, תודה. אשמח." אני מכריחה את עצמי להתנתק מניית'ן ולובשת חיוך על פניי.

טריי מסמן לברמן למלא לי את הכוס ואני חוטפת אותה וגומעת את כולה.

"אני מקווה שאת לא נוהגת." טריי מקמט את מצחו. "אם תרצי, אוכל להסיע אותך הביתה."

"שתי כוסיות וודקה לא יפילו אותי." אני חובטת קלות בזרועו ונדרכת כשגוף גדול נעצר מאחוריי.

"קלינט," ניית'ן צועק אל הברמן. "תביא לי את הרגיל שלי."

אצבעותיי מתופפות על הדלפק וליבי מאיץ את פעימותיו.

"טריי, טוב לראות אותך," ניית'ן פונה אליו בחביבות. "חברה חדשה?"

"ממש חדשה." טריי מחייך אליו ומסמן לו להסתלק.

הברמן מניח את כוסית הוויסקי של ניית'ן על הדלפק, ואני תופסת אותה בתנועה מהירה ומסתובבת אל ניית'ן. "הפתעה!"

"סלנה! מה את עושה כאן?" הוא לא נראה משועשע.

הביטחון שלי כמעט מתנדף, אבל אני מצליחה להתעשת ומזכירה לעצמי שזה הלילה שלי.

"בדיוק מה שאתה עושה כאן." אני טועמת מהוויסקי ומגישה לו את הכוס.

"אתם מכירים?" טריי נשמע מאוכזב.

"אל תתערב," ניית'ן משיב בחוסר סבלנות. הוא מסיים את המשקה, מניח את הכוס על הדלפק ואוחז בזרועי. "בואי, אני אחזיר אותך לחווה."

"רק עכשיו הגעתי." אני מתנערת מאחיזתו. "אפילו לא הספקתי לשתות," אני רוטנת ומקווה שטריי לא יחשוף את השקר שלי.

"בסדר. מה את רוצה לשתות?" ניית'ן שואל ברוגז. "תשתי ואני אחזיר אותך הביתה."

"הביתה?" טריי שואל בבלבול. "את גרה איתו?"

"היא אחות של ארטמיס." ניית'ן נועץ בו מבט קשוח. "האחות הקטנה של ארטמיס."

"היא באמת נראתה לי מוכרת." טריי בוחן אותי שוב. "וואו, איך פספסתי את הקשר המשפחתי? אתן נראות כמו תאומות."

"אני אולי אחותה הקטנה, אבל אני מספיק גדולה בשביל לשתות איתך." אני מעפעפת אליו.

"המשקה בדרך," טריי מכריז ומנופף אל הברמן.

"סלנה, מה את עושה?" ניית'ן רוכן ומניח את כף ידו על הכוס שלי. "את לא יכולה להגיע לבר עם כל הטורפים האלה, לבושה כמו... כמו..."

"כמו מה?" אני נרעדת מהקרבה אליו.

"כמו אישה שמחפשת להסתבך עם אחד מהם." הוא מזדקף. "מותר לך בכלל לשתות?"

"חגגתם לי יום הולדת עשרים וארבע בחווה לפני כמה חודשים, אתה לא זוכר?" אני פוערת עיניים בעלבון מוגזם.

"אני זוכר יום הולדת, ואני זוכר שאת צעירה מדי." הוא לא מתרגש מההצגה. "תשתי את המשקה שלך ונזוז."

הברמן נראה משועשע מהשיחה שלנו. הוא מוזג לי ואני גומעת את המשקה ונושפת בחדות. לא תכננתי להשתכר הלילה, אך לפי החום שמציף את בטני אני בדרך לשם.

"טריי, היה טוב לראות אותך." ניית'ן מותח את שפתיו בחיוך מזויף ומחווה אליי בידו שאצטרף אליו.

"טריי, עדיין טוב לראות אותך." אני מסובבת לניית'ן את גבי. "ויהיה ממש טוב לרקוד איתך."

"סלנה," ניית'ן אומר את שמי בנשיפה מרוגזת. "אני לא מתכוון לשבת כאן ולשמור עלייך."

"לא ביקשתי ממך לשמור עליי." אני מושכת את כף ידו של טריי. "אנחנו הולכים לרקוד. אתה מוזמן להצטרף אם בא לך."

"סוף־סוף אישה שלא מתרגשת ממך." טריי צוחק וצועד איתי לרחבת הריקודים.

אנחנו מתרחקים ואני מגניבה מבט אל הבר. ניית'ן עומד שלוב זרועות ומשקיף עלינו. שלב א' הושלם, אני חושבת בסיפוק. הוא הבחין בי.

אני רוקעת ברגליי עם כל הרוקדים בשורה שלי, מסתובבת וצועדת שני צעדים לאחור. ניית'ן עדיין משקיף עלינו. אני מסתובבת במקומי וצועדת שני צעדים ימינה עם כולם. כשאני מחזירה אליו את מבטי הוא נשען על הבר ומשוחח עם בחורה גבוהה בשמלת מיני שחורה.

סיבוב נוסף, צעד קדימה, והחיוך נמחק מפניי כשהגומות שלו מופיעות עבורה.

אני אפילו לא שמה לב שהשיר הסתיים. טריי מקיף אותי בזרועותיו.

"אולי... אולי נחזור אל הבר?" אני בוהה בחולצה הלבנה שלו.

"יש לך ריח כל כך טוב." הוא מרחרח את שערי וכפות ידיו נצמדות לגבי. "את יפהפייה. אין גבר בבר הזה שלא מקנא בי עכשיו."

אני לא רואה את ניית'ן ליד הבר.

"אז את אוהבת סוסים?"

"אממ... כן," אני משיבה בהיסח הדעת.

"את מוזמנת לבקר בחווה שלי."

"יופי. תודה." אני מסיטה את מבטי מצד לצד.

"אנחנו מגדלים גם בקר."

אני עוצמת עיניים ונוזפת בעצמי. איך יכולתי לא להתכונן לאפשרות שניית'ן יתעלם ממני?

"אני ממש צמאה." אני מניחה יד על החזה של טריי. "ואני בכלל לא אוהבת את השיר הזה."

"בואי. נחזור כשישמיעו שיר שאת אוהבת." הוא מלטף את גבי ואוחז בכף ידי.

אני מאפשרת לו להוביל אותי אל הדלפק הארוך וסוף־סוף רואה את ניית'ן. הוא יושב באזור הספות, והבחורה הגבוהה יושבת לידו ומלטפת את זרועו. כשמבטינו מצטלבים, הוא נעמד ומסמן לי להצטרף אליהם.

אני נושפת בהקלה.

