מדינה צפה

הקדמה

קוראים וקוראות יקרים,

לפני תחילת הקריאה, ולאור הערות שקיבלתי מקוראים ראשונים, אני מבקש להבהיר כמה נקודות. ראשית, הסיפור הפותח, בדרך לברלין, נכתב בשנת 2015, הרבה לפני אירועי שבעה באוקטובר 2023. למרבה הצער, חלק מההתרחשויות המתוארות בסיפור זה כבר קרו, כגון ההתקפה הרצחנית דרך המנהרות על יישובי עוטף עזה. למרות זאת, בחרתי להשאיר אותו כפי שנכתב במקור בתקווה שהקריאה בסיפור זה — ובסיפורים האחרים — תסייע לנו למנוע את החורבן הכולל המתואר בו.

הנקודה השנייה נוגעת לסדר הקריאה: שלושת הסיפורים בשער הראשון עצמאיים זה מזה, אבל הם מאורגנים בסדר כרונולוגי ורגשי כך שמומלץ, בקריאה ראשונה לפחות, לקרוא בסדר הזה. בשער השני, שלושת הסיפורים ב'מחזור המלך' קשורים זה לזה ועוסקים באותו קו עלילה (מהפכה דתית) ובאותה דמות ראשית (מלך ישראל, הרב בנבנישתי) וכדאי לקרוא אותם לפי סדרם, זה אחר זה. הסיפור האחרון, קורבן שבועות, עוסק בבית המקדש והוא עומד בפני עצמו. מי שמתעניין ספציפית בנושא המקדש ועבודת הקורבנות יכול לדלג ישירות אל סיפור זה.

שלישית, עבור קוראים שאינם מכירים את נושא בית המקדש, אני מרגיש חובה לציין שהמקדש המתואר בסיפור קורבן שבועות אינו דומה בשום אופן לבית המקדש השלישי כפי שהוא מתואר בחזון יחזקאל, וגם לא לבית השני אשר לשִחזורו שואפים גופים שונים. עבור קוראים שמתמצאים בנושא זה, חשוב לי להדגיש ששמרתי על אותן הפונקציות של בית המקדש השני, אבל התאמתי אותן ואת בית המקדש בכללו למציאות הטכנולוגית, הכלכלית והחברתית של המאה ה־21. לא ראיתי לנכון להתאימן לאופי האנושי, שלא השתנה זה אלפי שנים. הסקיצה של בית המקדש השלישי המופיעה בפרק זה בספר זמינה בגודל מלא באתר של הספר.

בסיום הקריאה אתם מוזמנים לשלוח אליי שאלות, הארות והערות למייל joabcohenauthor@fastmail.com

כמו כן, ניתן ללמוד עוד עליי ועל הספר עצמו באתר medinatzafa.com

קריאה נעימה!

יואב

חורבן

בדרך לברלין

הפיצוץ הראשון היה רחוק ועמום כל כך, שענת אפילו לא התעוררה ממנו. למרות שנתה הקלה־מאוד בדרך כלל, היא רק הסתובבה במיטה באי־נחת ובתוך כמה שניות שקעה בשינה עמוקה יותר. היא חלמה שהיא מכינה פופקורן כמו פעם, בתוך סיר עם שמן (איכס, היא אמרה לעצמה בחלום, מתפלאת שהיא אוכלת משהו משמין כל כך) והשמן מתחמם והתירס מתחיל להתפוצץ ונשמע קצת כמו גשם, או כמו פיצוצים קטנים, כמו אקדח קפצונים בתוך סיר, והפיצוצים הולכים ומתגברים עד שהיא מתקשה להחזיק את הסיר הרועד, שהפך פתאום למטען חבלה שהתפוצץ וקטע את ידה הימנית. מבועתת, היא התבוננה בגֶדם השותת דם ואז התעוררה בבת אחת, מנסה לצרוח ולא מצליחה. מייד אחזה בידה הימנית ומיששה אותה ביסודיות עד שווידאה שכל החלקים ישנם. פתאום, משום מקום, הבליח במוחה הביטוי הארכאי, "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני". מה לי ולירושלים, חשבה. מתוך עיקרון כף רגלה לא דרכה מעולם בבית כנסת, ובשל אותה סיבה סירבה לקרוא את התנ"ך, אותו ספר אגדות שהרס וממשיך להרוס דורות על דורות של ילדים. היא לא יכלה להעלות על דעתה מדוע משפט זה עלה בראשה או מִנַּיִן. מוזר, היא חשבה.

