פלורנטין

פתח דבר

"סוף־סוף התחלתי למצוא שפה לבטא בה את רגשותיי"

שמואל פיינר

פלורנטין, שראה אור בשנת 1801, נולד באקלים של הרומנטיקה הגרמנית המוקדמת, שחוג יוצריה התארח במפנה המאה בעיר האוניברסיטה יֶנָה. שנים ספורות בטרם העיר תהפוך לסמל תבוסתם של הגרמנים בידי צבא נפוליאון משכה ינה אליה את הצעירים החולמים לחולל מהפכה בספרות, בשירה ובהגות. דורותיאה מנדלסון, שהגיעה לשם מברלין עם בנה פיליפ מייד לאחר גירושיה מבעלה היהודי שמעון פייט, הייתה מסוחררת. בבתי הקפה, בסלונים הספרותיים, בהרצאות אקדמיות ובמפגשים חברתיים היא מצאה סיפוק רב. "עליך לשמוע את זה!", כתבה דורותיאה לתאולוג הנודע של הרומנטיקה פרידריך שלייארמאכר, "אתמול בצוהריים הייתי עם השלגלים [פרידריך בן זוגה, ואוגוסט שלגל ואשתו קרולינֶה], ועם שלינג ונובאליס [...] בגן העדן (כך קוראים כאן לטיול בחוצות העיר), ומי הופיע פתאום...? לא אחר מאשר גתה הקשיש, האלוהי והנערץ בכבודו ובעצמו".¹ המחמאה שקיבלה ממנו הייתה לרגע מכונן בחייה החדשים. בתחושת התעלות היא האמינה שכאן תוכל להגשים את חלומותיה כשותפה בחוג נוצץ של אומנים, הוגים, מלומדים ומשוררים מוכשרים. כאן ביֶנה היא חופשייה מעול הנישואין, וכאישה משוחררת תוכל ליהנות מאהבה חופשית עם פרידריך שלגל, ולזכות בהשראה של אינטלקטואל שהיה מנהיגו הבלתי מוכתר של חוג ינה. "הציווי הראשון", כתב שלגל ב"פרגמנטים" כשהוא מכונן את האתוס של הרומנטיקנים, "הוא רצונו החופשי של המשורר שאינו סובל כל חוק שנמצא מעליו".²

דורותיאה הייתה אז בת 37, וכבר חצתה כמה עולמות תרבותיים וחברתיים מאז גדלה כברנדל, הבכורה בששת ילדיהם של פרומט לבית גוגנהיים ושל פילוסוף הנאורות משה מנדלסון, ועד שמצאה עצמה בדמות גיבורת הרומן לוצינדה (1799) שפרסם הסופר הצעיר והנועז פרידריך שלגל. באמצעות חדירה למעמקי היחסים שבין יוליוס ללוצינדה נבחנו ברומן שהיכה גלים ברפובליקה הספרותית הגרמנית המתחים שבין אהבה לידידות ובין משיכה ארוטית לשיח אינטלקטואלי בין גברים לנשים. הגבולות שבין האינטימי והפרטי לציבורי היו מטושטשים. בלוצינדה נפתחה דלת חדר המיטות, והקוראים זיהו באישה המאוהבת ומלאת התשוקה את בת זוגו היהודייה של שלגל.³

בתולדות הספרות היהודית, פלורנטין, שנכתב בלשון הגרמנית, הוא חלוץ הרומנים שנכתבו בידי נשים יהודיות. שמונים שנה יחלפו עד שיתפרסם רומן ראשון בעברית: אהבת ישרים או המשפחות המרדפות, מפרי עטה של שרה פייגה פונר מיינקין (1854–1937), שראה אור בווילנה בשנת 1881, ובמרכזו הגיבורה המשכילה פינלה.⁴ ראשיתה של תנועת ההשכלה החלה מאה שנה מוקדם יותר, והיא התפתחה בשני העשורים האחרונים של המאה השמונה־עשרה בכמה ערים בפרוסיה. גם בית אביה של דורותיאה בברלין היה עד מותו בשנת 1786 מוקד לחוגי הסופרים המשכילים, שחידושה של השפה העברית היה אחד מהמשימות הראשיות שלהם; אבל נשים היו מודרות מהחוגים הללו. אם ההשכלה הייתה האפיק שבאמצעותו ביקשו גברים צעירים לחדש את פניה של התרבות היהודית ולהסתייג בביקורתיות ממה שזיהו כפגמים קשים בחברה היהודית ובהנהגתה, הרי שנשים תאבות ידע ושוחרות תרבות מן האליטה היהודית פילסו לעצמן אפיקים אחרים. את סיפוקן האינטלקטואלי והרגשי הן מצאו בחברה הגבוהה הלא־יהודית, בספרות האירופית, ברעיונות הנאורות, במוזיקה ובאומנות בנות הזמן, וכמה מהן, כמו דורותיאה, גם בהתגלמותה הרומנטית של הנצרות כדת המייצגת את הרגש הפנימי.

