מה באמת הסיפור של ינון מגל

היום בו הכל השתנה

בבוקר יום שבת, שבעה באוקטובר 2023, כשהחלה מתקפת הדמים של חמאס וברחבי הארץ נשמעו אזעקות, ינון מגל עדיין לא הבין ששום דבר כבר לא ישוב להיות כשהיה. לא במדינה ולא בחייו המקצועיים.

את הערב שקדם לטבח הנורא ביישובי עוטף עזה ובקרב חוגגי מסיבת הנובה, ערב שמחת תורה, הוא עשה בביתו של הזמר עידן רייכל בצפון הישן של תל אביב. השניים נפגשו במקרה ברחוב, כשמגל חזר מבית הכנסת ורייכל טייל עם כלבו. מגל הצטרף לטיול, ולקראת חצות הזמר המצליח הזמין את ינון להיכנס לביתו. הוא רצה להשמיע לו שיר חדש שהקליט עם הזמר לואי עלי, והוקדש לחללי צה"ל בני העדה הדרוזית.

אחרי שהאזינו לשיר נשארו השניים באולפן הביתי של רייכל ושוחחו עד שעות הבוקר המוקדמות.

בשל השעה המאוחרת שבה הלך לישון, מגל לא הגיע בבוקר שבת לבית הכנסת הקבוע שלו "היכל משה" בשדרות סמאטס בתל אביב. הוא התעורר משנתו רק באזעקה השלישית שהחרידה את תל אביב באותו בוקר, בשעה 9:21.

מגל, שמתנתק מהרשתות החברתיות ומכבה את הטלפון עם כניסת השבת ועד צאתה, לא הבין — כמו רבים — מה באמת מתרחש בדרום הארץ. יעברו עוד כמה שעות ואזעקות כדי שיתחיל להיחשף לגודל הזוועה. כשבנו הבכור יגיד שנראה לו שיהיו מאות הרוגים, ינון יחשוב שהוא מגזים.

ככל שממדי הטבח התבהרו ומספר הנרצחים האמיר, התחוללה מיני דרמה בערוץ 14, הבית המקצועי של ינון מגל. כמה עובדים בדרג ביניים, שהבינו את גודל האירוע, סברו כי לא ייתכן שהערוץ, על אף היותו שומר שבת, ימשיך להציג שקופית "חג שמח, נחזור לשדר בצאת החג" בזמן שאלפי ישראלים נלחמים על חייהם, מאות נטבחים ומשפחות רבות חרדות לגורל יקיריהן, והחלו לפעול לעלייה לשידור.

על פי פירסום של עיתונאי הארץ עידו דוד כהן, צלם הערוץ סטס קופולו צייץ בטוויטר לקראת השעה 13:00 שכל העובדים בדרך לאולפן, וכי הערוץ יתחיל תוך זמן קצר לשדר בזכות היתר מרבנים. בהמשך צייץ קופולו, כי מאחר שחצי קונטרול מורכב מחרדים, אנשים לא זמינים לטלפונים בשבת והוא מסתובב בין בתי העובדים, כדי שיהיו זמינים ברגע שיתקבל האישור המיוחל מבעלי הערוץ, יצחק מירלשווילי.

מבכירי הערוץ, בהם מגל, נחסכה הדילמה אם מדובר בפיקוח נפש שדוחה שבת או לא, כיוון שנתנאל סימנטוב, נציגו של מירלשווילי בערוץ, פסל את היוזמה וקבע שהערוץ לא יעלה לשידור לפני צאת השבת. מגל הלך לבית הכנסת להתפלל מנחה, ונסע עם צאת החג למודיעין, שם ממוקמים אולפני ערוץ 14.

בעשר בלילה החליף מגל באולפן את מגי טביבי ושרון גל, ופתח מהדורה מיוחדת של הפטריוטים, עם פרשני הערוץ במקום הפאנליסטים הקבועים. הוא חבש כיפה לראשו ונשא את תפילת "אחינו כל בית ישראל", הנאמרת בשחרית בכל יום חול.

