פרולוג
פגישונת ראשונה
לפני חמש עשרה שנה
טומי סטוג'אק.
שמו של הבחור נשמע בכל מקום, לחישה חטופה בדוכן לממכר תחמושת, אמירה חד־משמעית שנשמעת מעל הרחש בדוכן "קרן הכומתות הירוקות" שמסייע לאנשי הכוחות המיוחדים, קצף גלים הניתז מהמערבולות ומהאדוות של הקהל המסתחרר בקומת הכנס. לחיצת יד סודית, שם שנאמר כהוכחה לאמינות, סיסמה למועדון פרטי.
סטוג'אק הוא נַשָׁק מומחה במטווח מקומי של המשטרה, או הממונה על מצעד החיילים הוותיקים, או מפרק תחמושת עודפת שיצאה משימוש במסוף הצבא בהות'ורן, או מישהו שנכנס בכל הכוח במועצה של מחלקה חמש במועצת העיר בשנה שעברה בגלל צמצום קצבאות השארים של בנות זוג של כבאים — תלוי לאיזה קטע בשיחה תאמינו. האחראים לחניית המכוניות מתבדחים על הגרוטאה המטונפת של סטוג'אק, והברמנים מחליפים רשמים מהטיפים הנדיבים שלו.
אוואן לא מכיר את האיש וגם לא הגיע לכאן כדי למצוא אותו, אבל המודעות שלו למצב דורשת ממנו לשים לכך לב. הוא אומן לקרוא את הסביבה בכל מקום שהוא נמצא, להרכיב במחשבתו את ההיררכיות הבלתי רשמיות — מי מאדוני המלחמה שולט באיזה חלק של המצוק, איזה בירוקרט דורש שיניחו בכפו חבילה נאה של יואנים במשרד הנאה, איזה אוליגרך תובע יותר מרחב באיזו פינה נשכחת של מזרח אירופה.
זיכרון השרירים הוטמע בתאי גופו של אוואן מגיל שתים עשרה, כשנלקח מבית האומנה והוכשר בשלל הכישורים האפלים של ״תוכנית היתומים״, פרויקט מוכחש לגמרי שנקבר עמוק מתחת לפעילויות של מחלקת ההגנה, והפרוטוקולים שלו מעולם לא ראו אור יום.
ילד לא רצוי שהובא אל גדת הנהר של ההבטחה האמריקנית שלו, הבטחה שהלכה והתרחקה ממנו ככל שרכן כדי ללגום ממנה, הבטחה שהיה עליו לקיים, אם לא למען עצמו, לפחות למען אחרים.
כמו התוצרים האחרים של התוכנית, אוואן היה נכס נקי, ללא קשרים משפחתיים או קהילתיים. כל רישום של קיומו הקצר והעלוב נמחק ממאגרי המידע. פניו לא היו מוכרים, הנתונים הביומטריים שלו מעולם לא תועדו. כיָתום העשרים וארבעה שגויס לתוכנית, הוצמדה לו האות המתאימה באלפבית האנגלי, וזו שימשה כשמו המבצעי. X.
הוא הוטבע בו, שמו הבדוי, הכוח האכזרי של אי קיומו. שני קווים מדממים כנגד האבדון. הכוח המפעים והנורא של ההשמדה.
הם הפכו אותו לנשק אנושי שניתן להשתמש בו ולזרוק, והוא הופעל בכל רחבי תבל כדי להשלים משימות שארצות הברית התכחשה לקיומן בשל מגבלות החוק הבינלאומי. אם ייתפס, יעונה או יירצח, איש לא יודה ששלח אותו והוא לא יחסר לאיש.
התודעה שלו היא מפת אוצר של גופות קבורות, ידע אסור רדיואקטיבי שמסוגל להפיל ממשלים ולעורר מלחמות. מה שהופך אותו למסוכן עוד יותר לבעלי השררה, משום שהוא נמלט מן התוכנית, חמק אל מתחת לרדאר והמציא לעצמו זהות חדשה בקצה השני של המדינה כיבואן של חומרי ניקוי תעשייתיים. מספר גדול מאוד של אנשים בעלי השפעה היו ישנים טוב יותר במיטותיהם הרכות, אילו יכלו להבטיח שאוואן יצטרף לגדודי הגופות שהוא קבר עמוק באדמה.
הם כבר הוציאו להורג את ג'ק ג'ונס, המפעיל ודמות האב שלו, שגידל את אוואן מגיל שתים עשרה ואימן אותו בבידוד, לצד מגוון של מומחים לתחומים שונים שהשלימו את אימוניו. ג'ק היה האדם הראשון שהתייחס לאוואן כאילו היה בעל ערך משלו, מושג מבלבל מאוד שאפילו כעת, כאדם בוגר, אוואן התקשה לקבל.
ג'ק אמר לו מלכתחילה שהחלק הקשה לא יהיה להפוך אותו לרוצח. החלק הקשה יהיה לגרום לו להישאר אנושי.
התברר שהחלק הקשה ביותר היה להכיל את שני הציוויים הסותרים הללו בתוך אדם אחד.
