מהו ים

דֶּגֶל יָרֹק

איור: לי־אור עצמון־פרואין

כֻּלָּם יוֹדְעִים שֶׁ... כְּשֶׁיֵּשׁ דֶּגֶל אָדֹם זֶה בִּגְלַל שֶׁהַיָּם סוֹעֵר, יֵשׁ גַּלִּים גְּבוֹהִים וְלָכֵן רָצוּי וּכְדַאי לְהִזָּהֵר. כֻּלָּם גַּם יוֹדְעִים שֶׁ... כְּשֶׁיֵּשׁ דֶּגֶל שָׁחֹר לֹא נִכְנָסִים. יֵשׁ גַּלִּים עֲנָקִיִּים וְסוֹחֲפִים, יֵשׁ מְעַרְבּוֹלוֹת וּבְעִקָּר סַכָּנָה. לָרֹב דֶּגֶל שָׁחֹר יֵשׁ בְּיָמִים שֶׁל חֹרֶף.

וַאֲנִי? אֲנִי הֲכִי אוֹהֵב דֶּגֶל לָבָן. כְּשֶׁיֵּשׁ דֶּגֶל לָבָן, אֵין גַּלִּים. הַיָּם שָׁקֵט, רָגוּעַ. אֶפְשָׁר לִשְׂחוֹת לָעֲמֻקִּים וְלָצוּף דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת בְּלִי לְהִסָּחֵף לְחוֹפִים סְמוּכִים. אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי שֶׁ... יֵּשׁ גַּם יָמִים שֶׁל דֶּגֶל יָרֹק (וְזֶה לֹא בִּצְחוֹק).

*

יוֹם אֶחָד הָלַכְתִּי לַיָּם וְרָאִיתִי מֵעַל סֻכַּת הַמַּצִּיל דֶּגֶל יָרֹק מִתְנוֹפֵף. הִסְתַּכַּלְתִּי אֶל הַיָּם, הִסְתַּכַּלְתִּי חֲזָרָה אֶל סֻכַּת הַמַּצִּיל וְשׁוּב הִסְתַּכַּלְתִּי אֶל הַיָּם. לֹא הָיוּ גַּלִּים אוֹ מַשֶּׁהוּ מוּזָר כָּזֶה שֶׁל... יָרֹק (לֹא שֶׁיָּדַעְתִּי בְּדִיּוּק מָה זֶה אוֹמֵר). הִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁשׁ, כְּפִי שֶׁקּוֹרֶה לִי כְּשֶׁאֲנִי נִתְקָל בְּמַצָּב לֹא מֻכָּר). רָאִיתִי מֵרָחוֹק עוֹד דֶּגֶל יָרֹק תָּלוּי עַל מוֹט בַּרְזֶל תָּקוּעַ בַּבְּלוֹק (כָּךְ יָדַעְתִּי שֶׁזֹּאת לֹא טָעוּת, כִּי שְׁנֵי דְּגָלִים יְרֻקִּים זֹאת כְּבָר הַצְהָרָה), אָז נִגַּשְׁתִּי לְסֻכַּת הַמַּצִּיל כְּדֵי לְבָרֵר. קְצָת לִפְנֵי הַגָּדֵר שֶׁמַּקִּיפָה אֶת סֻכַּת הַמַּצִּיל יָשְׁבָה אִשָּׁה עַל כִּסֵּא יָם מִתְקַפֵּל, צָבוּעַ בְּפַסִּים שֶׁל כָּחֹל־לָבָן, וּבְיָדָהּ פִּנְקָס וְעֵט. הָיוּ לָהּ שְׂפָתַיִם עָבוֹת וּסְדוּקוֹת, עֵינַיִם כֵּהוֹת, שֵׂעָר חָלָק צָהֹב וְצִפָּרְנַיִם עֲנָקִיּוֹת צְבוּעוֹת בִּתְכֵלֶת. הִיא הִסְתַּכְּלָה בִּי בְּמַבָּט חוֹדֵר וְאָמְרָה:

"יָרֹק אוֹ לִשְׁרֹק?"

"מָה?"

"יָרֹק אוֹ לִשְׁרֹק?"

"לְמָה הַכַּוָּנָה?"

"אַתָּה רוֹאֶה?" הִיא הִצְבִּיעָה עַל הַדֶּגֶל הַיָּרֹק.

"כֵּן! דֶּגֶל יָרֹק! בָּאתִי לִשְׁאֹ..."

"נָכוֹן מְאוֹד!" קָטְעָה אוֹתִי, "אָז תַּחְלִיט: יָרֹק אוֹ שֶׁתִּשְׁרֹק".

"אֵין לִי... יָרֹק".

"אָז תִּשְׁרֹק".

"אֲבָל אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לִשְׁרֹק", בָּלַעְתִּי אֶת הָרֹק.

הָאִשָּׁה לָקְחָה אֶת הָעֵט וְהַפִּנְקָס: "טוֹב, אֲנִי רוֹשֶׁמֶת לְךָ קְנָס!"

"קְנָס?! לִי? מָה? לָמָּה?"

"בְּיָמִים שֶׁל דֶּגֶל יָרֹק אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס לַיָּם רַק אִם יוֹדְעִים לִשְׁרֹק אוֹ בְּבֶגֶד יָם יָרֹק, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בֶּגֶד יָם יָרֹק אוֹ שֶׁהוּא לֹא יוֹדֵעַ לִשְׁרֹק – הוּא מְקַבֵּל קְנָס כַּחֹק!"

