"עוברים לירושלים?"

"זה מה שאמרתי."

"זה מה שחשבתי ששמעתי. ואני חוזר שנית: עוברים לירושלים?"

חוזר שנית? מי אני, חיים יבין? מה המשפט הבא שייצא לי מהפה, שנית ירושלים לא תיפול?

"מה רע בירושלים?" היא רעמה בליווי הבעת החתול הדרוס שכה חביבה עליה.

"רע? אני אמרתי רע? לא אמרתי שרע, פשוט... פשוט... אין שם ים."

"ואתה הרי הולך לים בכל יום ורק חוסר מזל, חוסר כישרון וזה שאתה לא יודע לשחות מנעו ממך קריירה של מציל, נכון?"

ברור שזו הייתה דוגמא לא טובה והייתי צריך לספק סיבה אחרת. הרי למי שמתעקש לשלם שכר דירה מטורף על הזכות להתגורר בדירה מתפוררת, לחפש חנייה במשך שעות כמעט בכל פעם שהוא חוזר לאותה דירה ולסכן את חייו ממפגש לא צפוי עם אופניים חשמליים בכל פעם שהוא הולך על מדרכה, יש מספיק סיבות לא לרצות לגור בירושלים. ים הוא אחת מהן — במיוחד למי שגם הולכים אליו — אבל לא רק.

"אני פשוט אוהב לגור בתל אביב," ניסיתי.

"וזה כי יש לך קריירה מפוארת שמחייבת אותך לגור כאן או אופציות קידום היסטריות בשנים הקרובות?"

זה בהחלט כאב. קורות החיים שלי ב-32 שנים כללו אוקיינוס של עבודות מזדמנות, שאף אחת מהן לא הייתה מקור לגאווה, אלא אם נראה לכם מהמם להיות שליח פיצות, שליח ג'חנונים, שליח סושי, שליח כללי, שומר לילה בחברת ביטוח, שומר בוקר בבית אבות, מוקדן בבזק בינלאומי, פקיד בטלמרקטינג ומלצר בבית הסטייק. הכסף היה טוב, הדרישות נמוכות ולוח הזמנים גמיש. אמריקה.

חילטרתי את חיי בעבודות סטודנטיאליות, למרות שהמפגש האחרון שלי עם האוניברסיטה היה לפני שנים. יצאתי משם עם תואר ראשון בתקשורת ואחרי שלושה חודשים ככתב מוניציפאלי במקומון הידוע "ידיעות פתח־תקווה" הבנתי שבעיות הביוב, מערכת החינוך והמערכת העירונית בכלל, משעממות עוד יותר מהעיר הזאת, עד כמה שזה נראה בלתי אפשרי. המטרה הייתה לעשות טלוויזיה וליתר דיוק לפתח פורמט יחודי שיימכר לכל הערוצים המובילים בעולם. נאיביות מעולם לא הרגה אף אחד, רק גרמה לאנשים לבזבז את חייהם במרדף אחרי משהו שסביר מאוד שלא יתגשם.

"מי שגר בתל אביב חי את הרגע," מצאתי את עצמי מסביר, למרות שגם היא גרה בעיר ואמורה לדעת את היתרונות של תל אביב לעומת החסרונות של כל מקום אחר בארץ. "ומי שחי את הרגע, לא רוצה לעבור לגור בירושלים או לכל עיר אחרת."

"אתה מלא דיעות קדומות, אתה," היא פסקה. "זאת הבעיה שלך. אצלך הכול זה רק סטיגמות, סטיגמות ועוד סטיגמות. אתה טיפוס סטיגמטי, זה מה שאתה. או סטיגמטיבי. או וואטאבר. אבל מה אתה בכלל יודע על ירושלים? אה? אה? אה? זהו, שאתה לא יודע עליה כלום מעבר למה שכולם יודעים. תגיד לי דבר אחד על ירושלים שאני לא יודעת, ושכנעת אותי. ולא — זה שהיא בירת הנצח של העם היהודי, זה לא נחשב. את זה כולם יודעים. גם החברים יפי הנפש שלך שמצביעים למרצ ובסתר ליבם חולמים שהיא תחולק כדי שתל אביב תהיה רשמית הבירה של ישראל."

"אה, אז זה מבחן עכשיו? אני יכול להשתמש בחבר טלפוני או שאין גלגלי הצלה?"

"בשבילך הכול זה בדיחה."

"אז למה את לא צוחקת?"

"כי אתה כבר לא מצחיק אותי, נדיר קאופמן. אתה בעיקר מתיש."

