הפרדס האחרון

1

בגיל תשעים וחמש, בצהרי יום העצמאות, ישוב על כיסא גלגלים רחב במיוחד שהוזמן לפי ממדי גופו והועמד הרחק מעשן המנגל, בלב חצר האיכרים הגדולה שלו, פתח שמריה גדל-הר בצעדת המוות שלו.
ככל שתכפו סימני קריסת הגוף, הרבו בני המשפחה להתייעץ ברופאים. הכי טובים כמובן. פועה, אישתו השנייה, וחמשת ילדיו מאישתו הראשונה, שני המחנות, התחרו ביניהם מי יסייע יותר בהארכת ימיו.
דיברו בתקווה, אבל הבינו שקיצו קרוב. השאלה הכי חשובה: "מתי?" נשארה פתוחה.
איכר חזק, פרדסן גדול ורב כוח היה שמריה. לא איש כמוהו ייפרד מן החיים בקלות וייצא מן העולם מבלי שייאחז בו בציפורניו שהתעבו והשחירו מאלפי הגומות שחפר בחייו, ובגבו החסון, למוד משא ארגזי התפוזים.
לאותה ארוחת צהריים חגיגית, של יום העצמאות, הוזמנה המשפחה המורחבת. הילדים שלו והילדים שלה, על כל צאצאיהם.
עשן המנגל היתמר בין נתחי הבשר והעוף שהניח דני רובי, המטפל הפיליפיני, עם הרישיון כמובן, על משטח הצלייה. הוא היטיב לסדר את שיפודי התקרובת בשורות ישרות. אחר כך פירק את שיפוד הפרגית הראשון שהשחים כהלכה, והניחו בצלחת גדולה על ברכי אדונו.
"תטעם, אבא'לה, תטעם", התנגן בעברית מבטאו האסייתי. כמנהג המטפלים הזרים כינה גם הוא את שמריה "אבא'לה". שמריה שלח אצבע עבה לתקרובת. עיניו המימיות נפקחו מעט. זולגות מחמת העשן או הזקנה. ספק עצומות, ספק רואות. המטפל גחן לסייע לו.
"תפתח אבא'לה, תפתח," אמר המטפל ששיפד בקצה מזלג פיסת פרגית קטנה ובעצמו פער את פיו כאילו שכח שמריה את מלאכת האכילה. שמריה פתח קלות את פיו. גם בחוליו לא איבד את התיאבון. עתה התקשה ללעוס. פיסת הפרגית הצלויה שהוכנסה לפיו נראתה כגבעה קטנה תפוחה בצד הלחי.
הוא לא בלע ולא הוציא. פניו נפלו. שרירי עורפו של שמריה רפו וראשו נשמט.
 
בוקר קשה עבר עליהם באותו יום חג. בטרם הגיעו הקרואים, התעורר שמריה גדל-הר בחדר השינה לצד פועה, רעייתו השנייה זה כארבעים שנה. הוא השתעל עמוקות וארוכות ופועה שאלה בטון שנמהלו בו חרדה מבוהלת.
"מה קרה לך הבוקר? מה פתאום אתה משתעל כל כך. אוי ואבוי, הצטננת?!"
המטפל הפיליפיני ששמע את השיעול, קפץ בזריזות ממיטתו, ומיהר להתלבש.
זה שבע שנים ישן דני רובי, במרפסת השמש הצמודה לחדר השינה של שמריה ופועה. עם השנים נסגרה המרפסת בגגון, בחלונות זכוכית ובתריסים והפכה לחדרו. היו בה מיטה צרה וארונית זעירה. דני שמע את השיעול המטריד כפי ששמע כל מה שהתרחש בחדר השינה המשותף של הזוג. הוא הזדרז ומיהר להגיש לו כוס מים. שמריה דחה בתנועת גב יד.
ראשו היטלטל והוא המשיך להשתעל ולהשתנק. דני רובי טפח ללא הועיל על גבו. פניו של שמריה האדימו, ריר נזל מפיו והשניים עמדו אין אונים, מבוהלים.
