קטמון

16

"הגעתם לתא הקולי של..."

ניתקתי וחיכיתי עוד כמה שניות.

ניסיתי שוב. חמישה צלצולים נוספים ואז נשמע הקול המיוחל.

"הלו?"

"סבתא?"

"יש לך חתיכת חוצפה להתקשר למספר הזה."

"מה?" התפלאתי. "סבתא, זה אני!"

"אני יודעת שזה אתה, ואני לא מעוניינת לשמוע ממך."

"מה? מה קרה?"

"אתה הבטחת שתבוא בשבת, ולא באת. זה מה שקרה! פושטק!" אמרה בעצבים.

"לא נראה לי ש..."

"כן, כן. נראה לי וחצי! אתה היית אמור לבוא אליי. הכנתי את האוכל שאתה אוהב וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי..."

"מה? את בטוחה?" קטעתי אותה. "איפה אמרתי לך שאני בא?" ניסיתי להגן על עצמי.

"איפה? בחֵיפוֹ! בטח שאני בטוחה! לא הייתי אומרת לך סתם. חיכיתי לך כל השבת ואפילו הפסדתי את התוכנית שאני אוהבת עם הגבוה הזה והשמנה הזאת והטיפש הזה, נו... ו... ו... והמכוערת הזאת."

אוי לא, חשבתי. לא שוב.

"סבתא, נראה לי שקצת התבלבלת, לא הבטחתי לבוא אלייך בשבת. אבל זה לא משנה, אני יכול לבוא עכשיו אם את רוצה," הצעתי פשרה.

"חבל על הדלק שלך, נכדי היקר. אני לא מעוניינת בביקור רחמים שלך!"

"עזבי את הדלק, אני פה עכשיו, ממש קרוב לבית שלך ואני רוצה לעלות."

"מי שזורק הבטחות ומפר אותן לא רצוי בבית הזה," המשיכה בשלה.

"אבל אני לא הבטחתי כלום! את מתבלבלת!" הרמתי טיפה את קולי.

"תצעק עד מחר, פסקוניאק! בנדיט! גם בטרבלינקה הם צעקו עליי. נראה לך שזה עזר להם? עכשיו הם מתחת לאדמה ואני משחקת רֵמי בפתח תקווה!" צרחה.

באיזשהו מקום כבר התרגלתי לזה שסבתא שלי מזמן לא צלולה, אבל בכל זאת הרגשתי מוזר בכל פעם שהיא דיברה שטויות.

"טוב, פניתי ימינה לרחוב שלך עכשיו," המשכתי בשלי. ניסיתי להזכיר לה לשם מה התקשרתי.

"נפלא, אז עוד רגע אתה תגיע לכיכר."

"אני יודע."

"הגעת לכיכר?"

חיכיתי כמה שניות. "עכשיו הגעתי."

"אז אתה יכול להסתובב חזרה!" נבחה.

"באמת? להסתובב?"

"כן! תסתובב! אל תבוא!" היא המשיכה לצעוק.

"אבל אני כבר פה מתחת לבית שלך."

"תחזור לבית שלך, אתה וגם סיוון לא רצויים פה יותר."

עכשיו הכול היה ברור.

"סיוון? מה היא קשורה? סבתא, את מתבלבלת. זה אני, דניאל!"

"אהה, דניאלי, מתוק שלי, אתה בסדר... אותך אני אוהבת. דניאל שלי, אתה לא כמו האח הזה שלך והחברה הזאת שלו שהבטיחו הבטחות ולא קיימו. מה שלומך, חמוד שלי? אני מתגעגעת אליך. מתי תבוא לבקר קצת את סבתא?"

"אני בסדר, סבתא! אני פה עכשיו! ממש מתחת לבית שלך! אני יכול לעלות?"

"לא. אני הולכת לישון צהריים. הֵיה שלום, נכד מתוק שלי," סיכמה וניתקה.