בפלורנטין נשמע רק הד קלוש לזהותה היהודית של הסופרת, ושנים ספורות לאחר הופעת הרומן דורותיאה גם תמיר את דתה לנצרות הפרוטסטנטית (1804), תינשא לשלגל, וארבע שנים מאוחר יותר ימירו שניהם את דתם לנצרות הקתולית. אבל מנקודת המבט ההיסטורית, לגלגולי חייה של דורותיאה מנדלסון־פייט־שלגל ולרומן שחיברה יש מקום בסיפור המפותל והמורכב של תהליכי המודרניזציה ביהדות גרמניה במפנה המאה התשע־עשרה. משפחתה הקרובה של דורותיאה מעולם לא השלימה עם בחירותיה להפנות עורף ליהדותה ולקשור את חייה עם שלגל, והיא לפחות עד שנות זִקנתה התייחסה אליהם בבוז. אבל קריעתם הדרמטית והרדיקלית של כל החוטים המחברים לקבוצת המוצא היהודית גם מצביעה על עומק תהליכי האקולטורציה, וגם על תעוזתו של האינדיווידואל הסולד מהתרבות ומהדת שעל־פיה גדל ומבקש לפרוץ לעצמו דרכים חדשות. היה זה בסופו של דבר אחד ממסלולי "היציאה מן הגטו".⁵

גיבור פלורנטין שדורותיאה חיברה עוד בטרם המרתה היה גבר רגיש אבל נועז, לוחם חופש, מאוהב, מתייסר ברגשות, מתרפק על סיפורי האבירים, אומן מחונן, צייר ומשורר, שחייו סוערים והוא "שר על הערגה והכמיהה שלו שמושכות אותו אל המרחקים". פלורנטין מחבר שירי אהבה: "אתה משגר את מבטך המלא תשוקה, עמוק אל תוך ליבה, היא הבינה אותך, וחולקת את הלהט שלך. שום דבר לא מונע ממך לנשקהּ, על שפתיה ולחייה; חבצלות וּורדים, עלי כותרת וניצנים, כולם שלך"; ושלגל כותב לבת זוגו דורותיאה בהקדמתו הפואטית לספר: "הניחי לדמיון לנשוב ברמה בלהבות של אש סגולה, ובקרוב תראי במרכז אהבה".⁶ המוזיקה ממלאת את נפשם של גיבורי הרומן. נגינתה בפסנתר של יוליאנה מקסימה את פלורנטין והוא פורט על גיטרה. "אני אוהב מוזיקה, היא החסד הגדול ביותר בחיי", אמר פלורנטין, "מה רבות ההזדמנויות שבהן המוזיקה השמימית פייסה את הרוחות הרעות שהקיפוני באיום". הוא גם "שר על הערגה והכמיהה שלו, שמושכות אותו אל המרחקים, על מורת הרוח שמניעה אותו לנדוד אנה ואנה, כולו חסר מנוחה, ולבסוף סיים את שירו בשבחי היופי, שבחסותו מנצנץ לעברו השחר של האושר, היופי שלמראהו כל הייסורים שמעיקים על חזהו שוקעים בחזרה אל הלילה של תהום הנשייה". קהל המאזינים היה מכושף: "רגשותיו העמוקים ביותר של פלורנטין, הדבר הזה שאין מילים שייטיבו להביעו והוא זורם־שוצף אל תוך לבבותיהם של המאזינים [...] כל זה היה כל כך נפלא, וריתק את הקהל באופן כה משונה, שכולם היו שבויים לגמרי בקסמה של התופעה הזו, והם עדיין היו אבודים בתדהמתם". פלורנטין שר על "קשת הזהב של הדמיון, ועל גבי גלים אמיצים, הדמיון סוחף אותו ברוך, את העלם, ונוגע בו בתמונות מלאות בצבעים. ואז, כשהוא מנסה לאחוז לו כך בחלומות יפים, רגעים של אושר שאותו שלא מדעת מפתיעים". נפשו מיטלטלת בין אושר גדול לתוגה כבדה, וכבני דמותו הרומנטיקנים, הוא חיפש את ישועתו בנפשו פנימה: "הוא חש מועקה, והתעצב על כך שהוא נמצא כאן לבדו כזר [...] שהוא עומד לבדו, שבעולם הגדול אין ישות שקרובה אליו", עד ש"שירתו של זמיר אחד, שהגיעה אל אוזניו מרחוק, המיסה את נפשו לגמרי בכאב, הוא התמסר לו, לכאב, ועד מהרה חש כי דמעותיו זולגות". השאיפה לאושר היא שמניעה את גיבורי פלורנטין ("מאילו חוטים רופפים עשוי חלום האושר של כולכם!"). דורותיאה הייתה מאוהבת בשלגל, ובטרם גילתה את הסיפוק הנפשי שבאמונה הדתית, היא רקמה את חלומה גם באמצעות הרומן: "הו אושר האהבה, דורון מלא שמחה! מתנת האלים, כדי לשמח לב אנוש ברינה!"⁷

