1
האוויר היה קר מאד לפנות בוקר. רוח קרירה נשבה וזה רק הגביר את הקור. צמרות העצים זזו מצד לצד כמו סימפוניה מתוזמנת היטב מעולם המוסיקה הקלאסית. עננים קודרים ושחורים כיסו את השמיים, שלג קל החל לרדת. מסביב, ההרים הרחוקים בקושי נראו בגלל הערפל הכבד אבל את פסגותיהם ניתן היה לראות צבועים בלבן. אין נפש חיה בחוץ.
השלג הלך והתעבה, מכסה באיטיות את האדמה בשכבה דקה ולבנה. הקרח נסדק על פני השלוליות הקפואות, משמיע קולות פצפוץ עדין בכל פעם שרוח חזקה חלפה על פניו. שיחים יבשים רעדו, ענפיהם הדקים היטלטלו בפראות, נאבקים להחזיק מעמד מול הקור.
העמק שהתפרש למטה נראה כשטיח לבן אין-סופי, שבין קפליו נחבאו אבנים גדולות, שקועות למחצה בתוך הקרקע הקפואה. כמה מהן הזדקרו החוצה כמו זיכרונות מן האדמה עצמה.
הרוח הוסיפה לילל בין העצים, ולעיתים נדמה היה כי היא לוחשת מילים לא מובנות, שאריות של צלילים שהלילה השאיר אחריו. ברקע, נהר צר התפתל בין הגבעות, מימיו כהים וקרים, כמעט שחורים לאור השחר המתחיל להאיר בקושי את קו האופק הרחוק.
השקט היה מוחלט, כמעט לא טבעי. רק הלמות השלג הנופל ושריקת הרוח מילאו את הריק. היה זה בוקר קפוא, כמו רגע שקפא בזמן.
מתחת לענפי האורנים הכבדים, שהתקמרו תחת משקל השלג, קיפץ לו סנאי אפור, פרוותו העבה מתמזגת כמעט לחלוטין עם הנוף הקפוא. הוא עצר לרגע על גזע עץ עתיק, מציץ סביב בעיניים דרוכות, ואז נעלם בזריזות בין הצמרות, מותיר אחריו רק שובל טביעות רכות בשלג הטרי.
במרחק, על מדרון תלול ומושלג, עמד אייל גדול, קרניו הרחבות מכוסות שכבת קרח עדינה שהבהיקה לאור השמש העמומה. עיניו הבהירות הביטו אל האופק בשלווה, כאילו קלטו דבר מה שמעבר לטווח השגת החושים האנושיים. לרגע דרכו רגליו על הקרקע, ואז החל לצעוד באיטיות לעבר היער הסמוך, צעדיו כמעט חרישיים בשלג.
מעליו, בין העננים הכבדים, חג עיט זהוב בכנפיים פרושות לרווחה, גולש עם הרוח במעגלים רחבים. במעופו השקט הוא סקר את המרחבים הלבנים, מחפש תנועה קלה בין הסלעים או השיחים הנמוכים, סימן חיים אחד קטן שיסמן לו את טרפו.
על שפת הנחל הקפוא, התקבצה להקה קטנה של ברווזי בר, נוצותיהם כהות וניגודיות מול הקרח הבוהק. הם טיפסו בזהירות על שברי קרח צפים, מדי פעם משמיעים קול נמוך ומהוסס, מהססים אם להמשיך בדרכם דרומה או להישאר עוד קצת במקום המוכר, בגלל הקור.
הטבע כולו היה דרוך, מתוח בין הדממה לרחשי החיים החבויים בו. כל ציפור, כל חיה שנעה בין ההרים והיערות, הייתה חלק מסימפוניה שקטה, שהתקיימה גם ללא צופים, בהרמוניה מושלמת עם החורף המתמשך. קשה לתאר במילים את מה שנגלה אל מול עיניו. גם אם נדמה שאפשר להתרגל, אי אפשר.
עכשיו אחרי שספג את אווירת הבוקר הוא החליט להיכנס לתוך הבית, לוודא שהאח דולק, להוריד את הבגדים ולנוח. הוא הוריד את נעליו וחימם את רגליו.
בראשו כבר חשב על הערב, אז ייצא החוצה שוב.