לאחרונה אוואן בחר להיעלם מאינספור אויביו בכך שהסתתר במקום גלוי לגמרי, בפנטהאוז, המאורה שלו במגדל דירות יוקרתי בשדרות וילשייר בלוס אנג'לס. בהדרגה הוא הלך וביצר את מקום המפלט שלו — החליף את כל הזגוגיות ואת דלתות ההזזה בזכוכית בלקסאן חסינת קליעים, שדרג את חיפוי הקירות לעובי המקובל במבנים מסחריים, והטמין בדלת הכניסה שלו מוטות פלדה מתחת לציפוי העץ שנראה מבחוץ זהה לזה של שאר הדיירים. מאחר שרצה להתגונן מצלפים, מחומרי נפץ ומעיניים חטטניות, הוא חיפש זוג תריסים משוריינים דיסקרטיים לחלונות ולדלתות ההזזה. זה מה שהביא אותו כעת לתערוכת SHOT, היריד העולמי הגדול ביותר של יצרני הנשק וחובבי אביזרי הלחימה.
רוב האקשן מתרכז בקומה השנייה של מרכז הכנסים והירידים ״סנדס״ בלוס אנג'לס. הקומה מחולקת לחדרי ישיבות, לחללי תצוגה ולדוכנים, ומוצג בה ציוד חדשני ביותר לצורכי צבא ואכיפת חוק, לצד השיט הכי מגוחך על פני כדור הארץ.
תרסיס להסוואה תֶרמית. חזייה שהיא נרתיק לנשק, שנועדה להסתיר אקדח הפוך בין השדיים. פיסות קוולאר לריפוד תרמילי בית ספר. מכונות שלד חיצוני לשיקום פציעות. מחסניות לצלפים המוטמנות בפותחנים. גרביונים לנשים שניתן להסתיר בהם כלי נשק. מדליות מכל יחידה וענף של כוחות הביטחון. אוהלים מחוזקים ביריעות מיילאר. מחזיקי מפתחות ומדבקות לפגוש ותחתיות לכוסות משקה.
ועל כל פריט כזה יש, כמובן, לוגו.
אוואן מסתובב באלמוניות בין שישים אלף המבקרים.
מצלמות אבטחה, משטרת לוס אנג'לס ושאר עיני נץ תרות אחר מרגלים סינים, סוחרים בלתי חוקיים מטורקיה ויזמים שמוכנים למתוח את הכללים המקובלים למקרים של מגע עם סוכן זר עד הקצה.
כדי למנוע זיהוי פנים הוא מרח את שיניו הטוחנות בשעווה רפואית. הדבר העניק לו לסת של כוכב קולנוע, ובאופן משעשע מאוד גרם לו להיראות נאה יותר מהרגיל, דבר ששימח אותו במידה שבלבלה אותו מעט. קל היה מאוד להתעלם ממנו בזכות גובה ממוצע ומבנה גוף רגיל לגמרי. הוא לא נאה מדי וגם התלבש בבגדים שהקלו עליו להשתלב בקהל: ג'ינס משופשפים, ז'קט ירוק זית ונעלי קומנדו בצבע חול. הוא הספיג את הבגדים שלו בצחנת מעשנים באמצעות נפנופים קדחתניים בסיגריה. כובע המצחייה עם הלוגו של יצרנית הטרקטורים ״ג'ון דיר״ מכסה את פניו. את הרשת הלבנה של הכובע הוא הצהיב אתמול בלילה בעזרת שמן זית, כמה סיבובים במיקרוגל וחול שאסף הבוקר בפתח דוכן הבוריטו, מבנה מאולתר רעוע שבוודאי כבר קרס מאז.
באוויר עומד ריח כבד של טסטוסטרון. מסביב יש מכנסי דגמ״ח ומשקפי שמש בורקים של ״אוקלי״, בשמים מחנויות פארם ומחשופים לרוב. מוקדי המשיכה הגדולים שם הם קצין המרינס הבכיר ר. ל. ארמרי בדוכן של יצרנית הנשק ״גלוק"; דוויין דווייר שמרצה על להבים של סכיני קומנדו, פגיונות ״קרמביט״ וזן בודהיזם; ודוכנים של יפהפיות סלבריטאיות מטעם חברת ״דילון אארו״ שחותמות על לוחות שנה המציגים תריסר חודשים של תנוחות פרובוקטיביות ואחיזות אקדחים.
אוואן לוקח בקבוק מים מהמכונה ונעצר ליד שולחן עמוס מדי כדי ללגום כמה לגימות. המרפק שלו מפיל מגף משטרתי כבד עשוי זמש וניילון. הוא מרים את המגף וממשש אותו. עקב וחלק קדמי תפורים, חומר חסין חלודה, גומי שאינו משאיר עקבות. הוא שם לב לשם: נעלי קומנדו מקוריות.
אוואן ממשיך לסייר בין דוכנים שונים ולשאול שאלות בנוגע לתריסים משוריינים נסתרים, אבל המבחר דל. הוא מקבל הזמנה מיוחדת לחדר הכנסים בקומה השלישית, אבל שם מציעים רק איזה חיקוי שריון מטופש מתוצרת "בנגלור" ואיזה דגם אידיוטי מאלומיניום, שמתאים יותר למשחקי תפקידים שמשחזרים את תקופת הרנסנאס, ולא להגנה משמעותית.
