אם הוא רק היה איתי 2 - אם רק הייתי מגלה לה

דבר הסופרת

בחורף 2009 בעלי מצא אותי בוכה מעל המחשב הנייד שקניתי מיד שנייה. הוא כרע מולי על ברכיו ב"פינת העבודה" שלי בדירת הסטודיו הזעירה שלנו (אדן חלון רחב שהפכתי לשולחן כתיבה), ואני מיררתי בבכי באוזניו.

"עכשיו פיני חייב למות בראש שלי!"

כשכתבתי את סיפורה של אוֹטוֹם ב"אם הוא רק היה איתי", רקמתי בראשי במקביל גם את הצד של פין בסיפור, חשבתי את כל המחשבות שלו והרגשתי את האהבה העזה שלו. אפילו כתבתי דף וחצי מסיפורו של פין. בעלי מצא אותי בוכה מפני שהבנתי שעליי למחוק את הדפים האלה. לא היה לי סוכן, לא האמנתי שיש סיכוי שאוציא את כתב היד לאור. לא יכולתי לפתוח בכתיבת רומן חדש לחלוטין מנקודת התצפית של פין, כי היה מוטב להשקיע את כל המרץ שלי בעריכת הרומן שכתבתי מנקודת מבטה של אוֹטוֹם. ולכן מחיתי את הדמעות, התמקדתי במאמצים להפוך את סיפורה של אוֹטוֹם לסיפור הכי טוב שאפשר ונתתי לקולו של פיני להתעמעם. נתתי לו למות בקרבי.

קוראים רבים מאוד ביקשו ממני במרוצת השנים לכתוב גם מנקודת המבט של פיני, ותמיד אמרתי: "אני מצטערת. הוא מת. אני לא יכולה להחזיר אותו מהמתים." וזה היה נכון. לא היה לי הכוח הזה. אבל לג'ינָה רוֹגֵ'רְס היה.

לא תכננתי להקשיב לגרסה הקולית של הספר. הרעיון לשמוע את המילים שכתבתי מבוטאות בקולו של אדם אחר החריד אותי, אבל ג'ינה שלחה לי הודעה ושאלה אם האזנתי לגרסה הקולית, ואם כן, היא ביקשה שאספק לה משוב — גם אם הוא יהיה שלילי — כי גם היא אמנית ששואפת להגיע לתוצאה המושלמת ביותר. הרגש שהביעה והמסירות שלה למקצועה נגעו כל כך לליבי, שהחלטתי לנסות להקשיב.

ברגע ששמעתי את ג'ינה אומרת לאוֹטוֹם "הי" בקולו של פיני בתחנת האוטובוס, הרגשתי שהוא מתחיל להתעורר בתוכי. ועוד לפני שסיימתי להקשיב הוא כבר היה בחיים, וקוראים יקרים, פיני כעס עליי. לא מפני שהרגתי אותו — הוא הבין שהייתי חייבת להפוך את "אם הוא רק היה איתי" לסיפור הכי טוב שיכולתי לספר — אבל היו לו כמה דברים שהוא רצה להגיד, כמה דברים שהוא היה צריך להבהיר. בהתחשב בכך שהוא קם לתחייה באורח נס, הבקשה הזאת נראתה הגיונית, ולבסוף נאלצתי להרשות לו לשטוח את גרסתו.

ולכן אני מבקשת את סליחתכם על שנשבעתי לכם שהספר הזה לעולם לא יֵצא לאור. בעבר האמנתי בזה בכל לב האמן שלי.

אבל ככה זה בחיים, וזה לטובה.

פִין

1

מחריד לגמרי לישון ליד אוֹטוֹם. היא מדברת, בועטת, גונבת את השמיכה, משתמשת בי בתור כרית. יכולתי לספר על זה המון סיפורים אם היה לי למי לספר אותם, אבל שלא כהרגלה, כל הכאוס הלילי שהיא גורמת לו מביך את אוֹטוֹם. זאת אחת המוזרויות שלה, שהיא בשום אופן לא מוכנה שילגלגו עליהן. לאימהות שלנו — "האימהות" כמו שאוֹטוֹם התחילה לקרוא להן כשהיינו ממש קטנים — יש סיפורים משלהן על הפורענויות הליליות של אוטום, אבל מספיק שאיזכר במבט הזועם שהיא נועצת בהן כדי לדעת שאסור לי לגלות זיכרונות ילדות על הלילות הפרועים וחסרי המנוחה שבהם ישנו זה אצל זה.