מגל לא ידע באותם רגעים, ולמעשה יגלה זאת רק למחרת, כי בין 251 החטופים נמצא גם סרן עומר נאוטרה, האחיין של גיסתו רותי (אשתו של אחיו הצעיר איתי). נאוטרה נחטף עם שלושה לוחמים מתוך טנק שהוצמד לו מטען חבלה. הסרטון שלהם מוצָאים מעורפלים מתוך הטנק, ועוברים לינץ' בידי המחבלים, היה מהסרטונים הראשונים שהוציא חמאס מאותו בוקר ארור.

מגל לא דיבר בפומבי על כך שהאחיין של גיסתו נמנה עם החטופים לאורך 423 הימים בהם עומר נאוטרה הוגדר חטוף, עד שמצא עצמו באולפן רדיו 103 ב־2 בדצמבר 2024, בעת שיצאה הודעת דובר צה"ל כי נאוטרה נהרג כבר ב־7 באוקטובר 2023 וגופתו מוחזקת בידי חמאס. במהלך השידור, כשהעלה לראיון את סבתו של עומר, פרץ בבכי.

• • •

כחצי שעה לאחר שהחל שידור הפטריוטים במוצאי 7 באוקטובר, ואחרי שדרש מבנימין נתניהו מעשים ולא דיבורים, כבר סימן מגל את האיש שצריך להתפטר:

"אגב הטענות לדרג המדיני שחוגגים עכשיו בשמאל על נתניהו. אתם צעקתם שבן גביר צריך לשים את המפתחות אם יש נרצחים במגזר הערבי, אז מי שצריך לשים פה את המפתחות אם הדרג הצבאי כשל זה שר הביטחון".

שר הביטחון, כזכור, היה יואב גלנט, שנתניהו פיטר חצי שנה קודם לכן מאחר שהציע לעצור את הרפורמה המשפטית, ונאלץ לחזור בו בלחץ הפגנות המחאה ההמוניות.

הרבה מלל נשפך באולפן הפטריוטים באותו ערב, על רקע אזעקות מהעוטף ועד אזור המרכז. בין הדיווחים על קרב בתחנת המשטרה בשדרות לעוד נפילות טילים בגוש דן ומספר הולך וגדל של חטופים, מגל זרע — במתכוון או שלא — את מה שיהפוך לקמפיין של הימין בנוגע לאשמים העיקריים בטבח הנורא.

מיד לאחר שנוה דרומי, נציגת הזרם החדש בתקשורת של פרשנים לכל נושא ועניין, ציינה כי מספר הנרצחים הגיע ל־250, אמר מגל:

"לנתניהו יש אחריות, אבל — ואני אומר את זה כל הזמן באירועים כאלה — קודם כל, קודם כל האחריות על רבין עם אוסלו ועל שרון עם ההתנתקות. קודם כל לפני הכל האחריות על האסון עליהם, בסיוע התקשורת ובסיוע האליטה שבאקדמיה ובעולם המשפטי ובעולם התקשורתי, ששבו את ישראל במשך עשרות שנים ולקחו אותה למקום מטורלל, שאנחנו מביאים לפה מחבלים, נותנים להם נשק, יוצאים מהשטח ונותנים להם לבנות צבא. בטח ברצועת עזה. אירוע מטורלל שאני לא חושב שהיה כדוגמתו בעולם, ואין על זה מחילה".1

ומה עם ראש הממשלה הנוכחי, שמכהן בתפקיד 15 שנה, כמעט ברציפות, הוביל את מדיניות ה"הכלה" והעביר לחמאס עשרות מיליוני דולרים? גם על זה היה לינון מגל מה לומר, וגם אז הוא מצא שיש עוד אחראי:

"גם לנתניהו יש אחריות, כי במבצעים הקודמים הוא לא מוטט את שלטון חמאס. גם לאולמרט יש".

אהוד אולמרט, למי ששכח, התפטר מראשות הממשלה 14 שנים לפני כן, אבל זה אף פעם לא מזיק שיש את מי להאשים.

