שברי מלכות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

תקציר

"איך נכנסים לעולם הנסתר?"
"אתה צריך מישהו שיכניס אותך."
"חבר מביא חבר?"
"רב מביא תלמיד."
"אז כל שצריך הוא למצוא רב?"
"אם תזכה לרב אמיתי, אני מאחל לך שהוא לעולם לא ילמד אותך את מה שאתה כל כך משתוקק ללמוד."

בעידן של מלכים, לוחמים, קסם ועבודה זרה, ממלכת ישראל על סף תהום: השבטים הצפוניים מתכוננים למרד שיקרע את הממלכה. רחבעם - יורש העצר, והממלכה כולה ניצבים בנקודת הכרעה שתקבע את עתיד עם ישראל כולו.

מפתח גורל ממלכת ישראל - ושל ההיסטוריה כולה - מונח על כתפיו של צח בן אביחיל, נער צעיר משבט בנימין. מכפר קטן ושליו בין בית אל לירושלים. הוא ייאלץ לצמוח מילד העסוק בעצמו לגבר הנושא על כתפיו את גורל עמו. 

שברי מלכות הוא מסע אל תוך ליבה האפל והקסום של תקופת פילוג הממלכה. בעוד הפוליטיקה המלכותית מסעירה את פני השטח, כוחות עתיקים של טהרה וטומאה, כישוף ונבואה נאבקים בממד הנסתר, מניעים את גלגלי המציאות ואורגים את סיפורה של הממלכה. 

פרק ראשון

"עשרים ושתים אותיות חקקן חצבן
שקלן והמירן צרפן וצר בהם נפש
כל היציר ונפש כל העתיד לצור"

(ספר יצירה ב' ב)

פרולוג

הוא ניער כמה חרקים קטנים שנאחזו בעקשנות בחתיכת הדבש, בכוונה להטיל אותה לתוך התה. חרק דמוי נמלה קטנה שרד את הניעור, נתלה בנחישות בחתיכת הדבש המוצקה שכמעט ונבלע לתוכה. שניהם הביטו בו.

"עקשן הבחור."

"ככה זה, ככל שהדבש טהור יותר נמשכים אליו יותר מזיקים."

"אני אמור לפחד ממזיקים?"

"כן!"

"אני לא!"

"זה בגלל שהשכל הרפה שלך לא מבין באלו כוחות מדובר..."

פרק א'

בעודו צועד על שול הדרך הכפרית בדרכו חזרה מהשדה, הביט צח בחמור וברוכבו העטוי מעיל צבעוני, שהתקדמו לכיוונו בצעדים בטוחים. יודע שהיה נכון פשוט לרוץ הביתה ולהגיע לכפר עוד לפני החשכה, לאחר שנרדם באמצע יום העבודה ואחיו הבוגרים נטשו אותו בשדה, אבל החמור ורוכבו שצעדו על השביל הנידח היו מסקרנים. מסקרנים מאוד.

"אז... איפה קונים כזה מעיל?" ניסה צח לפנות לרוכב בעודו מתחמק לצידי השביל כדי להימנע מהתנגשות בחמור, אך האיש חלף על פניו ללא תגובה, והותיר אותו בוהה באחורי החמור המתרחק.

אולי האיש חירש חשב צח לעצמו. כן, חירש, וגם עיוור. היה משהו מוזר באיש הרכוב, משהו שצח התקשה להגדיר, אבל הוא בהחלט התכוון לעשות בירור יסודי בעניין, והיה לו רעיון טוב כיצד לערוך את הבירור הזה. הוא חייך לעצמו וחזר במהירות לעבר החמור ורוכבו.

החמור נער במלוא גרונו וצווח בהפתעה כאשר השעין עליו צח את כל כובד משקלו ומשך בחוזקה בזנבו. החמור עצר בפתאומיות, בטש ברגליו בקרקע, הניף את רגליו הקדמיות וכמעט הפיל את הרוכב. רק לאחר מאמץ לא מבוטל הצליח הרוכב להשתלט על חמורו, וכשנראה שהבהמה נרגעה ירד לאיטו האיש מגבה. הוא ליטף את צווארה של החיה בניסיון לנחמה, מלמל לעצמו, סידר שוב את ברדסו שנשמט מעל ראשו, ולרגע נתן לצח הזדמנות להציץ בתווי פניו. האיש מעט מבוגר מאבי, ניחש צח.

"כנראה עבר פה נחש, חמורים מפחדים מנחשים," אמר צח בחיוך מאולץ.

הרוכב נאנח, המתין כמה רגעים, לקח בידו את רסן החמור והמשיך ללכת ברגל, מוביל את החמור באדישות, מבלי להעיף מבט לעברו של צח.

מה עכשיו? חשב צח.

"אם אתה רוצה להגיע לאן שאתה רוצה להגיע, כדאי שתזרז את החמור ותגביר את הקצב, כי עוד מעט תהיה השקיעה ו..." צח הצביע לעבר השמש השוקעת באופק.

"זה לא חשוב... הגעתי." ענה האיש.

"הגעת?" תמה צח בעודו מסתכל סביבו. אין כל בית, אף מבנה. למעשה הם לא התקדמו הרבה, חלקת השדה עדיין הייתה בטווח ראייה, ודבר לא התחדש בנוף ההררי המוכר. השביל המשיך לפניהם עד קצה האופק ולא היה שום אדם מסביב, הם היו לבדם בדרך המתפתלת בין השדות. "הגעת? לאן הגעת?" שאל שוב צח.

"למקום שאליו אני נדרש." ענה האיש בפשטות, נושא מבטו מזרחה.

הוא המתין למשהו, למישהו, הבין צח. אדם שנון, חשב לעצמו. הוא קרב אל האיש ונעמד לצידו, מישיר אף הוא את מבטו מזרחה, מחפש גם הוא... משהו. עכשיו, כשעמד לצד האיש היה בטוח שיש בו משהו מוזר, הוא חש זאת בפנימיותו, אך התלבט מה לומר, כיצד להגיב.

"אז... מה אתה רוצה לעשות כאן?" ניסה שוב לפתח שיחה, הפעם במשנה זהירות.

האיש זז באי נוחות וצח ידע שהפעם האיש לא יתעלם. הפעם הוא יענה על השאלה. ואכן, לאחר רגע של דממה פתח ואמר, "מה אני רוצה לעשות כאן?" הרהר בקול, "אני לא רוצה להיות כאן, אני צריך להיות כאן."

צמרמורת עברה בגופו של צח. הוא הביט סביבו בחשדנות, מחפש את אותה סכנה העומדת לבלוע אותו במקומו. הוא חש צורך עמוק לרוץ, להימלט מן המקום. אם איש המעיל לא רוצה להיות פה, אז למה שהוא ירצה להיות פה? אך יצר הסקרנות המפותח של צח ניצח, הוא לא הצליח לעזוב.

"אל תפחד צח... לא יאונה לך כל רע," אמר האיש.

"צח!" חזר צח על שמו בתמיהה, מגלגל את השיחה הקצרה עם האיש מרגע המפגש ועד כה. הוא לא זכר שהזכיר את שמו, אולי רמז זאת? תהה לעצמו בעודו בודק את בגדיו, מפשפש בהם, בוחן אם שמו תפור היכנשהו. אולי האיש התכוון, קח, או בך או...

"צח, ככה אמרת שקוראים לך... לא?" שאל האיש.

"אמרתי?! לא, לא אמרתי!" מחה, משחזר שוב את השיחה בראשו. לא אמרתי, אני בטוח, די בטוח.

ניתן היה לעמת את האיש עם האמת הפשוטה ולשאול אותו כיצד ידע, זוהי דרך פשוטה וקלה להתיר את הספק. עם זאת, הייתה זאת הדרך להודות בהפסד במשחק הדמיוני שאותו שיחק עם האיש, ואף על פי שכלליו לא היו מוגדרים שניהם השתתפו בו.

לפתע הופיעה בקצה השביל דמות על גבי סוס וקטעה את חוט מחשבתו. פרש. נראה שהפרש הבחין בהם, והשתהה כמה רגעים במקומו לפני שחזר להתקדם במורד השביל היישר אליהם. צח החליף את מבטו תדיר בין הפרש המתקרב לבעל המעיל.

"אז אני מבין שהוא הגיע," ניסה צח להרוויח עוד נקודה לעצמו, גופו החל לרעוד ללא סיבה נראית לעין, האיש העביר בו תחושה של אימה ולא ענה לו.

צח היה זקוק לכל השליטה העצמית שלו כדי להמשיך בשיחה בלי לגמגם, "זה האיש שבגללו אתה לא רוצה להיות כאן, אלא צריך להיות כאן, האין זאת?"

"אכן," ענה לבסוף בעל המעיל, ביובש.

"ומיהו חברנו?" המשיך צח בהיסוס, לגמרי לא בטוח שהוא מעוניין לדעת את התשובה.

"חברנו?" האיש עיקם את שפתיו, בוחן את המילה, מגלגל אותה על לשונו. לפתע השפיל את הברדס ורכן אל מול פניו של צח, שולח מבט חודר לתוך עיניו. "ובכן, אתה מעוניין לדעת מיהו חברנו. חברנו הוא זה שעתיד לשנות את פני הממלכה כולה."

צח לא יכול היה להתיק את עיניו מפניו של האיש, ההרגשה המוזרה שאחזה בו התגברה, ליבו הלם בחוזקה. עיניו הצלולות של האיש ברקו, הפנטו אותו ומנעו ממנו להשפיל את מבטו. תחושת חום אפפה אותו ודחף עז לדבוק באיש ולהתנתק ממנו בו בעת. סערת הרגשות שאחזה בו הותירה מעט מקום לבהירות שכלית שבה ניסה להיאחז בכל כוחו. הוא ידע. הוא הבין. הוא לא ידע מי היה האיש, אך הוא ידע מה היה האיש.

פרק ב'

"אז פשוט נשאיר אותו בשדה?" שאל יחיאל בזמן שצעדו.

אביאל, הבכור מבין ארבעת האחים, התעלם מהשאלה והמשיך להוביל, הם כבר לא היו רחוקים מהכפר. כהרגלו, לא טרח לשתף את אחיו במחשבותיו. מוקדם יותר הכריז על סיום העבודה, שילם לפועלים ושחררם. הרים את צרורו והחל צועד בחזרה לכיוון הכפר, יודע שאחיו יעשו כדבריו, אף על פי שצח לא איתם.

יחיאל ועירא נשרכו בעל כורחם אחרי אביאל. עירא שתק כדרכו. למעשה, כולם שתקו. לא היה טעם להכביר במילים כי צח, מן הסתם, נרדם. חיפוש קצרצר בשדה, שנועד בעיקר להשקיט את מצפונו של אביאל, לא חשף את האח הצעיר הסורר. לאחריו נקראו עוד כמה קריאות רמות בשמו של צח שלא הניבו תשובה, ולכן החליט אביאל ללמד את אחיו הקטן לקח.

"כן," אמר להם אביאל אחרי רגעים ארוכים, "הילד החוצפן צריך להבין מה זו משמעת, מה היא אחריות, מה זה מוסר עבודה."

זאת לא הייתה הפעם ראשונה שאביאל ניסה ללמד את אחיו הקטן לקח. צח היה תלמיד גרוע, או שאביאל לא היה מורה מוצלח. בפעם הקודמת התעקש אביאל לצאת מהבית בבוקר ולא להמתין לנצח בזמן שצח מתכונן.

אך יחיאל התקשה להבין את הלקח המוסרי שאביאל ניסה להנחיל. הרי בהגיעו מאוחר לשדה חסך הילד העצלן לעצמו שעת עבודה, מחה בפני אחיו הגדול. לעומת זאת, את ההיגיון בהשארתו של צח בשדה הוא הבין. ואף על פי כן החל לדאוג, ומה אם צח לא נרדם? או שנרדם ויתעורר עם רדת הלילה? הוא בחן את צרור האוכל הנטוש של אחיו שנשא בידו. לסורר הקטן לא נשאר מזון. יתרה מזאת, כיצד יוכל לעמוד מול המבט הדואג של אמא? אמם לא תתקומם על אביאל, מודעת היטב למעמדו, ולכך שיהיה זה בלתי אפשרי להדיחו מתפקיד אב המשפחה בזמן שאבא לא נמצא, עירא, אחיו התאום של צח, היה צעיר מדי, כך שהוא עצמו יהיה הקורבן שעתיד להיות מוקרב על מזבח הרמת קולה של אמא.

"האוכל שלו פה," הגביה יחיאל את תיק הצד של צח, אך אביאל לא התרשם יתר על המידה.

"אף אחד לא מת מחצי יום ללא אוכל, הרעב רק יזרז אותו להגיע הביתה." הפטיר.

"אתה הרי יודע שברגע שניכנס הביתה, אבא ישלח אותנו להביא אותו מהשדה," מחה יחיאל, מתחיל לאבד את סבלנותו.

"אבא לא בבית, הוא יחזור מאוחר, וגם אם היה בבית הוא לעולם לא היה שולח אותנו לחפש את צח." אביאל הרים מעט את הטון, משווה לקולו נימה סמכותית, "הילד הזה חסר תקנה, ובגילו הוא כבר אמור לקחת אחריות."

"אבא ישלח אותנו, ואני לא יוצא שוב לשדה. אתה תלך ותביא אותו אם צריך." רטן יחיאל.

"אף אחד לא יחזור הלילה להביא את הילד." פסק אביאל.

"נחיה ונראה."

עירא צעד באי נוחות בעקבות שני אחיו הגדולים. הוא דווקא קיווה שאבא כן יחזיר אותם לשדה לחפש את אחיו התאום. הם הפקירו אותו. הוא הפקיר אותו. מוצף ברגשות אשם הגניב מבט לאחוריו, מקווה לראות את צח רץ אליהם מחוסר נשימה, רעב, למוד מוסר ולקח.

"אבא שוב לא יהיה בבית הערב?" שאל יחיאל בחשש.

האחים ידעו שעל אביהם להיות נוכח, שוב, בעוד אחת מן האספות המיותרות של מועצת הכפר. הם לא ידעו בדיוק מה תפקידו באספות הללו, אבל ידעו שהאב לא אוהב אותן. "ככל שידברו פחות, כך יהיו פחות צרות," היה מסנן בכל פעם שחזר מן ההתכנסויות הללו.

הפעם הייתה האספה שונה. כולם חשו בטון הדיבור המודאג ובפרצופו המוטרד של אביהם לפני שיצאו לשדה. משהו היה לא כשורה. משהו הטריד את אבא, ואת אבא כלל לא היה קל להטריד.

"שאלתי אם אבא לא יחזור הערב הביתה," חזר יחיאל על השאלה.

אביאל לא ענה.

האחים הגיעו לכפר עוד לפני השקיעה ותקוותיו של עירא נגוזו, צעדיו של צח לא נראו באופק. כבכל יום בשעה הזאת החלו חוזרות משפחות נוספות מן השדות לבתיהן, וברחובות הכפר נראו אנשים מדברים זה עם זה על היום שעבר, על גידולי החיטה, הצאן, בית הבד, היקב ועוד. היה זה יכול להיות עוד יום חול נוסף, אלמלא ההרגשה המוזרה שקיננה באחים, בכל אחד מהם. משהו היה לא כשורה.

יותר מדי אנשים בחוץ לקראת הערב, חשב אביאל. יחיאל הביט בעצבנות גוברת אנה ואנה, שותף להרהוריו של אחיו הגדול. המצב לא היה לרוחו. מה שחשבו תחילה לשיחות חולין שבשגרה, התבררו כלחשושים עצבניים ככל שהתקרבו לטווח שמיעה. משהו היה לא כשורה.

אביאל עצר בפתאומיות, עירא ויחיאל נעמדו לצידו והביטו בתימהון ברומח הניצב נעוץ בקרקע כמה אמות לפניהם, ודגל מתנוסס בראשו. צורת האריה הרקומה על הדגל הלכה והתחדדה ככל שהתקדמו.

"שבט יהודה," סינן יחיאל מתקדם בצעדים מדודים לכידון המאורך. משהתקרב העביר את ידו מעלה ומטה על המוט הארוך, ליטף אותו בזהירות, חש בידו את מגע העץ המשויף.

אביאל הביט סביב בעצבנות ואז טפח ליחיאל על כתפו, מסב את תשומת ליבו לדמות שניצבה בסמוך. הרומח לא היה הפקר. סוס גדול נקשר לאחת הגדרות לא הרחק מהם, ואפשר היה לזהות את סמל האריה על האוכף אף באור דמדומיה האחרונים של השמש, שהעניק לרעמת האריה גוון מוזהב. שני סוסים נוספים עמדו בהמשך הדרך לכיוון מרכז הכפר, ועל שלושה בתים התנופפו בגאון דגלי שבט יהודה. חיילים אחדים ממשמר המלך הסתובבו בין בתי הכפר, ולרגע דמה כפר צמרים לשטח הכבוש בידי צבא זר.

"היי," נשמע קול מאחוריהם. אביאל ועירא הסתובבו באיטיות כמו חששו להפנות את גבם לרומח המסוכן. יחיאל לא זע ממקומו ולפת את ניצב הרומח, הידק את ידו הימנית סביב הניצב עד שהלבינו מפרקי אצבעותיו.

"תזיזו את עצמכם מהרומח, חבורת אווילים! לקחתם אותו מהסוס ותקעתם אותו פה, אה?! זוזו מפה! קדימה!" זעק לעברם חייל ממשמר המלך בעודו מנופף בידיו בעצבנות. הוא היה גבוה בראש מאביאל, שריון עור נקשר סביב חזהו, מבליט את כרסו הגדולה שבצבצה בין השריון לבין מכנסיו. זקן שחור מדובלל ופרוע עיטר את פרצופו, ועל ראשו נחה קסדת עור שכיסתה אך מחצית מראשו המקריח, יוצבה בעוקם על ראשו ונתמכה באוזנו. אביאל ועירא זזו לאחוריהם, הוא היה גדול כשלושת הנערים גם יחד.

יחיאל ניצב בגבו לחייל ולא זע ממקומו. הוא כיווץ את ידו בחוזקה סביב מוט הרומח הארוך.

עירא היה בטוח שאלמלא תפס אביאל את יחיאל בצווארו ומשכו משם, ייתכן והיה מרים את הרומח ומנקב את בטנו של החייל.

"מה, אתה חירש?" עקר החייל את הרומח ממקומו והביט ביחיאל בזעם.

"לא," חשק יחיאל את שיניו.

החייל הרים גבה מופתע, האם החוצפן הקטן העז לענות לו?

"מה אתם עושים פה?" שאל יחיאל והישיר מבט לחייל, ללא מורא.

אביאל ועירא בלעו את רוקם. הדרך שבה שאל יחיאל את השאלה נשמעה יותר כמו ציווי או דרישה.

"היי," קרא החייל משתיק את השלושה, "אני פה שואל את השאלות!" אף אחד מעולם לא הציב בפני אחיפול, נצר למשפחת לוחמי בית דוד, שאלת חקירה, "אתם רוצים לפגוע בכבודו של אחיפול הלוחם הדגול?!"

עירא ואביאל הנידו ראשם בשלילה, בעוד יחיאל המשיך לנעוץ את מבטו באחיפול.

מצחו של החייל נחרש קמטים בעודו מתלבט אם להגיב לצעיר הנמהר שמולו וכיצד לעשות זאת. לבסוף החליט להבליג.

"אנחנו במרדף אחרי בוגד..." אמר בנימה סמכותית, "לא ראיתם אותו במקרה מסתובב פה, אה?"

שלושת הנערים הביטו זה בזה. בוגד. הם הבינו את משמעות האישום, מוות.

"בוגד?" חזר עירא על דבריו בהיסוס, והפתיע את יחיאל ואביאל שידעו כי הילד דיבר לעיתים רחוקות. אחיפול, לעומתם, לא נראה מתרגש מן המעמד.

"בוגד." חזר על דבריו בהחלטיות סמכותית, "יותר נכון... מורד... מרים יד במלך."

אביאל ועירא מיהרו להניד ראשיהם בשלילה ומלמלו הכחשות גורפות. הם הבינו שעליהם לסיים את המפגש עם החייל ולמהר הביתה. יחיאל נותר דומם, נועץ מבט מלא שנאה בחייל שהתנשא לפניו, נציג שבט יהודה.

"שלוט בעצמך," סינן אביאל מקמץ את שפתיו ותוקע מרפק בצלעותיו של אחיו הצעיר, "אתה עוד תסבך אותנו."

"התקופה שבה חייל יהודאי פונה אליי בלשון מצווה נגמרה. לא עוד." לחש יחיאל חזרה בלחישה רמה ולא זהירה, שגרמה לשני אחיו להחסיר פעימה.

אחיפול הפנה את הרומח לכיוון צפון, והחמיץ את השיחה הקצרה בין האחים. "אנחנו יודעים שהוא ברח צפונה. אולי מחפש מקלט אצל אחיו בשבטי הצפון. בכל אופן, לא באנו לעשות צרות. אנחנו כאן בשם המלך. ואם תראו את הבוגד עליכם לדווח מייד אליי," טפח על חזהו. "קוראים לי אחיפול, נצר למשפחת לוחמים בבית דוד. אבא שלי היה שומר אישי של שלמה המלך ו..." אחיפול עצר את עצמו, הרי שלושת עמי הארצות האלה אינם יודעים להבחין בין לוחם לאיכר, "בכל אופן היזהרו, ואם תראו משהו תדווחו מייד."

יחיאל ועירא הנהנו, מניחים שהם משוחררים לדרכם, והסתובבו ללכת כשיחיאל קרא פתאום, "איך אמרת שקוראים לו?"

החייל נראה משועשע מן השאלה. "הו... הבוגד... הוא מוכר מאוד בקרב שבטי הצפון. כמעט מלך בפני עצמו, כנראה לא הסתפק בחצי המלכות," אמר בלגלוג.

שלושתם החליפו מבטים רבי משמעות, לא היה צורך לומר להם את השם.

פרק ג'

"ירובעם, אמרת?" חזר צח על השם ששמע במעורפל, מוודא שאכן שמע נכונה. הצמא הציק לו והוא התקשה לסדר את מחשבותיו. עיניו של בעל הגלימה והמבט החודר ערערו את שיווי משקלו, הוא היה מסוחרר והרגיש שבעוד רגע עלול לאבד את הכרתו.

ירובעם ירד מסוסו והתקדם לעבר השניים.

הזקן חייב לשמוע מזה, חשב צח. הוא לא יאמין לי. אני חייב לחזור לספר לו. דמיונו צייר את הזקן משתנק כשכוס החרס בידו, יורק מפיו את רביעית התה שלגם, נוהם עליו בין שיעול לשיעול, לא ייתכן! לא ייתכן! איך לא קראת לי?! אתה כפוי טובה!

והוא, צח, יעמוד שם בביתו של הזקן כמנצח מדושן מעונג, זה אכן יהיה מחזה בלי נשכח.

ירובעם, הרהר צח בשם. הוא הכיר את השם הזה, מהיכן? התאמץ להיזכר, ניסה לאחוז בזיכרון החמקמק. ירובעם, היכן שמע את השם הזה? אם אחיו היו לידו בוודאי היה מקבל מכה הגונה בראשו על חוסר השכלתו. אחיו, משם הוא מכיר את השם. ביטחונו התעצם עם כל פיסת מידע שהצליח לצרף במחשבתו. האחים דברו עליו, נזכר במעורפל. למה אף פעם לא היה מסוגל להיות מרוכז בשיחות המשפחתיות? לרוב נעץ מבט באביו, מחכה לאישור לעזוב את התא המשפחתי ולצאת. כשהאישור המיוחל התעכב, היה מביט בתחינה באִמו והיא באביו. אביו לא מיהר לאשר לצאת מן הבית. הוא לא אהב את העובדה שצח הולך לזקן. הזקן, חשב צח, אני חייב לספר לו.

"השם עימך, גיבור החיל," קרא האיש לירובעם.

העונה לשם ירובעם היה גבוה בחצי ראש מבעל המעיל ובוגר בחצי דור צעיר ממנו, בגדיו היו מאובקים וכתמי זיעה הכתימו את צווארונו. גלימתו, על אף שהייתה מרופטת מחתחתי הדרך, הקרינה חן מלכותי. עיניו היו טרוטות מחוסר שינה. ועם זאת, התנשא האיש בגב זקוף באוכפו, מנהיג את סוסו בתנועות חינניות כמו זה עתה יצא לרכיבת הבוקר.

כמה זמן האיש הזה נע בדרכים? תהה צח.

ירובעם חייך לצח חיוך נעים ופנה לבעל המעיל, "איזו הפתעה לפגוש אותך באמצע שום מקום. אני בטוח שאתה לא יכול להגיד את אותו הדבר," אמר וירד בחן מלכותי מן הסוס.

בעל המעיל חייך. גינוני כבוד מאולצים מנעו מהם להתחבק, והם הסתפקו בלחיצת יד חמה.

"לאן מועדות פניך?" שאל האיש, כמו לא ידע.

"בורח," ענה ירובעם, "נכשלנו. נכשלתי." תיקן את עצמו.

בעל המעיל הנהן בהסכמה וירובעם המשיך, "הלכתי, הלכתי לעשות צדק, להילחם על כבודנו. המצב בבירה הולך ומתדרדר, מחיתי על כבוד השם, על כבוד עמנו."

"השם איתך," עודד אותו בעל המעיל, "אל תשכח מהיכן ברחת ולאן מועדות פניך," ניסה לנחמו, ובתנועה אחת פשט מעליו את המעיל, הציג אותו אל מול פניו של ירובעם.

צח לא חשב שיוכל להיות מופתע יותר מן האירועים שהתרחשו עד כה, אך הפעולות הבאות של בעל המעיל הצליחו לטלטלו.

בכמה משיכות מהירות קרע האיש את המעיל המהודר, שיסע את סמלי השבטים, קרע את המעיל לרצועות, מניח לקרעים לצנוח לארץ כעלי שלכת הנסחפים ברוח. שלושתם צפו בשתיקה בפיסות האריג הקרועות צונחות ברכות על רגבי האדמה, ואז כרע באיטיות בעל המעיל, חפן בידיו מן הקרעים המשוסעים ומסרם לירובעם.

צח הספיק לספור שני קרעים על הקרקע, ועוד עשרה שבעל המעיל מסר לידיו של ירובעם. סמלי השבטים היו מקומטים וחתוכים, חלקם נחו ביד ירובעם וחלקם על הקרקע, לרגע נדמה היה לו שהרוח מתחזקת. הוא הביט סביב, אך השיבולים וצמרות העצים שעמדו ללא תנועה סתרו את הרגשתו.

"קח לך עשרה קרעים," אמר בעל המעיל, "כי כה אמר השם אלוקי ישראל, הנני קורע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים..."

עשרה שבטים, חשב צח נאבק לזכור את שמותיהם, אילו עשרה? הוא הביט בסמלי השבטים שנותרו על הקרקע, אך קרעי המעיל לא תאמו את ציורי השבטים. מתברר שהאיש פשוט קרע את המעיל באופן שרירותי. משם לא תבוא הישועה, חשב לעצמו. הוא ניסה להיזכר בשבטים כולם, ראובן, שמעון, יששכר... בעל המעיל המשיך, וצח נוכח לדעת שכבר החמיץ משפטים שלמים מדבריו בעודו תוהה על הראשונים.

"...ומלכתָּ בכל אשר תאווה נפשך והיית מלך על ישראל."

גופו של צח רעד. המילים הדהדו בתוכו, והיית מלך על ישראל... אבל יש מלך על ישראל, חשב, יש מלך. מלך אדיר, מלך גדול, יש מלך. האם האדם שמולו עתיד להחליף את המלך? הרי בנים רבים יש למלך, אולי הוא אחד הבנים? אם כן, למה הוא בורח? כיצד ייתכן הדבר? צח לא הצליח להתרכז, נתון בסערת הרגשות שפקדה אותו החמיץ שוב את המשך דבריו של האיש. מילים וחצאי מילים חלפו בפניו כרוחות המורגשות, אך אינן ניתנות לאחיזה.

"...אך לא כל הימים," סיים בעל המעיל את דבריו.

ירובעם עמד אל מול האיש, ושניהם הביטו במעיל הקרוע לשנים-עשר פלגיו. הוא בחן את הקרעים.

"עם מי הנער?" שאל ירובעם. צח עצר את נשמתו, הם מדברים עליי!

בעל המעיל לא השיב וירובעם המשיך, "המרד כשל, דמי הותר, ואתה ממליך אותי למלך מפי השם?" שאל בקול מתון.

"הינך שואל או קובע עובדה?"

ירובעם חייך בשעה שתחב את הקרעים באוכף הסוס, "משימה גדולה נתת לי, אעמוד בה בכבוד. לא אאכזב אותך ואת אלוקיך, בשם השם נעשה ונצליח."

הנביא קרב אל ירובעם ושניהם התחבקו, סוף-סוף.

"איך הדברים יצאו אל הפועל?" שאל ירובעם.

"בבוא העת נדע. אתה נדרש למהר, משמר המלך כבר נפרס לרוחב הממלכה. הסוס שלך עייף, הוא לא יחזיק מעמד זמן רב."

"אכן," הסכים ירובעם, "כמעט הרגתי אותו בדהירה המטורפת."

"לך עם צח," אמר בעל המעיל ושניהם קבעו בו את מבטם.

אני?! צח היה המום. מסתבר שתפקידו כצופה מן הצד הסתיים, והגיע העת לקחת חלק במחזה. האם האיש תיכנן זאת או ששלף את הפתרון, מאלתר כאחד האדם?

"זהו צח בן אביחיל," הציג ברשמיות הנביא את צח בפני ירובעם, כמו זה עתה עלה על הבימה, "מכפר צמרים הקרוב. תחליף את הסוס בכפר ותמשיך בדרכך." בעל המעיל טיפס על חמורו, "השם איתך, ירובעם, חזק ואמץ."

"כדאי שתיזהר, לחצת כרגע את היד של מורד במלכות, זה הופך אותך למבוקש לא פחות," אמר ירובעם בחצי חיוך.

"הסר דאגה מליבך, אגיע לשילה עוד לפני השקיעה," אמר וסובב את החמור, רכב לאיטו והתרחק לעבר השמש השוקעת.

צח צפה בו בהשתאות. המרחק לשילה הוא כחמש פרסאות, כמעט חצי יום הליכה. לא נראה שהאיש ממהר. ויתרה מזאת, היכן הוא חושב שירובעם עתיד להחליף את הסוס? בכפר צמרים לא היו סוסים, הרבה כבשים היו בו, מעט שוורים חורשים וחמורים, אך לא סוסים, ובטח שלא חזקים וגבוהים כסוסו של ירובעם.

"נעים מאוד, ירובעם," הושיט ירובעם את ידו.

"אהה," ננער צח ממחשבותיו, מביט באיש כרואה אותו לראשונה. אדם גבוה ומרשים. חתחתי הדרך כשלו בניסיון לפרוע את שערו השחור מלא הברק. זקנו שחור, קצר, מעוצב ומסודר כאחד הגבירים. בגדיו, גם אם מוכתמים ומאובקים, היו בגדי מלכות. תווי פניו, למרות חוסר השינה, היו קשים ונאים כאחד. חרב מעוצבת נחה על ירכו השמאלית, והוא חייך בחן.

"המלך," הדביק ירובעם את הכינוי המשמעותי לשמו, "מתברר. גם אני כנראה אצטרך להתרגל לתואר, אבל שמעת מה האיש אמר," הוא דילג בקלילות אל מעל הסוס והושיט שוב את ידו לצח, "בוא ועלה, שמעת מה הנביא אמר, אנחנו צריכים ללכת לכפר הזה שלך."

צח לא ענה, משתאה הביט בסוס הגדול שעליו רכב האיש. זיעה רטובה ולבנה ניגרה מעל פרוותו, ראשו היה מורכן מעט והוא השמיע קול אנקה כשירובעם הנהיג את רסנו. הסוס יקרוס בכל רגע, פלא אם יגיע לצמרים. והחרב. צח ראה חרב פעם אחת בחייו, תלויה בביתו של חמיאל, ראש הכפר, מונחת על גבי הקיר ומשמשת יותר כקישוט מאשר פריט לבוש.

ירובעם מיקם את עצמו על האוכף והותיר מקום לצח, ידו עדיין הייתה מושטת, מצפה לסייע לצח לעלות על גב הסוס. הוא זע באי נחת עקב השתהותו של צח, הזמן לא שיחק לטובתו.

"בוא, ילד, אנחנו חייבים לזוז, כדאי שנגיע לפני החשכה."

החשכה. צח הביט מערבה, נימתה האחרונה של השמש התכסתה גם היא מעבר לאופק, מושכת בעקבותיה את אחרית האור שנותרה. צח עדיין לא נע. ראשו היה סחרחר וראייתו הטשטשה, דמותו של ירובעם התפצלה לשניים. ירובעם, הוא שמע את השם הזה בעבר, היכן? היה זה שם מוכר. הוא שמע אותו, אחיו דיברו עליו, על אותו ירובעם. מתי זה היה? סביב שולחן האוכל? כן, שירה אחותו כעסה על משהו ואביאל הקשיב. יחיאל היה משולהב ודיבר ודיבר, על מה? צח לא רצה להרפות מקצה הזיכרון שעלה בראשו. היה זה בזמן שיחיאל חזר מירושלים, בה פגש את אותו ירובעם. צח ניסה להיזכר אך התשישות הכבידה עליו, הרעב צבט בבטנו. שנתיים. היה זה לפני שנתיים כשהזכיר יחיאל את שמו לראשונה, מאז שמע עוד את השם, אך התקשה להיזכר באיזה הקשר. לפני שנתיים חזר יחיאל מירושלים, מה הוא סיפר על אותו ירובעם? האם זהו האיש המורד במלך, זה המושיט לו כרגע את ידו? לחצת כרגע יד של מורד במלכות, טען ירובעם כלפי בעל המעיל ועכשיו הוא מושיט לי את אותה היד. למה הזכיר אותו יחיאל כשחזר מירושלים?

ירובעם רכן לעבר צח ואחז בכתפו. צח ניסה לחמוק מן היד שתגזור את גורלו כמורד במלכות, אך כוחותיו נטשו אותו, ראשו הסתחרר.

"חייבים לזוז, ילד," אמר ירובעם, וצח רק הביט בו בעיניים טרוטות. "באיזה כיוון הכפר שלך?"

בקושי רב הרים צח את ידו, מצביע על חלקת השדה ועל הכיוון הכללי של כפר צמרים, "מים," הספיק ללחוש רגע לפני שהערפול לפת את תודעתו.

עוד על הספר

שברי מלכות גיא ג'רסי

"עשרים ושתים אותיות חקקן חצבן
שקלן והמירן צרפן וצר בהם נפש
כל היציר ונפש כל העתיד לצור"

(ספר יצירה ב' ב)

פרולוג

הוא ניער כמה חרקים קטנים שנאחזו בעקשנות בחתיכת הדבש, בכוונה להטיל אותה לתוך התה. חרק דמוי נמלה קטנה שרד את הניעור, נתלה בנחישות בחתיכת הדבש המוצקה שכמעט ונבלע לתוכה. שניהם הביטו בו.

"עקשן הבחור."

"ככה זה, ככל שהדבש טהור יותר נמשכים אליו יותר מזיקים."

"אני אמור לפחד ממזיקים?"

"כן!"

"אני לא!"

"זה בגלל שהשכל הרפה שלך לא מבין באלו כוחות מדובר..."

פרק א'

בעודו צועד על שול הדרך הכפרית בדרכו חזרה מהשדה, הביט צח בחמור וברוכבו העטוי מעיל צבעוני, שהתקדמו לכיוונו בצעדים בטוחים. יודע שהיה נכון פשוט לרוץ הביתה ולהגיע לכפר עוד לפני החשכה, לאחר שנרדם באמצע יום העבודה ואחיו הבוגרים נטשו אותו בשדה, אבל החמור ורוכבו שצעדו על השביל הנידח היו מסקרנים. מסקרנים מאוד.

"אז... איפה קונים כזה מעיל?" ניסה צח לפנות לרוכב בעודו מתחמק לצידי השביל כדי להימנע מהתנגשות בחמור, אך האיש חלף על פניו ללא תגובה, והותיר אותו בוהה באחורי החמור המתרחק.

אולי האיש חירש חשב צח לעצמו. כן, חירש, וגם עיוור. היה משהו מוזר באיש הרכוב, משהו שצח התקשה להגדיר, אבל הוא בהחלט התכוון לעשות בירור יסודי בעניין, והיה לו רעיון טוב כיצד לערוך את הבירור הזה. הוא חייך לעצמו וחזר במהירות לעבר החמור ורוכבו.

החמור נער במלוא גרונו וצווח בהפתעה כאשר השעין עליו צח את כל כובד משקלו ומשך בחוזקה בזנבו. החמור עצר בפתאומיות, בטש ברגליו בקרקע, הניף את רגליו הקדמיות וכמעט הפיל את הרוכב. רק לאחר מאמץ לא מבוטל הצליח הרוכב להשתלט על חמורו, וכשנראה שהבהמה נרגעה ירד לאיטו האיש מגבה. הוא ליטף את צווארה של החיה בניסיון לנחמה, מלמל לעצמו, סידר שוב את ברדסו שנשמט מעל ראשו, ולרגע נתן לצח הזדמנות להציץ בתווי פניו. האיש מעט מבוגר מאבי, ניחש צח.

"כנראה עבר פה נחש, חמורים מפחדים מנחשים," אמר צח בחיוך מאולץ.

הרוכב נאנח, המתין כמה רגעים, לקח בידו את רסן החמור והמשיך ללכת ברגל, מוביל את החמור באדישות, מבלי להעיף מבט לעברו של צח.

מה עכשיו? חשב צח.

"אם אתה רוצה להגיע לאן שאתה רוצה להגיע, כדאי שתזרז את החמור ותגביר את הקצב, כי עוד מעט תהיה השקיעה ו..." צח הצביע לעבר השמש השוקעת באופק.

"זה לא חשוב... הגעתי." ענה האיש.

"הגעת?" תמה צח בעודו מסתכל סביבו. אין כל בית, אף מבנה. למעשה הם לא התקדמו הרבה, חלקת השדה עדיין הייתה בטווח ראייה, ודבר לא התחדש בנוף ההררי המוכר. השביל המשיך לפניהם עד קצה האופק ולא היה שום אדם מסביב, הם היו לבדם בדרך המתפתלת בין השדות. "הגעת? לאן הגעת?" שאל שוב צח.

"למקום שאליו אני נדרש." ענה האיש בפשטות, נושא מבטו מזרחה.

הוא המתין למשהו, למישהו, הבין צח. אדם שנון, חשב לעצמו. הוא קרב אל האיש ונעמד לצידו, מישיר אף הוא את מבטו מזרחה, מחפש גם הוא... משהו. עכשיו, כשעמד לצד האיש היה בטוח שיש בו משהו מוזר, הוא חש זאת בפנימיותו, אך התלבט מה לומר, כיצד להגיב.

"אז... מה אתה רוצה לעשות כאן?" ניסה שוב לפתח שיחה, הפעם במשנה זהירות.

האיש זז באי נוחות וצח ידע שהפעם האיש לא יתעלם. הפעם הוא יענה על השאלה. ואכן, לאחר רגע של דממה פתח ואמר, "מה אני רוצה לעשות כאן?" הרהר בקול, "אני לא רוצה להיות כאן, אני צריך להיות כאן."

צמרמורת עברה בגופו של צח. הוא הביט סביבו בחשדנות, מחפש את אותה סכנה העומדת לבלוע אותו במקומו. הוא חש צורך עמוק לרוץ, להימלט מן המקום. אם איש המעיל לא רוצה להיות פה, אז למה שהוא ירצה להיות פה? אך יצר הסקרנות המפותח של צח ניצח, הוא לא הצליח לעזוב.

"אל תפחד צח... לא יאונה לך כל רע," אמר האיש.

"צח!" חזר צח על שמו בתמיהה, מגלגל את השיחה הקצרה עם האיש מרגע המפגש ועד כה. הוא לא זכר שהזכיר את שמו, אולי רמז זאת? תהה לעצמו בעודו בודק את בגדיו, מפשפש בהם, בוחן אם שמו תפור היכנשהו. אולי האיש התכוון, קח, או בך או...

"צח, ככה אמרת שקוראים לך... לא?" שאל האיש.

"אמרתי?! לא, לא אמרתי!" מחה, משחזר שוב את השיחה בראשו. לא אמרתי, אני בטוח, די בטוח.

ניתן היה לעמת את האיש עם האמת הפשוטה ולשאול אותו כיצד ידע, זוהי דרך פשוטה וקלה להתיר את הספק. עם זאת, הייתה זאת הדרך להודות בהפסד במשחק הדמיוני שאותו שיחק עם האיש, ואף על פי שכלליו לא היו מוגדרים שניהם השתתפו בו.

לפתע הופיעה בקצה השביל דמות על גבי סוס וקטעה את חוט מחשבתו. פרש. נראה שהפרש הבחין בהם, והשתהה כמה רגעים במקומו לפני שחזר להתקדם במורד השביל היישר אליהם. צח החליף את מבטו תדיר בין הפרש המתקרב לבעל המעיל.

"אז אני מבין שהוא הגיע," ניסה צח להרוויח עוד נקודה לעצמו, גופו החל לרעוד ללא סיבה נראית לעין, האיש העביר בו תחושה של אימה ולא ענה לו.

צח היה זקוק לכל השליטה העצמית שלו כדי להמשיך בשיחה בלי לגמגם, "זה האיש שבגללו אתה לא רוצה להיות כאן, אלא צריך להיות כאן, האין זאת?"

"אכן," ענה לבסוף בעל המעיל, ביובש.

"ומיהו חברנו?" המשיך צח בהיסוס, לגמרי לא בטוח שהוא מעוניין לדעת את התשובה.

"חברנו?" האיש עיקם את שפתיו, בוחן את המילה, מגלגל אותה על לשונו. לפתע השפיל את הברדס ורכן אל מול פניו של צח, שולח מבט חודר לתוך עיניו. "ובכן, אתה מעוניין לדעת מיהו חברנו. חברנו הוא זה שעתיד לשנות את פני הממלכה כולה."

צח לא יכול היה להתיק את עיניו מפניו של האיש, ההרגשה המוזרה שאחזה בו התגברה, ליבו הלם בחוזקה. עיניו הצלולות של האיש ברקו, הפנטו אותו ומנעו ממנו להשפיל את מבטו. תחושת חום אפפה אותו ודחף עז לדבוק באיש ולהתנתק ממנו בו בעת. סערת הרגשות שאחזה בו הותירה מעט מקום לבהירות שכלית שבה ניסה להיאחז בכל כוחו. הוא ידע. הוא הבין. הוא לא ידע מי היה האיש, אך הוא ידע מה היה האיש.

פרק ב'

"אז פשוט נשאיר אותו בשדה?" שאל יחיאל בזמן שצעדו.

אביאל, הבכור מבין ארבעת האחים, התעלם מהשאלה והמשיך להוביל, הם כבר לא היו רחוקים מהכפר. כהרגלו, לא טרח לשתף את אחיו במחשבותיו. מוקדם יותר הכריז על סיום העבודה, שילם לפועלים ושחררם. הרים את צרורו והחל צועד בחזרה לכיוון הכפר, יודע שאחיו יעשו כדבריו, אף על פי שצח לא איתם.

יחיאל ועירא נשרכו בעל כורחם אחרי אביאל. עירא שתק כדרכו. למעשה, כולם שתקו. לא היה טעם להכביר במילים כי צח, מן הסתם, נרדם. חיפוש קצרצר בשדה, שנועד בעיקר להשקיט את מצפונו של אביאל, לא חשף את האח הצעיר הסורר. לאחריו נקראו עוד כמה קריאות רמות בשמו של צח שלא הניבו תשובה, ולכן החליט אביאל ללמד את אחיו הקטן לקח.

"כן," אמר להם אביאל אחרי רגעים ארוכים, "הילד החוצפן צריך להבין מה זו משמעת, מה היא אחריות, מה זה מוסר עבודה."

זאת לא הייתה הפעם ראשונה שאביאל ניסה ללמד את אחיו הקטן לקח. צח היה תלמיד גרוע, או שאביאל לא היה מורה מוצלח. בפעם הקודמת התעקש אביאל לצאת מהבית בבוקר ולא להמתין לנצח בזמן שצח מתכונן.

אך יחיאל התקשה להבין את הלקח המוסרי שאביאל ניסה להנחיל. הרי בהגיעו מאוחר לשדה חסך הילד העצלן לעצמו שעת עבודה, מחה בפני אחיו הגדול. לעומת זאת, את ההיגיון בהשארתו של צח בשדה הוא הבין. ואף על פי כן החל לדאוג, ומה אם צח לא נרדם? או שנרדם ויתעורר עם רדת הלילה? הוא בחן את צרור האוכל הנטוש של אחיו שנשא בידו. לסורר הקטן לא נשאר מזון. יתרה מזאת, כיצד יוכל לעמוד מול המבט הדואג של אמא? אמם לא תתקומם על אביאל, מודעת היטב למעמדו, ולכך שיהיה זה בלתי אפשרי להדיחו מתפקיד אב המשפחה בזמן שאבא לא נמצא, עירא, אחיו התאום של צח, היה צעיר מדי, כך שהוא עצמו יהיה הקורבן שעתיד להיות מוקרב על מזבח הרמת קולה של אמא.

"האוכל שלו פה," הגביה יחיאל את תיק הצד של צח, אך אביאל לא התרשם יתר על המידה.

"אף אחד לא מת מחצי יום ללא אוכל, הרעב רק יזרז אותו להגיע הביתה." הפטיר.

"אתה הרי יודע שברגע שניכנס הביתה, אבא ישלח אותנו להביא אותו מהשדה," מחה יחיאל, מתחיל לאבד את סבלנותו.

"אבא לא בבית, הוא יחזור מאוחר, וגם אם היה בבית הוא לעולם לא היה שולח אותנו לחפש את צח." אביאל הרים מעט את הטון, משווה לקולו נימה סמכותית, "הילד הזה חסר תקנה, ובגילו הוא כבר אמור לקחת אחריות."

"אבא ישלח אותנו, ואני לא יוצא שוב לשדה. אתה תלך ותביא אותו אם צריך." רטן יחיאל.

"אף אחד לא יחזור הלילה להביא את הילד." פסק אביאל.

"נחיה ונראה."

עירא צעד באי נוחות בעקבות שני אחיו הגדולים. הוא דווקא קיווה שאבא כן יחזיר אותם לשדה לחפש את אחיו התאום. הם הפקירו אותו. הוא הפקיר אותו. מוצף ברגשות אשם הגניב מבט לאחוריו, מקווה לראות את צח רץ אליהם מחוסר נשימה, רעב, למוד מוסר ולקח.

"אבא שוב לא יהיה בבית הערב?" שאל יחיאל בחשש.

האחים ידעו שעל אביהם להיות נוכח, שוב, בעוד אחת מן האספות המיותרות של מועצת הכפר. הם לא ידעו בדיוק מה תפקידו באספות הללו, אבל ידעו שהאב לא אוהב אותן. "ככל שידברו פחות, כך יהיו פחות צרות," היה מסנן בכל פעם שחזר מן ההתכנסויות הללו.

הפעם הייתה האספה שונה. כולם חשו בטון הדיבור המודאג ובפרצופו המוטרד של אביהם לפני שיצאו לשדה. משהו היה לא כשורה. משהו הטריד את אבא, ואת אבא כלל לא היה קל להטריד.

"שאלתי אם אבא לא יחזור הערב הביתה," חזר יחיאל על השאלה.

אביאל לא ענה.

האחים הגיעו לכפר עוד לפני השקיעה ותקוותיו של עירא נגוזו, צעדיו של צח לא נראו באופק. כבכל יום בשעה הזאת החלו חוזרות משפחות נוספות מן השדות לבתיהן, וברחובות הכפר נראו אנשים מדברים זה עם זה על היום שעבר, על גידולי החיטה, הצאן, בית הבד, היקב ועוד. היה זה יכול להיות עוד יום חול נוסף, אלמלא ההרגשה המוזרה שקיננה באחים, בכל אחד מהם. משהו היה לא כשורה.

יותר מדי אנשים בחוץ לקראת הערב, חשב אביאל. יחיאל הביט בעצבנות גוברת אנה ואנה, שותף להרהוריו של אחיו הגדול. המצב לא היה לרוחו. מה שחשבו תחילה לשיחות חולין שבשגרה, התבררו כלחשושים עצבניים ככל שהתקרבו לטווח שמיעה. משהו היה לא כשורה.

אביאל עצר בפתאומיות, עירא ויחיאל נעמדו לצידו והביטו בתימהון ברומח הניצב נעוץ בקרקע כמה אמות לפניהם, ודגל מתנוסס בראשו. צורת האריה הרקומה על הדגל הלכה והתחדדה ככל שהתקדמו.

"שבט יהודה," סינן יחיאל מתקדם בצעדים מדודים לכידון המאורך. משהתקרב העביר את ידו מעלה ומטה על המוט הארוך, ליטף אותו בזהירות, חש בידו את מגע העץ המשויף.

אביאל הביט סביב בעצבנות ואז טפח ליחיאל על כתפו, מסב את תשומת ליבו לדמות שניצבה בסמוך. הרומח לא היה הפקר. סוס גדול נקשר לאחת הגדרות לא הרחק מהם, ואפשר היה לזהות את סמל האריה על האוכף אף באור דמדומיה האחרונים של השמש, שהעניק לרעמת האריה גוון מוזהב. שני סוסים נוספים עמדו בהמשך הדרך לכיוון מרכז הכפר, ועל שלושה בתים התנופפו בגאון דגלי שבט יהודה. חיילים אחדים ממשמר המלך הסתובבו בין בתי הכפר, ולרגע דמה כפר צמרים לשטח הכבוש בידי צבא זר.

"היי," נשמע קול מאחוריהם. אביאל ועירא הסתובבו באיטיות כמו חששו להפנות את גבם לרומח המסוכן. יחיאל לא זע ממקומו ולפת את ניצב הרומח, הידק את ידו הימנית סביב הניצב עד שהלבינו מפרקי אצבעותיו.

"תזיזו את עצמכם מהרומח, חבורת אווילים! לקחתם אותו מהסוס ותקעתם אותו פה, אה?! זוזו מפה! קדימה!" זעק לעברם חייל ממשמר המלך בעודו מנופף בידיו בעצבנות. הוא היה גבוה בראש מאביאל, שריון עור נקשר סביב חזהו, מבליט את כרסו הגדולה שבצבצה בין השריון לבין מכנסיו. זקן שחור מדובלל ופרוע עיטר את פרצופו, ועל ראשו נחה קסדת עור שכיסתה אך מחצית מראשו המקריח, יוצבה בעוקם על ראשו ונתמכה באוזנו. אביאל ועירא זזו לאחוריהם, הוא היה גדול כשלושת הנערים גם יחד.

יחיאל ניצב בגבו לחייל ולא זע ממקומו. הוא כיווץ את ידו בחוזקה סביב מוט הרומח הארוך.

עירא היה בטוח שאלמלא תפס אביאל את יחיאל בצווארו ומשכו משם, ייתכן והיה מרים את הרומח ומנקב את בטנו של החייל.

"מה, אתה חירש?" עקר החייל את הרומח ממקומו והביט ביחיאל בזעם.

"לא," חשק יחיאל את שיניו.

החייל הרים גבה מופתע, האם החוצפן הקטן העז לענות לו?

"מה אתם עושים פה?" שאל יחיאל והישיר מבט לחייל, ללא מורא.

אביאל ועירא בלעו את רוקם. הדרך שבה שאל יחיאל את השאלה נשמעה יותר כמו ציווי או דרישה.

"היי," קרא החייל משתיק את השלושה, "אני פה שואל את השאלות!" אף אחד מעולם לא הציב בפני אחיפול, נצר למשפחת לוחמי בית דוד, שאלת חקירה, "אתם רוצים לפגוע בכבודו של אחיפול הלוחם הדגול?!"

עירא ואביאל הנידו ראשם בשלילה, בעוד יחיאל המשיך לנעוץ את מבטו באחיפול.

מצחו של החייל נחרש קמטים בעודו מתלבט אם להגיב לצעיר הנמהר שמולו וכיצד לעשות זאת. לבסוף החליט להבליג.

"אנחנו במרדף אחרי בוגד..." אמר בנימה סמכותית, "לא ראיתם אותו במקרה מסתובב פה, אה?"

שלושת הנערים הביטו זה בזה. בוגד. הם הבינו את משמעות האישום, מוות.

"בוגד?" חזר עירא על דבריו בהיסוס, והפתיע את יחיאל ואביאל שידעו כי הילד דיבר לעיתים רחוקות. אחיפול, לעומתם, לא נראה מתרגש מן המעמד.

"בוגד." חזר על דבריו בהחלטיות סמכותית, "יותר נכון... מורד... מרים יד במלך."

אביאל ועירא מיהרו להניד ראשיהם בשלילה ומלמלו הכחשות גורפות. הם הבינו שעליהם לסיים את המפגש עם החייל ולמהר הביתה. יחיאל נותר דומם, נועץ מבט מלא שנאה בחייל שהתנשא לפניו, נציג שבט יהודה.

"שלוט בעצמך," סינן אביאל מקמץ את שפתיו ותוקע מרפק בצלעותיו של אחיו הצעיר, "אתה עוד תסבך אותנו."

"התקופה שבה חייל יהודאי פונה אליי בלשון מצווה נגמרה. לא עוד." לחש יחיאל חזרה בלחישה רמה ולא זהירה, שגרמה לשני אחיו להחסיר פעימה.

אחיפול הפנה את הרומח לכיוון צפון, והחמיץ את השיחה הקצרה בין האחים. "אנחנו יודעים שהוא ברח צפונה. אולי מחפש מקלט אצל אחיו בשבטי הצפון. בכל אופן, לא באנו לעשות צרות. אנחנו כאן בשם המלך. ואם תראו את הבוגד עליכם לדווח מייד אליי," טפח על חזהו. "קוראים לי אחיפול, נצר למשפחת לוחמים בבית דוד. אבא שלי היה שומר אישי של שלמה המלך ו..." אחיפול עצר את עצמו, הרי שלושת עמי הארצות האלה אינם יודעים להבחין בין לוחם לאיכר, "בכל אופן היזהרו, ואם תראו משהו תדווחו מייד."

יחיאל ועירא הנהנו, מניחים שהם משוחררים לדרכם, והסתובבו ללכת כשיחיאל קרא פתאום, "איך אמרת שקוראים לו?"

החייל נראה משועשע מן השאלה. "הו... הבוגד... הוא מוכר מאוד בקרב שבטי הצפון. כמעט מלך בפני עצמו, כנראה לא הסתפק בחצי המלכות," אמר בלגלוג.

שלושתם החליפו מבטים רבי משמעות, לא היה צורך לומר להם את השם.

פרק ג'

"ירובעם, אמרת?" חזר צח על השם ששמע במעורפל, מוודא שאכן שמע נכונה. הצמא הציק לו והוא התקשה לסדר את מחשבותיו. עיניו של בעל הגלימה והמבט החודר ערערו את שיווי משקלו, הוא היה מסוחרר והרגיש שבעוד רגע עלול לאבד את הכרתו.

ירובעם ירד מסוסו והתקדם לעבר השניים.

הזקן חייב לשמוע מזה, חשב צח. הוא לא יאמין לי. אני חייב לחזור לספר לו. דמיונו צייר את הזקן משתנק כשכוס החרס בידו, יורק מפיו את רביעית התה שלגם, נוהם עליו בין שיעול לשיעול, לא ייתכן! לא ייתכן! איך לא קראת לי?! אתה כפוי טובה!

והוא, צח, יעמוד שם בביתו של הזקן כמנצח מדושן מעונג, זה אכן יהיה מחזה בלי נשכח.

ירובעם, הרהר צח בשם. הוא הכיר את השם הזה, מהיכן? התאמץ להיזכר, ניסה לאחוז בזיכרון החמקמק. ירובעם, היכן שמע את השם הזה? אם אחיו היו לידו בוודאי היה מקבל מכה הגונה בראשו על חוסר השכלתו. אחיו, משם הוא מכיר את השם. ביטחונו התעצם עם כל פיסת מידע שהצליח לצרף במחשבתו. האחים דברו עליו, נזכר במעורפל. למה אף פעם לא היה מסוגל להיות מרוכז בשיחות המשפחתיות? לרוב נעץ מבט באביו, מחכה לאישור לעזוב את התא המשפחתי ולצאת. כשהאישור המיוחל התעכב, היה מביט בתחינה באִמו והיא באביו. אביו לא מיהר לאשר לצאת מן הבית. הוא לא אהב את העובדה שצח הולך לזקן. הזקן, חשב צח, אני חייב לספר לו.

"השם עימך, גיבור החיל," קרא האיש לירובעם.

העונה לשם ירובעם היה גבוה בחצי ראש מבעל המעיל ובוגר בחצי דור צעיר ממנו, בגדיו היו מאובקים וכתמי זיעה הכתימו את צווארונו. גלימתו, על אף שהייתה מרופטת מחתחתי הדרך, הקרינה חן מלכותי. עיניו היו טרוטות מחוסר שינה. ועם זאת, התנשא האיש בגב זקוף באוכפו, מנהיג את סוסו בתנועות חינניות כמו זה עתה יצא לרכיבת הבוקר.

כמה זמן האיש הזה נע בדרכים? תהה צח.

ירובעם חייך לצח חיוך נעים ופנה לבעל המעיל, "איזו הפתעה לפגוש אותך באמצע שום מקום. אני בטוח שאתה לא יכול להגיד את אותו הדבר," אמר וירד בחן מלכותי מן הסוס.

בעל המעיל חייך. גינוני כבוד מאולצים מנעו מהם להתחבק, והם הסתפקו בלחיצת יד חמה.

"לאן מועדות פניך?" שאל האיש, כמו לא ידע.

"בורח," ענה ירובעם, "נכשלנו. נכשלתי." תיקן את עצמו.

בעל המעיל הנהן בהסכמה וירובעם המשיך, "הלכתי, הלכתי לעשות צדק, להילחם על כבודנו. המצב בבירה הולך ומתדרדר, מחיתי על כבוד השם, על כבוד עמנו."

"השם איתך," עודד אותו בעל המעיל, "אל תשכח מהיכן ברחת ולאן מועדות פניך," ניסה לנחמו, ובתנועה אחת פשט מעליו את המעיל, הציג אותו אל מול פניו של ירובעם.

צח לא חשב שיוכל להיות מופתע יותר מן האירועים שהתרחשו עד כה, אך הפעולות הבאות של בעל המעיל הצליחו לטלטלו.

בכמה משיכות מהירות קרע האיש את המעיל המהודר, שיסע את סמלי השבטים, קרע את המעיל לרצועות, מניח לקרעים לצנוח לארץ כעלי שלכת הנסחפים ברוח. שלושתם צפו בשתיקה בפיסות האריג הקרועות צונחות ברכות על רגבי האדמה, ואז כרע באיטיות בעל המעיל, חפן בידיו מן הקרעים המשוסעים ומסרם לירובעם.

צח הספיק לספור שני קרעים על הקרקע, ועוד עשרה שבעל המעיל מסר לידיו של ירובעם. סמלי השבטים היו מקומטים וחתוכים, חלקם נחו ביד ירובעם וחלקם על הקרקע, לרגע נדמה היה לו שהרוח מתחזקת. הוא הביט סביב, אך השיבולים וצמרות העצים שעמדו ללא תנועה סתרו את הרגשתו.

"קח לך עשרה קרעים," אמר בעל המעיל, "כי כה אמר השם אלוקי ישראל, הנני קורע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים..."

עשרה שבטים, חשב צח נאבק לזכור את שמותיהם, אילו עשרה? הוא הביט בסמלי השבטים שנותרו על הקרקע, אך קרעי המעיל לא תאמו את ציורי השבטים. מתברר שהאיש פשוט קרע את המעיל באופן שרירותי. משם לא תבוא הישועה, חשב לעצמו. הוא ניסה להיזכר בשבטים כולם, ראובן, שמעון, יששכר... בעל המעיל המשיך, וצח נוכח לדעת שכבר החמיץ משפטים שלמים מדבריו בעודו תוהה על הראשונים.

"...ומלכתָּ בכל אשר תאווה נפשך והיית מלך על ישראל."

גופו של צח רעד. המילים הדהדו בתוכו, והיית מלך על ישראל... אבל יש מלך על ישראל, חשב, יש מלך. מלך אדיר, מלך גדול, יש מלך. האם האדם שמולו עתיד להחליף את המלך? הרי בנים רבים יש למלך, אולי הוא אחד הבנים? אם כן, למה הוא בורח? כיצד ייתכן הדבר? צח לא הצליח להתרכז, נתון בסערת הרגשות שפקדה אותו החמיץ שוב את המשך דבריו של האיש. מילים וחצאי מילים חלפו בפניו כרוחות המורגשות, אך אינן ניתנות לאחיזה.

"...אך לא כל הימים," סיים בעל המעיל את דבריו.

ירובעם עמד אל מול האיש, ושניהם הביטו במעיל הקרוע לשנים-עשר פלגיו. הוא בחן את הקרעים.

"עם מי הנער?" שאל ירובעם. צח עצר את נשמתו, הם מדברים עליי!

בעל המעיל לא השיב וירובעם המשיך, "המרד כשל, דמי הותר, ואתה ממליך אותי למלך מפי השם?" שאל בקול מתון.

"הינך שואל או קובע עובדה?"

ירובעם חייך בשעה שתחב את הקרעים באוכף הסוס, "משימה גדולה נתת לי, אעמוד בה בכבוד. לא אאכזב אותך ואת אלוקיך, בשם השם נעשה ונצליח."

הנביא קרב אל ירובעם ושניהם התחבקו, סוף-סוף.

"איך הדברים יצאו אל הפועל?" שאל ירובעם.

"בבוא העת נדע. אתה נדרש למהר, משמר המלך כבר נפרס לרוחב הממלכה. הסוס שלך עייף, הוא לא יחזיק מעמד זמן רב."

"אכן," הסכים ירובעם, "כמעט הרגתי אותו בדהירה המטורפת."

"לך עם צח," אמר בעל המעיל ושניהם קבעו בו את מבטם.

אני?! צח היה המום. מסתבר שתפקידו כצופה מן הצד הסתיים, והגיע העת לקחת חלק במחזה. האם האיש תיכנן זאת או ששלף את הפתרון, מאלתר כאחד האדם?

"זהו צח בן אביחיל," הציג ברשמיות הנביא את צח בפני ירובעם, כמו זה עתה עלה על הבימה, "מכפר צמרים הקרוב. תחליף את הסוס בכפר ותמשיך בדרכך." בעל המעיל טיפס על חמורו, "השם איתך, ירובעם, חזק ואמץ."

"כדאי שתיזהר, לחצת כרגע את היד של מורד במלכות, זה הופך אותך למבוקש לא פחות," אמר ירובעם בחצי חיוך.

"הסר דאגה מליבך, אגיע לשילה עוד לפני השקיעה," אמר וסובב את החמור, רכב לאיטו והתרחק לעבר השמש השוקעת.

צח צפה בו בהשתאות. המרחק לשילה הוא כחמש פרסאות, כמעט חצי יום הליכה. לא נראה שהאיש ממהר. ויתרה מזאת, היכן הוא חושב שירובעם עתיד להחליף את הסוס? בכפר צמרים לא היו סוסים, הרבה כבשים היו בו, מעט שוורים חורשים וחמורים, אך לא סוסים, ובטח שלא חזקים וגבוהים כסוסו של ירובעם.

"נעים מאוד, ירובעם," הושיט ירובעם את ידו.

"אהה," ננער צח ממחשבותיו, מביט באיש כרואה אותו לראשונה. אדם גבוה ומרשים. חתחתי הדרך כשלו בניסיון לפרוע את שערו השחור מלא הברק. זקנו שחור, קצר, מעוצב ומסודר כאחד הגבירים. בגדיו, גם אם מוכתמים ומאובקים, היו בגדי מלכות. תווי פניו, למרות חוסר השינה, היו קשים ונאים כאחד. חרב מעוצבת נחה על ירכו השמאלית, והוא חייך בחן.

"המלך," הדביק ירובעם את הכינוי המשמעותי לשמו, "מתברר. גם אני כנראה אצטרך להתרגל לתואר, אבל שמעת מה האיש אמר," הוא דילג בקלילות אל מעל הסוס והושיט שוב את ידו לצח, "בוא ועלה, שמעת מה הנביא אמר, אנחנו צריכים ללכת לכפר הזה שלך."

צח לא ענה, משתאה הביט בסוס הגדול שעליו רכב האיש. זיעה רטובה ולבנה ניגרה מעל פרוותו, ראשו היה מורכן מעט והוא השמיע קול אנקה כשירובעם הנהיג את רסנו. הסוס יקרוס בכל רגע, פלא אם יגיע לצמרים. והחרב. צח ראה חרב פעם אחת בחייו, תלויה בביתו של חמיאל, ראש הכפר, מונחת על גבי הקיר ומשמשת יותר כקישוט מאשר פריט לבוש.

ירובעם מיקם את עצמו על האוכף והותיר מקום לצח, ידו עדיין הייתה מושטת, מצפה לסייע לצח לעלות על גב הסוס. הוא זע באי נחת עקב השתהותו של צח, הזמן לא שיחק לטובתו.

"בוא, ילד, אנחנו חייבים לזוז, כדאי שנגיע לפני החשכה."

החשכה. צח הביט מערבה, נימתה האחרונה של השמש התכסתה גם היא מעבר לאופק, מושכת בעקבותיה את אחרית האור שנותרה. צח עדיין לא נע. ראשו היה סחרחר וראייתו הטשטשה, דמותו של ירובעם התפצלה לשניים. ירובעם, הוא שמע את השם הזה בעבר, היכן? היה זה שם מוכר. הוא שמע אותו, אחיו דיברו עליו, על אותו ירובעם. מתי זה היה? סביב שולחן האוכל? כן, שירה אחותו כעסה על משהו ואביאל הקשיב. יחיאל היה משולהב ודיבר ודיבר, על מה? צח לא רצה להרפות מקצה הזיכרון שעלה בראשו. היה זה בזמן שיחיאל חזר מירושלים, בה פגש את אותו ירובעם. צח ניסה להיזכר אך התשישות הכבידה עליו, הרעב צבט בבטנו. שנתיים. היה זה לפני שנתיים כשהזכיר יחיאל את שמו לראשונה, מאז שמע עוד את השם, אך התקשה להיזכר באיזה הקשר. לפני שנתיים חזר יחיאל מירושלים, מה הוא סיפר על אותו ירובעם? האם זהו האיש המורד במלך, זה המושיט לו כרגע את ידו? לחצת כרגע יד של מורד במלכות, טען ירובעם כלפי בעל המעיל ועכשיו הוא מושיט לי את אותה היד. למה הזכיר אותו יחיאל כשחזר מירושלים?

ירובעם רכן לעבר צח ואחז בכתפו. צח ניסה לחמוק מן היד שתגזור את גורלו כמורד במלכות, אך כוחותיו נטשו אותו, ראשו הסתחרר.

"חייבים לזוז, ילד," אמר ירובעם, וצח רק הביט בו בעיניים טרוטות. "באיזה כיוון הכפר שלך?"

בקושי רב הרים צח את ידו, מצביע על חלקת השדה ועל הכיוון הכללי של כפר צמרים, "מים," הספיק ללחוש רגע לפני שהערפול לפת את תודעתו.