בין השורות

1.

מדבר צהוב מקיף את הבקתה מכל הצדדים. קיגן, מקשיב לזמרור החרישי של מכוניות רחוקות, חושב על לוע ענקי, פעור כדי לכלות את מעט סימני החיים שמנקדים את החולות.  

זה לא מראה מזמין במיוחד.

עצבני, הוא שולף את מחברת הכתיבה שלו. בדרך כלל היא תחובה בכיס מכנסיו: קטנה מספיק כך שניתן יהיה לסחוב אותה לכל מקום, כבדה מספיק כדי להרגיש כמו משקולת (כמו אצבעות המתפתלות בלולאת הג'ינס שלו ומושכות אותו לתוך מים רבים). קיגן כותב מילה אקראית – פאק, או משעמם, או די כבר בטיפוגרפיה מתוחכמת – לפעמים מצייר מעט. רק לעתים רחוקות, משהו קוהרנטי יותר מתגבש. 

הפרופסור מוצאת אותו יושב על המרפסת הקדמית, מנסה לאסוף רשמים ולכפות עליהם להסתדר בתוך משפט נכון דקדוקית (גם סתם משפט עקום זה בסדר). 

"אני רואה שאתה כבר מכין לי דברים חדשים לקרוא."

"זה כלום."

"ובכל זאת." האבקה הכחולה-זהובה שהיא מורחת על עפעפיה מנצנצת מעט. "הבהלתי אותך?"

לא. לוחות העץ החורקים של המרפסת נשאו אליו את התנודות.

"הרבה זמן לא נפגשנו." פרופסור אוליביה אלטמן, פעם מתנדבת במועדונית לנערים בסיכון, היום הסוכנת הספרותית שלו, מתיישבת בזהירות (לא לפני שהיא מאבקת את הרצפה). 

"כן." 

"קיגן?"

"אני עדיין לא מאמין שבזבזת את הזמן שלך כדי לבוא הנה."

חיוך רך נתלה משולי פיה. לא בדיוק חיוך, הוא מתקן את עצמו. יותר כמו ראשיתה של הצהרה: הלוואי שהיית מטפל בעצמך כמו שצריך. למה, למען השם, אתה עושה את זה לעצמך? אני לא מאמינה שמישהו מוכשר כמוך יכול להיות כל כך דפוק רגשית.

זין על זה.

"אמרנו שנדבר."

"והנה אנחנו מדברים."

לפחות היא לא מצפה מקיגן לקחת חלק פעיל בשיחה. "רוצה לספר לי קצת יותר על מה שקורה איתך בזמן האחרון?"

הוא מגחך בשקט. מה היא מצפה ממנו להגיד? אני כמו שקיק תה – משרה את עצמי באומללות. את רואה את כל הזבל פה מסביב? אני מארגן. אני מתפרק. הכעס נמוג מהר מאוד. אחרי הכל, שנים של בתי אומנה לימדו אותו להתמודד עם שאלות חודרניות: אל תסגיר כלום. היה מסביר פנים. אל תתחצף. הפרופסור מתעניינת וקיגן הודף אותה. דו-קרב זהיר בין אזמל לחיוך. 

"העברתי את החומר ששלחת לי לאפלהוף."

הו. הוא נושף בחדות. לתת למישהו לקרוא את השירה שלו זו תמיד חוויה מורכבת. "ו...?"

"הוא רוצה את זה, כמובן. יש לך מתנה, קיגן."

"זאת הסיבה שהגעת לכאן?" כדי להחתים אותו על חוזה לספר חדש?

"לא. רציתי לראות מה שלומך."

הוא לא בטוח אם הוא מאמין לה. אולי אנשים כמו אוליביה חוצים את הגבול הבין-מדינתי כדי לבקר חברים. איך בדיוק הוא אמור לדעת? כשהוא מסתכל על אבני החן הנוצצות בתנוכי אוזניה, בציפורניה הגזורות בקפידה (לק ורוד בהיר. קלאסי), קיגן נזכר בכל הדברים שאין להם במשותף. ואין לו מושג מה לומר.

"חשבתי שאולי תשמח לקצת חברה."

קיגן משמיע המהום לא מחייב. הוא לא מגרש אותה: היא הסוכנת שלו, אחרי הכל, חשוב שישמרו על מערכת יחסים ידידותית. זה לא אומר שהוא רוצה לשמוע הטפות על כך שהוא הורס לעצמו את החיים.

"...'ני בסדר."

המבט הזהיר (המרחם) שהיא מעניקה לו, מסגיר את ספקותיה. "אתה גר כל כך רחוק מהכל."

במקום לזעוף, הוא מסתכל על האופק. על הרקיע הכחול, האטום, נועל את קצה המדבר כמו זיפלוק. פרחי המדבר הוורודים קמלים בשמש הלוהטת.

"לא בודד לך כאן?"

כמי שגדל פראי למחצה בשולי המדבר, קיגן יודע מה פירוש להיות בודד. הזיכרונות הטובים ביותר שלו מלווים בטקסטורת השיעול היבש של החולות. להיות בודד זה אחלה.