הוא קרב אל האח, שלח את ידיו קדימה והרגיש איך החום מחלחל אט-אט לתוך עורו הקפוא. הלהבות ריצדו על בולי העץ, פצפוצים עדינים נשמעו מדי פעם, כאילו האש לוחשת סוד עתיק. החדר היה קטן, אך מסודר. שולחן עץ כבד עמד בפינה, ועליו כוס חצי מלאה בתה שהתקרר. מדף נמוך נישא מעל האח, ועליו כמה ספרים ישנים בכריכות עבות, מוכתמות בשנים של שימוש.
הוא שלף את מעילו הכבד והניח אותו לייבוש לצד האח, משך כיסא והתיישב לאחור, בוהה בלהבות בעיניים מהורהרות. היה בו שקט חיצוני, אבל מחשבותיו סערו. הוא חשב על הערב הקרוב, על הרגע שבו יצא שוב החוצה אל הקור, כאילו משהו חיכה לו שם, מעבר לשלג ולחושך היורד. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא חזר אל המקום הזה, וגם לא תהיה האחרונה. זאת הייתה הדרך שלו להתנתק.
הוא הגיע לכאן לפני שבועות, אולי חודשים — הוא לא היה בטוח כבר. הזמן נמתח והתכווץ בתוך הבדידות השקטה של ההרים, והלילות הפכו למסע של זיכרונות שהגיחו פתאום, לפעמים בצורת דמויות מעורפלות, לפעמים כרצף תחושות ישנות שנשכחו מזמן. היה לו סיפור, אבל הוא לא שיתף אותו עם אף אחד. למעשה, לא היה כאן אף אחד לשתף. הוא כבר לא היה צעיר, גם לא מבוגר, באמצע. הוא החליט להגיע לכאן אחרי שעבר עליו משבר משמעותי בחייו ואחרי שאיבד את אשתו בתאונה.
מה שהביא אותו אל הבקתה הזו, בלב ההרים הקפואים, היה משהו עמוק יותר מבריחה — זו הייתה חזרה. חזרה למקום שבו הכל התחיל.
בעודו נושף לאוויר את החום שאגר ליד האש, הוא תהה אם הלילה הוא סוף מסעו, או רק עוד שלב בו. החורף הכביד על היער, אבל בתוכו הוא הרגיש תנועה, משהו שלא היה שם קודם. אולי זו הייתה מחשבה ישנה שחזרה אליו, אולי זו הייתה נוכחות אחרת, זרה, מחוץ לבית. אפשר שזה היה רק רחשי רקע או חיות. מכל מקום הוא נמנם על הכיסא המתנדנד.
העבר ממשיך לרדוף אותו, בביתו, עברה כבר שנה מאז המקרה ועדיין התחושות ממשיכות לרדוף אותו לכל מקום שהוא הולך. לפחות כאן במקום המבודד הזה בהרים יש לו זמן לחשוב.
בבקתה יש רק רדיו ישן שעדיין עובד ולפעמים הוא מאזין לחדשות. יש לו פטיפון עם תקליטים, בעיקר קלאסיים וגם קצת של ג’אז. הוא לא יודע כמה זמן בדיוק עבר. הוא רק יודע שכרגע זה המקום שהוא קורא לו בית. והחיים שלו כאן.
השלג התחזק והתחיל ליצור שכבות מחוץ לחלון שעם הזמן הלכו וגדלו כלפי מעלה.
אור היום כבר נעלם. הלילה סגר עליו חזק. הוא שתה כוס ויסקי מבקבוק ישן שמצא שם.
הוא יודע שמחר יום חדש והוא גם יודע שהדרך שלו להעביר ככה את חייו היא לא פתרון לטווח ארוך.
מצד שני, אף אחד לא יודע מה הכי נכון כרגע. הוא סיים את המשקה וקלט שעכשיו כבר 02:00 בלילה. זה מדהים איך הזמן עובר ממש מהר כאשר אתה שותה. הוא לא יודע מה מחכה לו מחר. הוא רק יודע שאין לו ברירה אלא להישאר עוד קצת ולנסות להבין מה הוא רוצה. לא בטוח שידע מה הוא רוצה.
הוא נרדם והחל לחלום חלומות על עברו הרחוק, על השנים הטובות שהיו להם לפני שזה קרה ואיך היה נותן הכול לחזור לאותם רגעים. כרגע זה רק הוא עם עצמו. לא צריך לדבר. לא צריך לצעוק. רק להקשיב לשלג שממשיך ליפול על הארץ ולצליל של השקט. ככה זה כשאתה לבד. אתה שם לב לפרטים שלא שמת לב אליהם קודם. אתה שומע צלילים ודברים שלא היית בכלל מודע אליהם בעבר.