כשהוא מתכוון לצאת משם, הוא שומע קול של אדם שמעשן לפחות שתי חפיסות ביום עולה מחדר הכנסים הסמוך: ״... נשבע באלוהים, אמן, שיש לכם חצץ במקום מוח. מי בשם אלוהים שם חיפוי קת מחוספס על קלצ'ניקוב קצוץ קנה בקוטר 12? זה יקצוץ לחתיכות את הבשר של הטלפיים שלך.״
אוואן חולף על פני החדר ובפתח הוא מאט ומתבונן פנימה. הוא מבחין באדם כבד גוף בכובע מצחייה אדום של נהגי משאיות יושב בגבו אליו, שעון על כיסא בראש שולחן הישיבות. נעליו, אותן נעלי קומנדו מקוריות שראה קודם, מונחות על משטח השולחן. ברבע פרצופו הגלוי של האיש ניתן לראות לחי מלאה בטבק לעיסה וחלק שמוט של מה שנראה כמו שפם אופנוענים. סביב השולחן מקובצים חצי תריסר לובשי חליפות מחברה לייצור כלי נשק והם מביטים באיש בעגמומיות צייתנית. ספלוני האספרסו הממותגים המונחים לפניהם נראים שבריריים מול כוס הנייר הארוכה והמלאה עד שפתה בקפה המונחת ליד אותן נעלי קומנדו קשיחות.
לפני שאוואן מספיק לשמוע עוד, מישהו טורק את הדלת.
שוב אותו שם.
טומי סטוג'אק.
אוואן שומע אותו הערב כפאנץ' ליין של סיפור המסופר בבר מבעד לצחוקו של מעשן, ופחות משלוש דקות לאחר מכן משפתיה של אישה בגיל העמידה, שעיניה מרוחות בפסים רחבים מדי של איפור טורקיז, הלוחשת את השם כאילו היא מכירה אותו היכרות אינטימית. הבחור שומר על פרופיל נמוך, קשה לאיתור ממש כמו אוואן, אבל להבדיל מאוואן, הוא שלוב במרקם הקהילה בדרך שמפליאה ומפתיעה את אוואן.
אוואן לוגם מרטיני ״גריי גוס״ שלא נוער מספיק בבר קוקטיילים בפלאצו המחודש שליד מרכז הכנסים. הזוג שלידו נמצא בעיצומה של פגישונת רומנטית ראשונה שנולדה מכוס "אמרטו סאואר" שנשפכה, משקה סמיך ודביק שיכול גם לשמש זרז בשיחות היכרות.
ריח המרציפן מכאיב לו בדרכי הנשימה ולכן הוא עוזב את המשקה, שכמעט לא נגע בו, משאיר שטר של מאה דולר על הדלפק והולך לחדרו במסלול ארוך ומעגלי. הדיבר השלישי שג'ק הטמיע בתוכו היטב: הכר היטב את סביבתך. הוא מבחין במיקומן של מצלמות האבטחה שמעליו ומחפש דרכי יציאה חלופיות — דלת מסתובבת למטבח המסעדה, מעלית שירות, דלת צדדית בין חנויות ה״גראנד קנאל״ שמובילה החוצה אל הסמטה.
כשהוא פונה לחזור מן הבדיקה המהירה של הסמטה, רעש קולני ליד רציפי ההעמסה בקצה המרוחק מושך את תשומת ליבו. גבר לבוש בסינר טבחים גורר ילדה קטנה לעבר מכונית חונה שבה יושבת אישה במדי מנקה וממתינה בכעס. כשהאיש מתקרב הוא צועק לעבר האישה בספרדית, והיא מנופפת בכעס וצועקת עליו בחזרה. ממה שאוואן שומע, הוא מסיק שמדובר בוויכוח על משמורת. האב מושך את בתו כמו מזוודה על גלגלים, היא נגררת לידו בפנים חתומים, כששערה עוטף את פניה בצמות בנוסח פרידה קאלו. היא לובשת שמלה מוכתמת של נסיכת דיסני, נועלת סנדלים מרופטים ואוחזת בכוח בובת פיל מפרווה, אפורה דהויה, עטופה בחולצת פסים כחולה ולצווארה עניבת פרפר אדומה. עור של פיל במעטה ביזנס־קז'ואל.
כשהאב מושך את הילדה כדי לדחוס אותה במושב המכונית, בובת הפיל נופלת לשלולית. הוא והאם עסוקים מדי בצרחות זה על זה ואינם שמים לב.
אף שהילדה היא לכל היותר בת שלוש, היא חוגרת בעצמה את חגורת הבטיחות שלה ומביטה בכמיהה מבעד לחלון הפתוח למחצה בפיל שנפל בחוץ. על האספלט, כשהוא ספוג במים, הפיל נראה פוסט־אפוקליפטי באופן מעורר רחמים.
אוואן נשאר עומד עוד רגע מהוסס אחד בפתח הדלת ומתבונן.
ההורים ממשיכים להתנצח, אבל הוא חש שמהוויכוח עולה יותר תשישות מרירה מאיום.
הילדה לא בוכה והבעת פניה נותרת חתומה, אבל היא מושיטה את ידה מבעד לחלון אל עבר הפיל שלה, ואצבעותיה פרושות.
תנועה ליד המסופים מושכת את תשומת ליבו של אוואן. בחור רחב גוף מגיח מבין הצללים. הוא נמרץ, אבל הצעדים שלו מסגירים שמץ של נזק לברכיו ומותניו, עתיד מתהווה של דלקת מפרקים.
