***
אנו, חברי הוועדה הפסיכיאטרית של בית החולים נשמתא, מפרסמים את המסמך שהותירה אחריה החולה שושי ז"ל (שם בדוי לצורך שמירה על חיסיון רפואי). שושי התאשפזה במחלקתנו במצב של פרנויה חריפה ובימים שלפני מותה כתבה את תולדות ההפרעה שלה. לנוכח הצפת הרשת החברתית בפייק־מסרים דומים לדברי החולה ז"ל, ראינו לנכון לפרסם את דברי החולה עם הערות שלנו, מתוך מטרה למנוע הפצה נוספת של מידע כוזב ומסוכן. את הערותינו קיצרנו לראשי התיבות זלי"ל (זה לא יכול להיות), על מנת להותיר את הדברים החולניים שכתבה החולה ז"ל כלשונם ככל האפשר. אנו מקווים שפרסום זה יסייע בידי גורמי המפתח בחברה לזהות טיעונים דומים שאין להם כל אחיזה במציאות.
כבר אינני רואה כל מוצא. כל הדלתות סגורות ונעולות. כל החלונות אטומים. מאז אושפזתי במחלקה הזו מלווה אותי התחושה שמכאן כבר לא אצא חיה. אני מוצאת נחמה באפשרות שלדברים שאני כותבת בכל זאת תהיה השפעה כלשהי, לאחר שכל מה שאמרתי נפל על אוזניים ערלות. [זלי”ל]
אני תמיד חוזרת ליום שבו ילדתי את תום [שם בדוי], אהבת חיי, שעוד נותן לי תקווה וסיבה לחיות; היחיד שאני יכולה לאהוב ושיכול לאהוב אותי.
לחדר הלידה הגעתי בגפי. כשהאחיות שאלו, “ואיפה האב?” הרגשתי שפליאתן סוטרת על לחיי. הן הניחו לי כאשר ראו אותי בוכה, והמיילדת רוזה הישירה מבט אל עיניי הלחות. “את לבד,” אמרה, והרגשתי מובנת, “אל תפחדי, אני נשארת איתך. יהיה בסדר.”
בזכותה באמת היה בסדר. לידה ראשונה, ללא כל הכנה, בת 24 בלבד, אולם לא לבד, אלא עם המלאכית שלי רוזה. היא ליוותה אותי, לימדה אותי לנשום ונשמה איתי, בכתה כשבכיתי, וכשיצא תום מגופי בריא ושלם היא הזילה איתי דמעות של אושר; בכי משולש: תינוק, אימא ומיילדת.
כאשר תום נלקח ממני, נגזל גם הרגע ההוא ונלקחו ממני חיי. ורוזה, היכן את? לאן נעלמת? ולמה?
ואיפה האב באמת? שוקי [שם בדוי], נהנית מגופי, אה? ארבעה חודשים של זיונים ללא הפסקה. לא שלא רציתי, אבל רציתי אותך, ואילו אתה רק רצית גן שעשועים. במשך שלושה ימים הקאתי ובאתי אליך עם בדיקה חיובית. רוצה? רק תגיד שכן. אולם נעלמת עם ידידך הקרוב ביותר, הבקבוק. ארזת וברחת. אפילו לא ענית. קראתי אחריך, “זה שלך! אמרת שתאהב אותי לתמיד!” ונעלמת. גם שכר דירה לא השארת.
הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיי היא לרשום את תום על שמך, עם תעודת זהות והכול. רציתי שיהיה לו אבא, שלא יגדל כמוני, עם חור מרובע בלב. אימי גידלה אותי בקושי ואמרה שזה “בגללו”. עד גיל חמש האמנתי שזהו שמו, “גללו”, וכשבבית הספר למדנו על עמק האלה חשבתי שזהו כינוי וששמו האמיתי הוא גלית. ענק כזה. אף הטלתי ספק בניצחונו של דוד. ניצחון מפוברק, אמרתי לעצמי, אין על גלית.
ואין על שוקי.
איתו חוויתי תחושה כמעט דומה לשמחה. לא בזיונים, אלא בתשוקה שלו אליי, ברצונו המזדקף. הייתי שלו, של גלית הענק, ובני יהיה לפחות בנו של גלית.