"רק זה היה חסר לי היום," מלמלה פועה. לפתע חדל השיעול ונעלם כפי שהחל. מותיר שלולית דאגה בשקט שירד פתאום על החדר.
"נקווה שזה שום דבר, שיעבור, הרי הזמנו להיום את כל המשפחה, אתה צריך להיות בריא!" אמרה פועה.
"זה לא תלוי בי," לחש שמריה כששבה אליו נשימתו. הוא לא נתן את דעתו לחידת המוות ולא התענה במחשבות על סוף החיים. ואם נתן דעתו, על כך לא ידע איש. שתקן היה. לא שמעו ממנו דיבורים בעלמא, התפלספויות, או דברי רהב. רק מה שנחוץ וצריך.
איכר היה, מחזור החיים נהיר לו. הוא נהג כאדם שחי את הרגע ולא התעמק לחשב אם נותרו לו חודשים, ימים או שעות.
שמריה מלמל משהו. ברבות השנים, הצטרד קולו עד שהפך ללחישה שרק פועה או דני רובי הצליחו לשמוע ולהבין.
המטפל מיהר לנגב בעדינות את הלחלוחית שהצטברה בצדי פיו.
אחר כך העביר אותו מהמיטה לכיסא הגלגלים. הוא היה בחור צעיר ושרירי ואף על פי כן התנשף והתאמץ בהרימו את האיכר הכבד ממיטתו, ובהושיבו אותו על כיסא הגלגלים. קשר סביב מותניו שתי חגורות לאחורי הכיסא, שחס וחלילה לא יישמט. כשהושלמה ישיבת הזקן, דחף את הכיסא לעבר חדר האמבט ובית השימוש.
זה היה חדר רחב ידיים. לפני כשבע שנים, בטרם השתתקו שתי רגליו, היו אלה שני חדרי שירותים. כשחלה, חוברו השניים, דלת הכניסה הורחבה וחדר השירותים הגדול הותאם לצרכיו של שמריה.
"איש בריא יכול להשתמש בשירותי נכה, אבל נכה אינו יכול להשתמש בשירותי איש בריא," תירצה פועה את השינויים שנעשו בבית, מצטדקת בפני בנה אהרון, שהתפלא על היעלמו של בית השימוש השני, בו השתמשו האורחים.
בעצת הפיזיותרפיסט שהגיע כל יום לטפל במשותק הרגליים, הוצבו לאורך כמה מקירות הבית צינורות מתכת. בשנות מחלתו הראשונות, היה ניתלה על הצינורות והתאמץ לדדות סביב החדר, מזדחל לשירותים, מקווה לעשות צרכיו בכוחות עצמו.
בשנים ההן, כשעוד האמינו כי ישוב ללכת, היה שמריה משקיע שעות באימונים בעזרת הליכון. כשהצליח להקיף את החדר, היו פועה ודני רובי משבחים אותו, מוחאים כפיים כילדים, ושמריה היה מעקם את פיו במעין חיוך ניצחון קלוש.
ימים רבים נלחם על יכולת תנועתו ועל פרטיותו האינטימית עד שוויתר ונכנע להפקיר את כבודו וגופו בידי המטפל. שוכח ושוכחים גם האחרים, איך פעם, האיש הגדול, החזק והיפה הזה שלט בפרדסיו ובמשפחתו. איך פעם, האיכר הענק הזה היה מלך הפרדסים. איך פעם הכול היה אחרת.
כשהבינו כי הרגליים המתות לא תחיינה, הוחלט להתקין בבית מעלית פנימית. לצורך בנייתה נאלצו להקטין את חדר האירוח שיועד לאורחת נדירה: בתה הבכורה של פועה, אם תגיע מארצות הברית לבקר את אמה.
פועה הכניסה לחדרון המוקטן, ספת נוער, ארון ושידה בינוניים. על סרח הקיר תלתה מראה של אשליות, שדימתה את החלל לכפול. "החדר די נחמד, מקום לבת שלי, להניח את הראש ואת המזוודה, לכשתגיע." אמרה.