לא יחלפו ימים רבים — וככל שבנימין נתניהו יתחמק מלומר את צמד המילים "אני אחראי", ובד בבד יעצים את סירובו להקים ועדת חקירה ממלכתית — יהדהדו את המסר שטבע מגל חבריו בתקשורת המזוהים עם הימין. המוטו ברור: הטבח התרחש בגלל ההתנתקות ובגלל אוסלו, וכשתקום ועדת חקירה ממלכתית, רק אחרי המלחמה כמובן, היא צריכה להתחיל משם, ולחקור גם את התנהלות מערכת המשפט. ומשכך, אגב, לא יכול נשיא בית המשפט העליון למנות את יו"ר הוועדה. את המסרים האלה ידקלמו באולפנים גם חברי כנסת ושרים מהליכוד, כחלק מקמפיין מתוזמר היטב נגד הלגיטימיות של ועדת חקירה כזאת (ובהמשך גם נגד מסקנותיה), אם וכאשר תקום.

באותו ערב מגל ישכח, כמובן, משהו שקרה פחות מחודש לפני הטבח, אז שודר בפטריוטים קטע מנאום של הרמטכ"ל הרצי לוי, שאמר:

"עלינו להיות מוכנים מתמיד לעימות צבאי רב־זירתי ונרחב, שיכלול תמרון ומגע קרוב וחיכוך גבוה עם האויב שיהיה כרוך באבידות ובנפגעים, ושבו גם העורף חזית. צריך להניח את המחלוקות בצד ולהסתער. כך היה במלחמת יום הכיפורים, כך יהיה היום היה ונידרש לכך".

אז מגל התייחס בביטול לדברי הרמטכ"ל, וטען כי אנו נמצאים כעת בתקופה שבה ראשי מערכת הביטחון מייצרים פאניקה מיותרת:

"טוב, אנחנו בימים סך הכל של תבהלה. אתמול זה היה ראש המוסד שאיים על האיראנים, והיום הרמטכ"ל מדבר על מלחמה רב־זירתית וכדומה".

ומה לגבי האמירה של מגל על שר הביטחון יואב גלנט? המסר שהוא הראשון שצריך לשים את המפתחות יהודהד באולפן הפטריוטים ללא הפסקה. ולא רק הוא. גם הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר, ראש אמ"ן אהרון חליווה ובכירים נוספים בצבא. כולם אשמים באסון הכי גדול שידע העם היהודי מאז השואה. כולם יצטרכו לשאת בתוצאות. כולם יצטרכו להתפטר.

חוץ מאחד, בנימין נתניהו.

מלוקטוש למגל

בשעות אחר הצהריים של ה־12 באפריל 1959 יצא מבסיס צבאי בצפון הארץ יוחנן לוקטוש, קצין חימוש צעיר, עם כמה מחייליו. הם עשו דרכם לאצטדיון העירוני בחיפה, לאחר שנבחרו לייצג את חיל החימוש ב"צעדת ארבעת הימים" לירושלים. הצעדה, שנוסדה ארבע שנים לפני כן עם 200 צועדים, הפכה למסורת ישראלית בחג הפסח, ומספר המשתתפים בה הלך וגדל עם השנים. ב־1959 כבר התקרב מספר הצועדים לעשרת אלפים, ולצד החיילים צעדו גם עובדי החברות הגדולות במשק.

באותו זמן יצאה מחיפה החיילת עדנה הלמן לכיוון אזור התעשייה בחדרה, שם הוקמה עיר אוהלים עבור 1,350 צועדות, מהן מאה חיילות שנבחרו בקפידה.

למחרת, בארבע לפנות בוקר, הצועדים יצאו מחיפה והצועדות מחדרה לעבר תחנת המנוחה הראשונה, בתפר שבין כפר סבא למגדיאל. באותו ערב, בגן הציבורי במגדיאל, שם הוקמה במת בידור לטובת הצועדים, הצטלבו לראשונה מבטיהם של יוחנן לוקטוש ועדנה הלמן.

במהלך שלושת ימי הצעדה הנותרים לוקטוש והלמן נתקלו מדי פעם זה בזה, אבל רק כמה שבועות לאחר מכן יצאו לדייט הראשון.

שנתיים מאוחר יותר נישאו עדנה הלמן ויוחנן לוקטוש בחתונה צנועה במועדון הקצינים בחיפה. עם נישואיהם, וכמו צעירים רבים באותה תקופה, הם החליטו לעברת את השם הגלותי לוקטוש לשם ישראלי — מגל, ראשי התיבות של "מנה גימל לשבטים" (כלומר ראובן, שמעון ולוי) וגם חיבור לחקלאות, מטה לחמם של הוריו ושל הורי הוריו של יוחנן.