בלי להיחשף הוא רוכן ומרים את בובת הפיל. ממרחק כזה אוואן אינו מצליח להבחין בו בבירור, אבל הוא רואה את שפם האופנוענים ומבחין בעיני הכלבלב המוארכות מתחת לשוליים המרופטים של כובע נהגי המשאיות.
האיש מגיש את בובת הפיל לילדה מבעד לחלון האחורי, פורע קלות את שערה ונסוג אל החשיכה שממנה הגיח.
ההורים, לכודים במריבתם, אפילו לא מרגישים.
הבוקר שלמחרת הוא יום המטווחים, שם אוואן מקווה למצוא ספק חדש לאקדחי ה-1911 המותאמים אישית שלו. הוא מספיק לעבור פחות מחמישה צעדים כשהוא מבחין בְבחור מהתקשורת יורה בנשק אוטומטי 5.56 ביד אחת, בעודו מצלם את עצמו ביד השנייה בעזרת מקל סלפי.
הוא מסתלק מייד.
כשהוא חוזר למרכז הכנסים, הוא ממשיך לחפש שריון דיסקרטי לחלונות. הוא משוטט בין הדוכנים בשדרה המרכזית של אולם הנשפים של המבנה ובוחן היטב את הסחורה המבצעית המוצעת.
בחור העוטה חולצה של יחידה מן הכוחות המיוחדים של הצבא האמריקני, עם סמל הברק, יושב בדוכן מציגים גדול. בסרטון תצוגה מתוחכם על מסך שטוח שתלוי מאחוריו נראות סימולציות ממוחשבות של קליעי צלפים בקליבר 0.50, שמוטמעות בהם יכולות זיהוי לכאורה בלתי אפשריות. יורים לעבר המטרה, והקליע עצמו מתכנן את המסלול, מתעד את תוואי הקרקע, את הטמפרטורה, את מהירות הרוח ואת צפיפות האוויר, ואז מזין את הנתונים בחזרה לטאבלט צבאי מוצפן.
״חשבו על היישומים במגזר הפרטי,״ אומר הבחור. הוא בשלבים מאוחרים של טיפוח כרס בסגנון אלוויס, אך ללא שמץ מהחן החבוי שלה. ״אנחנו פתוחים כעת לסבב ראשון של השקעות, בקליעים בקליבר של 0.25.״ נרתיק ובו סכין לחימת שטח מתוצרת ״ירבורו״ צמוד לחגורה שלו ותווית שם שעליה כתוב ״רובי אולסון״.
״הטכנולוגיה תתגשם בעוד שנים ספורות בלבד," הוא מוסיף. "אנחנו מדברים על עשר, עשרים שנה לכל היותר עד לקבלת תמורה להשקעה.״
משקיעים פוטנציאליים מתגודדים סביבו ואוואן ממשיך בדרכו. מול קבוצה קטנה עומד חייל לשעבר בעל שיער מאפיר בכובע מצחייה של היחידה ה-82 המוטסת, ומציג חולצה ארוכת שרוולים, מכופתרת, קלה במיוחד. הכפתורים של החולצה מסתירים כפתורים מגנטיים שנפרדים ללא היסוס כשהיד נשלחת אל נרתיק האקדח, ומאפשרים לשלוף ישירות מבעד לחולצה. הוא גם מדגים את התנועה, שנראית כמו תערובת של אקדוחן מאזורי הספר ומופע קרנבלי. אוואן עומד לצד הדוכן ומתבונן בכמה הדגמות כאלה, עורך בראשו חישובים. הכפתורים המגנטיים יכולים לסייע לו לתת לו שמונה שניות נוספות בכל שליפה. בעולם שלו, שמונה שניות נוספות פירושן שהוא יוכל לשמור יותר דם בתוך גופו. הוא מתבונן בשם היצרן ובדגם החולצה ונשבע לחזור כשהתור יצטמצם.
תשומת הלב שלו נמשכת למהומה שפרצה ליד דוכן המציגים הגדול. אישה בגיל צבא בכיסוי ראש שחור ועליו פרח אדום מצביעה על המסך וצועקת באנגלית במבטא זר כבד על אולסון, הבחור השמנמן מן היחידה המיוחדת.