התקנת המעלית הייתה אירוע מכונן בחיי האיכר. ילדיו ורעייתו השנייה, פועה, התעלו אלה על זו בדאגה, מי יכניס יותר נוחות לחיי הנכה החדש. בראשית חוליו עדיין זכרו את כוחו מתמול שלשום, ועדיין העניקו לו כבוד של אדון ומלך. ככל שהלך גופו ושחח, ככל שגברה תלותו באחרים, התרבו שתיקותיו עד שטעו בו שאינו מבין ונהגו בו כבתינוק מגודל.
שני בניו של שמריה לא השתתפו בפסטיבל הדאגה לשלומו. הותירו לאחיותיהם לעסוק בתכנון חיי האיכר הקורסים. הבן הגדול, נסע ללמוד עסקים בלונדון. אולי צפה את עתיד הפרדסנות, או אולי נהה ליבו לראות עולם ולחיות קצת בחוץ. כך או כך, הוא שכנע את אביו כי יסייע לו בשכר לימוד ובהוצאות מחייתו. הבטיח כי ישוב אחרי שלוש שנים עם תואר אוניברסיטאי ויעסוק בשיווק ההדרים. שמריה אהב את הרעיון של בן ממשיך. בנו לא יהיה עובד אדמה פשוט, כמו אביו, כך ראה שמריה את עצמו, אלא יעסוק במה שחשוב יותר, במכירת הפרי. כשחלפו שלוש השנים ובנו נשא אישה והוליד ילדים ולא שב, גם חדל מלכתוב או לטלפן לאביו, הפסיק שמריה את התמיכה בו. בדרכו האיכרית שיודעת להקהות כאבי הבטחות שלא התממשו, הבטחות של בן לאביו, השתדל שמריה להשכיח אותו מזיכרונו. הוא חדל מלהפציר בו או לצפות לשובו. גם חדל מלדבר בו.
הבן שנעקר מלב, לפחות לא הזיק, כפי שעולל לשמריה צעיר ילדיו, נשוא פינוקן של שלוש אחיותיו הגדולות. מעצם טבעו לא נועד בן הזקונים להיכנס לנעלי אביו. כילד, הוא נפקד מבית הספר ועזב את הבית בגיל צעיר, התחבר לחבורת פרחחים בישוב עין השפלה, בו גדל. ראו אותו דוהר בשדות המושבה על אופנוע גדול ושחור. לעתים קרע ברעש מחריש אוזניים את הכביש הראשי שזה עתה נסלל. נערות זוהר, "שרלילות" בלשון הימים ההם, ארוכות רגליים ומתולתלות שיער, היו נתלות מאחוריו. לא אחת נעצר בידי שוטר המושבה על השתתפות בקטטת רחוב, או על מעשים אחרים, על גבול השובבות והפליליות. אביו היה זה שהלך לשוטר, משחר פניו, התחנן לשחררו.
"לא הייתה לו אימא, התייתם בינקותו. כשהיא הלכה, הוא טרם למד ללכת. לא היה לי זמן לטפל בו, לכן יצא לתרבות רעה," חמל שמריה ולא רצה לוותר עליו. שמריה היה רגיש אליו, לא כפי שנהג בבנו האחר.
כשבגר בנו הצעיר והפך לאיש, הקימו בעין השפלה תחנת משטרה. באותו זמן החל בנו להסתבך עם החוק. על אף מעידותיו החוזרות ונשנות המשיך שמריה לתמוך ולהתעניין בו.
נערה נפלה מהאופנוע שלו והוא המשיך לדהור, גורר אותה פצועה לאורך הרחוב הראשי. הוא נחשד שרוקן חנות לצרכי חשמל דרך חור שקדח בגג. הוא השתכר ודקר מישהו. גנב דלק ועוד מיני תעלולים. הוא נעצר פעם אחר פעם. שמריה היה מגיע לשחררו, מלוא קומתו וכבודו, פרדסן יקיר המושבה, אך בנו שב לסורו. ממשיך להמיט צרות על ראשו ועל שמו הטוב.
