מאסורה למותרת

פתיחה

מי כמוני יודע כי כל עונג שבעולם אינו אלא כמיהה שנולדה על ברכי האיסור. שהרי לא ייתכן לו לאדם לדעת טעם גן עדן, אלא אם כן ניצב קודם לכן בפתחו של גיהינום. ואנוכי, ברוב פזיזותי, נטיתי אחרי לבי, ושפתיי נגעו בשפתיה של מי שאינה שלי, או שמא נאמר, אינה שלי לפי חוקי שמים, אך בלבבי, כבר נכתבו לה כתובה ונאמרו לה שבע ברכות. ואילו אותה שעה עצמה, נכתבה ונחתמה, לבל תימחה מלוח זכרוני. ואף אם יחלפו בי כל רוחות העולם, לא ימחה טעמה מפי, ולא תתפוגג חמימותה מידיי. לילה היה, רוח קלה נדדה על פני השדות, והלב לא ידע גבוליו. כך עמדנו שנינו, כותבים את חטאינו באותיות של גוף ונפש, שומעים את רחשי ההלכה מנופפים מעלינו, ככנפיים המנסות להצל, אך אנו, כל אשר ביקשנו, היה מעט שמש. ולא אמרתי בליבי: מנין באתי ולאן אני הולך? ולא שאלתי את עצמי אם ייזכר הדבר הזה ביום הדין. רק ידי נגעה בלחייה, ועולם שלם נברא באותו רגע, עולם שאינו מן העולם הזה. ואף כי ידעתי כי אין טהרה במה שנעשה, עדיין היה לבי מבקש למצוא היתר למעשה שנעשה בלא היתר. כי הלוא כך דרכו של אדם, משעה שנכשל, אין הוא ממהר לבקש תשובה, אלא פונה אל מלומדים שבעולם ומבקש הסכמות.

אך שתקה ההלכה ולא באה בברכתה. ורק לאחר אותו הלילה, החלו הגבולות להתוות את עצמם מחדש, רוקעים עצמם כעמודי שיש בתודעתי: אסור! אסור! אסור! ואין בעולם תלמיד חכם שיוכל ללמדני, כי מים גנובים אכן מתוקים, אך כוחם יפה כל עוד הם נגנבים. ואף כי ביקשתי להשקיט את מצפוני, לא פסקו מחשבותיי מלרדוף אותי. אילו היה בי די כוח, הייתי נושא רגליי אל מקום שאין בו דין ואין בו דיין, אך אדם נושא את עצמו עימו, ואין אדם נמלט מידי עצמו. וכך עמדתי, לוחש תפילה שקטה, כמעט תחנונים: ריבונו של עולם, היש דרך למחוק את הדיבר השביעי? אך ראה זה פלא, לא הספיקו ימים רבים לחלוף, וכבר באו ידיעות ממקום רחוק, ובשורה כבירה בפיהן. אמרו חכמים: כל שאסור מדין, אפשר שיהיה מותר ברגע אחד. ואין הכוונה ברגע של תשובה, אלא ברגע של פיסת נייר הנחתמת בבית דין של מעלה או מטה. ושוב נעמדתי, וליבי הולם בי, כי אותה שאהבתי, שנאסרה עליי באזיקים של הלכה, הפכה לפתע למותרת לי, ואיש לא יוכל לומר עוד דבר.

ומי היה מאמין, כי אין סיפור של אהבה שהוא פשוט, וכי גם האושר, אפילו הוא מגיע בהיתר, אינו אלא בן דודו של העצב.

פרק א'

אישה בין שמים לארץ

״יש תקופות שבהן אדם לא יודע אם עליו להמתין או להמשיך הלאה. אבל אולי השאלה האמיתית היא, כמה זמן אפשר להישאר תלוי בין שמים לארץ?״

אם היה מי שיביט בה מרחוק, ודאי היה אומר שאין בה דבר חריג. עוד אישה, עוד אם לילדים, עוד פנים שהשמש שוזפת בבוקר והעייפות מכסה בלילה. אך מי שהיה מביט בה מקרוב, רואה את הבעת עיניה, היה חש שיש בה דבר מה אחר, דבר שאינו ניתן להגדרה, כמו צל שמטיל אור שאיננו.