״זה היה שלי,״ היא אומרת. ״זה היה רעיון שלי.״
״אמרתי לך אתמול שאני בא להציג כאן,״ אומר אולסון. ״ככה עובד הקפיטליזם בעולם הנאור.״
״אני מבינה איך הקפיטליזם עובד. ואני גם מבינה בהנדסה יותר ממך.״
״כן? איפה מישהי כמוך למדה הנדסה?״
״למדתי בפוליטכניון של אֶרביל — ״
״הפוליטכניון של ארביל?״ נחרת צחוק. ״את ממש ביל גייטס, מה? תראי, יש לך מזל שאת כאן עם ויזת הגירה מיוחדת ולא מסתתרת מתחת לערמה של הריסות בחורתחתיסטן שלך. עשו לך טובה עם הוויזה הזו. אפשר לבטל אותה. מספיקה שיחת טלפון אחת.״ הוא נוקש באצבעותיו. ״אל תעירי דובים מרבצם, ילדה קטנה.״
״אתה גנבת ממני. את האלגוריתמים של הטלמטריה. את הרעיון כולו.״
״איך יכול להיות שגנבתי ממך משהו? אני בקושי זוכר אותך.״ אולסון מגלגל את עיניו לעבר הקהל. ״סוג של מתרגמת סוג ג'.״
״לא רק מתרגמת.״ עיניה בוערות, לחייה סמוקות, וסוף סוף אוואן מצליח לזהות את המבטא ככורדי. ״לוחמת.״ היא פונה אל הסקרנים המתבוננים. ״נלחמתי לצידו.״
הכורדים, שמצאו את עצמם מנסים לשרוד באזור הקרב שבין טורקיה, סוריה, איראן ועיראק, הם מן העמים הקשוחים שאוואן פגש. קובעי מדיניות אמריקנים מחרחרי מלחמה דחפו אותם להילחם נגד כל שכן שנראה להם לא נוח, חימשו אותם עבור מלחמות מטעמם ונשבעו שיישארו לנצח בעלי בריתם, אך בבוא העת לא כיבדו את השבועה. הכורדים נבגדו על ידי האמריקנים כמעט בכל הזדמנות — שבע פעמים במאה השנים האחרונות. לא על ידי המקצוענים השקטים במדי הקרב, אלא על ידי הוראות שהגיעו מן הבניין המחומש בארלינגטון.1 אוואן הכיר פתגם כורדי ישן שהתאים לנסיבות רבות מדי: אין חברים מלבד ההרים.
הוא ראה את הריקבון של הקומפלקס הצבאי־תעשייתי מבפנים, מקרוב מספיק כדי לדעת שהכורדים עדיין נוצלו באותה מידה של אכזריות שבה נוצלו הוא וחבריו לתוכנית ״היתומים״. הוא מרגיש את הצריבה על כך שהוא עצמו שיתף פעולה כבורג במנגנון האימפריה, של הציות העיוור בנעוריו שלו, של הדם ששפך בשם מטרות שהוא לא מבין. הוא עדיין מקווה שהטובים והחכמים יפצו את הכורדים כראוי כשתגיע שעתה של ארצות הברית לסגת מעיראק ומאפגניסטן.
המהומה בדוכן הולכת ומתלהטת, והאישה מדברת כעת גם היא אל הקהל: ״כשדאעש גנבו נפט מהשדות של צפון עירק, אנחנו ירינו קליעים חודרי שריון כדי להצית את המכליות שלהם.״ היא מחווה בידיה לעבר אולסון. ״בזמן שהבטלנים האלה באזור הירוק היו שקועים בפדיקור.״
אולסון נעמד על רגליו, רוכן מעבר לשולחן ונועץ לעברה את אצבעו. ״כדאי מאוד שתעופי לי מהעיניים. לא מפקפקים בכבודו של איש יחידה מובחרת בארצו שלו.״
גל של עוינות עובר בקהל, וכמה גברים מהנהנים בהסכמה. כובע אדום מוכר, כובע נהגי משאיות, מופיע פתאום מאחורי הקבוצה, אבל רגע לאחר מכן נעלם.
על פניה של האישה הבעת זעם מאופקת, מבטה נעוץ בגבר. היא מסרבת להתרחק. אוואן מתקרב לאט מספיק כדי לשמוע אותה אומרת,"Hezar heval jî hindik in. Yek dijmin pir e".
היא מסתובבת והולכת משם באותה הבעה נוקשה, אבל אוואן קולט שמץ מן הזעזוע שמתחת לפני השטח. היא זכתה ליחס מזלזל, כאילו היא חסרת ערך. ההבהוב שמאחורי ההבעה שלה מהדהד בתוכו, בחלק שנקבר לפני זמן רב, חלק שהוא חסם תחת מעטה של שרירים וצלקות משום שהיה חלש מכדי להתמודד איתו אחרת.
הקהל מפנה לה דרך, מתרחק ממנה, כמה גברים עדיין נועצים מבטים.
״איזה שטויות היא מקשקשת, לעזאזל?״ אומר אולסון.
בזמן שאוואן חולף על פני השולחן ומחפש את כובע נהגי המשאיות, הוא מתרגם בקול נמוך: ״אלף חברים הם מעטים. אויב אחד הוא יותר מדי.״
״איום?״ אומר אולסון. ״הכלבה הזאת איימה עליי?״
״אוי, תירגע, רובי,״ אומר מישהו כשאוואן מתרחק.
״לך תזדיין עם התירגע שלך. היא באה לכאן ומשקרת בנוגע אליי, מביישת אותי לפני הלקוחות שלי.״
אולסון עדיין מלהג כשאוואן פונה משם וסוקר את הקומה השנייה בניסיון לאתר את האיש בכובע האדום.
נהרות בני אדם חולפים על פניו בשני הכיוונים. הקומה דחוסה. קולות צעדים וצחוק מהדהדים מן התקרה הגבוהה, מרכז הכנסים שוקק חיים ותנועה, להט תוסס.
קול חד חודר את המהומה שמאחוריו — ״הזהרתי אותך לא לעורר מהומות״ — והוא מסתובב בזמן ומספיק לראות את אולסון נחבט בצד גופה של האישה, מטיח אותה על מוט הפתיחה של דלת ומפיל אותה אל מסדרון אחורי.
כל זה אינו אורך יותר מרגע, והעוברים ושבים ממשיכים לעבור ולשוב.