במהלך הקיץ גיליתי שהיא בכלל לא השתנתה. לפני כמה ימים היא נרדמה בזמן שהסתכלה איך אני משחק במחשב שלי. סוף־סוף הצלחתי לתזמן קפיצה מסוימת במשחק, אבל בדיוק אז היא הושיטה זרוע אל הברכיים שלי, והדמות שלי נפלה אל מותה. הרמתי בעדינות את היד שלה וזזתי כמה סנטימטרים, אבל לא רחוק מדי. לא הזכרתי את זה כשהיא התעוררה, אחרת היא הייתה אומרת שמעכשיו תחזור הביתה כשהיא תתחיל להתעייף, ואני מעדיף לוותר על כל המשחקים מאשר לאבד רגע אחד ממה שקורה בינינו מאז שגֵ'יימי נפרד ממנה.

בדיוק בגלל זה הקפדתי לשכב בינה לבין ג'ק אתמול בלילה. היה ברור שכולנו נישן אצלי, והרגשתי שמחובתי להיות זה שיחטוף את המכות.

אני חייב להודות: קיוויתי שזה יקרה.

התעוררתי כשהאצבעות שלה התפתלו על הצלעות שלי.

דודה קְלֵייר צודקת. אוֹטוֹם נוחרת עכשיו. כשהיינו ילדים היא לא נחרה. אז האמנתי לה כשהיא התעקשה שאימא שלה רק מתבדחת.

אבל אנחנו שוכבים כאן, באוהל שהכנתי לה משמיכות, והראש שלה צמוד לשקע המרפק שלי. היא שוכבת על הצד, מכורבלת בתנועה עוברית, ונוחרת, אם כי לא בקול. היא נושמת נשימות חטופות ומהבילות.

אתמול בלילה, אחרי שג'ק נרדם, שנינו נשארנו ערים ודיברנו קצת. אוֹטוֹם התחילה להתנמנם, אבל עדיין לא רציתי לוותר עליה אז המשכתי לדבר עד שהיא אמרה: "שקט, פיני. אני צריכה להתרכז בטאטוא."

הפניתי אליה את הראש וראיתי בחושך שהעיניים שלה עצומות והיא נושמת בעדינות.

"נרדמת?"

היא קימטה את המצח.

"לא. אתה לא רואה שאני עם המטאטא? ממש מלוכלך כאן."

"איפה את?" שאלתי.

"אה... בחדר... בין לבין."

"בין מה למה?"

"מה?"

"החדר בין מה למה, אוֹטוֹם?"

"בין הכאילו למציאות. תעזור לי. ממש מלוכלך כאן."

"למה מלוכלך?" שאלתי, אבל היא לא ענתה.

הלכתי לישון כמו שאני שוכב עכשיו, על הגב, ובהיתי בשמיכה שמעלינו. אני זוכר שמתחתי את הזרוע מעל הראש שלה, והייתי מודע במעורפל להתפתלויות ולמלמולים שהיא פלטה כמה סנטימטרים ממני, בזמן שניקתה כפי הנראה את המרווח בין העולם הזה לעולם אחר. לא נגענו זה בזה, אבל הרגשתי שהחלקיקים בינינו חמים מהאהבה שלי אליה.

מאוחר יותר התעוררתי כי היא נתנה לי מכה בפנים. הדפתי את היד שלה והפניתי את הראש לכיוונה. היא הייתה קרובה, אבל לא נגעה בי. השמיכות היו צרוּרות באגרוף השני שלה, והיד שחבטה בי הייתה מונחת בינינו. הכרחתי את עצמי לסובב את הראש, לעצום את העיניים ולחזור לישון.

אבל עכשיו...

גן עדן: המצח שלה צמוד אליי, הראש שלה טמון בבית השחי שלי והיד שלי מונחת לה על הכתף. התקרבנו זה לזה באופן אינסטינקטיבי. אפילו אם הייתי מנומנם לא הייתי עושה את זה בכוונה כי לא הייתי יודע אם זה בסדר מבחינתה. גם עכשיו אני לא יודע אם זה בסדר מבחינתה, אבל אני לא יכול לזוז.

בהתבסס על ראיות קלושות מאוד, האיבר שלי החליט שהיום הזה יהיה היום הכי נפלא בחיים של שנינו. אני מבין את ההתלהבות שלו, אבל (לצערי) הוא ממש מפריז בהערכת המצב.

אם אני אזוז, אוֹטוֹם תתעורר.

אם אוֹטוֹם תתעורר, היא תראה מה הגוף שלי חושב.