ככה פחות או יותר נראית הזוגיות הכי יציבה שהייתה לי מאז ומעולם. שנה וחצי של שכרון חושים, שלא לומר גן עדן של שוטים סטיגמטים וחתולים דרוסים. תמיד יש לנו על מה להתווכח — אנחנו לא מכניסים הביתה את המילה "ריב" על שלל הטיותיה. היא טוענת שזה מביא מזל רע — ובחודשים האחרונים הוויכוחים הם גיאוגרפיים ביסודם. ערבה, זוגתי שתחיה, החליטה שהאקדמיה קוראת לה, ולכל מקום שקוראים לה אליו, שם היא תגור. היא ואני. ככה פתאום.

עברה שנה וחצי מאז שרבנו — סליחה, התווכחנו — על מקום חנייה מתחת לבית שלי, ועדיין אנחנו לא גרים רשמית ביחד. היא אמנם ישנה אצלי כמעט בכל לילה בשנה האחרונה ומערכת היחסים בינינו היא של זוג נשוי לכל דבר — במיוחד הוויכוחים — אבל ככה היא רוצה. כשמגלים איפה היא גרה ובאילו תנאים, בהחלט אפשר להבין למה היא מעדיפה להיות שם מדי פעם. זה לא מפריע לי, כי כשמבינים איפה אני גר ובאילו תנאים, אי אפשר להאשים אותה שהיא שומרת אלטרנטיבה לחזור אליה.

ההחלטה שלה לרכוש השכלה — ערבה לא באמת צריכה את זה כדי לממש את עצמה. זו בסך־הכול עוד הרפתקה עבורה — לא הפתיעה אותי. היא בת 23, שומעת את החברות שלה — את מרביתן אני לא סובל, את השאר בקושי מחבב — מדברות בלהט על חוויותיהן מהאקדמיה — שום קשר לתוכנית הלימודים — ורוצה גם. זכותה. המיקום היה זה שהפתיע. עוד לפני שירושלים עמדה על הפרק, הכיוון בכלל היה אוניברסיטת בן גוריון בבאר־שבע.

לא ממש הבנתי למה היא מסרבת ללמוד בבינתחומי או באוניברסיטת תל אביב — ערבה היא טיפוס מאוד פרובינציאלי. היא נעה כל חייה בין תל אביב להרצליה, ויוצאת מתחומן רק לכיוון אחד: בן גוריון. שדה התעופה, לא האוניברסיטה — ולכן מיהרתי לוודא איתה שהיא יודעת שבן גוריון בבאר־שבע זו אוניברסיטה נטולת דיוטי פרי, מסלולי המראה וריח של חו"ל באוויר.

בתגובה היא אמרה שתי מילים, "מדעי הקוגניציה."

שתיקה.

היא ציפתה שלא אדע מה העניין הזה עם הקוגניציה ואיזה סוג של מדע זה — ערבה לוסקי אוהבת את הגברים שלה טיפשים ועניים. אני נהנה להוכיח לה בכל פעם מחדש שאני מסכים להיות רק חצי מהמשוואה — אז לקחתי את הזמן, נתתי לחיוך שלה להתפשט קלות וברגע שהיא עמדה להוכיח אותי על בורותי — זה תמיד קורה כשהחיוך גורם לה לכיווץ הגבות ושתי גומות החן שלה נחשפות במלוא יופיין — שאלתי, "זה מה שאת רוצה, לחקור את כישורי המוח מבחינה פילוסופית ופסיכולוגית?"

שוב שתיקה. קלה. הפעם מצידה. היא כאילו מנסה להבין עם עצמה מאיפה אני יודע מה המשמעות של המילים שזרקה — לתפישתה הייתי צריך להבין שמדובר במחלה חשוכת מרפא או תרופה נגד טחורים — ואז היא כמו דקלמה מתוך ברושור, "מדעי הקוגניציה מתמקדים בחקר הכישורים המנטליים של האדם במטרה להבין את התהליכים העומדים בבסיס התופעות המנטליות המהוות את יכולת ההכרה של המציאות."

"ומכל המקומות בעולם ההתמקדות הזאת בחקר נמצאת דווקא בבאר־שבע?" יכולתי לחשוב על מקומות מוצלחים יותר לעניין, רחוב אלנבי, למשל, על שלל הטיפוסים שמסתובבים בו בכל שעות היממה, עם דגש על השעות שבין אור אחרון לאור ראשון.

היא דיברה על כך שגם באוניברסיטת תל אביב יש תוכנית דומה בשם מדעי המוח — דווקא יותר מתאים לתל אביב לתת שם פלצני דוגמת קוגניציה ולבאר־שבע להסתפק במילה ישירה ונטולת ארומה של פוזה — אבל זו שבבאר־שבע ייחודית יותר. שיהיה.

