האביב של נופר

פרק 1

כל ילד צריך לפחות מבוגר אחד שיאמין בו. שמעתי פעם את המשפט הזה. לא זוכרת מאיפה ולא ממי. אם זה היה תלוי בי, הייתי מוסיפה לו את המילים "לגדל אותו".

כל ילד צריך לפחות מבוגר אחד שיגדל אותו ויאמין בו.

הגעתי אליה בתוך המלחמה, עם טרולי אדום ועם זאתי שאמרה משהו כמו, "תיקחי אותה. תיקחי אותה ממני. אין לי ראש בשבילה."

תקווה הסתכלה עליה ועליי: "ככה? באמצע המלחמה?"

"באמצע המלחמה בראש שלי," אמרה, "תיקחי אותה."

"מה זאת אומרת לקחת? לְעֶרב? לסוף השבוע? מה זאת אומרת?"

"לתמיד," אמרה.

"השתגעת?" הקול של תקווה עלה לכדי צעקה, "יצאת מדעתך?"

נשיקה חפוזה בקודקוד, והיא נעלמה.

תקווה הביטה בה מתרחקת. לא אשכח את הפנים ההמומות שלה.

"בואי, בואי נוֹפר," אמרה והכניסה אותי לביתה.

היא הושיבה אותי מולה ליד שולחן האוכל שעשוי מעץ חום כהה ועליו מפה פרחונית.

הרטבתי את השפתיים עם הלשון. הייתי צמאה ופחדתי לדבר.

"מה קרה הפעם?" שאלה אותי.

"כלום," עניתי וגירדתי את הראש במרץ.

"מישהו עיצבן אותה?"

"לא שידוע לי," אמרתי והבטתי בה.

היא הרימה את הטלפון שלה ונאנחה. "אני ינסה לדבר איתה," אמרה.

"אנסה, תקווה. אנסה."

"היא לא עונה. הטלפון מנותק," אמרה והתעלמה מהתיקון.

גירדתי את הראש.

היא הביטה בי והתחילה לגרד את השיער השחור שלה, שבו נשזרו שערות כסופות.

היא התקשרה שוב.

"קו זה אינו מחובר," נשמע הקול המוקלט.

"לכמה זמן היא נעלמה בפעם שעברה?" ניסתה להיזכר, "שבועיים?"

"שישה־עשר ימים ועשר שעות," עניתי, והמשכתי לגרד את הראש במרץ.

היא התקרבה אליי.

"אל תזוזי," אמרה, כשעיניה מביטות על הראש שלי בהבעת גועל וזעזוע.

"המים קרים!" צעקתי כשהיא חפפה לי את הראש.

"איכס," אמרה והתעלמה מהתלונה, "הן נופלות לאמבטיה."

דקות ארוכות עברו עד שהתיישבתי על כיסא ונתתי לה לסרק את השיער שלי במסרק סמיך.

"מזל שיש לך שיער רק עד הכתפיים," אמרה תקווה והראתה לי מדי פעם כינה מתה.

"את יודעת לאן זאתי הלכה?" שאלתי אותה, כשביקשה ממני לפתוח את הטרולי. היא ידעה שאני מתכוונת לאמא.

"היו פעמים שחיפשתי אותה," אמרה והדליקה סיגריה, "את אחותי הקטנה, אבל... טוב, בואי נכניס את הבגדים האלה למכונת הכביסה," שינתה את הנושא.

פרק 2

הדירה של תקווה קטנה. יש בה חדר שינה וסלון, מטבח קטן ופינת אוכל. בחדר השינה יש לה מיטה גדולה.

בפעמים הקודמות ישנתי איתה. כל בוקר היא התלוננה שלא הצליחה להירדם, שפיזרתי עליה ידיים ורגליים והערתי אותה בכל פעם.

הלילה היא פתחה את הספה בסלון.

בבוקר היא העירה אותי: "את צריכה ללכת לבית ספר."

"אני לא מרגישה טוב," אמרתי, "כואבת לי הבטן."

"מעניין איך כל פעם שאת אצלי, כואבת לך הבטן."

שתקתי.

"תשמעי," אמרה לי, "אני ייתן לך כדור נגד כאבים ותלכי. מוגזם שלא תלמדי בכל פעם שאת אצלי."