זה העונש שלי על כך שנשכבתי בתנוחה הזו. שוב.

לא שהייתי בדיוק בתנוחה הזו עם אוֹטוֹם, אבל כמו שאמרתי, הסיפורים שיכולתי לספר...

מישהו מוריד את המים בשירותים. לא שאלתי את עצמי לאן נעלם החבר הכי טוב שלי.

הפעם אני לא אוכל לעבור על זה לסדר היום. קשה לי להאמין שג'ק ייתן לי לעשות את זה. אף על פי שהייתי די מאושר עם סילְבי, הוא תמיד ידע שאני עדיין מאוהב באוֹטוֹם, גם אחרי שנים. הוא זרם עם זה כמעט לאורך כל התיכון, אבל הוא לא ייתן לי להמשיך להעמיד פנים.

בערך לפני שבועיים, אחרי שהלכנו לסרט האימה הטיפשי ההוא שאוֹטוֹם צרחה שלוש פעמים במהלכו, שניהם — גם ג'ק וגם אוֹטוֹם — אמרו שהיה להם כיף. שניהם אמרו שהם יכולים להבין למה אני אוהב כל כך את החבר השני, וברור שנעשה את זה שוב.

אוֹטוֹם אמרה את זה בלב שלם. זה היה ברור לי.

וגם ג'ק אמר את זה בלב שלם. רק שהיו הרבה דברים שהוא לא אמר.

אני לא יודע אם הבילוי המשותף של אתמול בלילה עזר. רציתי שג'ק יבין שאוֹטוֹם היא לא איזו יומרנית שחושבת שהיא נסיכה, כמו שאָלֶכְּסִיס וטיילוֹר אומרות עליה.

בעצם היא נסיכה אמיתית, אבל מכוכב אחר. היא האדם הכי בטוח בעצמו והכי חסר ביטחון שהכרתי.

חוץ מסילבי, כמובן.

ההיזכרות בסילבי גוזלת מהאיבר שלי את האשליה שעומד להתחולל נס ומגבירה את רגשות האשמה שלי, שהם ממילא לא מעטים.

ג'ק מכחכח ויורק. הוא מוריד שוב את המים בשירותים ופותח את הברז. אני שומע אותו מוזג לעצמו כוס מים במטבח.

אני מנסה להיזכר מה סילבי אמרה על הטיסה שלה. היא בטח באוויר עכשיו. אולי מעל תעלת למאנְש? אני לא בטוח. אני מצייר אותה בדמיוני, במושב שליד המעבר, המושב שהיא אמרה לי שהיא מעדיפה. הדיסקמן מונח על המגש הנפתח, השיער הזהוב שלה צונח לאחור והיא מטה את הראש ומאזינה.

אני מקווה שהטיול הזה באמת היה מה שהייתה זקוקה לו, שהוא עזר לה כמו שהפסיכולוג שלה חשב.

בהתחלה היו לי ספקות. סילבי לבדה באירופה בלי מישהו שירסן אותה? היא אמנם כבר ביקרה באירופה קודם, היא דוברת צרפתית רהוטה ויש לה טלפון נייד, אבל בכל זאת התקשיתי להאמין שהפסיכולוג שלה התעקש שהיא תצא לבדה לטיול שהוא המליץ עליו אחרי סיום התיכון, בלי חבר או הורה שיתלווה אליה.

עכשיו אני מבין שדוקטור גַ'יְילְס עלה על משהו. כשסילבי לא מנסה להרשים אף אחד, היא יודעת לשמור על עצמה. סילבי משתכרת כדי להרשים אנשים. אם אף אחד לא היה מתגרה בה או משדל אותה לשתות, היא לא הייתה עושה את כל ההצגות האלה כשהיא שיכורה.

לבדה, עם תרמיל הגב והמפות, עם רשימת האכסניות ולוחות הזמנים של הרכבות, סילבי חצתה את אירופה לאורך ולרוחב. היה איזה קטע באמסטרדם, כשהיא לא קלטה שכמה בחורים ניסו להזרים אותה, אבל היא הצליחה לצאת מזה, והתקשרה אליי כשזה כבר היה מאחוריה.

אני מקווה שסילבי תבין מה היא מסוגלת לעשות, כמה היא פיקחית ואיזה חוסן נפשי יש לה. אני מקווה שהיא תצליח להרגיש טוב עם עצמה מהסיבות שלה ולא בגלל מה שאחרים חושבים עליה. אם סילבי תפסיק להתחשב במה שהאנשים הלא נכונים חושבים עליה, היא תוכל להיות כל מה שתרצה.