עכשיו באופן סופי אפשר היה לסכם את הביקור שלי באם המושבות ככישלון חרוץ. שנאתי את פתח תקווה. אני לא באמת יודע למה, אבל תיעבתי אותה בטירוף. משהו באפרוריות של העיר הזאת תמיד נדבק בי בכל אחד מהביקורים שלי בה. גם כשאני יוצא ממנה אני מרגיש שאני סוחב איתי חזרה לתל אביב עוד כמה גושי בטון חסרי צבע ונשמה. בזמן האחרון תהיתי לעצמי האם הכול בראש שלי ואני סתם משליך את כל הצרות שלי על פתח תקווה, כשבעצם אני זה שמביא את הדיכאון איתי לעיר.

זה היה יום גרוע על פי כל מדד, על זה אין ויכוח, יום גרוע בדיוק כפי שצפיתי שיהיה. בפגישה עם המפיצים לא הגענו לשום הסכמה, להיפך, הם רק התבצרו עוד ועוד בעמדותיהם ולא רצו ללכת לקראתנו אפילו מילימטר. בצהריים אכלנו מוקפץ סיני שמנוני ודביק שמוטב אם היה מוקפץ מהמחבת של השף היישר לפח האשפה שמחוץ למסעדה. בתוך עוגיית המזל שהגיעה בסוף הארוחה חיכה לי פתק עם המשפט "גם מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד", וזה גרם לי לחשוב כמה מיותר שהאיש שייסד את מפעל העוגיות האלה עשה את הצעד הזה. בסוף היום הבוס המשוגע שלי נזף בי על כך שאני מבולגן ולא מספיק אסרטיבי, ובנוסף לכל הצרות המוח של סבתא שלי הפך בגיל תשעים סופית לפירה בטטה.

צליל קצר שמבשר על מייל נכנס גרם לי לשלוח יד לטלפון.

איך פתח תקווה? יפה כמו בסיפורים?

חייכתי לעצמי. ביום כזה, רק איילת מסוגלת לגרום לי לחייך.

אפילו יותר, באמת מקום עוצר נשימה. אומרים שבימים טובים היא מזכירה את אור עקיבא, השבתי לה בציניות.

מקסים. תשלח לי גלויה אם יהיה לך זמן, ענתה כעבור כמה דקות.

יש לך משמרת היום? שאלתי.

מחר, איילת החזירה בדיוק את מה שרציתי לשמוע.

נברסקה? כתבתי לה במהירות.

אני אהיה שם: ) השיבה לי מיד.

בסוף כל שיחה היא תמיד הוסיפה סמיילי שבנתה מנקודתיים וסימן סוגריים. זה הקסים אותי. בלחיצת מקלדת יש לה את הטכנולוגיה לשלוח לי פרצוף צהוב עם כל הבעת פנים שקיימת בעולם והיא עדיין בוחרת לעשות זאת בדרך הכי מיושנת שאפשר. בתוך העולם הזה שאני חי בו, לא כל כך מבין אותו ומרגיש שהוא לא כל כך מבין אותי, יש משהו אחד שמחזיק אותי — איילת. מצד אחד כל מייל שאני מקבל ממנה מעורר את כל החושים שלי בשנייה, ומצד שני הוא מזכיר לי כמה אני מפחד ליצור איתה קשר מחוץ לעולם הדואר האלקטרוני.

מעולם לא פגשתי אחת כמוה. היה משהו חודר במבט שלה, משהו שגרם לי להרגיש שהיא קוראת אותי כמו ספר פתוח. כאילו גם ממרחק של קילומטר היא מסוגלת לראות את כל הפגמים שלי, ולמרות הכול עדיין אינה מורתעת, להיפך, זה רק גורם לה לרצות לגלות עוד. איילת היא היחידה שסיפרתי לה על הלילה ההוא. ידעתי שהיא תבין אותי מיד, ידעתי שהיא תגן עליי, ואכן כך היה. דיברנו שעות אל תוך הלילה, עד שנרדמתי דומע על המקלדת. אילו רק היה לי האומץ, הייתי כותב לה באותו לילה שאני יוצא אליה עכשיו, נכנס אליה לדירה ומתרכבל בזרועותיה ולא יוצא מהן לעולם. אבל לא היה לי. כל כך רציתי לקחת את היחסים שלנו לשלב הבא, כל כך רציתי לאהוב אותה גם מקרוב, אבל כמו כל דבר כמעט שעשיתי בעשור האחרון, הפחד להיכשל הביס בקלות את הרצון שלי לנסות להשיג טיפה קטנה של אושר.