"טריי, תביא לי את המשקה לשולחן." אני מצביעה על השולחן ופונה ללכת.

הוא מהנהן לאישור, ואני נדחקת בין הגופים הצפופים בדרכי אל הגבר היפה ביותר במקום הזה. ליבי מנתר בחזי והחיוך שלי מתרחב עם כל צעד.

"תסתכלי לאן את הולכת," קול גברי כעוס נוזף בי.

"סליחה." אני מרימה מבט אל בחור שאוחז במקל ביליארד.

צמרמורת מרעידה את גבי כשהוא מציב את המקל מול גופו ובוחן אותי בבוז. שערו השחור פרוע ועיניו המלוכסנות אפלות וקודרות.

"רואה משהו שאת אוהבת?" הוא חופן את הג'ינס שלו באזור חלציו.

דגדוג מרעיד את גרוני ואני פורצת בצחוק. "אין דבר עצוב יותר מגבר בלי ביטחון עצמי."

עיניו נפערות בזעם.

"סלנה, עזבי." ניית'ן מושך אותי לאחור ומסתובב אל הבחור. "אם תעז אפילו למצמץ לכיוונה, אני אשבור לך את האף."

"אתה לא מפחיד אותי," הבחור מסנן בלעג. "ואין לך מה לדאוג. אני לא מתקרב לזונות שלכם. אני לא רוצה להידבק במחלות."

"למי קראת זונה?" אני מסתערת באגרופים שלופים.

ניית'ן לופת את מותניי ואגרופיי נשלחים אל האוויר.

הבחור וחבריו פורצים בצחוק.

"אנחנו לא מתעסקים עם הזבל הזה." ניית'ן גורר אותי משם והודף אותי אל הספה.

אני שולחת מבט אל הבחור ומעווה את פניי בכעס.

"הבן זונה הזה הטריד אותך?" טריי מניח מולי את כוסית הוודקה.

"אנחנו לא מתעסקים איתו הערב," ניית'ן משיב במקומי ומתיישב מולי. הבחורה הגבוהה נצמדת אליו ובוחנת אותי בחשדנות.

"סלנה," אני מציגה את עצמי ומושיטה את ידי. "אני גרה עם ניית'ן."

עיניה נפערות בזעזוע.

"היא אחות של ארטמיס, אשתו של קינן," טריי מסביר ומתיישב לידי. הוא לא מציין את הקשר שלי לאשתו של ניית'ן, אבל זה לא מפתיע אותי. אף אחד לא אוהב להזכיר את דמטר.

"אהה." הבחורה מצחקקת ולוחצת את כף ידי. "קוראים לי לייזה ואני... אממ... אני... מה אני בשבילך?" היא שולחת אל ניית'ן חיוך פלרטטני.

"ידידה מיוחדת." הוא טופח על הירך שלה.

היא ממשיכה לחייך, אבל אני מזהה את החיוך הזה. ראיתי אותו אצל כל אחת מהבחורות שחשבה שהיא מיוחדת יותר מהאחרות.

"משעמם כאן הערב." היא רוכנת אל אוזנו. "רוצה להעמיק את הידידות בינינו אצלי בדירה?"

"לא הלילה." הוא מרים את בקבוק הבירה ולוגם לגימה קטנה.

"אז אולי נזמין לשולחן בקבוק טקילה?" היא מנופפת בידה ומנסה למשוך את תשומת ליבה של המלצרית.

"לא הלילה." הוא מביט בי ולוגם שוב מהבירה.

אני מרימה את כוסית הוודקה ומניחה אותה בחזרה. אנחנו יחד בבר, הוא הבחין בי. איך עוברים לשלב הבא?

שתי בחורות מגיעות לשולחן ונדחקות על הספה ליד לייזה. היא מחמיצה פנים אבל מפנה להן מקום.

הבחורות מתחילות לפטפט בקול. די ברור שהן הגיעו לכאן בשביל ניית'ן, וכולן נלחמות ביניהן על תשומת הלב שלו.

"ההצגה הכי טובה בעיר," טריי לוחש באוזני בשעשוע. "ככה זה כל לילה כאן."

בקבוק טקילה מגיע אל השולחן והמשקה נמזג לכוסות, אבל ניית'ן ממשיך ללגום מהבירה שלו.

"ניית'ן, אני צריכה את עזרתך במשהו." לייזה נעמדת.

"את! אל תזוזי מכאן!" הוא פוקד עליי ונעמד.

"נראה שיש לנו מנצחת," טריי מגחך ומניח את זרועו מאחורי גבי.

עיניי עוקבות אחר ניית'ן עד שהוא נעלם מאחורי דלתות שירותי הנשים.

נראה שהובסתי עוד לפני שהוזמנתי להצטרף למשחק.

"קום. אני צריכה להראות לך משהו." אני חושקת שיניים ונעמדת.

טריי מנתר לעמידה ועוקב אחריי אל שירותי הנשים. קול ההיגיון מפציר בי להפסיד בגבורה ולשמור על הכבוד העצמי שלי, אך ההבנה שבזבזתי שנה מחיי דוחפת אותי אל הקצה.

אני פותחת את הדלת. מהתא הימני ביותר עולה קול מלמולים נואשים. "כן. שם. בדיוק שם..."

אני אוחזת בכף ידו של טריי ודוחקת בו להיכנס איתי לתא הסמוך.

"את... את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" הוא מתנשף בהתרגשות. "יהיה לנו נעים יותר בחווה שלי."

"תיגע בי." אני מרימה את כף ידו אל השד שלי.

עיניו ניצתות וכף ידו האחרת לופתת את ישבני.

התא קטן וצפוף וגבי נצמד למחיצה. טריי מתנשם בכבדות וכפות ידיו ממששות אותי בהתלהבות.

"כן. ככה." אני מזייפת גניחה. "אתה יודע בדיוק איך לגעת בי."

זיעה קרה מכסה את מצחי. המגע שלו מבחיל אותי, אבל אני עוצמת עיניים וממשיכה למלמל מחמאות. אני אמורה לנער אותו ממני, לסנן התנצלות ולברוח, אך גופי מתאבן.

"כן. ככה," אני ממלמלת. "זה טוב."

הדלת נפתחת בחבטה ואני ממצמצת בבלבול אל דמותו הזועמת של ניית'ן.

דנה לוי אלגרוד

דנה לוי אלגרוד (נולדה ב־12 ביוני 1978) היא סופרת ישראלית, המוציאה לאור את ספריה באופן עצמאי. בשנת 2014 הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה, "התשוקה לשרוד". בשנת 2020 כתבה טור אישי באתר ynet. הרומן ההיסטורי "פלר דה ליס" תורגם לצרפתית בשנת 2022, ובחודש אפריל 2022 הגיע למקום הראשון באמזון בקטגוריה של סיפורת צרפתית.