אוואן סייר אתמול במסדרונות האחוריים. הוא יודע שמצלמות האבטחה המותקנות בהם גרועות, והוא יודע שזו הסיבה שבגללה אולסון דחף אותה למסדרון וסילק אותה מן העין.
אוואן ממהר ומספיק לתפוס את הדלת לפני שהיא נטרקת.
הוא חומק בשקט אל המסדרון הצדדי המלא בארגזי משלוחים, במכלי נשק ריקים ובכמה מלגזות שהוחנו שם זמנית.
העימות מתרחש כעת במרחק של כשלושה מטרים בהמשך המסדרון. אולסון והאישה נראים חלקית, מתקוטטים בין שני משטחי העמסה שעליהם ערמות של ארגזי מעמדים לנשק. אולסון אוחז במפרק ידה של האישה ומטיח אותה בקיר. כשהיא מצליחה לשחרר את זרועה, הוא מצמיד אותה לקיר בכף ידו הפתוחה.
הוא גבר מבוגר, נעזר בכובד משקל גופו הגברי, מטיח את ראשה הצידה ומושך את כיסוי הראש שלה מעליה. כשאוואן רץ לעברם, האישה הולמת בברכּהּ במפשעתו של אולסון ומטילה אותו אל המשטח. כמה ארגזים כבדים נופלים ונוחתים ברעש עז על הרצפה. כשמעמדי הרובים נופלים, מתגלה מאחוריהם גבר נוסף, שמתקרב במהירות מקצהו האחר של המסדרון. זוהי רק צללית, אבל אוואן מזהה מייד את הצעדים ואת הכובע האדום.
אולסון צועק, מרחיק את עצמו ממגדל הארגזים המתמוטט ושולף מהנרתיק את סכין הקומנדו שלו, שהוא שולח קדימה באחיזה של מקצוען.
אוואן נמצא עדיין במרחק של שמונה וחצי צעדים מן הקרב, והאיש בכובע נהגי המשאיות רחוק עוד יותר, בקצה האחר של המסדרון, ונע לאט ממנו.
אולסון מזנק אל גרונה של האישה בתנועה מיומנת, שאינה מותירה לה ברירה מלבד לאחוז בלהב הסכין שלו.
חמישה צעדים משם אוואן מכין את עצמו לפרץ הדם, ואז ידה של האישה נעה בתנועה מתורגלת. הסכין נשלף מידו של אולסון ומסתחרר, ואז ננעץ כלפי מעלה אל בין צלעותיו בדיוק במרכז בית החזה שלו, והוא עומד בלי יכולת לזוז, המום וכבר מת, אם כי מוחו עדיין אינו יודע זאת.
הוא מחליק באלכסון אל הרצפה, רגליו נשמטות, בית החזה שלו צונח וראשו נחבט במרצפת.
שום תנועה.
אוואן נעצר מאחורי האישה.
האיש בכובע האדום נעצר מאחורי גופתו של רובי אולסון.
הם מביטים זה בזה.
זו הפעם הראשונה שבה אוואן מצליח ממש להתבונן באיש. עיניים עייפות ותחתן שקיות. שפם אופנוענים מנוקד באפור. טישרט ועליה עיט אוחז בטפריו את דגל ארצות הברית. פרק האצבע המורה ביד שמאל קטוע. פנים של לוחם ותיק, פנים שראו דברים שלא קל לראות, אבל שרדו כך שהם עדיין מסוגלים להביע רגשות.
האישה מתנשמת בכבדות. היא מביטה בידיה כאילו הן בגדו בה. מבטה המתחנן נודד אל האיש האחר, העומד מעל גופתו של רובי אולסון בעמידה מגוננת, ואז מוצא את אוואן. ״ראית, ראית שהוא ניסה להרוג אותי.״
במסדרון יש ניחוח צורב של ליזול, שמן מכונות, זיעה שהחמיצה מאימה ובשר מדמם.
זהו ריח חמור.
זהו מצב חמור.
״איך קוראים לך?״ שואל אוואן.
״דֵייג'לי. אני כאן על אשרה. בזכות שירותיי. אני לא אמריקנית. הם לא יאמינו לי. איש לא יאמין לי.״ היא מנסה להחניק את הרעד שבקולה. ״תעזור לי?״
עוד לפני שאוואן מספיק לענות, הדלת שמאחוריו נפתחת ברעש, ושני שוטרים במדים ממשטרת לאס וגאס צועדים לעברם. הראשון הוא בחור צעיר עם תחילתו של שפם בלונדיני.
״מה היה הרעש הזה, לעזאזל? נשמע כאילו מישהו פוצץ פה מוקש נעל. כדאי מאוד ש...״
הוא עוקף את הארגזים שנפלו, נעצר ליד הגופה וקופא במקומו.
שותפו נעמד לידו. אצבעות ידיו תחובות בלולאות החגורה של מכנסיו. יש לו פנים של מי שראה הכול, מעוטרים בקמטוטי עיניים שנוספו עם הגיל ופאות לחיים מאפירות. על תג השם שלו כתוב ״קאר.״
״לכל הרוחות,״ אומר השוטר הצעיר, שעל התג שלו כתוב ״מקלוסקי״. ״מה קרה כאן לעזאזל?״
דייג'לי פולטת קול דקיק מעומק גרונה. המזגן מזמזם מעל. קולות מחדר הכנסים מגיעים אליהם מבעד לקירות.
