הממשיכים

1

נוגה

נוגה בודנהיימר לא האמינה למשמע אוזניה. איך זה ייתכן, לעזאזל?! שום דבר ממה שנחשפה אליו בדקות האחרונות לא נשמע הגיוני בשום צורה. בתחילה חשבה שאולי לא שמעה טוב או שהיא הוזה ושכאבי הראש הקשים שתקפו אותה מהרגע שקמה אחראים לכך שדמיינה מילים שלא נאמרו במציאות. אבל לאחר שנשארה לעמוד במטבח והקשיבה להמשך השיחה, שהתרחשה לא רחוק ממנה, בסלון ביתה שבסביון, הגיעה למסקנה שהסינוסים הבוערים שלה לא גרמו לה להזיות, ושהיא אכן מאזינה לשיחה שלא היתה אמורה לדעת על קיומה בשום פנים ואופן. לבה הלם בפראות, והחלה לחלחל אליה ההבנה כי זה עתה נחשפו בפניה חלקיקי מידע של דבר שגדול ממידותיה בכמה רמות. אם מה ששמעה נכון, חשבה בלבה, זה אומר שאבא שלה מעורב באחד הפרויקטים החשאיים ביותר שהיו במדינת ישראל ככל הנראה מיום היווסדה.

נוגה לא היתה מוכנה לזה. השעון באייפון שלה הראה את השעה שמונה בבוקר, ובהתחשב בכך שבזמן האחרון התרגלה להתעורר ביקיצה טבעית רק לקראת הצהריים, מבחינתה השעה היתה שמונה לפנות בוקר. הקימה המאוחרת שהתרגלה אליה עוררה בה תחושה שהיא במצב צבירה אחר בתכלית מזה שהיה מנת חלקה בעבר. ימיה כבר לא היו אינטנסיביים, לא נפתחו ברעש מחריש אוזניים של מסוקים או במשימות שמילאו את היומן שלה מזריחה ועד שקיעה. כעת הם היו ריקים ממעש, ואת שאון המסוקים החליפה הרמוניה מתוקה של צלילי המים שפכפכו במפל המלאכותי שניצב בחצר שמחוץ לחדרה. אמנם השקט הופר מדי פעם על ידי נביחות הכלב של אביה (רועה גרמני שענה בכשכוש זנב לשם פנטום), אבל הנביחות הללו היו רק מכה קלה בכנף הפסטורליה שאפפה אותה.

אמנם היא לא התנגדה לקום סוף־סוף אחרי השמש, אבל לא היתה מרוצה מהחופשה שנכפתה עליה. למען האמת זאת לא היתה חופשה בכלל, אם מביאים בחשבון את הנתון המינורי - שלא היה לה תאריך תפוגה, ואת הנתון המז'ורי - שהיא החלה בפתאומית באחד מרגעי השפל הקשים ביותר שנוגה חוותה מעודה. רוב הזמן היא השתדלה לא לחשוב על מה שקרה, להתעלם מהשבר הכואב שנפער בתוכה ולעשות את מה שהאמינו במשפחתה במשך דורות כי הוא הדבר הבריא ביותר לעשות ברגעי משבר - להדחיק את השבר ככל הניתן. במיוחד כשמדובר בשבר זהות, שהיכולת לתקנו אפילו לא נראתה באופק. משום שמרגע שהודחה בבושת פנים מחיל האוויר, שנה לאחר טבח שבעה באוקטובר, נוגה לא מצאה תחליף לתפקיד שהיה גם ההגדרה העצמית שלה: טייסת מסק"ר בטייסת 113 של חיל האוויר.

כך הסרבל והקסדה נשארו מאחור והוחלפו בג'ינס ובקסדת האופנוע. בין טיולי השטח שלה היא בנתה לעצמה לוח זמנים שהתבסס על שילוש קדוש של שעות שינה מרובות, הרכבה ופירוק של אחד מרכבי האספנות שנחו במוסך הבית, וצפייה מרתונית בסדרות בנטפליקס שעזרו לה להשתיק את המחשבות. ועכשיו, לא רק שהתעוררה בשעה מוקדמת מדי, עם חולי שאיים לשבש את תוכניותיה, הגיעה גם השיחה מהסלון שהשמידה לה את הבוקר סופית.