המחשבות על היום הגרוע שעבר עליי חזרו לחלחל ותחושת הסיפוק שמילאה אותי בזכות המיילים של איילת החלה להתנדף. ידעתי שכל שנייה של ישיבה באוטו כשאני לא לוחץ על הגז, תעלה לי בחזרה לתל אביב בעוד שעתיים של דיכאון ושלוש כוסות ויסקי ב"נברסקה". בדיוק כשהתכוננתי לצאת לדרך הטלפון שלי צלצל.

"גורי, מה נשמע?" שאל דור מיכאלי בקולו הנמוך והרציני, שנשמע תמיד כאילו הוא מקריין את החדשות ברדיו, גם כששאל מה שלומי או הזמין אותי לבירה אצלו במרפסת.

המון זמן עבר מהפעם האחרונה שדיברתי איתו, או בכלל עם מישהו מהצוות. הופתעתי מהשיחה.

"היי, דור! מה איתך?" השבתי לו בהתלהבות מהוססת.

"אני בסדר, אחי. התקשרתי כדי לבשר לך חדשות לא טובות."

שתקתי לרגע. ניסיתי לסדר לעצמי את המחשבות בראש לפני שהוא מנחית עליי את המכה.

"אחי, אתה שם?" המשיך דור לאחר שלא קיבל ממני אות חיים במשך עשר שניות.

"כן, כן... אני פה... דבר אליי," עניתי.

"אתה זוכר את האח הקטן של מילר? בקיצור, אין דרך נעימה להגיד את זה... הוא נהרג אתמול. אני יודע שאתה קצת לא בקשר עם כולם, אבל אני חושב שיהיה חשוב מאוד למילר אם תגיע ללוויה מחר. זה ב-11:00 ברחובות. אני שולח לך עכשיו את הכתובת."

15

"האמת היא שאין לי יותר מדי פרטים על מה שקרה שם, זאת באמת טרגדיה," גמגם דור מיכאלי כששאלתי על נסיבות מותו של אחיו הקטן של חברנו הטוב מהצוות. "אבל זה באמת נורא חשוב שתגיע, אחי."

"אני... אני יודע, דור. אני פשוט..."

"מילר יעריך את זה מאוד אם תבוא," קטע אותי. "אני בטוח. כולם רוצים לראות אותך. פשוט תבוא."

הוא ידע שזאת החלטה קשה בשבילי, אבל הרגשתי שזה באמת חשוב לו. רציתי בכל לבי להבטיח לו שאכן אגיע לנחם את מילר ומשפחתו, אבל לא באמת יכולתי. עבר פרק זמן לא קטן מאז שראיתי מישהו מחבריי לצוות בסיירת, ולא הייתי בטוח שאני מסוגל להתמודד נפשית עם מפגש כזה בסיטואציה מורכבת כמו לוויה. נסעתי חזרה לתל אביב ושקעתי במחשבות עצובות. ברדיו התנגן שיר קצבי של זמרת פופ קופצנית עם קול צווחני. מילים עמוקות ונוגעות ללב על ארטיקים בים, סלפי, קרם הגנה ושמשיות צהובות, מלֻוות באוסף צלילים מתכתי וממוחשב, בשילוב שהוציא אותי מהכלים וגרם לי כמעט להתנגש במערבל בטון כשניסיתי לעבור נתיב. כיביתי את הרדיו בהפגנתיות וחזרתי למחשבות על סבתא שלא זוכרת אותי, על הבוס שמתעלל בי, על זה שהקשר הכי רציני שהיה לי אי פעם מתנהל רק דרך מיילים, על החברים מהצבא שלא ראיתי כמעט עשור, ועל אותו לילה נורא בגבול ששינה לי את החיים.