את השם לוקטוש נאלץ חיים, סבו של יוחנן, לקחת על עצמו בהונגריה. הוא נולד למשפחת לוינגר, אך כשרצה להירשם ללימודי רפואה מצא עצמו נקרע בין זהותו לבין חלומו להיות רופא, כיוון שהאוניברסיטאות בהונגריה סירבו לקבל יהודים ללימודי רפואה.

כשעלה לישראל, עם אחיו צבי, השניים הצטרפו לגרעין המייסד של המושבה בלפוריה בעמק יזרעאל. ספר התורה היחיד בבית הכנסת של המושבה הצעירה היה הספר שחיים טוייבר, הסבא של עדנה הלמן, הצליח להציל מפוגרום באוקראינה.

ב־22 באוקטובר 1937 ניצל חיים לוקטוש מהתנקשות, והעיתון דבר תיאר מה קרה באירוע:

המתיישב לוקטוש מבלפוריה הוביל אתמול ב־3 אחה"צ עגלת קש מכפר גדעון לביתו. בכביש עפולה־נצרת בא לקראתו אוטו־משא, שבו ישבו שני ערבים. אחד הערבים הוציא אקדח וכונן אותו מול פני לוקטוש, אולם האקדח לא פעל. האוטו ברח.

בנו של חיים, אהרון, היה ממייסדי העיר עפולה.

• • •

אחרי החתונה עברה משפחת מגל הצעירה להתגורר בבאר שבע, משום שיוחנן קיבל תפקיד בפיקוד דרום. ארבע שנים לאחר מכן, ב־1965, הם רכשו את דירתם הראשונה, ברחוב ליבורנו 5 בשכונת הנשיא בבת ים.

ינון נולד ב־27 באפריל 1969 בבית החולים דג'אני ביפו, שלישי מבין ארבעת הילדים שנולדו ליוחנן ועדנה. הוא למד בבית הספר הנשיא, וכמו אחיו גם הוא למד לנגן בפסנתר אצל מורה פרטית. "הם היו הראשונים בבניין שהיה להם פסנתר בבית", זכרה השכנה לשעבר אוסנת כהן. "ינון והאחים שלו ניגנו בפסנתר, וכל הזמן. כשרציתי להתאמן, אמא שלהם הייתה שולחת אותם מהבית, כדי לאפשר לי לנגן קצת".

הופעתו הראשונה של הילד ינון מול קהל הייתה בגיל שבע. אחיו הבכור אלעד חגג בר מצווה בכותל המערבי, ולאחר העלייה לתורה התקיימה ארוחת צהריים. במהלך האירוע עלה ינון על השולחן, ומול חבריו לכיתה של אלעד הוא שר שירים של שלמה קרליבך.

זיכרונות הילדות שלו מבת־ים, כפי שסיפר בראיון, מסתכמים בכך שבכל ערב בשעה תשע שמעו מכל החלונות את הפתיח של מהדורת מבט ולאחריה מוזיקה יוונית וטורקית, ושמדי פעם הוא היה חוטף מכות מערסים.

כשינון היה בן שמונה עברה משפחתו לירושלים, לאחר שאביו הועלה לדרגת אלוף משנה ומונה לקצין החימוש של פיקוד מרכז. המשפחה התמקמה תחילה בגבעה הצרפתית, ועברה אחרי זמן מה לשכונת רמות, שם מתגוררת עדנה מגל עד היום. הוא למד בבית ספר יסודי בגבעת שפירא, ולאחר מכן בתיכון שליד האוניברסיטה (לְיָדָ"ה) היוקרתי. בין שלל האנשים שיכיר שם, הוא גם יפגוש לראשונה את משפחת בן גביר, באמצעות שי, אחיו הבכור של איתמר, שלמד איתו בשכבה.

בצעירותו מגל העריץ את צביקה פיק ובזמן שחבריו התלבטו בין מחנה עופרה חזה למחנה ירדנה ארזי, הוא בכלל שמע חוה אלברשטיין.

