רזי התנך

הקדמה
מקומו של התנך בתרבות

האדם חי בהוֹוה וחוֹוה אותו כל העת. אך ההווה אינו יותר מאשר הרף עין מתמשך.

האדם הוא כלי קיבול של עברוֹ — חוויותיו האישיות, הנעימות והקשות עיצבו אותו, אך לא רק הן. הוא נושא בחוּבּו גם את קורות הסובב אותו, הן במעגלים צרים כמשפחתו וחבריו והן במעגלים רחבים — עַמו ותרבותו.

אסונות הפוקדים את סביבתו הקרובה, משברים כלכליים מקומיים או עולמיים, אסונות טבע, עימותים צבאיים או מלחמה רבָּתי — כל אלה נחרתים בגופו ובנפשו של האדם ומעצבים את השקפתו והתנהגותו.

כמו כן, לשגשוג כלכלי ופריחה תרבותית ולהתפתחויות מדעיות וטכנולוגיות יש השפעה על עמדותיו ועל סדרי העדיפויות שלו.

עם זאת, גישות תרבותיות ואופנות חברתיות חולפות, המשתנות חדשות לבקרים גורמות לכך שאירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים נדמים כעבר רחוק, בעיקר לבני נוער ולעולי ימים, אך לא רק להם. וכך, תהליכים היסטוריים שנמשכו על פני שנים רבות אינם רלוונטיים כלל מבחינת הציבור הרחב. אי ידיעה או התעלמות ממהלך השתלשלות העניינים בתולדות העמים והחברה, בּוּרוּת או זלזול בקורות הדורות הקודמים והכחשה או התכחשות לגלגולים שעברה האנושות — כל אלה הם קרקע פורייה לבערוּת וצמיחה של אינסוף אמונות טפלות.

התעלמות וזלזול בתולדות עמנו גורמים לרבים מאיתנו להשליך מאחורי גֵווָם אוצרות תרבותיים יקרי ערך שמייחדים אותנו. וכך אנו חיים את הרגע — העבר חסר משמעות והעתיד אינו רלוונטי.

איך הגענו למצב שבו רבים באומות העולם מכירים את התנך טוב מאיתנו? בזכות התנך מכונים היהודים באסלאם "עם הספר". התנך ידוע כספר החשוב ביותר בתולדות האנושות וכגורם החשוב ביותר בעיצוב התרבות, המוסר והקודים החברתיים. למרות שהתנך נחשב כמעצב האומה, רבים מאיתנו מתנכרים לו או להוטים למצוא בו צדדים שליליים. קורות עמנו נגזרים משמירת אמונים והיאחזות בהלכה, באגדה ובמיתוסים הנובעים מן התנך. מי שנטש את אלה, נמוג ברבות הימים.

אין כאן חלילה קריאה להיצמד באורח דוגמטי לכל אלה ללא הרהור. נהפוך הוא, היצמדות כזו תביא לצרוּת אופקים ופנאטיות, והתאמה לעידן המודרני היא הכרח חיוני. אך הכרה ערכית בכל אלה חשובה ומי שיתייחס אליהם בכבוד, כבודו יגבר וערכו בעיני זרים יעלה.

הכול מתחיל ונגמר בהתייחסות ערכית. אם נחליט להתייחס לתנך בעוינוּת ובזלזול, לא נתקשה למצוא בו שלילה לרוב — מסרים שליליים, מוסר פגום, סיפורים מלאי אכזריות ועוד. אך האם אין אנו מצמצמים בכך את ראייתנו ומעוותים את התמונה עד כדי הבנה מסולפת, פגומה ושגויה של מה שבידינו?

לעומת זאת, אם נייחס לתנך משמעות ערכית וחשיבות עליונה, נבין את ערכו של הנכס, שהוא שלנו ומיוחס לנו אליבא דכולי עלמא. ואז נגלה בו מורכבות מתוחכמת המעשירה את מושגינו וחשיבתנו, ונגלה בו מסרים נעלים ומוסריים הרבה מעל לערכים שאנו מתהדרים בהם. אז גם לא נזדעזע בהתייפייפות נפש מסיפורים קשים ונדע להתמודד איתם, ולהעמיד אותם במקומם ובהקשרם. המכלול כולו, התנך, דווקא בשל המורכבות שבו, מאתגר אותנו ותובע מאיתנו לאזור עוז כדי ללמוד, להכיר ולהבין אותו.

אוצר חשוב ויקר יש לנו, הוא שלנו, וככל שנכיר בערכו כן יעלה ערכנו שלנו.