"חשבתי שאולי תרצה להתרענן קצת."

"מה זאת אומרת?"

"ובכן, חשבתי לי... אבא שלי הוריש לי בית גדול מאוד. אני גרה בו לגמרי לבד-"

הוא זוכר שאמרה משהו בסגנון. למצוא עוזרת טובה זה מסובך. כל כך הרבה חדרים לנקות. זיבי-זיבי-זיבי. אבל למה היא מספרת לו את זה?

"חשבתי שאולי תשמח לקצת חברה."

"...מה את מתכוונת?"

ידיה של הפרופסור זעות בעצבנות (תנודות זעירות, כמעט לא-רצוניות. חלקי-דיבר של תנועה). פעם נוספת, קיגן מוצא את עצמו תוהה איזו מין מערכת יחסים היא חושבת שיש ביניהם. איך יכולה מישהי כמוה לחשוש מהדחייה שלו.

"חשבתי שאולי תרצה לבוא אתי."

לבוא לבית הגדול והריק שלה ולעשות – מה בדיוק? לקלוע צמות אחד לשני? זועף, הוא חופר בשולי הגלד שעל זרועו (מתחת יש קעקוע. זנבה של קונסטלציית ליאו).

"אני רוצה שתבוא לגור אצלי. תירשם לקורס או שניים. תירשם לקורס שלי אם אתה רוצה-"

"אני- פרופסור אלטמן-"

"ביקשתי ממך לקרוא לי אוליביה-"

"אוליביה." שמה מתגלגל כמו חצץ על לשונו.

"בבקשה. אל תגיד לי שאתה נהנה לחיות ככה."

הוא לא. הבית ישן ורדוף זיכרונות. פצע פתוח שלא מפסיק לזרזף. מצד שני... לא באמת רע לו. קיגן רגיל לכאב. ואף אחד לא יכול לראות אותו ככה בכל מקרה.

"מילים, קיגן. דבר אלי, בבקשה." 

"אני לא יכול-"

"כן, אתה כן. למעשה, אני אהיה ממש מאוכזבת אם לא תבוא אתי-" אני חברה שלך, קיגן. אכפת לי ממך. אני רק רוצה את מה שטוב עבורך. "כבר סידרתי את החדר. הכל מוכן. תגיד לי שטוב לך פה, ואני ארד מזה."

"טוב לי." באחורי ראשו, קול קטן ממשיך להתעקש שבאמת היה לו טוב כאן. משהו. מתישהו. אבא התעסק עם המכונית. קיגן בן החמש שיחק בחלקי מנוע פזורים על הארץ. השמש, כדור ענק של דם, טפטפה לתוך החדרים.

"אני אתן לך לחשוב על זה, בסדר?" היא לוכדת את מבטו. מברישה קווצת שיער אל מאחורי אוזנה. קיגן יודע שסיימה להציק לו. לעת עתה. במקום, היא סופקת את ידיה. "זאת הייתה חתיכת נסיעה! יש לך משהו לשתות?"

בקבוק מיץ תפוזים עומד במקרר. קיגן נבוך להיווכח שאין שום דבר מתוחכם יותר להגיש (המזווה ריק כל כך שקיגן בעצמו מרגיש עירום).

הם יושבים בשקט. כלומר: קיגן יושב בשקט, בוהה בכוסות, בזמן שהפרופסור מפטפטת. היא שואלת איך הוא מסתדר. היא שואלת על מזג האוויר. בזהירות – מתחשבת להגעיל – היא שואלת כמה זמן עבר. מאז... כן.

קיגן בולע רוק.

"-לא התכוונתי להעלות זיכרונות כואבים. בבקשה, קיגן-" ידה מוצאת את שלו. נוגעת ברפרוף לפני שקיגן חוזר ומשתבלל. המגע רך מספיק כדי לצרוב – זיכרון-מגע, אצבעות מחוספסות שלעולם לא יברישו עוד את שערו.  

"אני יכולה לראות איך המקום הזה מאמלל אותך."

הדאגה הכנה שלה היא הדבר היחיד שקיגן לא מסוגל לסבול. הפרופסור גורמת לו להרגיש כמו נטל. כמו מישהו שיכול, איכשהו, לגרום לה עצב.

"בבקשה. בוא אתי."

כמובן, קיגן מודע לכך שהדאגה הזו איננה אלטרואיסטית במאה אחוז. הוא מייצר עבורה כסף. הוא מאפשר לה להמשיך לתפוס את עצמה כחומלת ונדיבה (מאפשר לה להמשיך להשתעשע במחשבה על קיגן נוקס, קרואק לעניים, שקוע בבכחנליית ההרס העצמי שלו).

"אני לא צריך את הצדקה שלך."

"לא, אתה לא." במקום להתעקש היא אומרת: "יש עבודה לעשות על הספר. יהיה נוח יותר אם תהיה קרוב. או לפחות עם גישה נורמלית לאינטרנט."

"אל-"

"-אל... אל תדאגי לי? אל תעריכי את הכישרון שלי? אל תנסי לעשות את מה שטוב עבורי?"

