נדודי נפש

הקדמה

קוראים וקוראות יקרים,

אנו מוּנָעִים על ידי מגוון רגשות, חלומות, תקוות ואכזבות, שאיפה להגשמת אינטרסים אישיים מול רצון להיטיב עם אחרים.

איך כל הקורה בנפשנו מתבטא או מתפרץ אל מול המציאות שבה אנו חיים? ומה נבחר לעשות כשנגיע לצומת דרכים, במצבים שמפתיעים אותנו או טופחים על פנינו?

אשמח להזמינכם לקרוא סיפורים קצרים, נוגעים ללב, מטלטלים, או מעוררים חיוך, המגלים את נבכי נפשן של הדמויות הפועלות בשלבים שונים בחייהן, בין המאוויים והרגשות לבין המציאות היומיומית או המאתגרת שנקרית בדרכן, אם כיחידים, בזוגיות, במשפחה, או במסגרת חברתית כלשהי.

האם ישיגו את המטרות שעליהן חלמו בדרך יצירתית או בשבירת מוסכמות? אולי ייאלצו להתפשר בין הרצוי למצוי, או להשלים עם המציאות? ואם הגשימו רצונן, האם הנפש תסתפק בזה או שתנדוד למחוזות אחרים?

השאלות הללו מעסיקות כל אחד ואחת מאיתנו בכל שלב בחיים, לנוכח נקודות המפנה, המשברים והמהפכים שאנו עוברים.

ייתכן שתיפגשו, תזהו או תזדהו עם דמויות ומצבים מאתגרים דומים במעגל הקרוב או הרחוק, שיעוררו בנפשכם תובנות, רצון לשינוי או סיפוק מההגשמה שזכיתם לעבור.

אני מאחלת לכם קריאה מהנה ומעוררת מחשבה!

*כל הדמויות והסיטואציות בספר זה בדויות — קולאז' של פרי הדמיון ומצבי מציאות שחברו להם יחדיו.

תודות

תודה שלוחה למנחה הספרותית והמחזאית יוספה אבן שושן, שדרך סדנה מרתקת בהנחייתה גיליתי את הקסם והייחודיות שבכתיבת סיפורים קצרים.

תודה לבני משפחתי היקרים על החופש להרהר, לכתוב וליצור, ועל התמיכה בכל מה שקשור להוצאת הספר — ברעיונות, בניסוח, בעיצוב, בטיפים לשיווק ולפרסום, בתמיכה כלכלית ורגשית.

תודה מיוחדת לבתי יעלה, סופרת מוכשרת בפני עצמה, על העריכה המעמיקה של הסיפורים ועצותיה הספרותיות שהאירו את עיני ותרמו לכתיבתי.

תודה לכל התומכים והתומכות שתמכו בנדיבות לב בפרויקט הדסטארט למימון הוצאת הספר, פרויקט שנועד גם למטרת תרומה של ספר זה ועוד מגוון ספרי ילדים, ערכות יצירה ומשחקים, שנתרמו מכל הלב לקהילות המפוּנים מצפון ומדרום, ולמען ילדים בסיכון.

המון תודה ויישר כוח!

מראה סדוקה...

התינוק בכה מאוד.

האישה הצעירה ערסלה אותו בחיקה, חלצה לו שד והוא ינק ברעבתנות.

הוא קרב אליה.

ריח בושם מעושן נדף מגופו, הוא כבר היה רחוץ ולבוש בבגדים חגיגיים ומגוהצים, מחמיץ פנים ומתנועע בתזזיתיות.

גבותיו הרחבות נראו בעיניה כמתקרבות זו לזו במבט חודר ומאיים, ופיו ממלמל במבע כעוס: "נו, את מוכנה?"

עיניה הוצפו בלחלוחית. היה לה המון מה להגיד.

אבל היא שתקה.

"תגידי, את בכוונה עושה את זה?" הוא סינן מילותיו בזעף ומבע פניו הלקה אותה כחטא בלתי נסלח.

"תמיד את חייבת להרוס הכול..."

האישה הצעירה חשה שגופה מתכווץ מעלבון. היא התכנסה בשתיקתה ולא ענתה דבר.

התינוק שוב בכה...

היא הייתה מותשת, ומרוב עייפות גם העדיפה לבלוע את המילים.

"טוב, תלך ראשון, אני אבוא אחר-כך..." פלטה באנחה.