פיצוץ נוסף, חזק יותר, קטע את חוט מחשבתה. ענת הביטה בתדהמה בבן זוגה, יורם, שהמשיך לישון. כל כך נדהמה מאדישותו של בעלה, שאפילו המשיך לנחור, עד שלרגע קט לא הפנימה את משמעותם של קולות הנפץ. ופתאום היא קלטה... היה פיצוץ, ממש לידם. ענת נחרדה ומייד ניערה את בעלה.

"יורם, יורם, תתעורר כבר," היא אמרה בקול רם, כמעט צועקת.

יורם הזדקף בבהלה והביט סביבו. "מה קרה?" שאל.

"תקשיב," היא ציוותה ויחד הם ישבו במיטה וחיכו. יורם שמע סירנה של אמבולנס אבל לא היה בכך דבר יוצא דופן. חוץ מזה היה שקט. הוא הציץ בשעון וראה שעדיין לא חמש. בחוץ עוד היה חושך.

"מה קרה, ענתוש?" שאל בדאגה.

"היו כמה פיצוצים, ממש קרובים. אני לא מבינה איך לא שמעת," השיבה בקול צורם ומתוח.

"את חושבת שהם יורים על תל־אביב? למה שיעשו דבר כזה?"

"לא יודעת. אולי יש מלחמה? אולי זה הסוף?"

הסוף. יורם ניסה לחשוב על זה אבל לא הצליח לעכל את הרעיון. הוא הושיט יד לשַלט, ומול המיטה נדלק הקִירְסַך. כרגיל, הוא היה מכוון לעשרת ערוצי החדשות המרכזיים בישראל, ברשות הפלסטינית, באירופה ובארצות הברית, כל אחד בריבוע משלו, תשעה ריבועים סביב ריבוע אחד גדול במרכז. בכל ריבוע הופיעו כתוביות, וערוץ האודיו היחיד נשמע מהריבוע שבמרכז, ערוץ השלום, ששידר את החדשות האמיתיות והאמינות ביותר, כל יום, כל היום, כל השבוע, מ"אולפני השלום" ברמאללה. למרות השעה המוקדמת, הופיעה על המסך אודליה בדש־ברגותי, כוכבת הפורנו שהתחתנה עם המחבל הכלוא סלאח ברגותי והפכה זה מכבר לקריינית פופולרית. היא ישבה באולפן מיוחד עם הכותרת החגיגית, "הסוף להתנחלויות!"

יורם וענת חייכו זה לזה. יורם הרים את כוס האספרסו שהביאה לו ענת והשיק אותה לכוס שלה. "לחיים," אמר.

"לשלום," היא ענתה בחיוך.

יורם הגביר את הווליום ושניהם הקשיבו מרותקים: "חודש לאחר הנסיגה מהשטחים הכבושים, ההתנחלות האחרונה, יצהר, נפלה," דיווחה בדש־ברגותי בעליצות. ענת תהתה איך היא יכלה לחייך או להיראות טוב כל כך בחמש בבוקר. לא סתם הם מקצוענים, היא חשבה. בינתיים אודליה העבירה את רשות הדיבור לכתב בשטח, עבדאללה חלמי. על רקע בתים בוערים, קולות ירי וצרחות אימה של נשים וילדים, דיווח עבדאללה על טיהור ההתנחלות האחרונה מהאויב הציוני ואז פנה לקצין פלסטיני שעמד לצידו בדום מתוח. "ספר לנו מה קרה כאן הלילה, קולונל סמיר אבו־עימאד." השיחה הקצרה שהתנהלה בערבית תורגמה מייד לעברית, שרצה בכתוביות על המסך. כמובן, כמו כל הצופים האחרים, יורם וענת לא נזקקו לתרגום כדי להבין שהכוחות הפלסטיניים טבחו באחרוני המתנחלים הקיצוניים.

"מגיע להם," אמרה ענת בסיפוק.

"בטח שמגיע להם," יורם הסכים. הוא הרים את הכוס שלו ושוב הם השיקו כוסות.

"לחיי פלסטין שבדרך," אמר.

"לחיי השלום," השיבה ענת. בינתיים השידור חזר לאולפן.

"אם כן, יום גדול לשלום במזרח התיכון החדש," אמרה בדש־ברגותי, עדיין בחיוך מושלם על פניה. כמו כל הקרייניות בתקופה זו היא הייתה חשופת חזה, אך לרגל האירוע החגיגי טרחו לצייר דגל פלסטין על שדה השמאלי, ועל שדה הימני את דגלו של האיחוד האירופי, בעלי התחנה.