מספריה:
"התשוקה לשרוד" (2014)
"התשוקה לאהוב" (2015)
"סחרור גורלי" (2016)
"התמכרות" (2017)
"פלר דה ליס" (2018
"קליע של קרח" (2019)
"להבות הדרום" (2020)
"דואט ההבטחה" (2021)
"שיטפונות המערב" (2022)
"דואט ולנטינה" (2023)

 מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3mmyz8uf

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

בין חושך לאור 4 - נגיעות של תקווה דנה לוי אלגרוד

פרולוג

מצאתי את המקום שלי.

מצאתי משפחה חדשה בחוות סוסים קסומה, ובתוכה מצאתי את הגבר המואר ביותר בעולם.

אני נחושה להישאר במשפחה הזאת ומשתוקקת לרגע שבו הגבר הזה יבחין בי.

המשבר שלו הוא ההזדמנות שלי.

אני ממתינה כבר שנה שלמה לרגע שבו הוא יתעשת סוף־סוף ויסיר את הקללה שרובצת עליי.

ההחלטה התקבלה. אני אפתה אותו והוא יהיה שלי. אך בתוך תוכי ברור לי שאחרי שהוא יכיר אותי, הוא לא ירצה בי.

איש לא ירצה בי ואיש לא יאהב אותי.

בקרוב כולם יבינו שהכינוי שהוא העניק לי רחוק מהמציאות. אני לא אלה קטנה. אני מזוהמת ומסוכנת, והחושך רודף אותי.

שֵדָה יהיה כינוי הולם יותר עבורי.

פרק 1

הסוס הפראי צוהל ונעמד על רגליו האחוריות, אך קינן צוחק ומסרב להניח למושכות. סמואל מתרחק מעט עם הסוסה שלו וארטמיס יושבת על הגדר ומביטה בהם בהנאה. כעבור זמן מה אני מאבדת עניין באילוף וניגשת אל רחבת הסוסים הסמוכה. אני משעינה את זרועותיי על הגדר ומביטה בעובדיו של ניית'ן מוליכים את סוסי הפוני בתוך השטח המגודר. הילד שיושב על הפוני האפור סובל מהפרעת קשב וריכוז, אך נראה מרוכז לגמרי בהנחיות של המדריך שלו.

אני מביטה בילדה שעומדת בגבה אל הגדר ומאכילה את אחד מסוסי הפוני. בשבוע שעבר שמעתי את אימא שלה מספרת לאחת האימהות האחרות שהיא סובלת מהצקות בלתי פוסקות מחבריה לכיתה, ובעקבות כך פיתחה הפרעת אכילה. עכשיו היא מפצירה בפוני לאכול ומסבירה לו בקולה המתוק שזה יחזק אותו.

ניית'ן עובר ליד הילדה ומלטף את ראשה, ובלי משים אני מחליקה את כף ידי על ראשי. חולצת הטריקו הלבנה מתוחה על כתפיו הרחבות, וכל שריר בזרועותיו קורא לי לחקור אותו. גופו האתלטי נע בביטחון בממלכה שלו ועיניו החומות, המוסתרות למחצה תחת מניפת ריסים כהה, מבחינות בכל מה שקורה סביבו. תווי פניו חזקים ולסתותיו מסותתות, וכובע הבוקרים משלים את המראה המרהיב. הוא עוצר נשימה.

הנשים מתגודדות לידי ומביטות בו בהערצה ואני חשה דקירת קנאה. בראש שלי, הגבר המושלם הזה שייך לי.

הוא נעצר מול ילדה יפה כבת שבע ומחמיא לה על הרכיבה שלה, והיא מחייכת אליו בגאווה. הוא מזמין אותה להצטרף אליו ושואל אם היא מסכימה שיעזור לה לרדת מהפוני. היא מהנהנת, והוא אוחז במותניה ומניף אותה אל הקרקע. כפות ידיו מתנתקות ממותניה ואני רואה על פניה הקטנות שהמגע שלו לא היה נעים לה.

אימא שלה רצה לקראתה, אך ניית'ן מסמן לה לעצור במקומה. היא עוצרת ואיתה נעצרת הנשימה שלי.

"סלנה תלווה אותנו אל האורווה," הוא אומר לאימא ומחווה בראשו שאצטרף אליהם.

עיניי נפערות בהפתעה. זאת הפעם הראשונה שהוא מבקש ממני בקשה כזאת, ואני מתרגשת מכך שהוא בחר בי וממהרת להתקרב אליהם.

"אל תגידי מילה," הוא לוחש לי. "רק תוודאי שרייצ'ל יכולה לראות אותך."

אני מהנהנת ושותקת. מעניין למה הוא זקוק לי ליד הילדה הקטנה והמתוקה הזאת.

הם נכנסים לאורווה ואני נכנסת בעקבותיהם.

"רייצ'ל." ניית'ן כורע ברך מולה. "את יודעת למה ביקשתי מסלנה להצטרף אלינו?"

היא מציצה לעברי ונדה בראשה לשלילה.

"הסיבה שהיא כאן איתנו היא שאני גבר ואת ילדה קטנה, ואת אף פעם לא אמורה להיות לבדך עם גבר מבוגר ממך."

אני נושכת שפה. ההסבר שלו נשמע בוגר מדי עבור ילדה קטנה כל כך.

"אבל... אבל אני מכירה אותך," היא מגמגמת. "אימא אמרה שאני צריכה לעשות כל מה שאתה אומר."

"אימא שלך אישה חכמה, אבל בנושא הזה היא טועה." הוא מחייך אליה חיוך קטן. "את לא אמורה לעשות את מה שאני אומר אם אני מבקש ממך לעשות משהו שאת לא מרגישה נוח לגביו." הוא שותק לרגע ואז מוסיף, "מותר לך לסרב לכל גבר או אישה שמבקשים ממך לעשות משהו שלא נעים לך לעשות."

היא מסמיקה, כאילו הוא חשף את סודה.

"אם את רוצה, את יכולה להיכנס לתא של טייגר ולספר לו על כל מה שמציק לך."

"אני כבר גדולה." היא מצחקקת בעצבנות. "אני יודעת שסוסים לא מדברים."

"הם לא מדברים, אבל הם ממש טובים בלהקשיב." הוא פותח את התא ומשאיר אותו פתוח כשהם נכנסים פנימה. "הכי טוב לספר להם סודות בזמן שמברישים להם את הפרווה." הוא מגיש לה מברשת. "אני אצא עכשיו, אבל סלנה תישאר מחוץ לתא. אל תדאגי אם היא תשמע את הסודות שלך. היא לא אישה רגילה, היא אלה קטנה."