המשכתי לנסוע ברחוב ז'בוטינסקי הלא נגמר בשקט מלנכולי, מהורהר, וניסיתי להבין אילו פניות לא נכונות עשיתי בחיים שהגעתי למצב הזה. נכנסתי לדירה השוממת שלי ובתנועה עייפה זרקתי את התיק ואת המפתחות על השולחן בכניסה. הרהיטים הדוממים קיבלו אותי בברכה שקטה ועצובה, כמו שרק רהיטים בדירת רווקים תל אביבית סטנדרטית יודעים לעשות. עדיין הייתי מבולבל ונסער מהבשורה הדרמטית שקיבלתי מחברי לצוות, וידעתי שאם אשאר בדירה לא באמת אוכל לקבל החלטה הגיונית לגבי ההגעה שלי ללוויית האח של מילר. הייתי צריך ממש להילחם בתחנוני הרהיטים בדירה שקראו לי להתמסר שוב לשגרת הערב המשעממת שלי. הסלון קרא לי להשתקע בו כדי לראות את מנצ'סטר סיטי מפצלחת נמושה בֶלגית במסגרת שלב הבתים של ליגת האלופות. פינת המחשב לחשה לי לבוא אליה ולסכם את הדו"חות שהבטחתי למנהל שלי שאסיים כבר לפני שבועיים. ארונית הספרים הדלילה התחננה שאקח ממנה ספר על חבורת מוצ'ילרים אומללה שנקלעת למלחמת אזרחים בארגנטינה. "אל תעזוב אותנו," הצטרפו לבקשה במקהלה שאר חדרי הדירה הריקה. אבל בתוכי ידעתי שהפתרון לדילמה שלי יבוא רק אם אלך לראות אנשים. הייתי צריך חֶברה כלשהי, גם אם מדובר בחברה של אנשים פתטיים וכושלים כמוני. העיקר לפגוש אנשים. דחפתי את הארנק לכיס המכנסיים האחורי ויצאתי במהירות מהדירה, לפני שמשהו ישכנע אותי לחזור בי, ופניתי היישר אל המקום הכי עלוב בתל אביב, פאב "נברסקה".

בקצה רחוב המלך ג'ורג' נמצאת כיכר מסריק המפורסמת. נשיא צ'כוסלובקיה הראשון, שעל שמו נקראת הכיכר, בטח לא היה שמח לראות שבפינה הדרום-מערבית של הכיכר נמצא אחד ממקומות הבילוי העצובים בעיר. בנברסקה לא הייתה חשיבות לעונות, לימים או לשעות. כל רגע במקום נראה בדיוק כמו הרגע שקדם לו ובאופן לא מפתיע גם כמו הרגע שאחריו. חור שחור בתוך סצנת חיי הלילה של תל אביב, מקום בו הזמן עומד מלכת ומושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. בכל פעם שאני מגיע לשם, אני נכנס לדיכאון עוד לפני שבכלל נכנסתי פנימה. ברגע שאני רואה את השלט המתקלף שתלוי מעל דלת הבר, אני כבר מתחיל לחוש ברע. מעולם לא הגעתי למקום הזה במצב רוח טוב, ולמרבה האירוניה מעולם לא יצאתי ממנו במצב טוב יותר מזה שהייתי בו כשנכנסתי. הייתי מודע לכך שהמקום הזה עושה לי רע, אבל הוא היה מין אי של יציבות בחיים שלי. מסתבר שחוויה נוראית, אם מצפים לה, אף פעם לא מאכזבת.

נכנסתי מבעד לדלת המתכת המחלידה, שלא היו מזיקים לה איזה תיקון צבע ושימון צירים קל, וסרקתי את החלל המטונף ואפוף העשן. לאורך הבר היו פזורים כיסאות גבוהים עם כיסוי עור מזעזע בצבע בורדו דהוי. מאחורי הבר עמדה בחוסר מעש ספיר, הברמנית המדוכדכת של המקום ששלחה לכל עבר את מבט משגיחת הבגרויות המפורסם שלה. הפנים המשועממות והמבואסות שלה סיפרו את סיפורו של המקום האפרורי הזה מבלי שהוציאה מילה מפיה. אני לא חושב שראיתי אותה אי פעם מחייכת ואני לא בטוח שהפנים שלה מסוגלות לבצע את הפעולה הזאת.