טלפנת כשהנקתי את תום במחלקת יולדות. צרחת שאני גונבת זרע, שלא אעז לרשום אותו על שמך ושאם אתבע מזונות אתה עוד תראה לי מה זה. רוזה הייתה על ידי לצורך מעקב. “אל תדאגי,” היא אמרה, “גם זה יהיה בסדר.” הפעם טעתה.
טעות אדירה נוספת שעשיתי הייתה לפנות לרווחה דרך בית החולים. אם חד־הורית שזקוקה לתמיכה – למי עוזרת הרווחה אם לא לי? העו”סית הראשונה כבר הגיעה למחלקה, ובלי שידעתי על כך היא הורתה לצוות לא לשחרר אותנו עד שתאשר זאת. התירוץ שנתנו לי היה שאני צריכה לנוח ולהחזיר לעצמי כוחות כי אני לבד. עוד יום. שמחתי. [זלי”ל]
העו”סית הייתה דווקא נחמדה. צעירונת בגילי. עד ה”ו...” – “ואיפה האב?”
רק נשים מסוגלות לפגוע בנשים אחרות באות אחת בלבד. אות שהיא כמו חנית לתוך הלב.
היא אמרה לי שהם לא יעזרו לי אם האב לא ישלם את חלקו ושעליי לתבוע אותו. לא היה לי כוח לספר על שיחת הטלפון אתמול. אמרתי בסדר, הכול יסתדר. יש לי את תום. נהיה בסדר.
***
במשך שנתיים היה שקט. נתנו תמיכה. אימי ניקתה פחות חדרי מדרגות כדי לעזור לי והייתה סבתא רגועה כאילו מעולם לא הייתה אימא עצבנית. תום אהב אותה, ולפעמים חשבתי שאולי הוא אוהב אותה יותר ממני. שיתפתי בזה את העו”סית. היא אמרה שזה בסדר, כך נשים חושבות. תום התפתח יפה, היה חייכן ורגוע ואפילו הסתדר בפעוטון והצליח להיפרד ממני. חזרתי למשרה חלקית כמזכירה והמשכתי ללמוד כמה קורסים בפתוחה. ראיתי עתיד.
כמובן שום שוקי ושום שמוקי. לא שילם, לא הגיב, הצליח לחמוק. שנתיים. ואז הכול התהפך. תבעו אותו על מזונות, זה הגיע להוצאה לפועל והאדון ראה עיקול על החשבון. לא יכולת פשוט לשלם, שוקי?! אלף שבע מאות שקל לחודש, זה העניין שלך?! שוקי החליט להילחם ומצא בדיוק את עורך הדין שיודע לגרום לו לנצח. אמרו לי שמצא אותו בפייסבוק באיזו קבוצת גברים.
לנצח? במדינה מתוקנת? מה יש לנצח? לא הכרת את הבן שלך ולא פרנסת אותו, איך לעזאזל תנצח? זה מה שחשבתי לפני הדיון הראשון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב.
תום כבר היה בן שנתיים וחצי בדיון הראשון, שאחר כך הבנתי שלמעשה היה פתח לגיהינום. עורך הדין ברקו הופיע עם טיעון שהפיל אותי מכיסאי. רק ביקשתי שהאב יפרנס את בנו, ופתאום מול שופט, ברצינות תהומית כאילו הוא דובר אמת, צרח עורך הדין ברקו שאני מונעת מתום קשר עם אביו האוהב! ככה אמר! והשופט חייט הקשיב!
לעומת זאת, עורך הדין שלי מהסיוע המשפטי שתק. לא ידעתי את נפשי מרוב ערבוביה של הפתעה, בושה, תרעומת, כעס, ובפעם הראשונה – פחד. התחלתי לדבר ובתוך זמן קצר מצאתי את עצמי צורחת כמו חיה, “הוא לא אבא! הוא לא רצה! זה הוא שנוטש!” ויריתי כמו מתת־מקלע קללות בנוגע ל”הוא”.
הסתכלתי סביב. שקט מתוח השתרר. ראיתי חיוך ממזרי על פניו של ברקו, והשופט חייט הפנה אליי מבט זועם. בפעם הראשונה הרגשתי שהברכיים שלי נחלשות.