"אתן," תיקנתי אותה. "אתן לך כדור."

קמתי מחוסר ברירה. לבשתי את החצאית הכחולה הארוכה, עד אצבע מהברכיים, ואת חולצת התכלת שהשרוולים שלה מכסים את המרפק.

בזמן שהתכוננתי, היא הכינה לי כריך עם חביתה ודחפה לי לתיק ביחד עם בקבוק מים.

"ועכשיו הכדור," אמרה והניחה לי אותו על כף היד.

הכנסתי אותו לפה.

כשיצאתי למדרגות הבניין פלטתי אותו היישר לפח הקרוב.

בדרך לבית הספר עברתי ליד הבניין שזאתי ואני גרות בו. התריסים בדירה היו מוגפים, כרגיל.

לא זוכרת מתי זאתי הרימה את התריסים. לפעמים כשרציתי לתת לאור ולשמש להיכנס ולצבוע את החדר בצבעים מאירים, הרמתי אותם. דקה אחת של אושר עד שהיא צעקה: "השתגעת? תורידי מיד את התריס!"

השכנים שלי יצאו מהבניין. הם לא דיברו איתי. רק הביטו והניעו את הראש.

מבחינתם, זאתי ואני מוקצות מחמת מיאוס. הם הלכו לפניי עם הילדים שלהם. האבא לבש חולצת בד לבנה מכופתרת, מכנסיים שחורים עם ציציות בצדדים וחבש מגבעת שחורה שמתחתיה הציצה הכיפה. שלושת הבנים לבשו בגדים דומים לבגדים של האבא. הבת שהייתה איתם לבשה את אותה תלבושת אחידה שאני לבשתי. היא למדה בשכבה שלי, שכבת ה'. בינה לביני הייתה התעלמות מוחלטת ברמה כזו שיכולנו ללכת אחת מול השנייה, להביט אחת בשנייה ולא להתייחס. לא במילה ולא בהבעת פנים.

הם מיהרו ללכת ואני השתרכתי אחריהם.

"הנה המפגרת הגיעה," אמרה קבוצת בנות כשנכנסתי לכיתה.

"בואו נראה איך הקלמר שלה נראה היום," צחקה הַלל.

היא ואריאל הורידו את התיק שלי מהכתף, עוד לפני שהספקתי להתנגד, ופתחו לי אותו, תוך שהן רצות איתו מסביב לשולחנות.

הלל הוציאה את הקלמר ורוקנה את התכולה שלו לפח האשפה.

"מגעילות!" בכיתי והוצאתי את כל הטושים והעפרונות שלי מהפח והחזרתי אותם לקלמר.

"תגידי תודה שלא זרקנו לך אותם לשירותים, כמו בפעם הקודמת," אמרה אריאל.

הודיה הביטה בי בוכה ואמרה, "מגיע לך. אתם משוקצים."

"מה זה משוקצים? מה פתאום משוקצים? מאיפה הבאת את זה?" המשכתי לבכות והכנסתי את הקלמר לתיק.

"מה את עושה פה בכלל, יא מפגרת," אמרה הלל בלעג, "אתם רואים טלוויזיה בשבת. אמא שלך מסתובבת עם גופייה ומכנסיים!"

"כולם שומעים את הרדיו שלכם בשבת. איזו מוזיקה, אלוהים ישמור!" המשיכה אריאל.

לא הייתי צריכה יותר מזה. כשהתיק עליי יצאתי במהירות מהכיתה. הלב שלי דפק כמו משוגע. שער הכניסה לבית הספר נראה במטושטש כשעברתי דרכו ויצאתי.

ידעתי שאין לי בית לחזור אליו. זאתי לא רוצה אותי ותקווה הדודה שלי לא תתלהב כשתראה אותי חוזרת הביתה עוד לפני שהשיעור הראשון התחיל. הרגליים נשאו אותי במורד הרחוב, אל פארק השעשועים הקרוב.

התיישבתי על הספסל מתחת לעץ ובהיתי במתקנים.

הייתי לבד. נתתי לדמעות לרדת ולנפש שלי להתרוקן.

פרק 3

שתיתי מים ואכלתי את הכריך שתקווה הכינה לי. החביתה הייתה עדיין חמימה.