ספר זה בא להאיר פינות המוסתרות על ידי כתמים עוורים ולהוסיף ידע והבנה, ואולי לשנות דעה בלי לשנות אמונה, לשנות גישה בלי לשנות עמדה. אולי בזכותו נמעיט דעות קדומות עקשניות ונוסיף הבנה וסובלנות כלפי האחר, גם בלי להסכים עם דעותיו או עם אורח חייו.

***

הספר מיועד לכלל הציבור הרחב, גם לאלה שהקריאה בתנך אינה בין עיסוקיהם היומיומיים. לכן הניסוח אינו אקדמי אלא כתוב בשפה שווה לכל נפש. הוא ניתן לקריאה רציפה בלא סימוכין אקדמיים או מראי מקום, אך נוצר מתוך יראת כבוד למכלול העצום של ארון הספרים היהודי ולמחקרים אקדמיים בני זמננו.

בספר זה מוצגות שלוש סוגיות מן התנך, שלכאורה אין להן מכנה משותף. נפתור אותן באופן שונה מן המקובל. לא מתוך שלילת הפירושים הקיימים, אלא באמצעות הצגת פתרונות נוספים, המעשירים את הבנתנו ומעניקים לסוגיות אלה משמעות נוספת. כך נגיע לתובנה עמוקה על המשותף לשלושת הנושאים.

חלק ראשון
מדוע משה לא נכנס לארץ

אל חנוּן
קדיה מולודובסקי, 1944
תרגום: אמיר שומרוני

אֶל חַנּוּן,

מְצָא לָךְ עַם אַחֵר,

בְּחַר לָךְ.

עֲיֵפִים אֲנַחְנוּ מִלָּמוּת וּמִמֵּתִים,

אֵין לָנוּ תְּפִלּוֹת עוֹד.

מְצָא לָךְ עַם אַחֵר,

בְּחַר לָךְ.

אֵין לָנוּ דָּם עוֹד

כְּדֵי לִהְיוֹת קָרְבָּן־שְׁלָמִים.

מִדְבָּר נִהְיָה בֵּיתֵנוּ,

הָאֲדָמָה צָרָה מִהְיוֹת לָנוּ קְבָרִים,

וְלֹא נוֹתְרוּ קִינוֹת עוֹד לָנוּ

וְלֹא שִׁיר מִסְפֵּד

בַּסְּפָרִים הָעַתִּיקִים.

אֶל חַנּוּן,

אֶרֶץ אַחֶרֶת קַדֵּשׁ לָךְ,

הַר אַחֵר בַּקֵש לָךְ.

אֶת כָּל הַשָּׂדוֹת וְכָל אֶבֶן כְּבָר

חָפִינוּ בְּאֵפֶר קְדוֹשֶׁיךָ.

בִּזְקֵנִים,

וּבִצְעִירִים,

וּבְעוֹלָלִים שִׁלַּמְנוּ

עַל כָּל אוֹת שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת דִּבְרוֹתֶיךָ.

אֶל חַנּוּן,

שָׂא גַּבַּת עֵינָךְ הַלּוֹהֶבֶת

וּרְאֵה אֶת כָּל עַמֵּי הַחֶלֶד.

לָהֶם תֵּן אֶת הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים וְאֶת הַנְּבוּאוֹת.

בְּכָל לָשׁוֹן מְמַלְמְלִים הֵם מִלָתֶּךָ.

אוֹתָם לַמֵּד אֶת הַמַּעֲשִׂים,

אֶת נְתִיבֵי הַנִּסְיוֹנוֹת.

אֶל חַנּוּן,

תֵּן לָנוּ בְּגָדִים פְּשׁוּטִים,

שֶׁל רוֹעֵי הַצֹּאן,

שֶׁל נַפָּחִים בְּפַטִּישָׁם,

שֶׁל כּוֹבְסִים, שֶׁל בֻּרְסְקִים,

וְשֶׁל פְּחוּתִים מֵאֵלֶּה שִׁפְלֵי דַּלּוּת.

וְעוֹד חֶסֶד אֶחָד עֲשֵׂה עִמָּנוּ:

אֶל חַנּוּן,

קַח מֵאִתָּנוּ אֶת הַשְּׁכִינָה שֶׁל גְּאוֹנוּת.

פתח דבר

מדוע משה לא נכנס לארץ?

הוא נענש, כי במקום לדבר אל הסלע הוא הכה בו. פעמיים!

מה פירוש?

כאשר העם היה צמא והתלונן, אלוהים ציווה על משה לדבר אל הסלע ואז יֵצאו ממנו מים, אך משה לא מִלא את המצווה כלשונה, ובמקום זאת הוא הכה בסלע ולכן נענש.