שנתיים עברו מאז נעלם בעלה. שנתיים שבהן הפכה ממי שהייתה למי שאינה יודעת עוד מיהי. בתחילה קראו לה אשת הנעדר, אחר כך עגונה, מילה שטעמה בפיה מר, כאילו קשרו עליה חבל שאינו מתיר לה לזוז. בתחילה קיוותה, אחר כך התפללה, ואחר כך חדלה גם מזה. לא מרצון, אלא מפני שהתקווה היא מטען כבד, ולא כל אדם מסוגל לשאת אותה שנים רבות.

בבקרים הייתה קמה מוקדם, לא מתוך שמחה אלא מתוך הרגל. מכינה כריכים לילדים, שולחת אותם לבית הספר. "אל תשכח את הסוודר," הייתה אומרת לבנה הקטן. "אל תאחרי לחוג," הייתה מזכירה לבתה הבכורה. אחר כך הייתה סוגרת את הדלת ונשארת לבד בדירה, מרגישה את כובד הקירות שמכבידים עליה כמו גוף נוסף שאינו שלה.

פעם, לפני שנים, הייתה אישה של אש, כך לפחות סיפר לה בעלה כשהיו צעירים. "יש בך אש," היה אומר לה, והיא הייתה צוחקת, לא יודעת אם הוא מתכוון לשבחה או להזהירה. אך השנים, השגרה, הילדים, אפילו אהבתם, כולם דימו את האש ללהבה קטנה שהייתה שם אך לא בערה עוד.

ואז באה ההיעלמות וכיבתה גם את מה שנותר.

בלילה הראשון שבעלה לא ענה להודעות, עוד ניסתה לומר לעצמה שהוא עסוק. בלילה השני דמיינה ששכח את הטלפון. בלילה השלישי כבר הבינה שמשהו אינו כשורה, אך הפחד היה גדול מלהיאמר בקול. בחודש הראשון נשמה על פי לוח הזמנים של הציפייה, מביטה בטלפון בכל שעה עגולה, רואה בדמיונה את דמותו מופיעה מולה ואומרת "נו, נבהלת סתם.״

אחר כך הגיעו הידיעות הלא ברורות. תאונה? ייתכן טביעה? אין סימן חיים, אך אין גם גופה. אחר כך הגיעו הפנים הרכות של אנשים מבית הדין שאמרו מילים יפות, אך בעיניהם ניכר שאין ביכולתם להשיב לה את חייה. ואז, זמן רב אחר כך, הגיע השקט. שקט רע, שקט של אישה שאינה יודעת אם לקרוע קריעה או לכפתר מחדש את שמלתה הישנה. אם לבכות או להמתין. אם להתחיל מחדש או להאמין שלחיים שלה עוד יש המשך.

אבל מי יבין מה עובר עליה? אישה שתוהה אם היא אלמנה או אישה נשואה, אם היא חופשייה או כלואה בין שני עולמות.

ולבסוף היה מה שאינה אומרת בקול. הבדידות. השקט הארוך של הלילות. החיסרון של יד שתאחז בידה. הצורך ההולך וגובר לדעת שוב מהי אהבה.

והיא ידעה, גם אם לא העזה לומר זאת בקול, שאישה אינה בנויה לחיות לבדה, כשם שאין אש יכולה לבעור ללא אוויר. ואם גם בליבה עוד שמרה אמונים, הרי שגופה, נשמתה, ליבה — כולם צעקו דבר אחר.

וביום ההוא, אחרי שנתיים, כשעמדה מול החלון והביטה אל הרחוב, הרגישה לראשונה שאולי, אולי הגיע הזמן לחשוב על התחלה חדשה.

ובאותו הרגע, כשעוד לא ידעה שאינה היא שתבחר, אלא נבחרה לה כבר ההתחלה הבאה.