שמריה שמע איך אנשים מכנים את בנו כינויי גנאי. הוא היה נאנח, השתדל להגיד מילה טובה בזכותו. כשבן הזקונים הופיע בביתו, היה מדבר על ליבו. מבקש ממנו להתלוות אליו לפרדסים, גוער בו, הציע עזרה, תמיכה כספית, מה שמעולם לא הציע לבנותיו. ללא הועיל.
"יש לי הכול אבא, אני לא משוגע לעבוד קשה כמוך". לעג.
הוא לא ירש את ערכי מוסר העבודה של אביו.
כשנקפו השנים, הבן נעלם לתקופות ארוכות. גם ישב בכלא כשנה. כשהשתחרר, הסתגר בצריף פח ישן ששימש מחסן כלים, בקצה החצר של אביו. אירח שם נשים ושאר ארחי פרחי, שתה, עישן, והרעיש בלילות. שמריה שעד אז קיווה שהבן למד לקח, שמעתה ייטיב דרכיו, שימשיך אחריו את העבודה בפרדס, התאכזב. כשחלה והתיישב על כיסא גלגלים, דומה היה שצרות נכותו השכיחוהו. אבל לא. הילד הזה, חביבו, השאיר בליבו פצע פתוח.
 
בהיעדר גברים ממשיכים, הצליחו פועה ושלוש בנותיו לשכנע את שמריה ל"בזבז" מחשבונו, כחצי מיליון שקלים להקמת מעלית. המעלית הותקנה בפיר מיוחד, ברישיון מהנדס המועצה, היישר מחדר השינה של הזוג אל הגן. קירותיה היו ספונים עץ מהגוני יקר, הותקנה בה גם מראה ענקית עם תאורה הולמת. בשל הפאר החוצלארצי של המעלית ובעיקר בשל גודלה ומחירה, כינו אותה הסובבים: "מעלית הילטון חמישה כוכבים." הם צדקו. המעלית הפכה ל"לאנדמארק", נקודת ציון למי שניקרה לבקר וגילה רצון או סקרנות לסייר בבית ההיסטורי. הנשים סביב הנכה התפארו, כאילו הוציאו מכיסן את ההון להקמתה. יותר מכול, סימנה המעלית מפנה בחייו הפשוטים של האיכר. בערוב ימיו, משותק בכיסא גלגלים, נעשו אט-אט, ההחלטות החשובות על ידי הנשים שבחייו. שמריה, לולא היה חלש ונבלע בים הדאגה שהנשים המתחרות ביניהן העתירו עליו, לא היה מתיר להן להקים מעלית מפוארת כל כך.
 
סצנת השיעול המדאיגה התחלפה בשגרת הבוקר. המטפל העביר את שמריה אל כיסא-הכבוד, לעשות צרכיו, ונשאר ממתין לאות הסיום. כשהזקן לחש "גמרתי", העביר אותו לכיסא המקלחת, שפתח אינטימי מותקן בתחתיתו, בדיוק באזור האחוריים, כדי שיקל לקלח את האיש ולהקפיד על ניקיונו.
פועה קמה בינתיים מן המיטה הזוגית שהייתה מורכבת משתי מיטות יחיד שפס רווח דק מפריד ביניהן. כרים ומצעים תואמים, מאיכות טובה, גרמו לשתי המיטות להיראות כיחידה נאה אחת. פועה התלבשה כשהיא נאנחת. לאחרונה עברה ניתוח בכף ידה הימנית והתקשתה להתלבש, בכוחות עצמה.
כששני הגברים יפנו לה את חדר השירותים, היא תיכנס בזהירות כדי שלא תחליק על הרצפה הרטובה. לא מכבר מעדה והחליקה, החלקה שנראתה קלה למסתכל מבחוץ, אך גרמה לשבר שהתאחה עקמומי בכף ידה הימנית.
אף על פי שהתפנקה בימים בהם הייתה מגובסת והובהלה לטובי האורתופדים, קשה היה האיחוי לעצמותיה הזקנות. שתיים מאצבעותיה נראו צומחות לכיוון אחר. במפרק היד יצאה עצם מוזרה שנראתה כבליטה מכוערת.