האם בשל מעשה כה שולי וחסר משמעות נמנע ממשה להיכנס לארץ? ארבעים שנה הנהיג עם נרגן וקשה עורף במדבר והקפיד לקיים את מצווֹת אלוהים כלשונן וכעת, בשל סטיה קלה, נענש בעונש כה חמור? הייתכן?

אכן, כזה הוא אלוהים — אל קנא, שאינו מוחל ומעניש ביד קשה.

מפליאה הקלות הרבה שבה רבים רואים את הסיפור כפשוטו, על אף התמיהות שהוא אמור לעורר ומגבשים על פיו דעות נחרצות, שעל מידת נכונותן מן הראוי היה שיתעורר ספק כבד.

לרבים מבין החילונים אין בעיה "לשפוט" את אלוהים לחוּמרה מתוך האנשה בלתי מחמיאה. אך כדאי לנסות ולהבין את האפיזודה הזו בהקשר רחב יותר וכך להגיע לתובנות עמוקות יותר.

אצל דתיים ובפרט חרדים ניכרת תופעה הפוכה — מתוך הקפדה על קלה כַחמוּרה, גם חטאים שולִיִים נראים כמצדיקים עונש כבד.

ציבורים שונים רואים את התנך מבעד לפריזמה צרה, המציגה את סיפורי התנך בהתאם להשקפת עולמם ומרחיקה עובדות רלוונטיות מחוץ לשדה ראייתם. כך הם מחמיצים תופעות ועקרונות חשובים, שמי שאינו מודע להם אינו יכול להבין את מהותו ומשמעותו של התנך כספר קנוני ולכן שוגים לחלוטין בהבנה של אירועים שונים לכל אורך המקרא.

כל סיפור בתנך הוא פרט מתוך השלם ותורם לעיצובו. מצד שני כדי להבין לעומק את משמעותה של כל אפיזודה, יש להכיר לא רק את ההקשר המיידי אלא את המכלול כולו, והשלם גדול מסך כל חלקיו.

אין די בקריאת כל סיפור בפני עצמו. התייחסות לכל סיפור בנפרד, ללא ידיעת ההקשר שבו הוא נטוע וללא הכרה של אירועים נוספים, דומים או שונים, שיכולים להשליך על האירוע שבו מדובר, תגרום להבנה לקויה ולהחמצת המסר בסיפור.

התבוננות במבנה העצום הזה, התנך, מבעד לחרך צר, הסתכלות נקודתית שכמוה כהצצה בחור המנעול ובפרט בכוונה תחילה לגלות מגרעות וליקויים, אינה תורמת דבר. היא מעוותת את התמונה לחלוטין והמתבונן יוצא נפסד. איכותו הייחודית של המבנה העשיר של התנך מעניקה משמעות לכל נדבך, ומצד שני כל לבֵנה תורמת את חלקה לחוזקו של המבנה כולו.

בסיפור שבו מתמקד ספר זה משה מכה בסלע כדי להוציא ממנו מים במקום לדבר אליו והוא נענש בשל כך — נמנעת ממנו הכניסה לארץ. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, על סף הכניסה לארץ, נראה כי משה נוהג במרדנות להכעיס ונענש בחומרה. הן התנהגות משה מפתיעה והן העונש חסר הפרופורציות לחלוטין. ובנוסף — גם תגובת משה לעונש מפתיעה.

להלן ננסה לבחון את האירוע מתוך מכלול רחב של מערכת היחסים בין אלוהים, משה ועם ישראל. לצורך הבנת הפרשייה נתייחס לכמה סיפורים בקורות בני ישראל במדבר וננתח אותם. נראה כי יש התפתחות שמובילה לַמשבֵּר ונגיע לכמה תובנות מפתיעות ומעניינות.

סיפור המעשה

ארבעים שנות הנדודים במדבר עומדות להסתיים, בני ישראל נמצאים במדבר צין. הדור שחטא והכזיב את אלוהיו כבר כלה במדבר ואיננו עוד. והינה, על סף הכניסה לארץ, העם ממשיך להתלונן.

וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה: וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: וַיֵּרָא כְבוֹד־יְהוָה אֲלֵיהֶם.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ־נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם: וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (במדבר כ, ב-יב).

נראה כי משה כועס — מכה בסלע פעמיים ונוהג ברוגז ובהתרסה. מה הכעיס אותו כל כך? ומדוע ה' מחליט להעניש אותו בעונש כה חמור?