"אחח... למה את לא כמו כולם?" הוא הפטיר במבט זועם וטרק אחריו את הדלת.

היא שמעה את הלמות צעדיו ההולכים והמתרחקים... נותרת ללא מילים, במרוץ ידוע להאיץ בעצמה כדי להקטין את הבושה שמחכה לה שם...

מוזר. פעם, לא מזמן, כשהכירו, היה ביניהם דיבור, היא חשה שאפשר לומר לו הכול, לצחוק בשובבות, להתייפח בזרועותיו, או לגלות סוד שנשאה בליבה.

ובכלל, וזה היה נדמה לה כמו אתמול, היו לו אז זמירות אחרות.

לא פעם ולא פעמיים ציין את הייחודיות שבה — לא דומה הייתה ל'אחרות' שלפניה, כך אמר לה, ודווקא משום כך בחר בה, עטף אותה בחיבוק אוהב ומגן.

איך העולם התהפך...

לעיתים תהתה איך בכלל קורה שאנשים מתהפכים אחרי שהם בטוחים שאת שלהם...

אם זו הייתה רק הצגה מצידם, או משהו שלא רצתה לראות...

היא ידעה שהוא קלט את זה, שהיא טיפוס מיוחד, מין עוף מוזר. כבר אמרו לה לא מעט פעמים. היה לה קשה להתמזג עם כל היתר,

הייתה לה חשיבה אחרת. לעיתים קרובות חשה כמין גז אציל שכזה, אציל ובודד, שלא מתחבר לכלום...

הרשתה לעצמה להניח, שהנה, מצאה מישהו שראה אותה בעיניים אחרות. ולמרות שהוא עצמו לא היה החלום שייחלה בדמיונה, היו בו כמה תכונות שקסמו לה, לחיצת היד החמה, החיוך, הפשטות, והוא הצהיר על רגשותיו כלפיה באופן רציני.

לאט-לאט נטמעה בתוכה ההכרה כי דמיון לחוד ומציאות לחוד. היא בסך הכול ביקשה אדם שיהיה לה טוב איתו. לא היו לה שאיפות גדולות, ממש לא היה איכפת לה אם יהיה אמיד, מכובד או מושך במיוחד.

אחרי כל החיפושים המייאשים שלא הניבו תוצאות, אחרי כל האהבות הנכזבות והדחף למצוא לעצמה מקום אחר מבית הוריה העמוס צרות לעייפה, לברוח, הייתה מוכנה להעלים עין מהרמזים...

קיוותה בכל מאודה שסוף סוף תהיה לה קרקע בטוחה להרגיש שהיא שייכת, לאן שהוא... או לפחות לו עצמו וללא תנאים.

במשך הזמן החלה לתהות שאולי רק נדמה לה שהשיגה מה שביקשה.

החל לקנן בה הספק שהחיבור ביניהם לא מעיד בהכרח על הסיבות הנכונות.

שיש דברים גדולים וחשובים יותר מזה...

הזמן דחק. היא הביטה במראה הישנה והרעועה שידעה ימים טובים יותר, וניסתה למחות מפניה את סימני העייפות. העיגולים הכהים מתחת לעיניה לא נעלמו בקלות, אך היא התעקשה לשוות לעצמה מראה חגיגי עד כמה שניתן. את שיערה המרדן אספה בגומייה ישנה, ובין לבין הילדים המתקוטטים ויבבות התינוק, מרחה במהירות את שאריות האודם הבהיר על שפתיה, והתיזה בזריזות מים על שמלתה, בניסיון ליישר את הקמטים העקשניים שמיאנו לציית לה.

סוף סוף, כשהחשיכה החלה לרדת, ואור דק של כוכבים נצנץ ברקיע, גררה את עצמה עם הילדים, ובידה מתנה שהקפידה לארוז בסרט נוצץ בצירוף איגרת ברכה לבבית.

כשנכנסה לבית בצעדים מהוססים, בירכה בנימוס את הסועדים

בחג שמח מבויש.

הם היו עסוקים בלעיסה, מלמלו משהו, ולא התאמצו להרים את עיניהם. הוא הסתכל בה בפנים כעוסות, וסימן לה ולילדים לשבת ליד השולחן.

"איזה חג שמח... עכשיו נזכרת לבוא?" סיננה המארחת לעברה בפנים מכורכמות, "רק עכשיו התעוררת מהחלום? כל כך קשה לך, היפיפייה הנרדמת... וככה באים?" היא סקרה את לבושה הדהוי והביטה בזעף בבנה שישב שפוף על כיסאו, "עד עכשיו לא הצלחת לחנך אותה, יא, בני? בשביל מה אני טורחת אם עושים צחוק ממני?"