"אין דבר כזה אֵלים." רייצ'ל צוחקת. "הם קיימים רק באגדות."

"ראית פעם אישה כל כך יפה?" הוא מתעקש ודקירה מרעידה את ליבי. "רק אלת הירח בכבודה ובעצמה יכולה להיראות כמוה."

"היא באמת יפה..." הילדה לוחשת. "אבל אולי היא תספר לאנשים את מה שאני אספר לטייגר."

"אלים לא חושפים סודות של ילדות מתוקות," אני מתערבת למרות שלא התבקשתי. "אני נשארת כאן רק כדי לוודא שטייגר לא יספר את הסודות שלך לסוסים אחרים."

רייצ'ל פורצת בצחוק, וגומות החן של ניית'ן מעמיקות כשהוא מחייך אליי וגורם לליבי להחסיר פעימה.

"אשאיר אתכן לבד." ניית'ן יוצא מהתא, נוגע קלות בשולי כובעו לאות פרידה ועוזב את האורווה.

רייצ'ל מברישה את טייגר בריכוז ואני מתיישבת על החציר ולא מעיזה להוציא הגה. הדקות חולפות, ואני תוהה אם כדאי לקרוא לניית'ן ולומר לו שהיא לא מדברת. לפתע היא משמיעה את קולה המתוק ופותחת במונולוג ארוך ומטלטל.

דמעות פורצות מעיניי ואני מכסה את פי בכפות ידיי.

"טייגר, אל תספר לאף אחד," רייצ'ל מסכמת בקול רועד.

אני ממהרת לנגב את הדמעות ולובשת על פניי חיוך בניסיון להסתיר את סערת הרגשות שלי.

רייצ'ל יוצאת מהתא, מחייכת אליי חיוך ילדותי ורצה החוצה.

אני מצמידה את ברכיי לחזי ונאנקת.

כעבור זמן מה נשמעים צעדים באורווה, ואני מזדקפת ושולחת מבט מבוהל לצדדים.

"לא הייתי צריך לבקש ממך להישאר כאן," ניית'ן אומר בכאב וכורע מולי על ברכיו. "אני מתנצל. הייתי צריך לדעת שיהיה לך קשה לשמוע את זה."

"היא... היא..." אני מצביעה אל התא הריק. "הוא... הוא עשה לה..." אני משתתקת. "זה הסוד שלה. אני לא יכולה לספר."

"אני יודע מה קרה לה." ניית'ן מלטף את ראשי. "גם ההורים שלה יודעים. אבל היה חשוב שהיא בעצמה תספר את זה בקולה."

"אני שונאת גברים." אני מרחיקה את היד שלו. "עכשיו אני שונאת את כל הגברים. גם אותך."

"ואני בטוח שיש לך סיבה טובה," הוא אומר בארשת פנים רצינית. "את רוצה לדבר על זה?"

"מה שקרה כאן עכשיו לא קשור אליי." אני מתרוממת והוא נעמד מולי. "אני, בניגוד אליך, חושבת שהכי טוב להשאיר את העבר מאחור ולא להזכיר אותו שוב לעולם. אם אדבר על כל הסיוטים שלי יש סיכוי לא רע שאשתגע, וכבר השתגעתי יותר מדי." אני משתתקת ומהדקת את שפתיי כשאני מבינה שחשפתי הרבה יותר מכפי שהתכוונתי.

"זה היה יום ארוך." הוא פוסע שני צעדים לאחור. "אני לא אכריח אותך לדבר איתי, אבל אם תרצי ותרגישי שאת מוכנה, תדעי שאני כאן."

"אני נמצאת כאן כבר שנה." אני מגלגלת עיניים. "פתאום אתה רואה אותי?"

"המצב שלי במהלך השנה האחרונה לא אפשר לי לעזור לך," הוא משיב ברוך. "עכשיו אני במצב אחר."

"אם ארצה לחשוף את הסודות שלי אפנה אל טייגר." חיוך קטן עולה על שפתיי. "הוא ראה אותי מהרגע הראשון שהגעתי לכאן."

הגומות המהפנטות של ניית'ן נחשפות כשהוא צוחק. "טייגר תמיד היה הגבר הטוב ביותר בחווה הזאת." הוא קורץ לי ויוצא מהאורווה.

אני מביטה בחלל הריק שהוא הותיר אחריו ומעודדת את עצמי. הוא עוד יראה אותי. הוא יהיה האדם שיסיר את הקללה שרובצת עליי, אני בטוחה בכך.

"סלנה," קינן קורא לי, ואני מנערת את החציר מבגדיי ויוצאת מהאורווה.

עיניי נפערות בפליאה כשסמואל נכנס מבעד לשער ומוביל אחריו סוס אצילי בגון נחושת.

"אהבת?" קינן נעמד לצידי ומניח יד על כתפי.

"הוא יפהפה." אני מהנהנת. "אתה רוצה שאכניס אותו לאורווה?"

"זאת מתנה," הוא אומר בגאווה.

"מתנה למי?" אני מלטפת את בטנו של הסוס.

סמואל וקינן שותקים, וארטמיס מתקרבת אלינו בעיניים בורקות מהתרגשות.

"לאיזבל?" אני מחפשת אותה במבטי.

"נראה לך שנבזבז על העירונית הזאת סוס גזעי? היא בקושי מצליחה להשתלט על בלה!" סמואל צוחק ושולח מבט אוהב אל הכלבה המפונקת שלו. "הדבר היחיד שאיזבל יודעת לרכוב עליו זה העצבים שלי."

"אז למי הוא?" אני מקמטת את מצחי.

"ראינו אותו במכירה הפומבית והיה לנו ברור שהוא שלך." קינן מסובב קיסם בלשונו וחושף את הגומה היפה שלו.

"מ... מה?" אני מחווירה. "קנית אותו בשבילי?"

"לא רק אני." קינן פורע את שערי. "זאת מתנה מכולנו."

אני בוהה בסוס בנשימה עצורה. "אף פעם לא קיבלתי מתנה." עיניי מתרוצצות ביניהם בחוסר שקט. "כלומר, לפעמים אני מקבלת כל מיני דברים ממונטנה, אבל אף פעם לא מאנשים אחרים. ובטח לא מתנה כל כך יקרה."

"זה מגיע לך," ארטמיס מכריזה. "לכל אחד מאיתנו יש סוס והגיע הזמן שגם לך יהיה."

"אני... אני לא יכולה לקבל אותו." קולי רועד. "זאת מתנה..."