קול מתכתי הדהד במטבח רחב הידיים כשמשכה את אחת הסכינים שנתלו על המתלה המגנטי. הן היו מסודרות לפי גדלים, כאילו היו חרבות בבית של סמוראי יפני ולא סכיני מטבח בבית במרכז ישראל. במקרר נשארה מחצית עוגת הדובדבנים שהזמינה אתמול מקונדיטוריה סמוכה, ונוגה חתכה לעצמה פרוסה בחוסר ריכוז, כך שדובדבן אחד נפל והתגלגל על האי במרכז המטבח עד שנעצר סנטימטר לפני שצנח לרצפה. במשך שניות ארוכות בהתה בדובדבן בעיניים מצועפות. היא הרגישה כאילו גל גדול שלא ראתה הגיע ופגע בה ישר בפרצוף. ההבנה כי לא רק שלא תצליח לנוח היום, אלא שגם יש סיכוי סביר בהחלט כי העולם לא יחזור להיות העולם שהכירה עד כה, ערערה אותה מהיסוד. היא ניסתה לנקות את מוחה ונשענה על השיש הבוהק, שעבר בעצמו ניקוי אך לפני כמה שעות. אפה היה סתום למחצה, וניחוח הוורדים של הסבון שבו השתמשה לונה העוזרת חדר בקושי דרך נחיריה. קפיצת המתג של הקומקום הקפיצה גם אותה ומשכה אותה מן הבהייה בדובדבן שבקצה השיש. במהירות הוסיפה מים חמים לספל תה הג'ינג'ר והנענע שהחלה להכין לעצמה שניות אחדות לפני שקולות השיחה השכיחו ממנה את המטרה שלשמה הגיעה למטבח מלכתחילה. בלי לשים לב הוסיפה לספל התה כפית מלח במקום כפית סוכר, והתגנבה במהירות בחזרה לחדרה לפני שמי מהנוכחים בסלון יבחין בה.

כשהתיישבה על מיטתה ירקה נוגה את שלוק התה המלוח שלגמה בחזרה לספל, סיננה קללה עסיסית והשליכה בעצבנות את עוגת הדובדבנים לפח. ההלם שפשט בה התפוגג, מפנה במהרה את מקומו לכעס. יותר מכול לא הבינה איך אביה הסתיר ממנה דבר כזה. הרי מאז מות אמה הם שוחחו על הכול ושיתפו זה את זה הרבה יותר משאב ובתו חולקים ביניהם. הקשיים והמהמורות שנתקלו בהם במהלך השנים לא הרחיקו ביניהם אלא קירבו אותם זה לזה, והפכו את שני בני משפחת בודנהיימר הנותרים לצמד שנתון בסימביוזה מדויקת, שנעשתה הכרחית להישרדות הרגשית של שניהם. נוגה היתה האדם היחיד ברחבי העולם כולו שהכיר באמת ומקרוב את יעקב בודנהיימר, וזה לא היה דבר של מה בכך. יעקב בודנהיימר, המכונה בפי רבים "בודי", היה איש בעל פרופיל ציבורי גבוה מאוד, בלשון המעטה. כלי תקשורת מהארץ ומחוצה לה חיזרו אחריו, עבדו יום ולילה כדי להשיג ריאיון בלעדי או כל פיסת מידע על איש העסקים הישראלי שדורג על ידי עיתוני הכלכלה במקום השמונה־עשר ברשימת עשירי העולם. אביה היה האיש היחיד שנוגה ידעה שתמיד תוכל לסמוך עליו, זה שידעה כי מעולם לא הסתיר ממנה דבר - או כך לפחות חשבה עד אותו הבוקר.

רסיסי משפטים מהשיחה ששמעה התרוצצו במוחה כנמלים קדחתניות. נוגה ניסתה להתרכז בנשימותיה. לאט הכניסה אוויר לריאותיה דרך הנחיר הימני, שהיה מעט פחות סתום מזה השמאלי, החזיקה אותו שם לשבע שניות והוציאה את האוויר בחזרה בנשיפה אטית דרך הפה. במשך שלוש דקות הכריחה את עצמה לעשות זאת, אבל הסערה שהתחוללה בקרבה לא הותירה לה סיכוי, והיא הצליחה להתמקד אך ורק במחשבות האובססיביות על מה ששמעה. היא קמה והחלה להלך בחדרה הלוך ושוב, כמו אסיר בתאו, עד שהתעייפה ונשכבה על המיטה בעיניים פקוחות.

