המכשפה הגדולה מיפו

1

סיפורי כשפים אף פעם לא יתחילו במילים כמו: הָיֹה הָיָה, שאלו המילים הכי מטופשות להתחיל איתן מעשיות אמיתיות. אתם יודעים.

סיפורי כשפים צריך לפתוח בשם של מישהו, מכיוון שכשפים, תמיד מעורבבים עם שמות, ומי שרוצה להתעסק בכשפים ללא שמות - ורק עם רגליים של צפרדע וכבד של עורב - שלא יתפלא שלא יוצא לו מזה שום דבר.

לכן, אפילו שזה ייראה לכם משונה, סיפור הכשפים הזה מתחיל בבתיה, שהוא שם של אישה שיש לה את כל מה שיש לנשים אחרות, ותיק שחור שבתוכו יש את כל מה שיש בתיקים של נשים - וכשפים.

אולי מיליון כשפים. אולי יותר.

יש לה כזה פסלון שהוא נגד שדים ושומר מעין רעה, וגליל צהוב שכתובים עליו שמות של מלאכים, ושרוך אדום שעושה לה הצלחה בחיים ומגרש רוחות רעות - וככה כל התיק.

את הכשפים היא גוררת לכל מקום שהיא הולכת, והיא הולכת אל אסטרולוגים שלוקחים המון כסף בשביל למצוא לה בכוכבים את מה שהיא רוצה לשמוע.

והיא רוצה לשמוע שהמאהבת של המאהב שלה - תמות, אפילו שהוא בכלל לא מודע לקיומה. המאהב, זאת אומרת. לקיומה של בתיה, זאת אומרת.

היא גם הולכת לאיש אחד שקוראים לו בולמן שעושה לה 'הילינג'. זה להיט גדול. בולמן אומר שהוא עובד עם האנרגיות שלה, והוא קצת יותר יקרן מאסטרולוגים, מה שמוכיח שאנרגיות זה לא צחוק.

קוראת בקפה גם גילתה שיש לה גבר שהיא חולמת עליו, ורואים כסף ונסיעה בים. הקפה התעקש שהיו לבתיה שתי הפלות שהיא עשתה אותן בשירותים והורידה במים. ככה אמרה האישה מהקפה.

בתיה מפרנסת חמישה אסטרולוגים, ארבעה רבנים, שלושה מקובלים, שתי קוראות בקפה, קורא כפות ידיים אחד, בולמן אחד ופותח בקלפים אחד.

בקלפים היא מאמינה אמונה עגולה ומטורפת ואומרת שהם אף פעם לא משקרים. את זה היא למדה ממני. שמי יוסף גורדון ואני פותח בקלפים.

2

את העניין הזה עם הקלפים קיבלתי מאימא שלי שהייתה מכשפה גדולה ביפו - אפילו שהיא עצמה אהבה יותר לפתוח לאנשים בקפה - ושגרה עכשיו במקום אחד שמלא בזקנים, כמוה, וכולם מסתכלים על הים.

פעם, פעם, פעם - פתחתי לאנשים בקלפים, הכנתי מפות אסטרולוגיות, והסתכלתי בכדורי בדולח או בכפות ידיים. עד שיום אחד, בשעה שכוכב ששמו אוראנוס התחיל לסגת בשמים, קפץ פתאום כדור הבדולח שעל השולחן שלי והסתחרר על משטח העץ עד שנבלם במאפרה.

כשפים מתחילים כשהשמש שוקעת. אתם יודעים.

היה ערב ואני הסתכלתי מהחלון על כיכר העירייה. עישנתי סיגריות וחשבתי על ההולנדי ההוא. ואז הופיעו מתוך החלל ארבעה עורבים שריחפו וטסו במרווחים שווים, וממש התפוצצו מתוך איזושהי נקודה דמיונית ובאו.

ארבעה עורבים, כיכר סתמית, ומזרקת מים אזובית. העופות השחורים רצו לומר משהו לאנשים שטיילו למטה, אבל אף אחד לא הרים את הראש שלו ולא שום כלום.

ואז חשבתי לעצמי שאלה שכן הרימו וכן ראו, כבר לא צריכים עורבים. אם אתם מבינים.

נעשיתי עצוב וחשבתי על אלוהים כמו שההולנדי ראה אותו, שהוא בכל מקום ובכל דבר ושהכול זה אלוהים: הכיכר היא אלוהים, והספסלים אלוהים, והאנשים והעורבים והחרא שלהם. הכול אלוהים.