אחר ספקה כפיים ונאנחה ארוכות, "ממש לא מספיק לי עם מה שיש לי, עוד בעיה על הראש..."

"ס... סליחה", לחשה האישה הצעירה, "לא התכוונתי... פשוט, הילדים, והתינוק... והנה, הבאתי לך גם משהו צנוע שהילדים הכינו בשבילך..." היא הגישה לאם את המתנה בידיים רועדות.

"ויי... עוד פעם תירוצים, די, שמעתי את זה מספיק פעמים... מביאה לי מתנות... אל תביאי לי מתנות, אני לא צריכה... נו, שבי כבר, כס המלכות מחכה לך, גברתי הנסיכה.

אי, אי, אי, כבר נגמר לי הכוח בשביל דברים כאלה..." היא מלמלה בהביטה אל בנה בתוכחה, "וואי, בן לא יוצלח שלי, אם רק היית שומע לי ולאח שלך הגדול, כל זה לא היה קורה... אהבה-שמאהבה...

כשאני הייתי צעירה אף אחד לא חשב על אהבה... ולא היינו אני

ואבא שלך כמו זוג יונים?

אחח...איזה דור מבולבל..." נאנחה זועפת בעודה פונה למטבח המהביל להוסיף עוד צלחת לשולחן.

הוא הביט באם ילדיו במבט נוקב, והסועדים לחששו ביניהם בצחוק חרישי, אחר השפילו עיניהם, והתמקדו בארוחת החג.

לא נשמע קול, מלבד שקשוק המזלגות והכפות ברקע.

היא לא ענתה. לא מצאה טעם להצטדק.

אף פעם לא הייתה טובה בדיבורים. חשה לא רצויה, קטנה ואבודה מול חומה גבוהה שלעולם לא תחצה... נאשמת... לרגע חלף לנגד עיניה המבט הלגלגני והמאשים של בת כיתתה "המיוחסת" שדחפה אותה, כאילו בלי כוונה, וסיננה לעברה "כלבה אחת!" לקול צחוקם של הילדים כשהשתטחה על הרצפה הקרה וכאב צורב הציף אותה, אך לא מצאה את העוז לענות לה.

היא מחתה במהירות את עיניה המצועפות במפית הנייר המעוטרת

שהונחה על השולחן.

במה? שאלה את עצמה. במה טעתה?

אם היה לה אומץ לא הייתה באה לארוחה הזו בכלל...

ולמה היא גוררת לשם את ילדיה המסכנים פעם אחר פעם? בחום לוהט, בגשם וברוח?

אכן, לא יכלה שלא להתפעם ממטעמי החג המיוחדים של אימו הידועה בתבשיליה, שטעמם וריחם נישאו למרחוק, ובינה לבינה הודתה על כך שנמנעה ממנה הטִרְחָה המייגעת של בישולים נוסף לריצה אחר הילדים שלא נגמרת אף פעם...

גם השתדלה מאוד שלא לאחר, למרות שלא תמיד הצליחה לעמוד בזמנים. מאז שזכרה את עצמה התקשתה לארגן עניינים ולהתנהל לפי שעונים... לא הבינה מהו הדבר הזה העוצר אותה מלספק את ה'סחורה'...

היא העיפה מבט באשת אחיו וליבה התחמץ — גם אם תתאמץ ככל יכולתה לעולם לא תנצח את הכלה המושלמת, שאי אפשר היה לתפוס אותה ברגע אחד בו לא תהיה כה נאה, לבושה בטעם טוב כאילו יצאה הרגע מתוך ז'ורנל, מתקתקת הכול, ומטה שכם לכל בעיה לשביעות רצונה של אימו, שהקפידה להלל את כישוריה של הכלה החביבה עליה לכל מי שניאות להאזין לה.

אט אט חדרה בה התחושה שאין בנמצא סיכוי קלוש שבו תוכל לְרַצוֹת אותה, אך ככל יכולתה התאמצה להיות נחמדה, לוותר מעצמה, כדי שהאם הנרגנת, בעלת הלשון החדה והמבט הזעוף דרך קבע, לא תהיה בודדה... אפילו ריחמה עליה... ידעה שעברה דברים לא פשוטים בחיים... ומה זה לסבול ביקור חטוף של שעתיים בודדות פְּעָמִים ספורות בשנה?