מימין למיטה הרחבה היתה מראה. בבואתה של נוגה נראתה בה מעט מעורפלת מקרני השמש שנחתו היישר על מרכז הזגוגית, אך עדיין ניתן היה להבחין בייחודיותה. זה לא שהיתה יפה במובן הקלאסי של המילה, אבל למרות הממדים הילדותיים שלה, הקומה הנמוכה יחסית והלבוש הלא־מוקפד, היה לה המרכיב הייחודי שיש לאנשים שגורמים למבט שלך לעקוב אחריהם בריתוק כשהם חולפים על פניך. אולי היו אלה העיניים התכולות שמבטן הכעוס שרף את מי שהעז להסתכל עליהן זמן רב מדי, אולי היה זה שערה האדום שהיה משוך לאחור והבליט את תווי פניה מלאי הנמשים, ואולי עמידתה הזקופה והגאה. כעת, כשהביטה בבבואתה המעורפלת מקרני השמש, ניכר בה שניצבה בפני חידה.

לקראת שעות הצהריים המוקדמות, כששמעה את דלת הבית נטרקת, החליטה שהגיע הזמן להפסיק עם הניחושים. היא פרמה את שערה, גלגלה את הגומייה דרך מפרק כף ידה במעלה זרועה הדקיקה וירדה מהמיטה עם החלטה ברורה ללכת להתעמת עם אביה.

"אז זה נכון?" קראה בעודה יורדת בגרם המדרגות הגדול בכיוון מבואת הכניסה של האחוזה.

פניו של יעקב בודנהיימר, אדם שלא בקלות יצא משלוותו, נשארו חתומות.

"מה נכון, מותק?" שאל ברוגע.

הוא פסע מכיוון הכניסה לבית בחזרה לסלון והתיישב על כורסת העור שלו, שנשמעה כאילו עמדה לקרוס מכובד מאה ושלושים הקילוגרמים שנחתו עליה. השלט היה מוכן לפעולה במנשא שבידית הכורסה, ויעקב הדליק את הטלוויזיה, שהקרינה שידור חוזר של רבע גמר התוכנית "מנהיג נולד" ששודר שלשום. כותרת בצד ימין של המסך הודיעה כי נותרו פחות משמונה שעות עד חצי הגמר. נוגה נעמדה מול המסך והסתירה לאביה את השידור.

"הקשבתי לכם הבוקר," ענתה, מרימה את קולה ונועצת בו עיניים שלא מצמצו לרגע.

"לכם? על מי את מדברת בדיוק?" ענה בודי בקול קר ויציב כמו סלע בנהר סוער.

נוגה הבחינה כי על שולחן עץ המהגוני שבמרכז הסלון הונחו, מלבד ספל התה־עם־חלב הקבוע של אבא שלה, גם כוס מים אחת ושש כוסות קפה. על כמה מהן היו סימני ליפסטיק בגוונים שונים של אדום.

"על האנשים שישבו פה איתך ושתו מהכוסות האלה!" אמרה, וכשהצביעה על שולחן הסלון נראה אביה לרגע כמו ילד שנתפס בזמן שגנב עוגיות מהצנצנת שבמטבח.

"תראו אותה, שרלוק הולמס הישראלית!" הוא חייך לרווחה. "רוצה לגלות לי מה התיאוריה שלך?"

"זאת לא תיאוריה. אולי לא הצלחתי לקלוט הכול, אבל אני יודעת שאתה מעורב במשהו גדול. ויותר חשוב - אני יודעת שאתה מסתיר אותו ממני!"

יעקב בודנהיימר כיבה את הטלוויזיה בדיוק בזמן שמנחי התוכנית הכריזו על העפלתו של המתמודד פסח הרוש לחצי הגמר. הוא נשען לאחור, חושב לעצמו מי המשוגע שקרא לילד שלו פסח, ובלי להניד עפעף הסתכל בעיניה של בתו היחידה. "יש דברים שטוב יותר שלא תדעי, תאמיני לי."

"מאוחר מדי," ענתה נוגה והחזירה לאביה מבט נחוש, "שמעתי כל מיני דיבורים על סוף העולם ועל פרויקט סודי שאתה קשור אליו. עכשיו, אלא אם כן מדובר בבדיחה חולנית או באיזה שקר שמישהו מנסה לחרטט אותך, אני לא מצליחה למצוא הסבר הגיוני להזיה הזאת." נוגה השתתקה לרגע, וכשאביה מיאן לענות, הוסיפה: "אתה מכיר אותי, אני לא מתכוונת ללכת מכאן עד שתסביר לי הכול מ־א' עד ת', אז כדאי שתתחיל לשפוך."