היא שידלה אותי לבוא לראות דירות בבאר־שבע, ונשבעה שאם ממש אסבול שם, נחזור לתל אביב מיד בתום סמסטר א'. שבע שעות שלמות ביליתי שם בין שיכון ד' למעונות ז', ימין ושמאל רק חול וקניון ועוד קניון ועוד קניון. מה נסגר עם כמות הקניונים בעיר הזאת? איפה הימים שהיה בה רק שוק בדואי בימי שני וחמישי והמסחר בה התרכז ברחוב קטן בעיר העתיקה? ולמה בכלל יש בה חלק שנקרא עיר עתיקה, כשהכניסה אליה רצופה מבני רכבת עתיקים, אבל הם לא חלק ממה שהבאר־שבעים מכנים עיר עתיקה? נעתקו מילותיי.

אף דירה ממה שראינו לא תאמה את רמת החיים אליה הורגלה ערבה לוסקי ב-23 שנותיה — חוץ מהדירה שלי, אבל זה לא באמת נחשב כי כאמור היא מעולם לא שינתה כתובת בתעודת הזהות וגם לא השתתפה בתשלום שכר הדירה — אבל זה לא באמת הפריע לה. זה לפחות מה שהיא אמרה. "אני עכשיו סטודנטית וככזאת מתאימה את עצמי לסטנדרט הנדרש."

דמעות.

כמה ימים לאחר מכן ערבה שינתה כיוון — היא ניחנה בהמון תכונות חיוביות. החלטיות לא הייתה אחת מהן — כשקיבלה הודעה משמחת שהתקבלה ללימודים בבצלאל. מה קרה לחקר הקוגניציה? אין לי מושג, כי פחדתי לחקור אותה בעניין מחשש שהיא תיזכר כמה התלהבות אפפה אותה לרדת לשורשם של תהליכים פסיכולוגיים ופילוסופים שמתרחשים במוח האדם. יותר טוב ירושלים הסכמתי עם עצמי. היא תהיה על קו ירושלים־תל אביב, תלמד מה שמלמדים שם בבצלאל הזה — שמעתי על המקום, אבל לא התעמקתי בתכנית הלימודים. מי יודע, אולי גם להם יש איזה חוג בחקר הקוגניציה או משהו בסגנון? — ואני אחיה את חיי כמו בן אדם נורמטיבי, אחכה לה בבית בסופו של יום לימודים מפרך, ואולי אפילו אתגעגע אליה במקרים מיוחדים. אומרים שגעגועים עושים רק טוב למערכות יחסים. הרווח יהיה כולו שלנו.

מרוב אושר החלטתי להכין ארוחת ערב מושקעת. סידרתי יפה שולחן קטן במרכז הסלון, פרשתי מפה לבנה, שמתי נר שמדיף ריח קינמון ותפוח, קיררתי בקבוק יין ומיהרתי להזמין מגש סושי מהמסעדה האהובה עליה — והכה יקרה — כדי לחגוג את הרגע המאושר שלה ובעיקר את היום שבו קיבלתי את חיי בחזרה.

הייתי אופטימי.

ברגע שערבה נכנסה לדירה ואמרה, "יו, אתה כזה מתוק," הבנתי שמשהו רע מתרגש ובא עלינו. ערבה לא מכנה אותי "מתוק" רק כדי להביע את חיבתה אליי. היא עושה זאת כשיש לה משהו לבשר לי. משהו שברור לה שלא ימצא חן בעיניי. האם היא זנחה את התוכנית ללמוד בבצלאל ובחרה בחוג אווירונאוטיקה בטכניון? אולי מכללת תל חי קוראת לה? אלוהים שבשמים, אני מבטיח לצום ביום כיפור מעתה והלאה והעיקר לא תל חי.

לא תל חי.

אם כי המהלומה הייתה רק במעט פחות כואבת.

"אני כל־כך אתגעגע לסושי שלהם כשנגור בירושלים," היא אמרה והבעת צער מדומה השתלטה על פניה. "אתה חושב שהם עושים משלוחים לשם?"

ואלו החדשות ועיקרן תחילה: ערבה מתכוונת לעבור לגור בירושלים — אני חוזר שנית: לגור בירושלים. מה יהיה הסוף עם החוזר שנית הזה? — ומה שהרבה יותר גרוע, שאני חלק מהתוכנית. כלומר, שאני עובר יחד איתה. מאחדים כתובת מגורים. מתחלקים בשכר דירה ובחשבונות. רגע לפני חתונה.

בחלומות שלה.

אלא אם אגיד לה משהו שהיא לא יודעת על ירושלים.