סרקתי שוב במבט את אזור השולחנות, בניסיון למצוא לעצמי מקום מתאים להתבודד בו. מצאתי בפינה שולחן יחיד שלצדו שני כיסאות עקומים, מתנדנדים.

"כרגיל?" צעקה אליי ספיר מעבר לבר.

מביך אותי כל פעם מחדש שהברמנית בנברסקה זוכרת מה אני שותה.

הנהנתי לעברה והמשכתי לשוטט במבטי לכל הכיוונים.

באותו ערב הבר היה מלא יחסית באנשים, שאת חלקם הגדול כבר ראיתי בעבר. אני גר במרחק כמה דקות הליכה מהמקום. אפשר להגיד שאני נושא בתואר המפוקפק שאף אחד בעיר לא מתגאה בו — לקוח קבוע בנברסקה. על שני כיסאות ליד הבר ישבו שתי בחורות בבגדים מנומרים עם בניית ציפורניים מוגזמת ושתו וודקה-חמוציות בכוסות ארוכות שהגישה להן ספיר, יחד עם פרצוף מריר על חשבון הבית. לידן ישב דודו, פַּאוור-פוֹרְוורד לשעבר בגובה 2.02 מטרים, שמספר בכל הזדמנות על קבוצת מילווֹקי "באקְס" שבגלל חוסר מזל מצער לא הציעה לו חוזה ארוך טווח כדי לשחק בליגת הכדורסל הטובה בעולם. בשולחן הפינתי המרוחק ביותר ממני ישבה ליאת סיידר, כוכבת ריאליטי מופרעת ומקועקעת שמשנה מדי ערב את צבע שערה ומבצעת רוטציה בין העגילים המחודדים שמעטרים את פניה. בכל פעם שהבטתי בה היא נראתה כמו דמות מסרט מוזר ולא ברור בו היא מגלמת תפקיד של דמות כזאת או אחרת. גם במקום שכוח אל כמו נברסקה היא התנהגה כאילו היא ניצבת על במה מול מאה אלף איש שנושאים אליה את מבטם בסקרנות ובהערצה. היא ישבה יחד עם חברתה, שהקשיבה לה בהבעה רצינית בזמן שדיברה בהתלהבות, תוך שימוש מוגזם בתנועות ידיים.

במרחק כמה שולחנות ממני ישבה לבדה איילת, הבחורה הכי יפה בנברסקה, אולי אפילו בעולם כולו. בכל ביקוריי במקום האפל הזה, איילת תמיד הייתה נקודת האור היחידה. צריך להיות עיוור מוחלט כדי להתעלם ממנה. גם ככה, עם המראה הצנוע שלה והישיבה הרפויה המכונסת בעצמה, היא הייתה בולטת כמו פסגה של הר געש מתפרץ. מעולם לא דיברנו פנים אל פנים. אפילו לא אמרתי לה שלום או פלרטטתי איתה קצת עם העיניים. לא חשבתי שמישהי בליגה שלה בכלל תשקיע בי מבט. תמיד הבטתי בה יושבת לבד ליד השולחן שלה ותהיתי אם היא בכלל שמה לב אליי. לפני שנה כמעט, באחד הערבים הדלוחים בנברסקה היא הלכה הביתה והשאירה פתק אצל ספיר הברמנית. לאחר שעזבה את הבר ספיר הביאה לי את הפתק ועליו נרשמה בכתב יד כתובת המייל של איילת. כמה ימים לאחר מכן שלחתי לה מייל ובו מילה אחת בלבד. היי. שבועיים חלפו עד שקיבלתי חזרה מייל ובו שלוש מילים. היי לך בעצמך.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא