בנו של הספר

1

איגור שוחה. טוב, שוחה זאת לא בדיוק המילה הנכונה, הוא בכלל לא יודע מהי שחיית חזה או חתירה. נראה שאף־אחד לא הצליח אי־פעם ללמד אותו לשחות. הוא מתקדם במים הרדודים הפושרים, מנסה לפסוע ונראה כמי ששוב ושוב מופתע מקשיי ההליכה במים לעומת ההליכה שמחוץ להם. הוא קורס וצולל ובולע מי כלור כי שכח לסגור את הפה. הוא משתנק ומגהק, פולט מדי פעם צעקה. האישה בבגד הים הכתום בוהק צועקת לו בחזרה: "איגור! לא לצעוק!" האישה השנייה, זאת עם בגד הים הפרחוני, מרככת ואומרת: "לסגור את הפה, איגור. אם אתה שוקע במים אתה צריך לסגור את הפה." תפקיד שתי הנשים הוא להשגיח שאף־אחד לא יטבע.

איגור אינו היחיד בבריכה. יש גם אחרים. חלקם יודעים לשחות, אפילו שוחים בריכות. אחת מהם מרכיבה משקפת שחייה וכל פעם שראשה נרטב היא תולשת את המשקפת מראשה, נושפת עליה כדי לנסות לייבש אותה ומחזירה. היא שוחה בריכוז הלוך ושוב, כולם מפנים לה את הדרך. כולם מלבד איגור. איגור נוגע בה, תופס לה ברגליים, מנסה לקחת לה את המשקפת. אולי הוא חושב שבעזרתה יצליח גם הוא לשחות. "איגור!" צועקת האישה חמורת הסבר. "תעזוב כבר את מליסה! תניח לה!" השמש זורחת בחוץ, בבריכה מוארת כמעט כמו בצד השני של חלונות הענק. אולי קיץ עכשיו, אולי חורף. איגור לא באמת יודע. עוד מעט, כשייצא החוצה, ירגיש אם חם או קר. עצים עירומים או עצים עם עלווה, הם לא עוזרים לו להבדיל בין העונות. איגור הוא המבוגר שבחבורה. הוא בחור שרירי וחסון, כמעט גבר. לא רואים עליו. אם הייתם נתקלים בו ברחוב הייתם חושבים לעצמכם: חתיך. בגד הים שלו בצבע תכלת, שיערו שחור, גוון עורו שחום מעט. שני נערים, שהיו יכולים להיות אחים, דופקים לו מצופי בננה על הראש. האחד מחקה את מעשי השני, כמו תאומים. לפעמים איגור מגיב, לרוב לא. "בּוּהווווּ," הוא אומר.

2

"הֶני! לא יכול להיות שאתה לא זוכר את הֶני! אתה בכלל מקשיב לי כשאני מספרת לך דברים? לא נראה לי, ממש לא. אף־פעם לא הקשבת לי, תמיד עושה מה שבא לך. זה בגלל שגדלת בלי אבא? בגלל שאימא שלך גידלה אותך לבד? אתה יודע טוב מאוד שכל שבוע אני שוחה עם המוגבלים האלה. שנים! לא שיש בזה כסף, אבל אני גם לא עושה את זה בשביל הכסף. אתה יודע את זה, נכון? ואני לא עושה את זה לבד, אי־אפשר לבד, צריך לשמור על כולם כי אם לא שמים לב תוך שנייה אחד טובע. אמרתי לשחות, אבל זה לא באמת לשחות, הם בכלל לא יודעים לשחות. הם קופצים קצת במים, זזים מפה לשם, תופסים משהו צף ונתלים עליו. אתה מכיר את המקום! אתה שוחה שם פעמיים בשבוע! זאת בריכה בגובה מטר ועשרים. ותהיה בטוח שאפשר לטבוע גם בבריכה של מטר ועשרים! בגלל זה אנחנו תמיד, אבל תמיד, שתיים. הֶני ואני. אבל עכשיו הֶני נעלמה. טוב, לא בדיוק נעלמה, אני יודעת שהיא באיים הקנריים עם החבר החדש שלה, קבלן, עובד רק בשחור, טיפוס כזה עם שרשראות זהב, גוף שזוף, קרחת ושן שבורה שהוא בכוונה לא מתקן. ככה פתאום היא נעלמה לי ועכשיו היא שולחת לי הודעת ווטסאפ שאולי תישאר עוד כמה ימים. היא כותבת: 'קוֹ ואני נורא נהנים כאן.' אף מילה על הבריכה, אפילו לא תירוץ. כל יום הם שוחים להם שם בכיף בבריכה ולפני ארוחת הערב שותים כמה כוסות יין רוזה. זה מה שהיא כותבת. סימון? אתה מקשיב לי? אתה שומע מה אני אומרת? היא הוסיפה תמונה של שתי כוסות רוזה, זאת אומרת שגם הקבלן שותה רוזה, הוא בטח לא שלח את התמונה הזאת לחברים שלו. בים הם לא שוחים, קר מדי. והלילות שלהם כאלה נהדרים, היא מספרת, אבל על זה אני אפילו לא רוצה לחשוב. אני מקווה שהיא קנתה בגד ים חדש, כי הדבר הפרחוני הזה שהיא תמיד לובשת פשוט מביך, אבל פה זה לא נורא כי רק המוגבלים ואני רואים אותו. אופס, סליחה, לא יפה, לא אומרים מוגבלים. אני לא כל־כך יודעת מה כן אומרים, אבל לא חשוב, זה בינינו. בכל מקרה, אתה שומע? אני צריכה אותך. אתה חייב לעזור לי. אני לא יכולה ללוות אותם לבד, כי תוך רגע מישהו טובע. ואני יודעת שאתה שׂם את השלט "סגור" הרבה פעמים. אתה יותר 'סגור' מ'פתוח'. כן, אני יודעת, אני שומעת שמועות, ואני גם יודעת שלא באמת כתוב על השלט פתוח וסגור, אבל לא בא לי לדבר צרפתית בטלפון. למה אתה עושה את זה? למה אתה לא עובד כל היום? אתה לא צריך את הכסף? האמת היא שהייתי מעדיפה שתגיד לי שאין לך זמן לעזור לי, שאתה עובד כל הזמן. ומה סבא שלך אומר על זה? הוא לא מתעצבן כשהוא עובר ליד המספרה וכל הזמן רואה את השלט 'סגור' תלוי על הדלת? המסכן. תעבוד, בשבילו. אתה חייב לו. אתה מבין? אבל לא, אתה לא מבין, ובגלל זה אני מבקשת שתעזור לי. אתה חייב לעזור לי, אתה שומע? אחרת, אם איזה מוגבל יטבע זה יהיה על מצפונך. שמעת? אתה לא יכול לעשות לי את זה! הם כבר שבועיים לא שחו כי במרץ יש תמיד חופשת אביב, ואז כשהם חוזרים לבריכה הם משתוללים."

3

Chez Jean. זה מה שכתוב על חלון הראווה הגדול. לסבא של סימון קוראים יאן בגלל זה. לסבא יאן היו גם לקוחות נשים, לסימון אין כמעט. הוא לא עושה פרמננט ולא תסרוקת גלים. הוא מספר ומגלח, כאשר גילוח פירושו היום לרוב עיצוב זקָנים. המספרה עדיין נראית בדיוק כפי שנראתה בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשסבא שלו שינה את שמה מ־Barbier Jan ל־Chez Jean,‏1 כי ממש בפינה, ובפינה הבאה אחריה, נפתחו שתי מסעדות ביסטרו עם שמות צרפתיים ועם בקבוקי יין בסלי נצרים משתלשלים מהתקרה. כיסאות תספורת עשויים עור עם משענות ראש, מסעדי ידיים ורגליים מכרום. כל הקירות מכוסים בכרזות פרסומת ישנות. על המדף יש עוד אפילו בקבוקי מי קולון "בּוֹלדוֹאוּט", ומי שיער מעץ הלִבנה ("תמצית לִבנה לשיער, עובד נהדר"). יש גם שידה שכתוב עליה פְרִיקְשֵׁן. בשידה בקבוקונים עם משחות ריחניות ל"עיסוי קרקפת בניחוח לפי בחירתך". ניחוחות מיושנים, מסורת ישנה, אבל סימון עדיין מציע עיסוי לקרקפת ולא חסרים אנשים שמעוניינים בו, או יותר נכון: מעוניינים בו שוב. רק צריך להציע. אחרי חיפושים רבים הוא מצא ספָּק בצרפת. על השלט שתלוי על הדלת לא כתוב "סגור" או "פתוח" בהולנדית, אלא Fermé ו־Ouvert.

סבו בא פעם בחודש לתספורת ותגלחת. הוא הלקוח היחיד אז, כי סימון מקדיש לו זמן רב. יאן הוריש לו הכול, אם המילה הורשה בכלל הולמת, הוא הרי לא מת. יאן בן שמונים ושמונה ויש לו רעמת שיער מרשימה. סימון דואג שחוץ מגבות וריסים, לא יהיה לו שיער על הפנים. הוא מסיר בשימת לב את השערות מהאף והאוזניים. יאן נראה מטופח מאוד ולטענתו הזקנות בבית האבות שבו הוא מתגורר עוגבות עליו. "זקנות? צעירות ממני בעשרים שנה!" הוא אומר. סימון לא מאמין לו. אבל זה לא משנה. בשאר הימים יאן מתגלח בכוחות עצמו והוא מקפיד לא להותיר זיפים על עור הצוואר המדולדל. בגדיו נקיים וכשסימון מציע לו פְרִיקְשֵׁן לסיום, הוא בוחר תמיד באותו ניחוח. הניחוח נקרא מוּגֶה, ניחוח נשי, אבל הוא הולם אותו. הוא בעצמו היה מציע ללקוחות עיסוי קרקפת ומשמח אותו שסימון חידש את המנהג. "אבל אל תשכח לגבות מהם אקסטרה, כן?" הוא אומר, "באף מספרה כבר לא עושים את זה." וכך סימון עושה, בתקווה שזה ירוקן את המספרה, אבל הלקוחות שמחים לשלם.

מעל המספרה ישנן שתי קומות נוספות. שם סימון גר. הכול שייך לו ומשולם. הדבר הראשון שעשה היה להרוס במו ידיו את הקיר, לא קיר תומך, בין המטבח לסלון. כך לאט־לאט הפך את בית סבו וסבתו לשלו. אין שום הכרח לשים את השלט על הצד של ה"פתוח" כל היום. הוא הניח שלא היה נמצא שם לוּ אביו היה עדיין בחיים. ב־27 במרץ 1977 עלה אביו על המטוס הלא נכון. מטוס לא נכון שהתרסק על האי הלא נכון. בדיוק כמו הֶני - הוא נסע פתאום לחופשה. בגפו. כך, לפחות, חשבה אִמו של סימון. סימון עדיין לא נולד, יכול להיות שאביו אפילו לא ידע שהוא עומד להיוולד. סימון נולד ב־4 בספטמבר 1977 ובייחוד בגלל מות אביו יועד להיות ספר. והוא, מה אכפת לו.

4 

שלוש פעמים בשבוע, בשש וחצי בבוקר, הוא סוגר אחריו את דלת המספרה ורוכב על אופניו לבריכת השחייה, שם הוא שוחה משבע עד שמונה. שעה שלמה, בלי הפסקות. תמיד רגוע בבריכה והוא שוחה בין השחיינים השותקים. דממה, אף־אחד לא בא לשם כדי לקשור שיחה או להתרועע. רק קולות המים הנחבטים בדפנות הבריכה נשמעים, לפעמים נשמע רדיו מרחוק. האנשים אך ורק שוחים, בזעף עיקש לפעמים. הוא אינו קושר שיחה עם איש. רק במקלחות, אחרי השחייה, הוא מהנהן לשלום לפרצופים המוכּרים, אלה שתמיד שם. הם מהנהנים בחזרה. באופן טבעי, יש ביניהם כאלה שהוא אוהב לצפות בהם. הם לא יודעים שהוא ספר, איש אינו מעלה על דעתו לבוא להסתפר או להתגלח אצלו. גם הוא אינו יודע דבר על עיסוקיהם, מלבד המציל, כי הוא המציל.

(על קירות חדר השינה שלו תלויים פוסטרים של שחיינים. אלכסנדר פופוב, מאט ביונדי, מארק ספיץ. הוא הביא אותם אִתו מבית ילדותו. ספיץ הוא לא מהדור שלו, אבל סימון חשב שהוא בחור נאה ורק אחר־כך הבין שהוא נראה כמו כוכב פורנו משנות השבעים. כמעט אף־פעם לא נכנס מישהו לחדר השינה שלו, לכן הביא אִתו את הפוסטרים לחדר ילדותו ותלה אותם פה.)

כיום הוא שוחה להנאתו ותו לא, אבל לפנים היה מתאמן יום־יום, באותה בריכת השחייה. הוא השתתף בתחרויות, גם ניצח מדי פעם, אבל לימים התברר שניצחון, בדרך כזו או אחרת, לא מתאים לו. הייתה לו היכולת, אבל לא כשרצה או כשהזדקק לה. ואם אתה שואף להיות אלוף הולנד, או להשיג תוצאות דומות לאלה של פופוב - זאת בעיה. אזרביג'אני דקר את פופוב בבטן רגע אחרי המשחקים האולימפיים של 1996. זה קרה ליד הדוכן של האזרביג'אני בשוק במוסקבה, בשעה שנקלעו לוויכוח. הוא כמעט מת. סכין בבטן, הבטן הכי יפה אי־פעם, יותר משל כל השחיינים. לסימון לקח שנים עד שהגיע לרמת השחייה שיש לו היום. במשך שנים קילל את עצמו, לא הבין מה הוא עושה בבריכת כלור אם זה לא משרת שום מטרה. היום זה לא מפריע לו, הוא שוחה למען השחייה והוא שמח שמעולם לא ויתר.

אגב, לו עצמו אין הרבה שיער. אחת לשבועיים הוא מכוון את מכונת התספורת לדרגה 0.5 ומסיים אחת־עשרה דקות אחר־כך. זה לא נוח, הרבה פחות נוח מלגלח או לספר אדם אחר. כשמספרים מישהו אחר יש מראָה ויש ראש אמיתי. לו יש רק ראש במראה.