הקורא החשוב ביותר עבור דורותיאה היה פרידריך שלגל, שאותו העריצה ללא גבול: "אין שום איש כמוהו", היא כתבה לרחל לוין מהחוג המקורב לה בברלין, "אשר בידיו יכול אדם להפקיד בביטחון גמור כל כך את נשמתו ואת גאולתו".⁸ בדברי הפתיחה לרומן, שהוקדשו לו ולא נכללו בספר המודפס, היא ביטאה מצד אחד חוסר ביטחון מול הגבר היוצר בעל המוניטין שפלורנטין הופיע תחת שמו כעורך וחרדה ממשפטו, ומצד שני היא שיתפה אותו בחוויית הכתיבה ובתחושתה שעשתה מעשה נועז, ושמצאה את קולה ואת העצמי הפנימי שלה: "הינה סוף־סוף התחלתי למצוא שפה לבטא בה את רגשותיי, כך אמרת בעבר בשמחה, הינה התאזרתי באומץ של ממש, ואתה ראית את הדפים הצנועים שנוצרו כתוצאה מכך... והינה, כיצד אתה מחייך לשמע האקסטזה השירית הזו, ואינך תופס כיצד הלהיטות הזו יכולה להתנפל עליי בצורה כזו באמצע השלווה המפוכחת! הוי, מבקשת אני ממך, אל תחשוב שזה בלתי ראוי, והואל לשאת זאת גם הפעם, כתמיד, הואל לשאת את העובדה שאני משליכה הכול בערבוביה, ובכל מקום אני נמצאת כל כולי, כמו שאני".⁹

פלורנטין, שנכתב בימים של מלחמות נפוליאון אך התרחשותו חלה בשנים שלפני המהפכה הצרפתית, הוא גם שיר תהילה לחירות. פלורנטין התנסה בשנים של חניכה נוקשה ומעוררת חלחלה של כוהני דת שדיכאו את רוחו, אבל הצליח לפתח התנגדות עיקשת. אם אביה של דורותיאה משה מנדלסון לחם בנחישות בקנאות הדתית וראה בה מפלצת אימתנית, הרי שהיא ירשה את הסנטימנט ההומניסטי הזה של הנאורות. פלורנטין מספר כי חי בתוך קבר, הוא ואחותו הופרדו מאימם, שהקריבה את בנה לכתרים מתוך אמונה טפלה עיוורת. גם בשנות האומללוּת שלו, כל סוג של עצמאות מילא את נשמתו בתחושה סודית של ניצחון. שאיפתו הגדולה של פלורנטין הייתה להשתחרר מן העריצים קשי הלב והאטומים. שאיפתו הייתה להפליג לאמריקה ולהצטרף למאבק המושבות נגד הדיכוי: "מעולם לא רציתי ללחום למען משטר עריץ, למען מטרה לא מוכרת או למען עניין לא צודק, במושגים שלי. כמו גיבורי העת העתיקה, לא רציתי אלא ללחום למען החופש, ובַשלום שלחמתי למענו רציתי לחיות בשלווה, להיות חופשי ולהיות אדון לעצמי".¹⁰

בשנים שלאחר פלורנטין התפורר חוג ינה. דורותיאה ופרידריך נדדו לפריז ולווינה. היא הקצינה את סלידתה מהרציונליזם ("מעומק ליבי שונאת אני את הנאורות של זמננו, שום דבר טוב טרם יצא מתוכה"¹¹), הביעה תיעוב כלפי "היהדות הישנה" ומצאה את סיפוקה הרגשי בנצרות הקתולית. דורותיאה, שעברה תהליך עמוק של חילון, ייצגה מבחינה זו את הדיאלקטיקה של החילון בתחילת המאה התשע־עשרה. "הקתוליות", הסביר מיכאל מאיר באחד המחקרים המוקדמים והרגישים על אודות הנשים מברלין שוויתרו על יהדותן, "העניקה לדורותיאה מבט טרנסצנדנטי חדש על חייה ועל ההיסטוריה של זמנה".¹²