מכאן והלאה, הייתה נכותה החדשה נדבך נוסף במלחמה שניהלו דרי הבית בזמן. מכאוביה טיפסו עד הכתף, הליכתה הואטה. מתנודדת עשתה פועה את דרכה לחדר הרחצה.
אם דני רובי היה מתפנה לדקה מהטיפול בנכה, היא הייתה מבקשת ממנו לסייע לה ברכיסת קרסי החזיה מאחור, ברכיסת כפתורים או בהכנסת ידה הימנית לשרוול הבגד, אם לא התפנה, הייתה מתאזרת בסבלנות. נאנחת ומסתדרת בכוחות עצמה. התרגלה לא להציק ולא להתלונן. עשר השנים, שהפרידו בינה לבין בעלה, הקנו לה מעמד של האישה הצעירה בבית. משכיחות, שבגיל שמונים וחמש, גם היא כבר לא פרגית.
פועה עטתה על גופה הרפה, חלוק פרחוני שנראה תלוי עליה. נאנחה שוב. תמיד כאבו לה מפרקי הברכיים והכתפיים. הוציאה מן המגרה הגדולה בארון, בגדים שבחרה בשביל שמריה: מכנסי גומי רחבים וחולצה צחורה וחדשה. לא הייתה לה שליטה על הרעד שאחז בידיה. היא הניחה את הבגדים על המיטה.
דני שסיים זה עתה לקלח את הישיש, הלביש אותו. אחר כך התכופף, גרב לרגליו זוג גרביים עבים וצחורים והנעיל אותו בזוג נעלי נייק גדולות שנראו תמיד חדשות.
"יפה ומגונדר ומריח כמו חתן," אמרה פועה.
שלושתם, הוא מתגלגל על כסאו, והיא פוסעת בעקבותיו, נכנסו למטבח. המטפל הגיש לשולחן את לחם הקלי שנמרח בגבינה לבנה ובדבש, ואת כוס התה הלוהט. "ארוחת בוקר קלה, שיישאר לנו מקום בקיבה, כי נכונו להיום הרבה מאכלי חג ובשרים צלויים על הגריל." דיברה פועה כדבר אל ילד קטן.
 
כשעלה היום וראשוני האורחים הגיעו משער הכניסה הפונה מהרחוב היישר לגן הבית, דחף רובי את כיסא הגלגלים והוריד את שמריה במעלית. מחדר השינה של הזוג היישר לתוך מה שהיה פעם גן ענק פורח, שהשתרע מתחת לבית ומסביבו.
הבית נבנה לפני יותר ממאה שנים על ידי אביו של שמריה. כמנהג החלוצים שייסדו את המושבה עין השפלה והעתיקו סגנונות בנייה מהערבים בעלי הניסיון, נבנה גם בית שמריה על עמודים מפחד השיטפון ומפחד המכרסמים. שניות ספורות במעלית ודני כבר מגלגל ומחנה את הכיסא בגן. עורפו של שמריה היה עדיין זקוף, עיניו עצומות מעט.
"איך אתה מרגיש, אבא'לה?" שאל המטפל.
שמריה לא ענה. אולי נמנם לדקה או שתיים, אולי לא שמע. או אולי נכון יותר, לא התחשק לו להשיב. גם כשהיה בריא, לא דיבר שלא לצורך. לא צריך להיות חכם גדול, כדי להסיק ממראה פניו ומגוו השמוט שהוא לא במיטבו, אז למה להכביר מילים. אם ישיב ב"טוב," לא ידייק. ולהתלונן, זו לא הייתה דרכו.
"איך אתה מרגיש אבא'לה?" שאל שוב.
הפעם הניע את ראשו ופקח את עיניו הצרות.
