האחו החריש את אוזניי

1.

עדיין אני מתקשה, כשהחלונות סגורים, לדמות את מה שנמצא מעבר להם, את מה שנשקף מהם למול עיניי מזה חמש־עשרה שנים יום ביומו, כאשר אפתח את חלונות ביתי ומבעד לעלי האזדרכת אראה למולי אותה פאת בניין מוזנחת עם אותו מרזב אפרפר מבוקע כל אורכו, ותריסולים צפופים ככלובי צלעות אסתמטיות, וצמחים מטפסים על הקירות בפישוק קנוקנות מעט פה מעט שם, ואותן תיבות מזגנים שמגיחות מעמקי הבניין כגרוגרות מבוצקות, ולכל חלון מחלונותיו של הבניין הבל הנשימה המיוחד לו. כל אימת שחלונותיי שלי סגורים, אתקשה לצפות את הנוף הזה שמחוץ להם, ובמקומו יעלה דמיוני, כל פעם מחדש, נוף אחר, נוף דומה עד מאוד לקיר הבית השכן, אף שונה ממנה שוני מופלג, ככל שיימתחו ההבדלים בין דבר לדבר בתחום חייו של אדם אחד.

עוד לפני שאיווכח בנוף זה היומיומי, החוזר ומבהיר את עובדת קיומו כל אימת שאפתח את החלון, יקדימו ויתייצבו לנגד עיניי קירות הבתים ההם, שהשתקפתי בחלונותיהם בימים מזמן רב, כשנהפכתי אט־אט, בתפר דקיק בן אינספור מדקרות סיכה, מפעוטה לאישה צעירה. וככל שהיה הנוף ההוא מצוי, קרתני ונדוש, זה כבר נעשה בראשי לחזיון, לפרי דמיון יותר מפרי הזיכרון, עם כל המועקה והבהלה והערגה שביסודם של זיכרונות שהזמן הטיל בהם ספק.

2.

אולי אין פלא שכאן, בתווך שבין ביתי לבית הסמוך, התווך הצר שנופו כפול — ראשון הוא הנוף אשר ניצת בדמיון לפני פתיחת החלונות ושני הוא הנוף המתגלה אחרי פתיחתם ושׂם את עווית הזיכרון ללעג — כאן, במחיצת הבתים, חלה הפגישה הראשונה ביני ובין אהבתי.

היינו שקועים אז בשיחת טלפון, אני בתוך ביתי והוא הלך לו בלי מעש בחוצות העיר, הסתובב ברחוב אחד ופנה אל משנהו לפי דחפי הרגליים, נכנס־יצא מחנויות אלקטרוניקה ואופניים וכלי בית ומגרשי חניה ששוליהם עשב ותיל ממורטט, הלך לפה ולשם ולו כדי להימלט עוד שעה מביתו הקטן שסגר עליו בקירות, בפסנתר זיילר מוצמד אל הקיר, בציוד ההקלטה וברמקולים השחורים התלויים סביב, ובלוחות הבידוד של חדר האולפן ששימש לו גם חדר שינה ותבע ממנו את העבודה שאלף פעם הבטיח להוריו והבטיח לעצמו, והיה עליו לנוס משם, מהבית שדרש את שהובטח לו, עד שמשכו אותו רגליו להתקרב יותר ויותר מזרחה אל שכונת מגוריי, ונדברנו בינינו בטלפון שרק לרגע יתייצב כאן, איפה שהוא במטווח עיניי, ותהא לנו זו מעין פגישה ראשונה.

הלכתי עם הטלפון בידי אל חדר האמבטיה שבקצה הבית ופתחתי את החלון: ענפי האזדרכת העירומים קידמו את פניי ובעדם, שוב, החלונות השכנים הערוכים באי סדר, ריבועי תשבץ שניטלו הגדרותיו.

כאשר הצצתי ימינה יכולתי ללכוד בעיניי קטע צר מן המדרכה שמעבר לחצר, פיסה מן הרחוב טבולה באפלולית ערביים, ופנס הרחוב מיתח אל אבני המדרכה רגל אור ארוכה, עטויה גרבון צהבהב ומפתה.