הלילה ירד על הבקתה הקטנה, עטף אותה בגלימה אפלה שקטה, ורק אור הירח הסתנן מבעד לחריצי התריסים. בחוץ, היער לחש ורשרוש העלים הכהים נמהל ביללת תן רחוקה. הרוח טסה בין העצים כמו יד נעלמה שמלטפת את הצמרות, נושאת עימה ריח אדמה לחה ועשבים פראיים.
האוויר היה קר מאד לפנות בוקר. רוח קרירה נשבה וזה רק הגביר את הקור. צמרות העצים זזו מצד לצד כמו סימפוניה מתוזמנת היטב מעולם המוסיקה הקלאסית. עננים קודרים ושחורים כיסו את השמיים, שלג קל החל לרדת. מסביב, ההרים הרחוקים בקושי נראו מעוצמת הערפל הכבד אבל את פסגותיהם ניתן היה לראות צבועים בלבן. אין נפש חיה בחוץ.
הרוח הוסיפה לילל בין העצים, ולעיתים נדמה היה כי היא לוחשת מילים לא מובנות, שאריות של צלילים שהלילה השאיר אחריו. ברקע, נהר צר התפתל בין הגבעות, מימיו כהים וקרים, כמעט שחורים לאור השחר המתחיל להאיר בקושי את קו האופק הרחוק.
השקט היה מוחלט, כמעט לא טבעי. רק הלמות השלג הנופל ושריקת הרוח מילאו את הריק. היה זה בוקר קפוא.
עם עלות השחר, הוא התעורר לקור שחדר דרך קירות העץ של הבקתה. הוא נעמד לאט, התמתח, ואז לבש שכבות של בגדים חמים — סוודר צמר עבה, מעיל כבד ומכנסי עור מרופדים. הוא נעל מגפי שלג גבוהים, כרך צעיף סביב צווארו ועטה כפפות עבות כדי להגן על אצבעותיו מהכפור
השלג נערם בכניסה והקשה על התנועה. הוא לקח את האת שהיה שעון על הקיר והחל לפנות את הדרך, נדחף כנגד הרוח החזקה. נשימתו כבדה באוויר, טיפות זעירות של קרח נצמדו לריסיו. כל פעולה פשוטה הפכה למאתגרת יותר בגילו ובמיוחד בתנאי מזג האוויר האלה.
כשהדרך הייתה ברורה, הוא הרים את התרמיל שלו, בדק שכל הציוד נמצא במקומו — מצפן ישן, מעט מזון יבש, וסכין מושחזת. הצעד הראשון החוצה הרגיש כמו חדירה אל עולם אחר. המרחבים הלבנים נפרשו לפניו, והאוויר היה סמיך וקר כמו זכוכית שבורה. הוא חצה את שביל השלג, רגליו שוקעות מעט עם כל צעד, והתקדם לעבר ההרים הרחוקים.
ברקע, הרוח המשיכה לשיר את מנגינת החורף שלה, והוא ידע שהוא לא יכול לחזור. ההרים קראו לו, והוא היה מוכן להקשיב.
הוא הלך שעתיים בשלג והתחיל להתעייף. הוא אפילו לא ידע לאן הוא בדיוק הולך.
השלג המשיך לרדת. כיסוי לבן לאותם שבילים שרק לפני שעה עשה בהם את דרכו. הוא הרגיש את עייפותו הולכת וגוברת, אבל לא יכול היה להפסיק. זה היה כאילו כל צעד נוסף היה צעד לעבר משהו שהוא לא יכול להימנע ממנו. אולי היה זה חיפוש אחרי משמעות חדשה, או אולי אכזבה ממה שכבר לא היה. או ממה שכבר לא יהיה.
הוא פסע לאט, כל צעד חורג מהקודמים, כאילו הזמן עצמו מושך את ידיו אליו. כל אבן שהייתה שטוחה קודם עתה נראתה כקיר, כל רוחות שנשבו הפכו למכשולים. הרוח נשמעה כמו קול של מישהו שמעולם לא פגש. כלפי מעלה, ההרים התרוממו כקירות בלתי נראים של כלא, הסביבה העוטפת לא השאירה מקום למחשבה חופשית.
המשך הפרק זמין בספר המלא