היה נדמה שהוא מביט בהשתאות על הקרואים, שנאספו סביבו. ספק אם זכר את שמות הנכדים והנינים. גם שמות ילדיו התבלבלו לו ואף על פי שכבר ידעו הסובבים כי זיכרונו בוגד בו, הרי בגנו, בביתו, בחצרו, עדיין עשו לו הקרואים ובראשם פועה רעייתו, כבוד. לא כבוד גדול מלווה ביראה, כפי שנתנו לו בעודו בריא, מי זוכר, אבל בהחלט כבוד.
"אתה רואה את יובל, ושרון וסתיו, ותאנה וזוהר, והדר וחיטה ואביב ונועם..." מנו לפניו שורה של שמות עבריים מודרניים של בני הדור השלישי והרביעי. שמריה הביט נכוחה, עיניו זגוגיות והוא כמו מזהה ויודע.
הקטנים התקרבו אליו בהיסוס. ילדים קטנים לא משוגעים על זקנים. יראים מפני הפנים הקמוטות והגוף הקמל והשמוט בכיסא הנכים. אבל דחיפה קלה של הוריהם המשתדלים לחבב את הצאצאים על מנהיג השבט, סייעה.
"אל תעייפו אותו, גם בן אדם עם זיכרון של ברזל יתבלבל וישכח. קשה בכלל לדעת אם אביב ויובל והדר ושרון הם שמות של בנים או של בנות," התערבה פועה וחזרה בחיוך על בדיחה משפחתית שגורה.
דני, שהכין עוד אמש, תחת פיקוחה של פועה, מיני קערות סלטים ותבשילי פתיחה, הניחם בקירור במטבח הגן. זה היה מטבח שנבנה בחצר עוד בשנים הטובות של הזוג, כשעדיין אירחו תכופות חברים ומשפחה.
עתה הוציא המטפל את קערות התקרובת, הניחן על השולחנות הערוכים, והסעודה החלה.
הרעש וההמולה גברו. עת הבשרים הצלויים הגיעה. ראשיתם בשיפודי פרגיות, נימוחים בפה ופותחים את התיאבון.
היה נדמה לשומעים ששמריה צקצק בלשונו, אולי כחכח קלות, אבל לא. שוב נשמט ראשו, נראה כנרדם ופיסת שיפוד פרגית בפיו, שטרם הספיק ללעוס או לבלוע.
מי שמאמין כי אדם המגיע בשיבה טובה לגיל תשעים וחמש, כשפיסת שיפוד פרגית בפיו ועוד ביום העצמאות של מדינת ישראל, כשהוא יושב בחברת צאצאיו סביב המנגל בחצרו, על אדמתו רחבת הידיים, צריך להיות מאושר, רחב לב ושמח בחלקו – טועה.
שמריה גדל-הר לא היה מימיו אדם שמח. גם לא מאושר, אפילו לא טוב לב במיוחד. רוב הזמן שתק, ארשת פניו נראתה עצובה תמיד, אולי כך נולד ואולי בשל האכזבה מבניו שהסתלקו מעבודת האדמה.
בשנים הטובות כשעדיין דיבר, היה משיב בשאלה לשאלה.
"אתה רוצה לאכול?"
"למה לא?"
"איפה פועה?"
"היא לא איפה שהיא תמיד?"
הוא לא התאמץ מדי בבחירת המילים. נעדר עושר לשוני, נעדר חוש הומור. איש עצור, חסכן, אוהב פשטות, לא מתנשא, עקשן ומעט רגזן. רק מעט. כי גם כשרגז, הוא לא היה טוחן זעם אלא הביע אי שביעות רצונו בפשטות קצרה.
בימים בהם בן גוריון, ראש הממשלה הראשון שלנו, דרש מתושבי ישראל להביע הזדהות עם המדינה העברית, בכך שיעברתו את שמותיהם הגלותיים, הוא נעתר. באורח תמוה ובמעשה חד פעמי, שלא עלה בקנה אחד עם עקשנותו ושמרנותו, עברת את שם משפחתו מ"גרויסנברג" ל"גדל-הר".