הפרופסור... טוב. היא נדיבה מכדי להיות אמיתית. נדיבה בצורה שגורמת לו לסמור ולרצות להטיח את הנדיבות הזו בפרצופה. ככל שהוא מעריך את החביבות שלה, קיגן מודע לפערי הכוחות ביניהם. לשוני האינהרנטי (בכסף, בסטטוס) בינה לבינו.

"בבקשה, קיגן?"

הוא אומר שיחשוב על זה. הם שותים עוד קצת מיץ. קיגן הודף עוד שאלות. השיחה עצורה כל כך שהיא דומה לערפל מילים. אבל אז הוא מבחין בפרופסור סוקרת את פנים הבקתה, ומעמיד פנים שהוא לא רואה אותה אוספת את הפריט הזה או ההוא – חולצות, ג'ינס זרוק, מעיל – מניחה אותם בתיק.

אולי הוא רוצה לבוא איתה. רוצה לישון במיטה נקיה. לקרוא ספר בחדר צונן ממיזוג אוויר. רוצה להיות מישהו שיכול לצאת לטיול בפארק בלי להרגיש עירום.

"כבר סידרתי את החדר," היא חוזרת אחרי זמן מה. "הוא בקומה השנייה, עם נוף אל הפארק-"

הוא רוצה לרצות את כל הדברים האלה.

כאשר הם עוזבים, התיק מלא בבגדים, וקיגן נותן לפרופסור ללוות אותו אל הרכב – כמעט בלי התנגדות.

פרופסור אלטמן גרה בבית גדול. שקט. חלקלק מדורות של עושר. על אדן האח עומדת תמונה: איש עם בלורית מוכספת, מביט קדימה בבטחון. אבא שלה, אומרת הפרופסור. ריצ'רד אלטמן התמחה בשירת ימי הביניים, כתב כמה ספרים חשובים ודיבר כמה שפות. קיגן שוכח הכל ברגע שהיא מסיימת לדבר. המקום הזה עושה אותו עצבני. קטן מכדי להיפקח כראוי לתוך האחוזה הענקית. אנשים כמותו נכנסים לבתים כאלה רק כחלק מצוותי ניקיון.

"בבקשה-" למעלה במדרגות. ישר במסדרון. לתוך חדר גדול כפליים מהבקתה במדבר. "זה החדר שסיפרתי לך עליו-"

"אני-" זה יותר מדי.

"בוא רק נניח את הדברים שלך כאן. אתה בטח רוצה לנוח אחרי הנסיעה הארוכה הזאת!"

הוא לא. מביט בווילונות (תחרה עדינה כקורי עכביש מכסה את הזגוגיות, כמו גלד דקיק על פצע פתוח), קיגן מרגיש כמו נמר בכלוב. הבקתה במדבר הייתה רעועה ומתפרקת ומזג האוויר מחורבן 360 ימים בשנה, אך הוא הכיר אותה כמו את כף ידו. ידע להיזהר מנחשים. לדלג מעל האריח הרופף במטבח. 

"קיגן, בבקשה. דבר אלי?"

"לא יודע מה להגיד."

לפתע הוא חושב שהיה טיפשי לבוא לכאן. הוא מרגיש חנוק. התיל, משדר נטוש בלב הישימון, ממשיך לשלוח מסרים לשומקום.  

"זאת הייתה טעות," הוא אומר לבסוף. בתקיפות שתפקידה להסתיר את הפאניקה. "הייתי צריך להישאר-"

"אבל באת. ואני שמחה שבאת."

באמת.

"תן לזה קצת זמן?" היא מתפשרת. עיניה רכות. "רק עד מחר בבוקר?"

קיגן בולע רוק ונד בראשו. אין עוד במי להיאבק, והאש גוועת לרמץ. הוא מתיישב בזהירות על המיטה – ג'וקסטפוזיציה מושלמת לפרופסור המתיישבת על המרפסת – ומסתכל על הג'ינס שלו. שחור ומאובק נגד המצעים הלבנים. מה עכשיו?

כל הניקיון הזה עושה אותו עצבני. קיגן נזכר בעצמו בן החמש, נואש לראות שלג, ואז שונא כל דקה של משחק בחומר הלבן. 

הוא תוהה האם יורד כאן שלג. 

תוך שהוא סוקר את החדר, עיניו נופלות על מדף הספרים (הרהיט היחיד שמככב בכל חדר בבית). ספרות. עיון. שירה. אנגלית, ספרדית, צרפתית, סינדרין. חלק מהשמות מוכרים לו. חלקם פחות. בכל חדר אפשר למצוא ספרים – נשפכים מהמדפים, פולשים לחדר הסמוך וממשיכים להתרבות. נוכחותם מקלה עליו מעט, ריח הדפים מעלה זיכרונות של קריאת בינג' בספריה הציבורית. 

לבד. בלי שאף אחד יציק לו. 

כשהוא נעמד על רגליו, קיגן מושיט יד לאחד מבני הלוויה האהובים עליו: ט' ס' אליוט. "ארץ השממה". הספר ישן, קצותיו מצהיבים מגיל. הוא פותח את הספר. הוא מתחיל לקרוא.