כעבור כמה דקות של שקט מאיים נזף בי השופט, “את לא תצרחי בבית המשפט שלי, ואת לא תקללי אב שבנו זקוק לו.”
לא האמנתי למשמע אוזניי, התחלתי להרגיש כמו חיה במלכודת. “זה לא יכול להיות! זה לאיכוללהיותזהלאיכוללהיות!” צרחתי. שוב שקט, נראה שאף אחד מהנוכחים לא מתרשם.
“את תקשיבי לבית המשפט ותקשיבי טוב,” פתח השופט בדבריו אליי כאילו הייתי ילדה סוררת שחרבנה על השיש במטבחו, “לילד יש אבא ואת תלמדי לכבד זאת, ואת גם תכבדי את בית המשפט. עוד צרחה אחת ואני קונס אותך על ביזיון בית המשפט.”
אני מודה שמעולם לא הצטיינתי בנימוסים. פרצתי בצחוק קולני ותוקפני. חשבתי, מי בדיוק מבזה כאן את בית המשפט? אבל עורך הדין מהסיוע המשפטי עשה לי סימן שמוטב שאשתוק.
שתקתי.
שוקי קפץ על ההזדמנות. “ככה היא צוחקת עליי וככה היא הורסת את האבהות שלי!”
השופט חייט הטה אוזן בכיוונו של שוקי ונראה קשוב ומרותק. שוקי כמובן המשיך, סיפר בפתוס על מסכנותו, על כך שאני מונעת ממנו לראות את הילד ואפילו מונעת מאימו לראות את נכדה האהוב ועל כך שאני מעליבה אותו ואומרת לבן שלו שאין לו אבא.
אז אמר. סתם אמר.
אבל השופט הקשיב, לא ביקש ראיות, [זלי”ל] ועורך הדין מהסיוע המשפטי שתק.
הייתי צריכה אתחול מחדש. כשהייתי בתיכון למדנו על סופר ושמו קפקא שכתב ספר מוזר על משפט – משפט שמתנהל על פי הכללים שלו, שבו הנאשם לא יכול להבין כלום ולא יכול לעשות כלום. לא קראתי את הספר. באותה התקופה הייתי מרותקת לסיפורים של צ’כוב, [זלי”ל] אבל אמרתי בליבי, או־קיי, שושי, כשאת מרגישה בלבול ובא לך לצרוח, תגידי מנטרה: “ק–קאפ–קאפק– קאפקא ואמן.” ככל הנראה שמו לב לתנועה של השפתיים שלי, שרעדו, ושוקי צרח, “את לא תעשי פה דרמה של אישה מסכנה! את יודעת בדיוק מה את זוממת!”
המשכתי עם המנטרה עד שעורך הדין מהסיוע סוף־סוף קם על רגליו ואמר לשופט, “מרשתי מבקשת לשמוע את הדרישות של האב.”
עורך הדין ברקו חייך חיוך זורח ופצח בנאום על אבהות ועל מסכנות. נדמה לי ששמעתי את המילה ניכור אבל לא הבנתי מה זה. מרוב מלל משפטי הבנתי רק את השורה התחתונה: שוקי דורש משמורת משותפת, והוא גם דורש שיעשו לי בדיקה של – שם מוזר – מסוגלות הורית. גם דיבר על משהו שנקרא תסקיר מאישה בשם נעמה, פקידת משהו.
“ק–קאפ...” מלמלתי.
כל מה שביקשתי הוא שפאקינג ישלם מזונות ויתרום סוף־סוף לפרנסת היצור שהוא עצמו יצר. מה אלה הדרישות האלה?
הסתכלתי לעבר עורך הדין מהסיוע. הוא שוב סימן לי לשתוק.
השופט חייט כבר רצה לקבל החלטה, אני חושבת, כי הוא אמר לקלדנית, “החלטה.” ההחלטה הייתה שגם אני וגם שוקי נעבור בדיקה במכון איפוס וששאר ההחלטות יידחו עד לקבלת תוצאות הבדיקה בעוד שלושה חודשים. נשכתי את שפתיי וכמעט שצרחתי “ק–קאף...” בקול רם. מה עם הכסף שהוא חייב לי? עורך הדין מהסיוע סימן לי שיסביר הכול, וכך נגמר הדיון הראשון יחד עם מחצית הכוחות שהיו לי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