"בסדר, בסדר, את לא צריכה להיות כזאת דרמטית תמיד, אני אספר לך. אבל אולי תשבי קודם במקום לעמוד פה כמו שור זועם?" שאל בודי ורכן להזיז כרית שהונחה על הספה שלצדו.

אחרי כמה שניות של מחשבה פתח אביה את פיו, ובמשך דקות ארוכות גולל בפניה את השתלשלות העניינים שקדמה לפגישה עם שבעת האנשים ששתו מהכוסות שעל השולחן. בכל פרט שהוסיף נפער בהפתעה עוד סנטימטר בפיה של נוגה.

בודי התחיל בלספר לה כיצד לפני כמה שנים החליטה קבוצת אקדמאים לנסות לפתח בינה מלאכותית לחיזוי עתיד האנושות, וכיצד הופתעו כשהצליחו במשימתם. חבורת החוקרים, בראשותו של המתמטיקאי והמומחה לתורת המשחקים פרופ' ציון שם טוב, הורכבה ממספר מצומצם של מומחים מתחומים שונים, ואלה הזינו למערכת שפיתחו נתונים רבים ומגוונים, כל אחד ואחת על פי תחומם ועל פי מה שהאמינו שנדרש כדי לנבא בצורה מדויקת את התרחיש הסביר ביותר. למערכת הוזנו מאות אלפי נתונים: סטטיסטיקות על שינויי האקלים המתרחשים בכל רחבי הגלובוס ועל נגיפים וחיידקים המתפשטים בו ללא הפסקה סופקו על ידי המדענים החוקרים את התחומים האלה. ספרי היסטוריה שלמים הוזנו על ידי היסטוריון מפורסם הטוען באוזני כל מי שמוכן לשמוע כי אם יש דבר אחד שבטוח בחיים הללו מלבד המוות זה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. ניתוחי אישיות של מנהיגי העולם נאספו על ידי ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה, לצד מאמרים המנתחים את המטרות הגיאופוליטיות של אותם מנהיגים שנאספו על ידי ראש החוג לפוליטיקה וממשל. לאחר שסיימו לספק למערכת את כל הנתונים, הגיע הרגע שחיכו לו. המערכת נכנסה להפעלה, ולתדהמתם קבעה כי בהתבסס על שקלול כלל המידע והניתוחים שהוזנו לה, יש להניח בסבירות של 98.9 אחוז שהאנושות תושמד תוך שנתיים עד חמש־עשרה שנים.

"מה?! עצור רגע," פלטה נוגה בעצבנות. "אין מצב שאתה מאמין לחרא הזה."

שריר אחד לא נע בפניו השלוות של יעקב בודנהיימר כשאמר את מה שאמר. היה נדמה כאילו תיאר תפריט מנות של מסעדה חדשה שנפתחה במרכז תל אביב, ולא את האפשרות שהאנושות נמצאת על סף חורבן.

"מובן שלא. אבל זה לא נגמר שם," אמר. למרות המבט ההמום שניבט אליו בחזרה הוא המשיך וסיפר לנוגה בקול מונוטוני איך לאחר שהתקבלו תוצאות המחקר מיהר פרופ' שם טוב לשתף בממצאים אנשי ציבור מכל קצות החברה, וכולם כולל כולם התעלמו ממנו או התייחסו אליו כאל שוטה הכפר.

"אני חייבת להגיד שהוא באמת נשמע קצת טרלללה, הציוֹן הזה."