העדיפה להבליג על כל מילה מרה או צחוק לאיד. נמנעה מלחולל ויכוח שלא יביא טוב לאף צד. ממש לא רצתה לחזור על התסבוכות שבקשר המשפחתי שלה עצמה.

לא, היא לא אחת שתשבית "שמחות" ותשלם את המחיר...

היא השפילה את מבטה אל הרצפה והושיבה בחיקה את תינוקה שהתנועע באי-שקט על ברכיה. אכלה באיטיות, מנסה להעלות במזלגה עוד פיסה מהאוכל לפיה ולבלוע בלי שיעמוד לה בגרון.

לפתע נשמע קול חבטה עמום, ומייד לאחריו יללה מתמשכת. התינוק נחבט בראשו משולחן האוכל וצווח בקול מחריש אוזניים שמילא את חלל החדר.

"תגידי, איזה מין דבר זה?" הוא גער בה, מביט לעברה בשאט- נפש. בתנועה מהירה הרים את התינוק המייבב וניסה להרגיעו.

"ככה את משגיחה עליו? אפילו להחזיק אותו כמו שצריך את לא יודעת?"

המסובים לשולחן הביטו במתרחש ללא אומר והמשיכו לאכול בדממה.

היא החווירה ואחר כך האדימה, חשה שכל כוחותיה ניטלו ממנה,

והבושה...

המילים נעלמו לה, שקעו עמוק בבטן.

היא התבוננה בשתיקה בילדיה שאכלו בדממה, נמנעים מלהביט לעברה ומכונסים בתוך עצמם, והתכווצה מצער.

נעלם מבינתה, בפעם המי יודע כמה, איך דבר כזה קורה לה...

דווקא לה...

היא לא יכלה יותר...

המילים הנאלמות עלו משיפולי בטנה מעלה מעלה והפכו לנחשול יוקד שאחז בגופה.

התרוממה מהשולחן, אחזה במפה המהודרת והעיפה בתנופה את הכלים היקרים אל הרצפה. הצלחות המלאות בכל טוב, הכוסות, בקבוקי השתייה והקערות התנפצו לרסיסים.

ליבה הלם בחוזקה, ונדמה היה לה שקצב פעימותיו המהיר מאפיל על קולות הנוכחים המשתאים והנרגנים בחדר.

אבל לא היה לה אכפת יותר...

"בואו ילדים, היא אמרה בקול תקיף, "נלך מהר הביתה! אין לנו מה לעשות כאן יותר..."

בתנועה חדה פנתה אל הדלת וטרקה אותה בחוזקה מבלי להביט לאחור.

היא עלתה במעלה השביל לכיוון הבית, בצעדים גדולים, אוחזת בעגלת התינוק, ומשני צידיה ילדיה הבוגרים יותר, נדחפים אחריה בבהלה, אוחזים בשמלתה, כשפניהם כבושים בקרקע.

בזווית עינה הבחינה בו, מטפס על השביל, מנסה להשיגה.

אבל היא לא עצרה.

הדרך המתפתלת הייתה לה קלה ומהירה, לא כמו תמיד, כאילו כוח שלא הכירה ממלא אותה באנרגיה שלא הייתה מודעת לה.

פתחה את הדלת, הושיבה את הילדים בכורסה המרופטת שמול האח, ונכנסה לחדר המקלחת, מסדירה את פעימות ליבה, ובעודה נשענת על הררי הכביסה שלצידה, הביטה שוב בבבואתה במראה המחורצת, בעיניה העייפות, בקמטים הדקים שבצבצו במצחה, נאנחה ושטפה את פניה שנתמלאו זיעה בברז המים.

היא שמעה את הדלת נפתחת בטריקה.

"תגידי, את נורמלית?" הוא קרב אליה ועיניו רושפות.

"אמא שלי כמעט התעלפה, הייתי צריך לחכות איתה עד שנרגעה... הוא סובב את החדר הלוך וחזור והביט בה בתוכחה.

"ומי ישלם על הנזק, אשתי היקרה? אני לא מאמין איך יכולת לעשות לנו דבר כזה..."

"אני מצטערת..." היא ענתה והשפילה את מבטה. "לא התכוונתי, ואני... אני אשתדל ל..."

"איזה בושות עשית לנו!" הוא נופף בידו בכעס.

המשך העלילה זמינה בספר המלא