"את בת משפחה," קינן קוטע אותי. "והסוס הזה שלך."

דמעות גודשות את עיניי ואני מסתערת עליו בחיבוק מגושם.

"את צריכה להעניק לו שם." הוא צוחק וטופח על גבי.

"פרד," אני שולפת את השם הראשון שעולה בראשי.

"פרד?" סמואל שואל בחלחלה. "זה סוס גזעי. הוא צריך שם גזעי."

"פרד," אני מתעקשת. "קוראים לו פרד."

"אולי תחשבי על זה קצת?" קינן מציע בזהירות.

"אם האלה הקטנה רוצה שיקראו לו פרד, זה יהיה השם שלו." ניית'ן מרכיב עליו את האוכף. "הוא עבר נסיעה ארוכה. כדאי שתוציאי אותו, שיפרוק קצת אנרגיות."

"זה באמת הסוס שלי?" אני מתקשה לשלוט בסערת הרגשות שלי.

"רק שלך." ניית'ן קורץ לי.

"אני אלווה אותך ברכיבת הבכורה על פרד." ארטמיס רצה אל האורווה.

"וואו..." אני ממלמלת, "סוס במתנה." אני מטפסת על גבו של פרד ומחבקת את צווארו. "קיבלתי את המתנה הכי שווה בעולם."

"בואי נראה מה פרד שלך שווה." ארטמיס צוחקת ומטלטלת את המושכות של לולה. הסוסה השחורה פותחת בדהרה ומותירה אחריה ענן אבק.

"פרד, אל תאכזב." אני מצמידה אליו את קרסוליי ונוקשת בלשוני. הסוס מנתר קדימה, ואני מהדקת את האחיזה במושכות וצוחקת בהנאה.

לולה דוהרת בשדות כמו רוח סערה, וכעבור זמן קצר פרד דוהר לידה.

"אל תעצרי," ארטמיס צועקת.

"תנסי לעמוד בקצב." אני מטלטלת את המושכות, ושערי מתבדר ברוח ומצליף בפניי כשפרד שועט קדימה.

אנחנו מתרחקים ממנה אל שדרת העצים ופרד מדלג בקלילות מעל ענף שבור.

"תאטי!" ארטמיס צועקת.

אני מושכת במושכות באי־חשק ופרד מאט.

"קיבלת סוס מדהים." היא מצחקקת כשלולה מאיטה לידי. "אבל שיהיה ברור שנתתי לך לעקוף אותנו. אף אחד לא מנצח את לולה שלי." התלתלים שלה נלכדים בענף והיא מרימה את ידיה ומנסה לשחרר אותם. לפתע היא מאבדת שיווי משקל וגולשת מהגב של הסוסה.

עיניי נפערות בבעתה.

"לא קרה כלום," היא מרגיעה אותי. "אבל נראה לי שעיקמתי את הקרסול."

אני משקיפה עליה מלמעלה בחוסר אונים.

"תקראי לקינן," היא מבקשת ונשכבת על גבה.

אני מנסה לטלטל את המושכות, אך ידיי לא מצייתות לי. גופי מתאבן. אני ממצמצת בחוזקה בניסיון להדוף מראשי את דמותה של ג'וזלין השוכבת על האדמה ודם ניגר משפתיה בקולות חרחור. החשיכה שולחת אליי את זרועותיה.

"סלנה!"

עוד מצמוץ ואני בוהה בארטמיס.

"מה קורה לך?" היא מעסה את הקרסול שלה. "תקראי לקינן לפני שאמות כאן מבושה."

"אהה... כן. לקרוא לקינן," אני ממלמלת בבלבול ונוקשת בלשוני. פרד פותח בדהרה מהירה, וכעבור כמה דקות אנחנו מגיעים אל הרחבה.

סמואל מביט בי בגאווה, אך קינן כבר מביט בדאגה אל עבר השדות.

"ארטמיס נפלה." אני משפילה מבט. "היא לא נפצעה. זה רק ה..."

אני לא מספיקה לסיים את המשפט ושני הגברים כבר יושבים על הסוסים ונעלמים בענן של אבק.

אני מניחה את כף ידי על ליבי ומנסה להסדיר את נשימתי.

"אנחנו במקום בטוח," אני לוחשת ומקפצת מגבו של פרד. "אנחנו במקום מואר." אני מכניסה אותו לאורווה וממשיכה להתנשף גם כשאני סוגרת את דלת התא.

כשאני יוצאת מהאורווה, קינן וסמואל חוצים את השער עם ארטמיס. היא יושבת על הסוס של קינן והוא יורד מהסוס ואוסף אותה בזרועותיו.

"אל תביך אותי," היא צועקת וצוחקת. "זאת סתם מכה קטנה."

קינן מתעלם מההפצרות שלה ונכנס איתה הביתה, וסמואל מוביל את שלושת הסוסים לאורווה.

אני ניגשת אל הבקתה שלי ומתיישבת על הספסל שבחזיתה. הזיכרון המבעית עדיין מטלטל אותי, ואני משפשפת עיניים בניסיון לסלק את התמונות.

איזבל נכנסת לחווה עם ניקה, אתנה וגבריאל. ניקה רצה אל ניית'ן והוא מניף אותה באוויר וממטיר עליה נשיקות. המראה שלהם מחמם את ליבי.

אתנה מבחינה בי ראשונה ומנופפת לעברי בהתלהבות, וניית'ן נעצר מולי. ניקה מתפתלת בזרועותיו ומפצירה בו להוריד אותה.

"סללה," היא מעוותת את שמי כרגיל, "הבטחת לנו מסיבת תה. נכון, אבא? נכון שהיא הבטיחה?"

"אני תמיד מקיימת את ההבטחות שלי." אני אוחזת בכף ידה ומחכה שאתנה תצטרף אלינו. "חיכיתי לכן. לא רציתי להתחיל את המסיבה בלעדיכן."

"אבא לא הגיע," אתנה אומרת ברוגז, "ואיזבל איחרה. רק ניקה ואני נשארנו בגן. חשבתי שאבא שלה הלך לעבודה ולא יחזור אף פעם, כמו אימא שלה."

ניית'ן נוהם מאחוריי אך לא אומר מילה.

"התנועה הייתה נוראה," איזבל מסבירה בהתנצלות ונכנסת עם גבריאל לבקתה שלהם.

"לפעמים אבא או אימא רק מאחרים," אני אומרת בנימה קלילה. "ויש כאן בחווה הרבה אנשים שדואגים לכן. לא הייתן נשכחות בגן."

"נכון." ניקה חובטת בה. "סללה תמיד כאן. היא אף פעם לא הולכת לשום מקום."