אחר כך הוצאתי את חוברת החשבון. לא הייתי צריכה שום מורה שתלמד אותי את החומר, ידעתי לבד. גם לתקווה אני עוזרת לא פעם כשהיא מקבלת את החשבון החודשי בכרטיס האשראי שלה ושואלת את עצמה איך היא הגיעה לסכום הזה ומה היא כבר קנתה בכל החודש. אני לא צריכה מַחְשבון. אני מעגלת כלפי מעלה או כלפי מטה, תלוי בסכום. אם היא שילמה על חולצה 61 שקלים, אני מורידה שקל, ואם היא קנתה לק סגול ועלה לה 19 שקלים, אני מעלה בשקל. כך נוצר לי שוויון. היא תמיד משתגעת כשאני מחשבת לה מהר את כל הסכום. "אלוהים ישמור, איך את עושה את זה?" היא שואלת.

"בעזרתו. הוא עוזר לי," אני צוחקת.

עבדתי בחוברת, עשיתי לפחות עשרה עמודים, ידעתי שבבית הספר לא יתקדמו כל כך הרבה.

אחר כך הוצאתי את ספר התנ"ך. טוב. למרות שהייתי משוקצת, כמו שמכנים אותי, הסיפורים שם די עניינו אותי. ידעתי שהיום נתחיל ללמוד בספר שמואל א'. התחלתי לקרוא את הפרק הראשון. לאלקנה היו שתי נשים. לאחת קראו פנינה ולשנייה חנה. לפנינה נולדו ילדים ולחנה לא. חנה קינאה. גם היא רצתה ילדים. היא התפללה כל כך חזק וכל כך הרבה, עד שנולד לה תינוק. קראו לו שמואל. שמואל היה חלום החיים שהתגשם לה. היא רצתה אותו מאוד. היא אהבה אותו מאוד.

סגרתי את הספר וקמתי מהספסל.

עד היום, למרות שאני מתקרבת לגיל אחת־עשרה, אני לא מבינה למה זאתי ילדה אותי. אני לא יכולה לקרוא לה אמא כי היא לא כזו. היא לא רצתה אותי. היא לא רצתה אותי כשהיא הייתה בהיריון, היא לא רצתה אותי כשהייתי תינוקת, היא לא רצתה אותי כשגדלתי והייתי בגן והיא לא רוצה אותי עכשיו.

בהתחלה היא הייתה זורקת אותי לסבתא שלי. פשוט הייתה דופקת על הדלת ונעלמת, בלי לבדוק שהדלת נפתחת וסבתא יוצאת. היו פעמים שהדלת לא הייתה נפתחת ורק אחרי שעות, סבתא הייתה עולה במדרגות ומוצאת אותי רטובה ומסריחה, עם פיפי במכנסיים.

פעם אחת סבתא איימה עליה שאם היא תמשיך כך, היא תתקשר למשטרה ויטפלו בה כמו שצריך.

לא הרבה זמן אחר כך היא התחילה להעביר אותי לדודה תקווה, אחותה הגדולה. תקווה חיה לבד. אין לה ילדים.

תקווה תמיד מקבלת אותי בחיוך של אין ברירה. היא גם עשתה הסכם עם זאתי שלפני שהיא שולחת אותי, היא חייבת לשלוח הודעה.

זאתי לא עמדה בהסכם.

תקווה ידעה שהיא לא תעמוד בהסכם.

תקווה אמרה לי שאם היא לא בבית, אמצא מפתח בארון החשמל שבקומה. היא הראתה לי בדיוק איפה המפתח נמצא.

המשכתי להסתובב בפארק השעשועים. השעה הייתה עשר ורבע.

ידעתי שבשעה כזאת תקווה לא נמצאת בבית. היא עובדת במשק בית אצל משפחה עשירה.

צדקתי. הבית היה ריק.

שתיתי מים והסתכלתי סביבי. הכיור היה מלא בכלים. על שיש המטבח המלוכלך עמדו כוסות עם שאריות קפה ומיץ. מפת השולחן הפרחונית כוסתה בפירורי לחם. המזנון מול הספה היה לבן מאבק והרצפה נראתה זקוקה לשטיפה הגונה.