שינוי השם לא הביא עמו רוח חדשה. הוא המשיך באורחות חייו הרגילות, כפי שחי אביו לפניו. אביו שעלה בנעוריו מערבות רוסיה לעין השפלה, כדי להפריח את שממת ארץ ישראל. קנה אדמות, נטע פרדסים והוריש לבנו יחידו את הונו הגדול, את ערכי עבודת האדמה ואת התפוזים. ובעיקר הוריש לו את אופיו, שחושד בכולם ואינו מתערב בבריות ונשמר לנפשו, כי טובה עליו בדידות עצי ההדר, מחברת בני האדם שיצרם רע מנעוריהם.
שמריה נולד, למה שנחשב אז, עסק טוב. הוא גדל להיות איכר בעל פרדסים. אלה היו זמנים שבהם גידלו בישראל תפוזים ולימדו את ילדי ארצנו להאמין שהתפוזים הם הזהב החדש והבריא של המדינה הצעירה. ברדיו שרו פרסומת מחורזת ש"התפוזים טובים מזהב".
"התפוזים, התפוזים, טובים באלף אחוזים, מן הזהב מן הזהב, שמחפשים אותו לשווא." ילדי ישראל שרו את הפרסומת בעליצות. גם אצל הגדולים נתקע השיר והתנגן בראש עד שאי אפשר היה להיפטר ממנו.
אם לא די היה בפרסומת, נוצרה עוד שורה ארוכה של שירי טבע ציוניים שמחברים את התפוח הישראלי עם הזהב, עד שנקרא הפרי בעברית "תפוז".
 
שמריה גדל-הר, כמו אביו בשעתו, עיבד את פרדסיו ביחד עם שלושה ארבעה פועלים עבריים חרוצים. בתחילה היו אלה יוצאי רוסיה שהתאכזבו מגידולי החיטה, ועברו לענף ההדרים. אחר כך היו אלה פועלים עבריים חרוצים יוצאי כל הפזורות. הפועלים שנשכרו, השתדלו לעמוד בקצב העבודה של מעסיקם. מטע התפוזים של שמריה היה מהגדולים בישראל, אם לא הגדול שבהם. הוא השתרע על מאות דונמים, החל מעין השפלה ועד פאתי העיר הסמוכה.
בשנים שבהן עדיין קיווה שמריה כי בניו יגדלו ויישאו עמו בעול. הוסיף שמריה לירושתו, גם משהו משלו: חלקת גויאבות קטנה של כמה עשרות דונמים ששתיליהן הגיעו לישראל מהאיים הקריביים דרך מצרים. הוא שמע מפרדסן אחר, כי הגויאבה היא פרי עם עתיד. גם מצא חן בעיניו טעמו של הפרי הטרופי והריחני, שמדגדג בחריפותו את הנחיריים ומכה את החך ואת הלשון.
 
שנים רבות טיפל שמריה באדמותיו. הוא לא חלה. לא החסיר יום עבודה, גם לא בשבתות ובחגים. הוא לא הלך אף פעם לבית הכנסת, לא האמין באלוהים, לא פחד מאזהרות הגיהינום של הרבנים ואם שאלהו מדוע אינו נח בחג ובמועד, השיב בהחלטיות שהעצים חייבים תמיד טיפול. אף פעם לא נמים ולעולם אינם יוצאים לחופשה.
כשכמה מוותיקי הפרדסנים מכרו את אדמותיהם ליזמים ולקבלנים, הוא לא התפתה ולא מכר את אדמותיו. הוא לא לטש עיניו להתעשרות מהירה. גם אחרי מלחמת ששת הימים, כשחלה האצה בצמיחה הכלכלית, מחירי הקרקעות הרקיעו שחקים והרחובות הוצפו בעבודה זולה של אלפי פועלים ערבים, פלשתינאים מבקשי לחם בכל מחיר שהגיעו לעבוד בישראל. גם אז לא מכר את אדמתו ולא התפתה להעסיק פועלים ערבים בזול. הוא אמנם דיבר עוד מנעוריו, לפני קום המדינה, ערבית על בוריה, אבל פרדסיו היו מחוץ לתחום לפועלים ערבים. איש חזק, לאומני ולאומי היה.