תחושת אשמה מכווצת את בטני. אם ניסיון הפיתוי שלי ייכשל אצטרך לעזוב, ואז אהיה רק עוד מישהי שתשבור את ליבה.

"לפעמים אני אצטרך ללכת לכל מיני מקומות," אני מסבירה כשאנחנו נכנסות לבית. "אולי ארצה לנסוע לבקר את אחותי."

"בסדר, אבל תלכי רק כשאימא שלי תחזור," ניקה מסכמת והבנות מדלגות במדרגות בקולות צחקוק.

אני שולחת מבט לאחור ורואה שניית'ן נכנס בעקבותינו. החיוך הכאוב שלו מרעיד את חזי.

הלילה ירד. ניקה שוכבת במיטה ואני נושקת למצחה ויורדת לקומה התחתונה. כולם יושבים יחד בסלון וניית'ן נעמד ומציע לי לתפוס את מקומו בכורסה.

"אני הולכת להתקשר אל אחותי. אני חייבת לספר לה על המתנה שקיבלתי." אני מחייכת בהתנצלות ומתרחקת אל הדלת.

ניית'ן מקדים אותי ופותח אותה עבורי.

"את באמת אלה קטנה." הוא פורע את שערי כפי שהוא פורע את התלתלים של אתנה. "בכל פעם שהבת שלי צוחקת בזכותך אני מאמין שירדת אלינו מהאולימפוס."

"אני ממש לא אלה." אני מגלגלת עיניים ויוצאת מהבית.

מבחינתו אני בסך הכול גלגל הצלה עבור הבת שלו, אבל הלילה הוא יראה אותי כפי שאני רוצה שיראה אותי, גם אם כתוצאה מכך איאלץ לעזוב את גן העדן שלי.

פרק 2

אני יושבת על הספסל מחוץ לבקתה שלי ומשקיפה על החווה החשוכה. הרגל שלי מקפצת בחוסר שקט. הסוסים ספונים באורוות, וכולם ישנים חוץ מהגבר שמטריף את מחשבותיי.

התוכנית שלי לגביו לא לגמרי ברורה לי, אבל הלילה הוא ייאלץ לראות אותי כפי שאני. לא כגלגל הצלה אלא כאישה.

אני שולחת מבט אל הקומה העליונה של הבית, וכשהאור בחדר הרחצה כבה, אני מנתרת מהספסל וממהרת אל מגרש החניה. עצביי רופפים לגמרי. עדיף שאגיע לבר לפניו ואשתה משקה חזק שיחדיר בי אומץ. התוכנית שלי חייבת להצליח, רק כך אדע שאני לא מקולקלת. הגבר המואר הזה יסלק את החושך שמסתחרר בתוכי. רק כך אהיה מאושרת.

אני מתיישבת ברכב, מורחת מעט גלוס על שפתיי ומסדרת את רעמת התלתלים שלי. מבטי נודד שוב אל החווה. מהרגע שהגעתי לכאן, הרגשתי שמצאתי את פיסת גן העדן שלי. כולם מתייחסים אליי כאל בת משפחה, והעבודה עם הסוסים נהדרת, אך יותר מכול, אני שבויה של הילדה הקטנה שהפכתי להיות העוגן שלה.

אני מתניעה את הרכב ונרעדת. אם איכשל הערב במשימת הפיתוי שלי, אני עלולה לאבד הכול. פניי מתעוותות במצוקה. במהלך השנה החולפת הרגשות שלי כלפיו נבנו לבנה על גבי לבנה, ואני מפחדת שהבניין שבניתי יתרסק ויקבור אותי תחתיו.

גלגלי המכונית נעים על אבני החצץ ואני פונה אל השביל המוכר. מעולם לא התפללתי, אך עכשיו אני מתפללת שאני לא טועה טעות מרה.

אני משתלבת בתנועה על הכביש העירוני ומאיצה. הרוח שחודרת מבעד לחלון הפתוח פורעת את תלתליי, ואני מגבירה את המוזיקה ומרגיעה את נשימותיי.

מגרש החניה עמוס בטנדרים גדולים ומאובקים. אני נדחסת ביניהם ומדוממת את המנוע. לרגע אני שוקלת לחייג למונטנה כדי לשאוב ביטחון מקולה הרגוע, אך השעה מאוחרת ואני חוששת להבהיל אותה.

אני יוצאת מהרכב, מותחת את שמלת הסטרפלס הלבנה על ירכיי ומוחה כתם כמעט בלתי נראה מאחד ממגפי הבוקרים הוורודים שלי.

בחור חסון חולף על פניי. הוא שורק בהתפעלות ונכנס אל הבר. מעולם לא סבלתי מחוסר ביטחון, וקשה להתעלם מהמבטים שהנערים בחווה נועצים בי, אבל חששתי ששנה של בידוד חברתי גרמה לי לאבד את הקסם. ובכן, נראה שלא.

אני תולה את התיק על כתפי ונכנסת לבר.

מוזיקת הקאנטרי החזקה מרגיעה אותי, והצפיפות במקום מזכירה לי עד כמה אני אוהבת להיות במרכז העניינים. אני במגרש הטבעי שלי, והעובדה שאף אחד לא מכיר אותי מעבירה בי צמרמורת של ריגוש.

אני ניגשת אל הבר וצוברת ביטחון מהמבטים הגבריים שבוחנים אותי בעניין רב.

"וודקה," אני מבקשת מהברמן בחיוך.

"מייד מגיע." הוא קורץ לי ומסתובב אל המדפים.

"את חדשה כאן." בחור מזוקן ונאה בכובע בוקרים נדחק ונעמד לידי.

אני שולחת מבט מהיר לכיוון הדלת ומהנהנת.

"אז המשקה הראשון עליי." הוא זורק שטר על הדלפק ומסמן לברמן למלא גם את הכוסית שלו.

"תודה רבה," אני אומרת בקול נמוך ומחייכת.

"טריי," הוא מציג את עצמו ומגיש לי את הכוסית.

"סלנה." אני מרימה לעברו את הכוסית ומרוקנת אותה בלגימה אחת.

"סלנה, את יפהפייה." הוא בוחן את פניי ולוגם מהמשקה שלו.

"גם אתה נראה לא רע." אני מצחקקת.

שפתיו נעות, אך איני שומעת דבר. עיניי נמשכות שוב ושוב אל הדלת, ונשימתי נעצרת בחדות כשהגבר היפה ביותר בעולם נכנס סוף־סוף פנימה. פניו של ניית'ן מגולחות, והוא לובש מכנסי ג'ינס וחולצת פלנל משובצת, שלא מצליחה להסוות את שרירי הזרוע המפוסלים שלו. הוא מחייך אל אחד הבחורים שעומדים בקצה הבר והגומות המרהיבות שלו נחשפות.