כולם מביטים אלה באלה, כמו רגע של קיפאון בקרב אקדוחנים מקסיקני, רק בלי מקסיקנים.
אוואן מפר את הדממה היחסית. ״הבחור השוויץ בתעלולים שהוא מסוגל לבצע בסכין הקומנדו שלו. נפל על הקצה של המשטח כאן, צנח עם הארגזים ושיפד את עצמו.״
שתיקה ממושכת. מקלוסקי מצקצק בשיניו. קאר ממצמץ שוב ושוב. מבטיהם של השוטרים נעים בו זמנית אל האיש בכובע נהגי המשאיות.
אוואן עוקב אחר מבטיהם. דייג'לי מקפידה להשפיל את מבטה. היא חוששת להרים את עיניה ופעימות הלב שלה גורמות לפרפור קל בגרונה.
לא ניתן לפענח את מבטו של האיש בכובע האדום. הוא מביט אל הגופה, מגלגל את שפתיו ומרקיד את שפמו. הוא מדיף ריח של טבק, קפה ועשן סיגריות.
השתיקה נמשכת כחמש שניות מלאות, אבל נדמה שהיא ארוכה הרבה יותר.
ואז האיש נאנח. ״אני מכיר את רובי אולסון כבר נצח נצחים, אבל כולנו יודעים שהאיש לא היה לגמרי אפוי.״
מקלוסקי מכחכח בגרונו. ״אתה אומר לי שהוא מעד ונפל בדיוק ככה? כלומר, מבחינה פורנזית, זווית החדירה של הסכין מעידה ש...״
״מבחינה פורנזית? זווית החדירה? בחור, אתה מסביר לקולונל סנדרס מה זאת תרנגולת.2 בכמה קרבות סכינים השתתפת?״
״אה, אני לא אומר...״
האיש מצביע אל מקלוסקי באצבעו הקטועה בחלקה. ״אני לא טוב בטיפשים, מקלוסקי. הכרתי את אבא שלך לפני שהוא ידע איך לפרק בשטח אקדח 0.45. אז בוא לא נתחיל להתחרות למי יש יותר גדול, לא כשאתה מופיע לקרב טילים עם עיפרון. רובי אולסון שיחק אותה באומנויות לחימה כדי לעשות רושם על הבחורונת כאן, ולדארווין היה מה לומר בעניין.״
קאר מסתיר את חיוכו באגרוף ומכחכח קלות. דייג'לי לא זזה, אינה מרימה את מבטה, אבל אוואן שומע לחישה קלה, אנחת רווחה, נפלטת מבין שיניה.
״אז תרשה לקאר ללמד אותך איך מטפלים במוות בתאונה,״ אומר האיש. ״כמו שאני לימדתי אותו כשהוא רק גמר את האקדמיה.״
מקלוסקי מביט בקאר.
קאר מושך בכתפיו בחביבות. ״שמעת מה הוא אמר.״
״טוב,״ אומר מקלוסקי. ״אצטרך לגבות עדות מכל מי שנמצא כאן...״
״הם לא צריכים לתת עדות. אני נתתי. אתה רוצה עדות אופי מהמפקד שלך?״ האיש שולף טלפון צדפה כמעט מרוסק מכיסו ומנופף בו. הטלפון נראה כאילו הוא עומד להתפרק. ״הוא בטקס סיום הלימודים של הבן שלו היום, אבל אם הוא לא יענה, אשמח לצלצל לאשתו שתשלוף אותו משם באוזן.״
מקלוסקי משפיל את מבטו אל נעליו המצוחצחות. ״לא, אדוני. אין צורך. ברור שאני סומך עליך ועל... על הניסיון שלך. לא התכוונתי לרמוז...״
״חבל על הטרחה,״ אומר האיש. ״אני חסין כריזמה.״ הוא כורע לצד גופתו השרועה של אולסון ומניח עליה את ידו בעדינות מפתיעה. אוואן מופתע לראות את עיניו התכולות מצטעפות. ״לעזאזל, רובי, טיפש אחד,״ הוא אומר בקול שקט. ״זאת הייתה אשמתך הדפוקה. אשמתך.״ לרגע הוא מכסה את עיניו באגודלו ובאותו גדם אצבע, וכשהוא מסיר את האצבעות עיניו מלאות בעצב עמוק. ״איך אני אמור לספר את זה לג'וּן לין, לכל הרוחות?״ הוא נושא את מבטו אל קאר ומניע את ראשו. ״אתה יודע איפה למצוא אותי כשתצטרך.״
קאר נוגע קלות במצחו בשתי אצבעות במחווה של הצדעה מלאת חיבה.
האיש בכובע נהגי המשאיות פונה אל האישה. ״גברת דייג'לי,״ הוא אומר בהגייה מושלמת. ״אני מצטער שנאלצת לראות את זה.״ הוא מגיש לה את זרועו והיא אוחזת בה ביד רועדת. הוא מלווה אותה כך החוצה משם, כמו ג'נטלמן.
אוואן מהנהן אל השוטרים ויוצא בעקבותיהם.
הם חולפים על פני משטחים נוספים ומלגזות ויוצאים מבעד לדלת אל הסמטה הריקה, שהיא רחבה כמו רחוב. השמש מתיישבת על כתפיהם וממסמרת את הצללים שלהם אל המדרכה.