"אי אפשר לומר שהלימודים היו בראש מעייניו או שהוא היה התלמיד הכי טוב בכיתה", מספר חבר לספסל הלימודים. "אבל ככה זה בליד"ה, 85 זה הציון הכי גרוע בשכבה. הוא לא היה תחרותי בעניין הזה, ולא שאף להצטיין. הוא בלט בדרכים שלו".

ומגל בהחלט בלט במספר תחומים. הוא שפע ביטחון עצמי, נהג להתווכח עם המורים, הציניות שפעה ממנו והבנות בשכבה היו הרוסות עליו.

"ינון היה מאוד צבעוני, בולט ודעתן כבר אז. מאוד אהב להתווכח", מספר חבר אחר מאז. "קצת מוזר לראות אותו היום מדבר בכל כך הרבה תשוקה על פוליטיקה ועל דת ועל התנחלויות וארץ ישראל השלמה, דברים שבתיכון לגמרי לא עניינו אותו, או לכל הפחות לא היו מרכז עולמו".

מרכז חייו בשנות התיכון בהחלט לא היה בית הספר, אלא סניף החברה להגנת הטבע, ששכן מול מגרש הרוסים והתכנסו בו פעמיים בשבוע חוגי הסיירות. מגל התחיל כחניך, וכעבור שנתיים הפך למדריך. חניכים שלו מעידים על מדריך הרפתקן, שלא הלך בתלם ואיתגר אותם במסלולים שחרגו מאלה שאושרו.

הוא וחבריו נהגו לבלות בקומזיצים ופחות בפאבים ובבתי קפה. אחת הידידות שלו בתקופת התיכון, שהפכה לבת זוגו בתקופת הצבא, היא היום מורה בליד"ה ודמות מוכרת בירושלים. כמו מרבית חבריו מאותה תקופה, גם היא מסרבת לדבר על מגל.

את חופשות הקיץ באותן שנים עשה מגל אצל המשפחה שנותרה בעמק יזרעאל — בגיל 16 הוא הוציא רישיון על טרקטור — ובטיולים עם משפחתו ברחבי הארץ, גם מעבר לקו הירוק. "היינו מטיילים בכל מקום", סיפר לא מכבר בפודקאסט של נדב פרי:

"הייתי בכוכב השחר כשהמתיישבים עלו שם על הקרקע, ופעם סבא שלח למתיישבים בסבסטיה שקי בוטנים מהמטע שלו. הוא היה מפ"איניק, אבל אחדות העבודה, והיה מחובר מאוד לאדמה ולארץ ישראל.

"גדלתי במשפחה חילונית שלא עשתה קידוש, אבל הזהות היהודית הייתה מאוד נוכחת. יום אחד אבא שלי שאל אותנו למי אנחנו צריכים להרגיש יותר קירבה, לחייל דרוזי שמשרת איתנו או לחרדי מברוקלין. התשובה, לדעתו, הייתה לחרדי מברוקלין".

"ינון היה נחמד, נורמטיבי, לא בולט במיוחד", נזכרת המשוררת ליאת קפלן, שהייתה המחנכת שלו בתיכון.

"מאוד מוזר מה שקרה לו עם השנים. אנשים עם דעות אחרות זה משהו מאוד מקובל ולגיטימי, אבל אני לא חושבת שיש מי מהתלמידים בליד"ה שהלך ככה לקיצון. קשה לומר שהוא מקור לגאווה לבית הספר".

את י"ב שנות בית הספר סיים מגל עם בגרות מלאה, ולמרות שמעולם לא למד משחק ולא היה בחוג דרמה, הוא נבחר מבין יותר מ־200 תלמידי השכבה להוביל את הצגת הסיום של י"ב, גרסה בימתית לסרט המצליח של אותה שנה, 1987, בית החיות. בספר המחזור הוא הגיש "כתב אישום" להנהלת בית הספר ולצוות הפדגוגי על הישגיהם בחינוכו.

וכמו כל צעירי ישראל באותן שנים, השירות הצבאי המרחף בפתח היה אישיו — בטח במקום תחרותי כמו ליד"ה.

"כולנו ידענו שאח של ינון משרת בסיירת מטכ"ל, כי הוא דיבר על זה לא מעט", מספר חבר לכיתה. "היה ברור שזה גם הכיוון שלו, וזה הפך גם לכיוון של חלק מאיתנו".