אני אחד האנשים האלה, ואני מקווה שלא אהרוס את ההתקדמות שהיא השיגה הקיץ.

ג'ק נכנס לחדר. אני עוצם עיניים. האיבר שלי אמנם שומר על אופטימיות זהירה, אבל השמיכות מספקות לי מחסה. אני צריך לזוז, להעיר את אוֹטוֹם, להעמיד פנים שהזרוע שלי לא הייתה כרוכה סביב הגוף שלה, אבל אני עדיין לא מסוגל לעשות את זה.

אני שומע את יריעת האוהל רועדת. ג'ק נאנח. הוא אומר את מה שהוא אמר לי בלילה שחשבתי שסילבי לא תשתה ותוכל לנהוג, אבל בסוף נאלצתי להתקשר אליו, שיכור לגמרי, כדי שיקפיץ אותנו הביתה.

"שנינו היינו צריכים לצפות לזה," הוא ממלמל.

הוא שומט את השמיכה ונשמע שהוא ניגש אל הספה, אבל אני מקדיש לו פחות תשומת לב עכשיו.

אוֹטוֹם לא תמשיך לישון עוד הרבה. היא מתנועעת, מתפתלת מדי פעם, מזיזה את הראש בתגובה לדברים שאני לא יכול לראות. היא פולטת קול חרישי, מהסוג שהלוואי שהייתי ההשראה שלו ברגעי ערות והסכמה. ובזמן שאני חושב את זה, אני מרים ממנה את הזרוע ומתרחק. היא מזעיפה פנים כי החום שלי נעלם ואני מחכה רגע שהיא תזוז. היא מייבבת בשקט ומצטנפת כמו כדור.

אני מרשה לעצמי להתענג על מבט חטוף בפנים שלה.

היא כל כך יפה שזה לגמרי לא הוגן. זה מציב אותי בעמדת נחיתות. כאילו לא די במוח המבריק והמטורלל שלה, חייבות להיות לה גם פנים מושלמות?

אף פעם לא היה לי סיכוי.

אפילו לפני שצמחו לה שדיים.

אני צריך לקטוע את חוט המחשבה הזה.

אז עדיף כבר לגמור עם זה.

ג'ק יושב בקצה הספה ומקליד בטלפון שלו. הוא לא פותח את הפה עד שאני מתיישב.

"פין, אחי..."

"אני יודע," אני אומר.

הוא מניח את הטלפון.

"לא. אתה מסובך בזה עד מעל הראש. אין לך מושג כמה."

"יש לי מושג."

הוא מביט בי.

"אני יודע מה אני עושה," אני אומר.

"מה אתה עושה? ומה איתה?" ג'ק מסמן בניד ראש על האוהל. אף על פי שאנחנו מדברים בקול נמוך, הוא לוחש עכשיו. "היא כנראה האדם הכי טיפש בעולם אם היא לא יודעת שאתה מאוהב בה בטירוף."

"היא לא טיפשה. היא רק לא יודעת כמה אני..." אני לא מסוגל להגיד את המילה. "כמה היא חשובה לי. היא חושבת שאולי היו לי רגשות אליה בעבר."

הוא שוב מסתכל עליי, אבל אני לא יודע מה הוא מצפה שאגיד. אוֹטוֹם לא מפלרטטת איתי. היא לא פולטת בדיחות מרומזות ולא נותנת לי סיבות לתקוות שווא. לפחות כשהיא ערה.

הבעיה היא אצלי. הלב שלי מתחיל להתבלבל כשהיא מסתכלת עליי בחיבה, שהיא טבעית בהתחשב בהיסטוריה המשותפת שלנו.

"פין," ג'ק אומר. "תסתכל על זה ככה. אני לא כמוך. לא גדלתי בבית שמדברים בו על רגשות וכאלה. זה קשה לי, ובכל זאת אני עושה את זה. שוב."

שוב.

זה נכון.

"אתה חבר טוב," אני אומר. "ותודה. אבל היא זקוקה לי. היא במצב לא נעים עם שאר החברים שלה."

"היא צחקה איתך כל הלילה," ג'ק אומר כאילו הוא מנסה להחדיר כל מילה לראש שלי.

"היא הייתה שיכורה. וחוץ מזה, היא..." אני קולט מה אני עומד להגיד, אבל המילים יוצאות מהפה שלי לפני שאני מספיק לעצור בעצמי. "...היא כמו סילבי. היא יודעת להסתיר ממש טוב כמה כואב לה, זה מבלבל."