"פרשננו המדיני דוקטור רוזנפלד," אמרה כשהמצלמה מתמקדת באיש מבוגר ונאה בחליפה ועניבה, "מה משמעות האירועים האחרונים לאזור בכלל ולפלסטין וישראל בפרט?"

"אין ספק שזהו יום גדול לשלום ולשני העמים, וכמובן לתוכנית הנסיגה החד־צדדית של ראשת הממשלה החדשה, טלי גרינפלד," ענה הפרשן.

"מעריכים שמעל למאה אלף מתנחלים נהרגו מאז הנסיגה, ומאות אלפים נמלטו לתוך ישראל ומפריעים עכשיו לניהול חיי היום־יום של האזרחים. מתי לדעתך נוכל לחזור לשגרה?" שאלה בדש־ברגותי.

"זהו המחיר של צעדים מדיניים נחושים," הסביר דוקטור רוזנפלד. "ראשת הממשלה צדקה כשביצעה את הנסיגה במהירות וללא היסוס. הסיסמה שטבעה, 'ירצו — יתפנו, לא ירצו — לא יתפנו', הייתה חיונית להצלחת התוכנית, ועובדה היא שהנסיגה בוצעה במהירות וללא נפגעים לכוחות הביטחון — לא של ישראל ולא של הפלסטינים. זהו הישג חסר תקדים שמעמיד את הגברת גרינפלד בשורה אחת עם גדולי אומה כמו הרצל ובן־גוריון."

"ומה עם הטענה שההתראה שניתנה למתנחלים להתפנות — התראה של שבועיים בלבד לפני הנסיגה — לא הייתה מספיקה או הייתה בלתי הוגנת?" הקשתה בדש־ברגותי.

"היו להם עשרות שנים להתפנות מרצון," פסק דוקטור רוזנפלד והוסיף, ספק בהומור ספק ברצינות, "ככה זה כשמשאירים דברים לרגע האחרון."

"והעתיד?" שאלה בדש־ברגותי.

"העתיד ורוד," הצהיר המומחה. "אין ספק שהנסיגה תביא לשיתוף פעולה כלכלי מלא בין ישראל לשכנינו, לטובת כל הצדדים. אפשר לומר שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר."

* * *

ביפו, בפנטהאוז של יורם וענת שניר־ויינטראוב, שוב נשמעו הדי פיצוץ.

"שמעת?" שאלה ענת. "הפעם שמעת?" היא חזרה, ושוב התחדד קולה ועלה לטון הצורמני שהחריד תמיד את יורם. כמו ציפורן שנגררת על לוח, חשב לעצמו.

"כן, שמעתי," אמר והוסיף בדאגה, "זה לא היה כל כך רחוק."

"נכון? מה זה, לדעתך?"

"נשמע כמו מרגמה, או טיל שנפל. אולי פיגוע."

"מי עושה פיגועים בחמש בבוקר? ולמה שיעשו פיגועים? הכול נגמר."

אבל עוד פיצוץ נשמע, הפעם רחוק יותר.

"בואי נצא למרפסת, אולי נראה משהו," הציע יורם.

"השתגעת? ואם נחטוף טיל? אני לא זזה מכאן!" אמרה ענת בנחישות מפתיעה.

"אז תיכנסי לממ"ד," פטר אותה בעלה בחוסר סבלנות ויצא מהחדר. לרגע היססה ענת. מצד אחד לא רצתה להישאר לבדה, ומצד שני לא רצתה להסתכן. היא המשיכה להסתכל על הגב של בעלה ההולך ומתרחק ממנה. קצת עצובה, היא חזרה להסתכל על האולפן המיוחד.

יורם ניגש למכונת הקפה האוטומטית ואמר, "הפוּך עם שני סוכר." כוס חדשה גלשה ממגש בצידי המכונה אל מתחת לצינור האספרסו. בינתיים המכונה טחנה פולים טריים בכמות שמספיקה בדיוק לכוס אחת. מים חמים החלו לזרום והנוזל החום נשפך לתוך הכוס. כשהקפה הגיע לשלושת רבעי הכוס, היא נעה מעט שמאלה אל מתחת לצינור החלב החם, המוקצף. הצינור רטט והסתובב בדפוס מורכב ואז חזר למקום. נורה ירוקה נדלקה וקול שבקע מהמכונה הודיע בצהלה שאינה במקומה: "הקפה מוכן!" יורם הרים את הכוס והתבונן ברישום שיצרה המכונה הפעם: יונה עם עלה של זית. המכונה תוכנתה ליצור באקראי מעל למאתיים ציורים שונים, ולכן ציור של יונת שלום, דווקא היום, היה סמלי במיוחד. כנראה היום זה היום שלי, חשב לעצמו יורם ויצא אל המרפסת.