אז מה אני יודע על ירושלים שאף אחד לא יודע? מודה, בשבילי היא עיר ככל הערים עם ארומה של קדושה מסוימת ופיגועי טרור. אמנם גדלתי על סדרת הספרים 'עירית נשארת בקטמון' של גלילה רון־פדר, אבל מי זוכר בכלל את העלילה, כך שנשארתי עם פרטים טריוויאלים: שיש בה מקבץ בניינים מכוער שבגללו ראש ממשלה נשלח לכלא, בירושלים יש את הבייגלה הכי טעים בעולם בכניסה לעיר העתיקה שמקבלים עם זעתר עטוף בנייר, ומסעדת שוק שסידרה לאסף גרניט קריירה בינלאומית. תענוג. מה עוד אני יודע עליה? שרשות השידור אירחה שם שני אירוויזיונים שלמים והתרוששה לגמרי — אני סטרייט. למה אני בכלל יודע דבר כזה? — ושלפני הבחירות כל הפוליטיקאים מהימין יוצאים לסיבוב דאווין בשוק מחנה יהודה. על הפיגועים אני לא מדבר, וגם לא על השכונות הרבות שאם נכנסים אליהן בטעות עם רכב בשבת יוצאים בלי רכב או לא יוצאים בכלל.

אבל יש גבול לכל תעלול. יהודיה לא מפנה יהודי מדירת שני חדרים מעולה — טוב, על מי אני עובד פה? מקסימום חמימה עד ראויה למגורים — ברחוב ברנר, בואכה שינקין שתי דקות מהזוועה הנקראת אלנבי. ואם היא בכל זאת תנסה לפנות אותו, עליה לקחת בחשבון את כל הסיכונים הבלתי נמנעים, כולל זה שהוא — כלומר אני — יידע משהו על ירושלים שלא כולם יודעים או מאמינים בו, ואני לא מדבר על היושב במרומים.

"יוקר המחייה בירושלים עולה על זה שבתל אביב," השתמשתי בנשק לא קונבנציונלי. ערבה היא יורשת העצר של משפחת לוסקי המפורסמת, שמשקיפה על האלפיון העליון — ויש שיגידו משתינה עליו — מהשפיץ של מגדלי יו. מאותה נקודה, ביום של ראות טובה, ניתן לראות משם את בית סוף השבוע של המשפחה במרחק חציית כביש מחוף ימה של הרצליה. שבעה דונם, שישה חדרים, בריכת שחייה אחת ושיחיו הקנאים כדי שיוכלו להמשיך לקנא. יוקר מחייה זה מדע בדיוני בשבילה, וקרוב לוודאי שהיא אפילו לא יודעת איך מאייתים את זה. צדק חברתי בשבילה מסתכם בזוגיות עם בחור מרושש כמוני, שיגיע לדירה משלו רק אם המדינה תחלק דירות בחינם. לא יקרה.

"ולא רק זה," המשכתי. "יותר קל למצוא תרופה לסרטן השחלות מאשר דירה להשכרה בירושלים."

היא הביטה בי מופתעת. אני כבר מכיר את המבט הזה שכולל כיווץ של השפתיים, צמצום הרווח בין הגבות וחלקיק של תנועה עם האוזניים.

היא לא מאשרת את התשובה מיד, אלא עושה את עצמה חושבת. כמו תמיד. מענג אותה לחשוב שהיא מצליחה לערער את הביטחון שלי. אותי מהנה לחשוב כמה קל לענג אותה גם כשהיא לבושה.

"זה לא מדויק," היא אומרת לבסוף.

לא ויתרתי. "אפשר לחסוך קצת כסף אם עושים קניות בריכוזים של חרדים או אם יש לך אומץ לעשות סופר במזרח העיר. בהצלחה עם זה. אבל מדירה פנויה את יכולה לשכוח."

ערבה הלכה על מכה מתחת לחגורה. "ואם יש דירה?"

לזה לא הייתי מוכן. דין, הדבר הכי טוב שיצא לי מהשירות הצבאי, חיפש במשך ארבעה חודשים דירה להשכיר בירושלים כשהתחיל לנהל את מזנון הכנסת, וגם מה שמצא רחוק מלהיות עסקת השנה. האם למשפחת לוסקי יש דירה בירושלים? לא הגיוני. הם אבירי קופסאות השימורים של המדינה, לא אימפריית נדל"ן.

"יש דירה?" שאלתי בפליאה.

"תהיה. קבעתי לך פגישה עם מתווך בשבוע הבא. חבר של אבא שלי. בזמן שאני אעשה את סידורי ההרשמה לבצלאל, אתה תבחר לנו דירה מההיצע שלו. הוא גם ייקח מאיתנו רק חצי חודש שכירות דמי תיווך. יפה מצידו, נכון?"

"ואז נחזיק דירה שם ואת הדירה שלי כאן?" זו הייתה שאלה מיותרת, כי ידעתי מראש את התשובה, אבל כמו כל טובע שנאחז בקרש ההצלה האחרון בסביבה, הייתי חייב לקבל את החותמת הסופית לעניין.

ואז ערבה הפתיעה. "אם יש לך כסף מיותר — למה לא?"