"אפשר להזמין אותך למשקה נוסף?" טריי מרים את קולו ונוקש על הדלפק.

"אממ... כן, תודה. אשמח." אני מכריחה את עצמי להתנתק מניית'ן ולובשת חיוך על פניי.

טריי מסמן לברמן למלא לי את הכוס ואני חוטפת אותה וגומעת את כולה.

"אני מקווה שאת לא נוהגת." טריי מקמט את מצחו. "אם תרצי, אוכל להסיע אותך הביתה."

"שתי כוסיות וודקה לא יפילו אותי." אני חובטת קלות בזרועו ונדרכת כשגוף גדול נעצר מאחוריי.

"קלינט," ניית'ן צועק אל הברמן. "תביא לי את הרגיל שלי."

אצבעותיי מתופפות על הדלפק וליבי מאיץ את פעימותיו.

"טריי, טוב לראות אותך," ניית'ן פונה אליו בחביבות. "חברה חדשה?"

"ממש חדשה." טריי מחייך אליו ומסמן לו להסתלק.

הברמן מניח את כוסית הוויסקי של ניית'ן על הדלפק, ואני תופסת אותה בתנועה מהירה ומסתובבת אל ניית'ן. "הפתעה!"

"סלנה! מה את עושה כאן?" הוא לא נראה משועשע.

הביטחון שלי כמעט מתנדף, אבל אני מצליחה להתעשת ומזכירה לעצמי שזה הלילה שלי.

"בדיוק מה שאתה עושה כאן." אני טועמת מהוויסקי ומגישה לו את הכוס.

"אתם מכירים?" טריי נשמע מאוכזב.

"אל תתערב," ניית'ן משיב בחוסר סבלנות. הוא מסיים את המשקה, מניח את הכוס על הדלפק ואוחז בזרועי. "בואי, אני אחזיר אותך לחווה."

"רק עכשיו הגעתי." אני מתנערת מאחיזתו. "אפילו לא הספקתי לשתות," אני רוטנת ומקווה שטריי לא יחשוף את השקר שלי.

"בסדר. מה את רוצה לשתות?" ניית'ן שואל ברוגז. "תשתי ואני אחזיר אותך הביתה."

"הביתה?" טריי שואל בבלבול. "את גרה איתו?"

"היא אחות של ארטמיס." ניית'ן נועץ בו מבט קשוח. "האחות הקטנה של ארטמיס."

"היא באמת נראתה לי מוכרת." טריי בוחן אותי שוב. "וואו, איך פספסתי את הקשר המשפחתי? אתן נראות כמו תאומות."

"אני אולי אחותה הקטנה, אבל אני מספיק גדולה בשביל לשתות איתך." אני מעפעפת אליו.

"המשקה בדרך," טריי מכריז ומנופף אל הברמן.

"סלנה, מה את עושה?" ניית'ן רוכן ומניח את כף ידו על הכוס שלי. "את לא יכולה להגיע לבר עם כל הטורפים האלה, לבושה כמו... כמו..."

"כמו מה?" אני נרעדת מהקרבה אליו.

"כמו אישה שמחפשת להסתבך עם אחד מהם." הוא מזדקף. "מותר לך בכלל לשתות?"

"חגגתם לי יום הולדת עשרים וארבע בחווה לפני כמה חודשים, אתה לא זוכר?" אני פוערת עיניים בעלבון מוגזם.

"אני זוכר יום הולדת, ואני זוכר שאת צעירה מדי." הוא לא מתרגש מההצגה. "תשתי את המשקה שלך ונזוז."

הברמן נראה משועשע מהשיחה שלנו. הוא מוזג לי ואני גומעת את המשקה ונושפת בחדות. לא תכננתי להשתכר הלילה, אך לפי החום שמציף את בטני אני בדרך לשם.

"טריי, היה טוב לראות אותך." ניית'ן מותח את שפתיו בחיוך מזויף ומחווה אליי בידו שאצטרף אליו.

"טריי, עדיין טוב לראות אותך." אני מסובבת לניית'ן את גבי. "ויהיה ממש טוב לרקוד איתך."

"סלנה," ניית'ן אומר את שמי בנשיפה מרוגזת. "אני לא מתכוון לשבת כאן ולשמור עלייך."

"לא ביקשתי ממך לשמור עליי." אני מושכת את כף ידו של טריי. "אנחנו הולכים לרקוד. אתה מוזמן להצטרף אם בא לך."

"סוף־סוף אישה שלא מתרגשת ממך." טריי צוחק וצועד איתי לרחבת הריקודים.

אנחנו מתרחקים ואני מגניבה מבט אל הבר. ניית'ן עומד שלוב זרועות ומשקיף עלינו. שלב א' הושלם, אני חושבת בסיפוק. הוא הבחין בי.

אני רוקעת ברגליי עם כל הרוקדים בשורה שלי, מסתובבת וצועדת שני צעדים לאחור. ניית'ן עדיין משקיף עלינו. אני מסתובבת במקומי וצועדת שני צעדים ימינה עם כולם. כשאני מחזירה אליו את מבטי הוא נשען על הבר ומשוחח עם בחורה גבוהה בשמלת מיני שחורה.

סיבוב נוסף, צעד קדימה, והחיוך נמחק מפניי כשהגומות שלו מופיעות עבורה.

אני אפילו לא שמה לב שהשיר הסתיים. טריי מקיף אותי בזרועותיו.

"אולי... אולי נחזור אל הבר?" אני בוהה בחולצה הלבנה שלו.

"יש לך ריח כל כך טוב." הוא מרחרח את שערי וכפות ידיו נצמדות לגבי. "את יפהפייה. אין גבר בבר הזה שלא מקנא בי עכשיו."

אני לא רואה את ניית'ן ליד הבר.

"אז את אוהבת סוסים?"

"אממ... כן," אני משיבה בהיסח הדעת.

"את מוזמנת לבקר בחווה שלי."

"יופי. תודה." אני מסיטה את מבטי מצד לצד.

"אנחנו מגדלים גם בקר."

אני עוצמת עיניים ונוזפת בעצמי. איך יכולתי לא להתכונן לאפשרות שניית'ן יתעלם ממני?

"אני ממש צמאה." אני מניחה יד על החזה של טריי. "ואני בכלל לא אוהבת את השיר הזה."

"בואי. נחזור כשישמיעו שיר שאת אוהבת." הוא מלטף את גבי ואוחז בכף ידי.