סיפור זה, טרם הכניסה לארץ, מזכיר אירוע אחר, דומה מאוד, שאירע ארבעים שנה קודם לכן ברפידים מייד לאחר קריעת ים סוף, אף עוד לפני מעמד הר־סיני. באירוע זה האווירה והשלכות המעשה שונות לגמרי. שני האירועים, בהפרש של ארבעים שנה, מהווים מעין מסגרת העוטפת את נדודי בני ישראל במדבר. האחד, להלן, אירע בהתחלה, עם הכניסה למדבר סיני והשני, שראינו לעיל, התרחש, כאמור, בתום הנדודים.

האירוע המוקדם הזה התרחש זמן קצר לאחר קריעת ים סוף:

וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהוָה: וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן (שמות יז, א-ז).

כאן משה אכן מצוּוה להכות בצור במטהו, והוא עושה כאשר נתבקש ומוציא מים מן הצור. מדוע על מעשה זהה, ארבעים שנה מאוחר יותר ולצורך זהה — הוצאת מים מן הסלע, הוא לוקה בעונש כה קשה?

אליהו בהר חורב

כדי להאיר בפרספקטיבה רחבה את הפרשייה שאנו עוסקים בה, נעשה אתנחתה ונעבור לסיפור ידוע אחר, על אליהו. סיפור זה יסייע בהמשך להבין את הסוגיה שלנו:

בעימות עם נביאי הבעל על הר הכרמל, שבו ניצח אותם ניצחון מוחץ, נראה כי אליהו שכנע את העם לסור מעִם הבעל ולשוב ולהאמין באלוהים, אך בהמשך הסיפור אליהו עדיין חש נבגד ובודד באמונתו:

וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב: וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם: וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי: וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל: וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם: וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב: וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ: וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה: וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב: וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם: וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם: וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ (מלכים א יט, א-טז).

על אף ניצחונו, חש אליהו כי נכשל בשליחותו, עד כדי כך שהוא מואס בחייו. יִיעוּדו של עם ישראל הוא להאמין בה' ולעבוד אותו ותפקידו של אליהו הוא להשיב את העם מדרכו הרעה. אליהו מרגיש שלא הצליח במשימתו ומואס בחייו כשנוכח כי הוא נותר המאמין היחיד. בשלב זה מתרחשת שלשלת אירועים, המזכירה את עלייתו של משה להר סיני. אליהו הולך ארבעים יום וארבעים לילה עד הגיעוֹ להר חורב ("הר האלוהים"). הסיפור, כיאה לסיפור מכונן, משופע בפירוטכניקה: "רוח משבר סלעים", "רעש", "אש". אך בניגוד למעמד הר סיני, כאן אלוהים מתגלה דווקא מתוך דממה דקה.

לְמעשה, אליהו נשאל שאלה סתמית, מעֵין מתן רשות דיבור להציג את עמדתו. בתשובתו הוא מציין כי בני ישראל נָטשוּ את ה' והוא נואש מכיוון שנותר המאמין היחידי. הוא נשאל שוב אותה שאלה, כרמז לכך שהוא טועה, כלומר ראייתו את העם כולו כחוטא שגויה וניתנת לו הזדמנות לתקן את תשובתו. אף על פי כן חוזר אליהו על אותה התשובה בדיוק. לא ייתכן שאינו מבין את הרמז. אולי הוא רק מעמיד פנים שאינו מבין? אולי הוא מתעקש למרות הרמז? ואולי הוא עונה כך כהתרסה? מכל מקום, תגובתו זו חורצת את גורלו ומביאה לסיום שליחותו. ה' מצווה עליו להעביר את תפקיד הנבואה לאחר.

חז"ל חידדו את העניין. על פי חז"ל אמר הקב"ה לאליהו: "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך". מכיוון שפקפק באמונתם של בני ישראל וסבר שנותר לבדו באמונתו, מעתה עליו להיות נוכח בכל ברית מילה ולהיות עֵד לכל אחד שבא בבריתו של אברהם. מאז נוהגים יהודים להציב כיסא לאליהו בכל טקס של ברית מילה.

מעניין שבמהלך הדורות הפך נביא נרגן וזועף לדמות אהובה ונערצת. מדובר בתופעה שחוזרת על עצמה. דמות המוצגת בתנך באור שאינו מחמיא הופכת במסורת לדמות מופת, השופעת תכונות חיוביות (דוגמאות נוספות לכך — אהרון, דוד, שלמה ועוד).

מה לסיפור זה ולמקרה שאנו עוסקים בו? בהמשך ניווכח כי עיקרון דומה שזור בשני הסיפורים. נקודת המוצא של שני הנביאים זהה ותגובתו של אלוהים היא בהתאם לכך. אך בל נקדים את המאוחר.