הקריאה בפלורנטין אינה מסע בעולם זר ומרוחק, אלא היכרות עם עולם יצירה יהודי של אישה מוכשרת ושאפתנית בעידן של חילופי תקופות, על קו התפר שבין נאורות לרומנטיקה. לא מדובר בתרומה של יהודים לתרבות גרמנית שבה ביקשו להיטמע כדי להשיג הכרה וזכויות, אלא בשותפות מלאה בכינונה של תרבות מודרנית באמצעות יצירה ספרותית מקורית. הרומן הראשון מפרי עטה של אישה יהודייה לא היה בא לעולם אלמלי התעוזה של דורותיאה לבית מנדלסון לטלטל את חייה, למרוד במסורת ובקשר הנישואין היהודי, ולבקש לעצמה את קולה המיוחד כחברה מן המניין בחוג הרומנטיקנים הגרמנים הצעירים בינה. חילוצה של היצירה הנשכחת הזו ממאגר הספרות הרומנטית והשבתה למדף התרבות היהודית בתרגום לעברית גם מאפשר למפות ביתר דיוק את תולדות הספרות היהודית, וגם מספק תעודה היסטורית חשובה ומשמעותית להבנת סוגיות יסוד בחקר שורשיה של המודרניזציה היהודית. פלורנטין מבחינה זו הוא עדות לדרכה של אישה שביקשה לממש את חייה כיוצרת ולבטא את רגשותיה; אישה, שלמרות המחיר האישי הגבוה, היא קראה תיגר על מוסכמות וערכים של החברה שממנה היא קרעה את עצמה במודע ובמתכוון.

הערות:

1 המכתב מצוטט אצל: Carola Stern, "Ich möchte mir Flügel wünschen", Das Leben der Dorothea Schlegel, Hamburg 2001, pp. 146–147. השוו למכתבה מן ה־18 בנובמבר 1799 בנספח המכתבים בהמשך. ראו על חוג יֶנָה: יוסי מאלי, מעבר לתבונה, הבארוק, ההשכלה שכנגד והרומנטיקה, ירושלים, 2019, עמ' 189–210; אנדריאה וולף, מורדים מופלאים, הרומנטיקנים הראשונים והמצאת העצמי, תל אביב 2024; Maike Oergel, "Jena 1789–1819: Ideas, Poetry, and Politics", in Paul Hamilton (ed.), The Oxford Handbook of European Romanticisim, Oxford 2016, pp. 219–239.

2 Friedrich Schlegel, Lucinde and the Fragments, translated by Peter Firchow, Minneapolis 1971, p. 175 (fragment 116).

3 Friedrich Schlegel, Lucinde: Ein Roman, Berlin, 1799; וראו: Tim Blanning, The Romantic Revolution: A History, New York 2011, pp. 65–67.

4 שרה־פייגה פונר מיינקין, אהבת ישרים או המשפחות המֻרדפות, חלק ראשון, וילנה תרמ"א (1881). ראו: טובה כהן ושמואל פיינר (עורכים), קול עלמה עברייה: כתבי נשים משכילות במאה התשע־עשרה, בני ברק 2006, עמ' 281–375; מיכל פרם כהן, הסופרת העברית הראשונה: שרה פייגה פונר לבית מיינקין, תל אביב 2022.

5 ראו: נטלי ניימרק־גולדברג, וקולן יישמע: יהודיות נאוֹרוֹת בברלין, ירושלים 2014.

6 Florentin: Ein Roman, Friedrich Schlegel (ed.), 1, Lübeck & Leipzig 1801. וראו: Liliane Weissberg, "The Masterʼs Theme, and Some Variations: Dorothea Schlegelʼs Florentin as Bildungsroman", Michigan Germanic Studies 12 (2) (1987), pp. 169–181; מיכאל מאיר, צמיחת היהודי המודרני: זהות יהודית ותרבות אירופית בגרמניה: 1749–1824, תרגום: דוד זינגר, ירושלים 1990, עמ' 102–112; שמואל פיינר, עת חדשה: יהודים באירופה במאה השמונה עשרה: 1750–1800, ירושלים 2021, פרק סיום; נטלי ניימרק־גולדברג, וקולן יישמע, במיוחד עמ' 76–78, 139, 240. הציטוטים כאן על־פי המהדורה בספר זה.

7 הציטוטים מתוך מהדורה זו.

8 מצוטט אצל מאיר, צמיחת היהודי המודרני, עמ' 106.

9 פתח דבר שמופנה לעורך, פרידריך שלגל, ושלא נכלל בספר המודפס, בתוך מהדורה זו.

10 הציטוטים מתוך המהדורה הזו.

11 Dorothea v. Schlegel geb. Mendelssohn und deren Söhne Johannes und Philipp Veit, Briefwechsel, vol. 1, J. M. Raich (ed.), Mainz 1881, p. 163. מצוטט גם אצל מאיר, צמיחת היהודי המודרני, עמ' 109.

12 מאיר, צמיחת היהודי המודרני, פרק רביעי.