הָיִיתִי בְּשׁוֹק. בְּעוֹדִי כִּמְעַט מִתְעַלֵּף, חָלַף לְיָדִי יֶלֶד שׁוֹרֵק. הָאִשָּׁה עִם הַפִּנְקָס חִיְּכָה, כִּוְּצָה אֶת שְׂפָתֶיהָ הֶעָבוֹת וְשָׁרְקָה. הַיֶּלֶד שָׂמַח וְרָץ לַיָּם.

"שְׁרִיקָה הִיא דָּבָר מִדַּבֵּק", אָמְרָה בִּקְרִיצָה וְהוֹסִיפָה, "עַכְשָׁו אֶרְשֹׁם לְךָ קְנָס".

"לֹא. עִצְרִי!" אָמַרְתִּי וְהָאִשָּׁה הִבִּיטָה בִּי בְּעֵינַיִם תּוֹהוֹת.

"תִּרְאִי, אֲנִי... אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לִשְׁרֹק, וְנִגְמְרוּ לִי הַיְּרֻקִּים לָתֵת אוֹ לְהַרְאוֹת... אֲבָל יֵשׁ לִי בַּתִּיק... אֶמְמ... דָּג! דָּג כָּזֶה שֶׁל מִשְׁאָלוֹת. אֲנִי חַיָּב מִיָּד לְשַׁחְרֵר אוֹתוֹ אֶל הַיָּם. וָלֹא – כָּל הַמִּשְׁאָלוֹת יֵלְכוּ לַעֲזָאזֵל, וְזֶה חֲבָל! אַתְּ חַיֶּבֶת לְהָבִין".

מַבָּטָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה הִשְׁתַּנָּה, הִיא הֵבִינָה אֶת הַמִּקְרֶה הַמְּיֻחָד וְאֶת דְּחִיפוּת הַדָּבָר – וְהוֹרִידָה אֶת הַפִּנְקָס וְהָעֵט. הִיא לָקְחָה אֶת הַטֵּלֵפוֹן הַנַּיָּד וְהִתְקַשְּׁרָה לַמְּמֻנֶּה:

"כֵּן. יֵשׁ כָּאן מִקְרֶה. הָאִישׁ מְסַפֵּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּג שֶׁל מִשְׁאָלוֹת לְשַׁחְרֵר. אִם לֹא יְשַׁחְרֵר... כֵּן, כֵּן, אָה... לֹא, לֹא, אֵין יָרֹק, לֹא... גַּם לֹא יוֹדֵעַ לִשְׁרֹק". הָאִשָּׁה שָׁתְקָה לִרְגָעִים אֲרֻכִּים וְהַמְּמֻנֶּה מֵהַצַּד הַשֵּׁנִי צָעַק. הָאִשָּׁה הִנְהֲנָה, הַפַּעַם בְּהַסְכָּמָה וּבְצִפָּרְנֵי תְּכֵלֶת נִתְּקָה.

"מִצְטַעֶרֶת. הַיּוֹם דֶּגֶל יָרֹק. אֵלֶּה הַהוֹרָאוֹת מִלְּמַעְלָה. תַּחֲזֹר עִם מַשֶּׁהוּ יָרֹק אוֹ שֶׁתִּלְמַד לִשְׁרֹק".

הִיא פָּתְחָה אֶת הַפִּנְקָס וְרָשְׁמָה לִי קְנָס, 500 שֶׁקֶל.

"אֲנִי... אֲנִי מֵבִין אֶת הַהוֹרָאוֹת, אֶהְפּ... אֶהְפּ", אָמַרְתִּי בִּנְשִׁימוֹת כְּבֵדוֹת (יָכֹלְתִּי כְּבָר לוֹמַר שֶׁמַּתְחִיל לִהְיוֹת לִי קָשֶׁה לִנְשֹׁם וּלְהִתְרַכֵּז) וְהוֹרַדְתִּי חֻלְצָה.

"אוֹי, אֲדוֹנִי, יֵשׁ לְךָ צַלֶּקֶת! צַלֶּקֶת אֲרֻכָּה!"

"כֵּן. נָכוֹן. נָכוֹן. אֶמְמ... טוֹב, לֹא בְּדִיּוּק... כְּלוֹמַר... זֹאת לֹא בְּדִיּוּק צַלֶּקֶת... אֶהְפּ אֶהְפּ... זֶה יוֹתֵר..."

לְפֶתַע הָאִשָּׁה הִסְתַּכְּלָה בִּי קְפוּאָה, פִּיהָ הָיָה פָּעוּר, עֵינֶיהָ הַכֵּהוֹת בָּלְטוּ וְלֹא מִצְמְצוּ. "אֲנִי הַדָּג". הָאִשָּׁה לֹא אָמְרָה דָּבָר. "אֲנִי הַדָּג. כָּזֶה שֶׁל מִשְׁאָלוֹת. אוּלַי אַתְּ רוֹצָה לְבַקֵּשׁ מִשְׁאָלָה לִפְנֵי שֶׁאֲנִי רָץ לַמַּיִם?"

הָאִשָּׁה נִשְׁאֲרָה קְפוּאָה, אָז כָּתַבְתִּי לָהּ בַּפִּנְקָס:

"אֲנִי מִצְטַעֵר, אֲבָל אֲנִי חַיָּב לָלֶכֶת, וָלֹא הַמִּשְׁאָלוֹת... זֶה יִהְיֶה חֲבָל... אֲנִי מַבְטִיחַ לַחְזֹר לֹא בְּדֶגֶל יָרֹק".

קִפַּצְתִּי עַל הַחוֹל בְּקֶצֶב שֶׁל דָּג חֲצִי נוֹשֵׁם לְכִוּוּן הַיָּם. קָפַצְתִּי מִיָּד לַמַּיִם הָרְדוּדִים וְהִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ בַּחֲלוֹם, כַּמָּה אֹשֶׁר הָיָה לַחְזֹר הַבַּיְתָה!