בשנת בחירות היו באים לבקר אותו מן המפלגה, והאיש השקט שלא התערב בחיי הכלל ושמר בקנאות על פרטיותו, נעתר לתלות על גבול חצרו הגדולה, לצד הפונה לרחוב הראשונים של מייסדי המושבה שכבר נגעה ביישוב הסמוך שהפך לעיר, שלט בד ענק מצויר שעליו כתוב בכחול לבן: "הצבע ליכוד" ו"בגין לשלטון".
מדי יום השכים עם שחר, שתה כוס תה חזק, אכל בניחותא שלוש פרוסות עבות של לחם שחור מרוחות בדבש ובגבינה לבנה, קצץ באולר חד, ששלף מכיסו, עגבנייה אחת, פלפל ומלפפון אחד. לבש בגדי חאקי גדולים ומהוהים ונעל נעלי עבודה כבדות. חגר למותניו אקדח ברטה ישן שירש מאביו. אקדח שמעולם לא נזקק לו ומעולם לא הפעילו. הוא נכנס לטנדר האפור הישן והגדול. גם הוא ירושה מאביו. טנדר שנדלק בהשתעלות מנוע, גנח ונאנח בכל עלייה קלה, זמזם בירידה, אבל עדיין חי.
הוא נסע לפרדס. עדר גומות, השקה, וטיפל בעצים לפי היגיון וסדר קבועים שרק הוא הכיר. כשהגיעה העת לקטוף את הפרי, שכר פועלים נוספים לעונת הקטיף, העמיס ארגזים עם תוצרת על הטנדר האפור ונסע למוכרם לפי אופנות העתים: לסוחרי השוק, לחברת אגרקסקו או לתנובה. כך נהג כל הימים. את הממון שנותר מן המכירה אחרי ההוצאות, הפקיד בבנק החקלאים. הכול על פי עצתו של זלמן הרשקוביץ, מנהל החשבונות הקשיש שלו, שגם הוא בא לו בירושה, כי עבד בצעירותו בשירות אביו.
כשבגר, נשא אישה שילדה לו בזה אחר זה חמישה ילדים. בטרם הספיקה לראותם הופכים לאנשים, מתה בדמי ימיה ממחלת כליות נדירה. שמריה שכר אז אומנת לחמשת הקטנים, והמשיך בשגרת יומו. גבר בודד שלא התלונן ולא התמרמר. לא פינק את ילדיו, אבל גם לא עינה אותם. הוא קיבל את כל מה שעבר עליו כיד המקרה, כגורל. לא קיטר ולא שאל למה אירע לו מה שאירע, ולא בכה בקול על אובדנה של אשת נעוריו. הפרדסים היו לו לחבר ולרע. מדי יום, היה עובר לפי סדר קבוע, בנסיעה איטית, קטעים ממאות הדונמים שלו. מכיר כל עץ. כמעט כל ענף. מטפל בתחלואי ההדרים, מרסס, פה ושם מרכיב הכלאות לשיפור הפרי, גוזם, חופר גומות, מרחיב שבילים, מזיז צינורות השקיה, פותח או סוגר ברזים. הכול לפי הצורך ולפי מספר הפועלים ששכר לאותו יום.
 
מטע הגויאבות, מטע שיזם ונטע, היה לו מקור גאווה. עונת הקטיף שלהן הייתה קצרה מאוד. הן הצריכו שכירת קוטפים נוספים. אבל גידולן התברר כמשתלם. הגויאבות שצמחו תחת ידיו היו ענקיות, צהבהבות וריחניות. הוא מכר אותן בגאווה לחברה שעטפה אותן אחת אחת בנייר פרגמנט וייעדה אותן לייצוא לשוקי אירופה. "ראויות לעלות לשולחן מלכים," אמרו לו, והוא חייך, עד כמה שידע לחייך או לחשוף את רגשותיו.
בשנים הטובות ההן, כל אורח שנכנס לביתו, יצא עם מתת של ארגז או שק פרי הדר שעליו מונחות כתוספת, שתיים-שלוש גויאבות. "ישר מן העץ, ישר מן המטע שלי," היה מודיע.