ג'ק גונח ומשפשף את הפנים. הוא אומר משהו שאני לא שומע, אבל זה מסתיים במילה "טיפוס". אוֹטוֹם פולטת קול באוהל, ושנינו עוצרים את הנשימה ומקשיבים.

שתיקה.

"אם כבר מדברים על סילבי," הוא לוחש. "נכון שאני מקטר עליה, אבל היא גם ידידה שלי, ואני..."

"אני יודע. אני עומד ל..."

אוֹטוֹם פולטת קול.

"היא תכף תתעורר," אני אומר לו.

ג'ק נאנח. הוא צודק במה שהוא אמר עליי ועל אוֹטוֹם, והוא יודע שאני יודע שהוא צודק.

שנינו יכולים לנבא מה יקרה. אוֹטוֹם ואני נתחיל ללמוד באוניברסיטת סְפְּרִינְגְפילְד. נכיר חברים חדשים, שהפעם יהיו חברים של שנינו, אבל בסוף היא תפגוש מישהו שימצא חן בעיניה, מישהו שיש לו את אותו משהו שגרם לה לרצות את ג'יימי, וזה פשוט יגמור אותי. זה ירסק אותי. ג'ק ואני קרובים מאוד, אז זאת גם קצת הבעיה שלו. אבל אני לא יכול לוותר על מה שיש לי עם אוֹטוֹם, וכשהיא תפגוש את הבחור ההוא אני אוודא שהוא תומך בה, שהוא לא מתנהג אליה כמו לאיזה קניין יקר אבל מופרע, כמו לנחותה ממנו או כמו לבדיחה מהלכת.

"פין!" ג'ק מקיש באצבעות מול הפנים שלי. "הי!"

"סליחה, אני..."

"ריחפת כמוה? היית ממש... כמו בשבוע שעבר!" הוא אומר. "איך יכולת לפספס את המשחק הזה?"

"אוטום ואני היינו בקניון."

"אתה אף פעם לא מפספס משחק של הסְטְרַייקֶרְס בטלוויזיה," ג'ק אומר.

וזה נכון. כעסתי על עצמי כשנזכרתי שבדיוק אז שידרו את המשחק בטלוויזיה. הליגה של סנט לואיס היא לא מהגדולות ומהמצליחות, והמשימה שלי היא לאהוד אותה. אבל אוֹטוֹם אמרה שהקניון הוא כמו גן מוזנח, שיש בו חלקות שנובלות מהר יותר מהאחרות. לטענתה, האזור שסביב הקולנוע הוא חלקה שטופת שמש שיורד בה הרבה גשם. הסתובבנו והחלטנו שהדוכנים הם עשבי בר, וחנויות הכולבו הן גינות מעוצבות אבל מוזנחות.

ג'ק לא מסתפק במשיכת הכתפיים שלי. הוא מחכה להסבר.

"אני מתכוון להיפרד מסילבי אחרי שהיא תחזור הביתה מחר."

"תיארתי לעצמי," ג'ק אומר. מילים פשוטות, אבל בקולו יש האשמה, וזה מגיע לי. "ומה יהיה אחרי זה?"

"אלוהים!" אוֹטוֹם גונחת ויוצאת במהירות מהמערה.

"אוֹטוֹם," אני אומר בעל כורחי. היא רצה אל השירותים הסמוכים למטבח, אלה שג'ק פינה רק לפני כמה דקות. הזהרתי אותה שלא יעשה לה טוב לשתות את הכוס הרביעית. זו הייתה החלטה שלה, אבל אני בכל זאת מרגיש אחראי, מה גם שג'ק הכין את המשקה, כך שבניגוד לשלושת הקודמים שאני הכנתי לה, בטח היה בו יותר אלכוהול. אני מתכוון להעיר משהו על הכישורים של ג'ק בתור ברמן, אבל אני רואה את ההבעה שלו ונזכר שאני בעמדת נחיתות. "אני אגש לראות מה איתה," אני אומר.

"תיארתי לעצמי," ג'ק אומר שוב. "ומה יהיה אחרי זה?"

"אחרי זה נשב קצת?" אני משתדל להישמע קליל ואגבי, כאילו חשבתי שהוא שואל מה נעשה היום, אבל אני לא עובד על אף אחד מאיתנו — שנינו יודעים שאני מתחמק מהשאלה האמיתית. איך אני מתכוון לחיות את החיים שלי כשאני מאוהב אהבה חסרת תקווה באוֹטוֹם דיוויס?