אני מאפשרת לו להוביל אותי אל הדלפק הארוך וסוף־סוף רואה את ניית'ן. הוא יושב באזור הספות, והבחורה הגבוהה יושבת לידו ומלטפת את זרועו. כשמבטינו מצטלבים, הוא נעמד ומסמן לי להצטרף אליהם.

אני נושפת בהקלה.

"טריי, תביא לי את המשקה לשולחן." אני מצביעה על השולחן ופונה ללכת.

הוא מהנהן לאישור, ואני נדחקת בין הגופים הצפופים בדרכי אל הגבר היפה ביותר במקום הזה. ליבי מנתר בחזי והחיוך שלי מתרחב עם כל צעד.

"תסתכלי לאן את הולכת," קול גברי כעוס נוזף בי.

"סליחה." אני מרימה מבט אל בחור שאוחז במקל ביליארד.

צמרמורת מרעידה את גבי כשהוא מציב את המקל מול גופו ובוחן אותי בבוז. שערו השחור פרוע ועיניו המלוכסנות אפלות וקודרות.

"רואה משהו שאת אוהבת?" הוא חופן את הג'ינס שלו באזור חלציו.

דגדוג מרעיד את גרוני ואני פורצת בצחוק. "אין דבר עצוב יותר מגבר בלי ביטחון עצמי."

עיניו נפערות בזעם.

"סלנה, עזבי." ניית'ן מושך אותי לאחור ומסתובב אל הבחור. "אם תעז אפילו למצמץ לכיוונה, אני אשבור לך את האף."

"אתה לא מפחיד אותי," הבחור מסנן בלעג. "ואין לך מה לדאוג. אני לא מתקרב לזונות שלכם. אני לא רוצה להידבק במחלות."

"למי קראת זונה?" אני מסתערת באגרופים שלופים.

ניית'ן לופת את מותניי ואגרופיי נשלחים אל האוויר.

הבחור וחבריו פורצים בצחוק.

"אנחנו לא מתעסקים עם הזבל הזה." ניית'ן גורר אותי משם והודף אותי אל הספה.

אני שולחת מבט אל הבחור ומעווה את פניי בכעס.

"הבן זונה הזה הטריד אותך?" טריי מניח מולי את כוסית הוודקה.

"אנחנו לא מתעסקים איתו הערב," ניית'ן משיב במקומי ומתיישב מולי. הבחורה הגבוהה נצמדת אליו ובוחנת אותי בחשדנות.

"סלנה," אני מציגה את עצמי ומושיטה את ידי. "אני גרה עם ניית'ן."

עיניה נפערות בזעזוע.

"היא אחות של ארטמיס, אשתו של קינן," טריי מסביר ומתיישב לידי. הוא לא מציין את הקשר שלי לאשתו של ניית'ן, אבל זה לא מפתיע אותי. אף אחד לא אוהב להזכיר את דמטר.

"אהה." הבחורה מצחקקת ולוחצת את כף ידי. "קוראים לי לייזה ואני... אממ... אני... מה אני בשבילך?" היא שולחת אל ניית'ן חיוך פלרטטני.

"ידידה מיוחדת." הוא טופח על הירך שלה.

היא ממשיכה לחייך, אבל אני מזהה את החיוך הזה. ראיתי אותו אצל כל אחת מהבחורות שחשבה שהיא מיוחדת יותר מהאחרות.

"משעמם כאן הערב." היא רוכנת אל אוזנו. "רוצה להעמיק את הידידות בינינו אצלי בדירה?"

"לא הלילה." הוא מרים את בקבוק הבירה ולוגם לגימה קטנה.

"אז אולי נזמין לשולחן בקבוק טקילה?" היא מנופפת בידה ומנסה למשוך את תשומת ליבה של המלצרית.

"לא הלילה." הוא מביט בי ולוגם שוב מהבירה.

אני מרימה את כוסית הוודקה ומניחה אותה בחזרה. אנחנו יחד בבר, הוא הבחין בי. איך עוברים לשלב הבא?

שתי בחורות מגיעות לשולחן ונדחקות על הספה ליד לייזה. היא מחמיצה פנים אבל מפנה להן מקום.

הבחורות מתחילות לפטפט בקול. די ברור שהן הגיעו לכאן בשביל ניית'ן, וכולן נלחמות ביניהן על תשומת הלב שלו.

"ההצגה הכי טובה בעיר," טריי לוחש באוזני בשעשוע. "ככה זה כל לילה כאן."

בקבוק טקילה מגיע אל השולחן והמשקה נמזג לכוסות, אבל ניית'ן ממשיך ללגום מהבירה שלו.

"ניית'ן, אני צריכה את עזרתך במשהו." לייזה נעמדת.

"את! אל תזוזי מכאן!" הוא פוקד עליי ונעמד.

"נראה שיש לנו מנצחת," טריי מגחך ומניח את זרועו מאחורי גבי.

עיניי עוקבות אחר ניית'ן עד שהוא נעלם מאחורי דלתות שירותי הנשים.

נראה שהובסתי עוד לפני שהוזמנתי להצטרף למשחק.

"קום. אני צריכה להראות לך משהו." אני חושקת שיניים ונעמדת.

טריי מנתר לעמידה ועוקב אחריי אל שירותי הנשים. קול ההיגיון מפציר בי להפסיד בגבורה ולשמור על הכבוד העצמי שלי, אך ההבנה שבזבזתי שנה מחיי דוחפת אותי אל הקצה.

אני פותחת את הדלת. מהתא הימני ביותר עולה קול מלמולים נואשים. "כן. שם. בדיוק שם..."

אני אוחזת בכף ידו של טריי ודוחקת בו להיכנס איתי לתא הסמוך.

"את... את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" הוא מתנשף בהתרגשות. "יהיה לנו נעים יותר בחווה שלי."

"תיגע בי." אני מרימה את כף ידו אל השד שלי.

עיניו ניצתות וכף ידו האחרת לופתת את ישבני.

התא קטן וצפוף וגבי נצמד למחיצה. טריי מתנשם בכבדות וכפות ידיו ממששות אותי בהתלהבות.

"כן. ככה." אני מזייפת גניחה. "אתה יודע בדיוק איך לגעת בי."

זיעה קרה מכסה את מצחי. המגע שלו מבחיל אותי, אבל אני עוצמת עיניים וממשיכה למלמל מחמאות. אני אמורה לנער אותו ממני, לסנן התנצלות ולברוח, אך גופי מתאבן.

"כן. ככה," אני ממלמלת. "זה טוב."

הדלת נפתחת בחבטה ואני ממצמצת בבלבול אל דמותו הזועמת של ניית'ן.

עוד ספרים של דנה לוי אלגרוד