בטח שהאנשים שלי שנאו אותו, את ההולנדי. אצל האנשים שלי, אלוהים וחרא לא הולכים יד ביד. האנשים שלי מחרימים את מי שמדבר מילים כאלה.

אחר כך חשבתי שאם הכול אלוהים, אז גם אני קצת אלוהים. ונזכרתי איך שפעם נהגתי בפורד האוטומטית של בלהה.

היה לילה ובמכונית ישבו בלהה, אלי ויובל. ואני שיקרתי ואמרתי שיש לי רישיון. הייתי בן שבע עשרה וזו הייתה הפעם הראשונה שנגעתי בהגה. נסענו בשדרות רוקח, איפה שהיום העמידו גשר.

היה חשוך, ירד גשם והיינו שתויים.

פתאום ירד עליי פחד נורא ודרכתי בפראות על דוושת הדלק, ויובל צרח שאנחנו על מאה שלושים ואז ידעתי שאני שניים.

זה לא שחשבתי או שדמיינתי שאני כזה. פשוט ראיתי איך מישהו קופץ מתוך החושך וניכנס אל תוך מה שעד אז קראתי לו 'אני'. והוא התחיל להזרים אליי מילים, והוא לא היה מישהו אחר מפני שגם הוא היה יוסף גורדון בן ה־17, אבל בדרך שונה.

יוסף הראשון המשיך ללחוץ על דוושת הדלק, ויוסף השני דרך על מתג החלפת האורות, ואז ראינו שאנחנו טסים אל תוך חביות מלט גדולות שחסמו את הכביש וכשכולנו ייללנו, יוסף השני משך את ההגה והמכונית ברחה מהמוות במרחק של גפרור.

כשיצאתי להקיא, כבר ידעתי שהלך. נתתי לו את השם פונגו והתחננתי שיחזור. הבטחתי לו שאם רק ירצה ניסע שוב, שתויים, במכוניות דוהרות, והוא שוב יוכל להציל את החיים שלי. אבל פונגו התנדף.

לא סיפרתי כלום לאף אחד. לאנשים יש שמות עבור דברים כאלה.

"מאימתי אדוני אומר שנדמה לילד שהוא שניים?" ישאל השמן בחלוק הלבן. "צריך לתת לילד מכות חשמל בראש שלו."

אתם מבינים? הכי טוב זה לשתוק.

ככה עמדתי בחלון ועישנתי והסתכלתי בעורבים, כשפתאום ראיתי איך פונגו חוזר ונכנס לתוכי, וכדור הבדולח קפץ והסתחרר על משטח העץ עד שנבלם במאפרה.

3

טוב. אז זה לא שתיכף התנפלתי והתנשקתי איתו, מפני שכעסתי עליו בגלל השנים הארוכות של הבדידות. ורק זרקתי לו הלו כלומי כזה. אבל אני ממש לא חושב שפונגו הוא מהטיפוסים שמתרשמים מדברים כאלה. השארתי את כדור הבדולח מול המאפרה, מפני שפונגו אמר ש־"צריך לתת לו להתקרר." ככה אמר.

ירדנו אל הקטנוע ונסענו הביתה.

התחיל לרדת גשם והכביש נעשה בוצי ומעצבן.

כשטיפסנו על הגשר בשדרות רוקח לא התאפקתי והזכרתי לו שכבר נפגשנו כאן, אבל הוא רק המהם על אנשים שמרחמים על עצמם ודברים כאלה.

בקצה הגשר פינה גורר את שבריה של מכונית 'אופל' כחולה, ושוטרים במעילים צהובים התעסקו במדידות ובהכוונת התנועה.

שכבתי לישון עם ההולנדי שאמר ששום דבר הוא לא רע ולא טוב, ומה שבאמת קובע - זו רק מידת ההשפעה שיש לדברים על נפשנו.

פונגו הודיע לו שהוא סתם מזבל בשכל וטען שכל דבר הוא או 'רע' או 'טוב' או שניהם. בדיוק אז נרדמתי.

בבוקר, כשעברתי במקלחת, שאלתי את פונגו איך נגמר? אבל הוא לא רצה לדבר על זה ורק רטן שאם אני רוצה לדעת מה הולך, אז שלא אירדם לי בעיצומן של אי הבנות.

בדיוק ככה אמר, "אי הבנות"

היה לו פרצוף של מישהו עם פנס בעין, אבל אני סתמתי את הפה שלי. ברנש קשוח ההולנדי ההוא.