"זהו, שזה מה שכולם חשבו, עד שהגיע שבעה באוקטובר," קולו של אביה הרצין. "את מבינה, אחרי האסון ציון שינה גישה, ובמקום לדבר על הסיכון שעומד בפני האנושות, התחיל לדבר על הסיכון שעומד בפני העם היהודי. וזה סיכון שהוא מכיר מקרוב, כי השכול לא פסח על המשפחה שלו. המסכן איבד את הנכד הבכור שלו במסיבת הנובה. אבל במקום לשקוע באבל, ביום שסיים לשבת שבעה הוא עלה לירושלים והתחיל לעבוד. הוא הפך אורח קבע במשרדי הממשלה ונאם שוב ושוב על כך שאפילו אם המסקנות שלהם שגויות, אפילו אם האנושות לא בסכנה, העם היהודי בסכנה, תמיד. הוא חזר וזעק בקול ברור שמה שקרה לנכד שלו ולעוד יותר מאלף נרצחים בשבת השחורה, לצד גל האנטישמיות שפרץ לאחר מכן, מוכיח שהרצון להשמיד את היהודים לא פס מן העולם. חודשים רבים הוא נדנד לפוליטיקאים עד שלבסוף ההצעה שלו עלתה בקבינט, ולשמחתו בדיון לילי חשאי הוחלט לפעול למען יצירת 'תעודת ביטוח לעם היהודי', ונקבע שיוקם גוף ייחודי ייעודי, סוג של ועדה ממלכתית סודית ביותר, שתהיה אחראית ליצור מענה ראוי למקרה שתתרחש קטסטרופה. אפילו הוחלט על שם למיזם - 'פרויקט המשכיות'."

יעקב בודנהיימר עצר לרגע את סיפורו ונתן לדברים לשקוע.

"עכשיו, פה אני נכנס לתמונה," המשיך בחיוך מצטנע. "התנאי של חברי הממשלה שלנו היה שכל הפרויקט הזה לא ישולם מקופת המדינה אלא על ידי ידיים פרטיות, בטענה שכמות כסף כזאת לא תוכל לחמוק מעין הציבור, וברגע שהפרויקט יתגלה הוא ייצור בהלה ואנרכיה ברחובות."

נביחות כלב שהתווספו לדפיקה בדלת קטעו את השיחה.

"אני אפתח, גם ככה אני צריכה הפסקה מהצפת המידע הפסיכית הזאת," נאנחה נוגה וקמה מהספה בתנועה מהירה מדי, שהביאה איתה סחרחורת קלה והזכירה לה את הסינוסים הסתומים שלא הלכו לשום מקום.

תוך שהיא מעסה את מצחה ברכות דידתה לעבר המבואה. כשפתחה את הדלת גילתה לפניה איש גבוה בעל הבעת פנים אדישה, לבוש ז'קט שחור. כבל לבן של אוזנייה הסתלסל מאוזנו השמאלית.

"אהלן, אני המאבטח של יואב חירותי. הוא שכח אצלכם את הארנק שלו," אמר בטון ריק מרגש, ובלי להמתין שתזמין אותו להיכנס חלף על פני נוגה המופתעת ומיהר אל הסלון.

עד שהספיקה לחזור לסלון כבר אסף המאבטח את הארנק מחריץ בין כריות המושב של אחת הספות וצעד החוצה בעודו ממלמל לעברו של בודי כי חרותי מתנצל על שלא נכנס בעצמו, אבל הם "ממהרים למטה הוועדה במודיעין".

"אז איך המוסד מעורב בזה?" שאלה נוגה כשראתה דרך החלון את רכב השרד עם החלונות המושחרים מניע ומקיף את הכיכר הגדולה שבחניית ביתם. פנטום, שהיה כלב נמרץ בצבע חום בהיר עם אוזניים ארוכות וזקורות, רדף אחריו עד שיצא מהשער הגבוה של הווילה שנפתח ברגע שהרכב התקרב לעברו.

"ובכן, לגבי הוועדה שתיארתי, אז היא מורכבת משבעה אנשים שעד לפני רבע שעה ישבו ממש כאן ופרשו בפני את התוכנית שלהם בתקווה שאסכים לממן אותה. ראש המוסד החדש יואב חרותי הוא אחד מהם."

לנוגה היו כל כך הרבה שאלות. מי הם ששת האנשים הנותרים, מלבד ראש המוסד, שבידם ניתנה המשימה הביזארית להחריד - לדאוג להישרדותו של העם היהודי? איך הם מתכננים לעשות זאת? ומי עוד יודע על כך?

"והסכמת?" שאלה לבסוף והתיישבה בספה שלצדו.

"אמרתי להם שאני צריך לחשוב על זה. אבל תשמעי, זה לא צחוק, מה שהם ביקשו ממני... אני די בטוח שאף אחד לא תרם אי־פעם בהיסטוריה סכום בסדר גודל דומה למה שהם צריכים."

"מה לכל הרוחות יכול לדרוש כל כך הרבה כסף?"

"על הקפאה קריוגנית שמעת?"