בדיוק שם התייצב אהבתי על פי הכוונתי, נעצר תחת רקיעת הפנס ונלכד באחת ברשת הגרבון המאיר. אבל כל מה שנתן לי אז היה צללית שחורה: צורה גדלת גוף עם תלתלים עגלגלים בראשה, נושאת כרס לפניה כמו פוטו ענקמוני, תינוק-מלאך שנפל אל הארץ בלא כנפיים ובלא חץ וקשת לנעץ בלבבות אדומים. בלי פנים, בלי רמז של עין להיתלות בקצה ריסיה. ועוד לא ידעתי אז שכך יהא איתו תמיד: אני אבקש, והוא ייענה, אם בכלל, רק בדרכו שלו, בזמן ובמקום שייבחר על ידיו, כשיתחשק לו, ולא מתוך פינוק או התרסה, אלא בשל פחד עריץ להוציא את הדברים אל הפועל.

ושם, תחת הזרקור בקטע הרחוב, הוא כופף מעלה יד אחת כבמתיחת קפיץ וניפח בה שריר, קריקטורה של מרים משקולות בסרט אילם, מתוך דחף קומי, יותר נכון קרקסי, שהוא טבע שני לו. אחר כופף את היד השנייה וניפח שריר שני שניכר אך בקושי מבעד לשרוול החולצה הארוך. צחקתי; כשם שצחקתי כל אימת שדיברנו, והפעם גם בתבהלה שהצחוק ביקש להסוות או לכל הפחות למתן, וחשתי ודאות רבה כי אין זו התגלותו המלהיבה תחת ביתי, שמעמידה הכול בסימן של גורליות והכרעה, אלא התגלותי שלי לעיניו, שעוד רגע ממש תבקיע מבעד לצחוקי ותאפיל על קולי לטוב ולרע.

הוא אמר לי להישאר על מקומי, שם, בחלון שבפאתי הבניין, יצא מרגל הפנס ונכנס אל מבואת הבית ופנה משם בשביל מסומן בשברי בלטות אל הדרך הבוצית שבתווך הבתים. ראיתי אותו נע במגושם, יד אחת עוד מדביקה את הטלפון אל האוזן והשנייה ממששת דרכה מעל ראשי השיחים היבשים וצינורות ההשקיה המוטלים תחתיהם ונכונים להכשיל כל פולש לילי, והוא מודד צעדיו בקומץ האור שדלף מסדקי החלונות. בה בעת נחוש היה לקלוט את מראה פניי בעיניו, וברגע שהגיע אל היעד ונעמד תחת החלון שבמעלה הקומה השנייה, שם עמדתי וחיכיתי לו, צללית אפלה ששערה הארוך משתלשל מבעד למסגרת החלון הפתוח כמו צמתה הפרומה של מגדלית, או אז הרים פניו לעברי ובהרת אור נשרה עליהם מלמעלה כממחטה לבנה. ראיתי פרצוף גדול, גברי ותינוקי בעת ובעונה אחת, מצח רחב וגבינים יפים ומחוטבים, עיניים ירוקות מצומצמות בעפעפיהן מפני האור ושפתיים אדומות, מעוקמות במאמץ־מה, לקלוט את מראה העיניים. אמרתי שלום ממרומי צלליתי — מין שלום פורמלי ומגחך במקצת, לכבוד התייצבותנו ההדדית לפגישה ראשונה — והוא קפא תחתיו, עכברוש לכוד בסכיני עיניו של חתול, וירה מפיו מילה אחת — אִמאלֶה — אז סב על עקביו והחל לברוח משם כאילו ראה בשוגג גופה, רץ על נפשו בדרך התחוחה ומועד בין זיזי השיחים ואיזו ממטרה מזדקרת פתע בין קרסוליו, גופו הגדול מתקשה להדביק את קצב הבהלה, רגליו מוחצות ודורסות את העשבים השוטים ואיזו חולדה ניתזת מפניו בסנסון שיניים, ושוב צחקתי אל גוש הטלפון במבוכה, והוא יילל מהעבר השני: למה השלום שלך כל כך מפחיד?

3.

פעמיים נפגשנו לפני אותה פגישה ראשונה שבתווך הבתים, ואולי אין לכנות פגישה של ממש הִתראוּת חד־צדדית, כי אכן, שתי ההתראויות הקודמות היו חד־צדדיות לכל דבר.