״תודה,״ אומרת דייג'לי בקול צרוד. ״תודה לשניכם.״
האיש מהנהן. ״איזה טיפש יוזם קרב עם כורדית?״
היא מחייכת, אבל החיוך נעלם מייד. היא מחככת את עורפה.
״את בסדר?״ שואל אוואן.
״בסדר. מה אתה אומר? בזה זה נגמר?״
״למדי,״ אומר טומי.
״נחבלתי די קשה בירך.״ היא משפשפת את הירך, וכשהיא חשה במשהו היא עוצרת ומכניסה את היד לכיס.
היא מוציאה משם מדליית שירות קרבי, שנשברה לשניים מעוצמת החבטה של ירכה בקיר. שני החצאים נוצצים בכף ידה.
על החלק העליון כתוב: אין חבר טוב ממנו
על החלק התחתון כתוב: אין אויב נורא ממנו
השוליים המוגבהים היו מחוברים פעם בתשעים מעלות וחילקו את המטבע לרבעים, אבל המתכת נשברה אופקית והותירה סימן V, שמקיף את המילים העליונות ומקום ריק שמזכיר אהיל המכסה את המשפט התחתון.
״מהימים שבהם נלחמתי.״ היא מביטה אל חלקי המטבע במבט מהורהר. ״אני רוצה לתת לכם את זה.״
היא מגישה לכל אחד מהם חצי ירח, שבקצותיו המחוספסים ניתן להבחין בסגסוגת המתכות שמהן הוא עשוי.
כשלוחם יחידת עילית מעניק לך מדליית שירות מדובר במחווה של כבוד עצום, ואוואן והאיש בכובע האדום מגיבים בהתאם.
היא מחבקת את האיש במהירות ואז נושקת לאוואן קלות על הלחי. ״לפעמים מקבלים עזרה במקום הכי פחות צפוי.״
היא מסתלקת.
אוואן והאיש מתבוננים בה מתרחקת. היא אינה מביטה לאחור. כשהיא מגיעה לקצה הסמטה, היא פונה ונעלמת מן העין.
האיש מגלגל גוש של טבק לעיסה סביב פנים לחייו ויורק זרם חום מבעד לרווח שבין שיניו הקדמיות. ״סובבתי שם את מקלוסקי על האצבע הקטנה.״ כשהוא מגחך, עיניו זוהרות. ״הוא בחור טוב. הוא יהיה בסדר.״ הוא שולף מכיס מכנסי הדגמ״ח שלו כרטיס ומגיש אותו לאוואן. ״אף פעם אי אפשר לדעת מתי תזדקק לחבר.״
פיסת המתכת המשוננת כבדה בידו של אוואן: אין אויב נורא ממנו
״אין לי חברים,״ אומר אוואן.
״טוב, תראו תראו. הזאב הבודד האמיתי הראשון בעולם.״ הוא תוחב את כרטיס הביקור שלו לכיס המעיל של אוואן. ״למה שלא תשמור את זה למקרה שתיתקע ותצטרך מישהו שישחרר אותך בערבות. איך קוראים לך, בחור?״
״אוואן.״
״אוואן מה?״
״רק אוואן.״
״אתה משהו, אתה. שם אחד, כמו מדונה ואלמו."3 קריצה. ״שמעתי שאתה לא מצליח למצוא תריסים משוריינים ששווים משהו.״
״איך שמעת?״
עיני הכלבלב שוב נוצצות. ״אף פעם אי אפשר לדעת מי הוא מי בגן החיות.״ הוא מתחיל לצעוד בסמטה ואוואן צועד לצידו. ״המוצרים הרגילים שמציעים כאן בתערוכה שווים בערך כמו עטינים של פר. יש לי יצרן בסקנדינביה, הוא מייצר לוחות שלמים כאלה, טבעות זעירות משתלבות מאינלהשיגיוּם.4 לא תאמין, אתה אפילו יכול להזמין את זה בגוון של זהב שיבולים או ירוק אבוקדו.״
אוואן מקמט את אפו בהרהור.
״או בגוון סגלגל. אנחנו נקשר אותך, ילד.״ האיש כורך את זרועו סביב כתפיו של אוואן במחווה עדינה של חיבה. איש לא נהג באוואן באופן דומה מאז ימי בית האומנה שלו ואפילו אז, רק לעיתים נדירות. אוואן מחניק את הדחף להתנער מן הזרוע, להטות את כתפו, להפיל את האיש אל הקרקע. ״אני בטוח שנוכל לסדר לך גם ציוד קשיח. אתה נראה לי כמו מישהו שמשתמש ב-1911, נכון?״
אוואן מרגיש... מה הוא מרגיש?
חמימות?
הוא ניתק ופונה להביט באיש. הוא אומר לעצמו להושיט לו את כף ידו ואז הוא עושה זאת.
האיש לוחץ את ידו המושטת. ״טומי סטוג'אק.״
כף ידו מיובלת כפי שאוואן ציפה.
זה לצד זה הם ממשיכים לצעוד בסמטה ופס רחב של אור שמש מאיר את דרכם.
״כמו שאמר מבריח הנשק, אני חושב שזו התחלה של...״ טומי משתתק לרגע ויורק זרם נוסף של מיץ חום. ״טוב, מצידי אתה יכול לקרוא לזה איך שתרצה.״