לראשונה ראיתי אותו כעשור וחצי לפני כן, ולא זכרתי ממנו ולו הבזק, כאילו השתחק זכרו של אותו ערב בצפיפות הקהל ונמחץ עם בדלי הסיגריות שנשרו על הרצפה קווים-קווים, אף שככל הנראה צפיתי בו אז שעה ארוכה, ויחד איתי ראו אותו עשרות שנקבצו ובאו אל מועדון ההופעות וגדשו אותו בגופים לחים. נדחסתי אז בין כתפיים וידיים וגווים שפשטו בהם כתמי זיעה אפורים, אבל פחות הציקו לי חותמות הזיעה הזרות שהוטבעו בבגדיי, ובעיקר ביקשתי לפשוט מעליי את קרינת ההערצה שקדחה מכל פרצוף ובכל מכת מרפק המנתב דרך אל שפת הבמה.

כלי הנגינה ניצבו מבעוד מועד על הבמה הקטנה, המוגבהת אך במעט, שתי גיטרות חשמליות וגיטרה בס אחת נתמכו בסטנדים גבוהים, מערכת תופים מצוחצחת נצצה בירכתיים ועמדת הקלידים התרווחה בחזית, ולפנים טור המיקרופונים, המגברים, הכבלים והמוניטורים המשתופפים על שפת הבמה כסוגדים, מפנים גביהם לקהל. עוד ועוד סיגריות טיים ומרלבורו וכאמל הוצתו במציצת שפתיים וצנחו להגחיל על המרצפות, ומגשי פלסטיק התרוממו אל על בידי מלצריות חתוליות, פוסחים מעל הראשים עם טוסטים מחורצים ובעבועי בירה, עד שניכר אות חיים בחשכת הבמה. זה אחר זה עלו חברי הלהקה ותפסו מקום, עסוקים בהתרת הכלים מן התמוכות, בהברגת כבלים ובכיוון מיתרים אחרון, מוקדשים עד תום למלאכתם בלי להזין את קהלם הרעב — מי שורק שם ומי צווח בגיוס כוחות משותף — ולו במבט, כאילו ינפץ הרף עין כזה את אשליית גדולתם.

הוא, הסולן, עוד לא נראה על הבמה: שמוּרה היתה לו כניסה משלו, וכשניחתה פריטת הגיטרה הראשונה ונענו לה גם התופים בקול נפץ, שמכריז על תחילת ההופעה ומכה את שומעיו בבהלה מרוממת, בו ברגע הופיע זה, הסולן, מי שביום מן הימים ייעשה לאהבתי, בפתחו של המועדון, וחתך לו דרך בגוש הקהל, גבוה וגמלוני כמו הלך שמרחוק בא. על ראשו הגדול הבהבה נורה כחולה של ניידת משטרה והמגאפון שאחז בידו צפר אזעקת חירום, וכך הוא טיפס ועלה, נעמד מאחורי שורת הקלידים שבקדמת הבמה, מטיל סנוורים וצפירות לכל עבר ועבר, ובתוך כך כבֶה זיכרוני והתמונה נסתתמת. אף לא צליל אחד זכור לי מאז.

אבל טעם הלוואי של המחזה ההוא כן, הוא כן זכור לי, אולי מפני שככל שעוברות השנים כן אני מבינה עד כמה טעמי הלוואי האלה נעורים בי בגין תכונות שיסודן מבוכה, ואינם נובעים בהכרח מכוח בוחן ומבקר. מצאתי אז בהופעתו של הסולן אישור סופי לאווירת החשיבות המזויפת של יודעי הדבר שהתאספו שם בקהל, והחלטתי כי בשום אופן לא אאפשר לה לדבוק בי. וכעבור זמן־מה, כמה חודשים מאוחר יותר, כאשר ראיתי אותו, את סולן הלהקה בשנית, מסתובב בעבר השני של הרחוב הפונה מביתי, הולך לו ארך רגליים ופזור ידיים בשעת ערב קיצית ולפתע פתאום פנה לאחור וצעד בכיוון ההפוך, רק מפני שהידסה שם בלונדינית אחת במכנסיים קצרים ובנעלי עקב גבוהות והוא נדלק והחל לדלוק אחריה, מרחיב פסיעותיו ושואל ומנדנד אם תרשה לו להכיר אותה, וחיזורו היה מגושם ואידיוטי, כמעט קומי, כאילו כל מפגש בין גבר לאישה נגזר עליו להסתכם בפארודיה רומנטית, ואמנם היא השיבה לו באותה רוח, בנפנוף רעמה סוסית שצונפת בו להסתלק משם, ונהניתי לחזות אז, מן העבר השני של הכביש, בתבוסתו הגמורה של הסולן הנערץ, ושוב פסלתי אותו מכל וכל, משום שנדמה היה לי שהנה הזדמנה לידי הוכחה שאין בלתה: זה לא מלך, זה ליצן.