הוא עמד והתבונן בעולם המתעורר. מולו השתרע הים התיכון, רחב ידיים, מזמין ושלֵו כרגיל. הוא הביט צפונה, לאורך קו החוף, וראה את תל־אביב על מגדליה הרבים, וככל שיכול היה לראות, דבר לא השתנה. הוא הסתובב. בחורף, ביום טוב, היה אפשר לראות עד עזה בדרום, אבל היום אפילו את אשדוד לא ראה; ערפילי הבוקר כיסו הכול. ממערב, הבניין חסם את הראות שלו, אחרת היה מבחין בפגיעות של כמה טילים שנפלו לפנות בוקר בעיר. יורם התבונן למטה וראה את העיר העתיקה של יפו. פה ושם אנשים יצאו מבניינים וכמה מכוניות נסעו ברחובות. הכול נראה רגיל למדי. הוא לגם שוב מהקפה האיטלקי המשובח ונאנח בסיפוק. החיים היו טובים, השטחים היו מפונים, ואפילו מזג האוויר עשה חסד — החזאים אמרו שהיה זה הקיץ הקריר ביותר זה מאה שנה ויותר.

צרחה איומה מכיוון הבית החרידה את שלוותו של יורם. מה יהיה עם האישה ההיסטרית הזו? חשב לעצמו. האמת, לא מתאים לה. חצי מחייהם המשותפים בילתה במחנות הפליטים, בשטחים, במהומות, בפיגועים, בקרבות. את כולם סיקרה בקור רוח מקצועי. מוזר, סיכם יורם לעצמו ותהה אם היא במחזור. הוא לגם לגימה אחרונה, הניח את הכוס על השולחן והחל לצעוד במהירות לעבר חדר השינה בעוד צרחותיה של אשתו ממשיכות לשטוף אותו, כמו גלים בים.

הוא נכנס לחדר בציפייה לאסון, אבל הוא רק מצא את ענת יושבת על המיטה, רועדת ובוכה. יורם ניגש אליה, חיבק אותה ושאל, "מה קרה?"

היא לא ענתה אלא הצביעה על הקירְסך. יורם הסתכל והבין מייד. אולפן השלום שינה את צורתו. הסֵט החגיגי נצבע באדום, ועל הרצפה היו מונחות גופותיהם של בדש־ברגותי, הפרשן המדיני ועוד שלושה אנשים שיורם לא הכיר, כנראה טכנאים. הגופות לא היו שלמות; איבריהן החסרים, או חלקם לפחות, הוטלו על רצפת האולפן, שכוסתה בשלוליות של דם. מתחת לכיתוב, "הסוף להתנחלויות", מישהו הוסיף באותיות של דם, "אללה הוא אכבר". מישהו אחר כיוון את המצלמה לאולפן, ומכיוון שהשידור לא נפסק עדיין, יורם הסיק שכל אנשי התחנה נהרגו. הוא צקצק בלשונו. לא פלא שענת איבדה את העשתונות. היא הייתה חברה טובה של אודליה — עד כמה שיש חברים בתקשורת. היא עזרה לה ותמכה בה בתחילת דרכה, אולי אפילו הייתה עבורה דמות אם. יורם אף חשד שהן היו מאהבות לתקופה קצרה, אך מעולם לא העז לשאול את ענת על כך.

עכשיו הוא הושיט יד לַשַלט וכיבה את הערוץ. באופן אוטומטי, הריבוע המרכזי התמלא בערוץ הבא בתור, הערוץ הישראלי '24' ששידר חדשות עשרים וארבע־שבע. הוא הנמיך את הווליום ואמר לענת, "אני מצטער. אני יודע כמה אהבת אותה. זה פשוט נורא." הוא נשכב לצידה וחיבק וליטף אותה ברכות המיוחדת לו, עד שהפסיקה לרעוד. אחר כך ניגב לה את הדמעות ונישק אותה על המצח, על כל עין בנפרד, על הלחי ועל השפתיים. פתאום התמלא תשוקה. הוא לפת את גופה הדק בזרוע אחת והצמיד אותה אליו. הוא חש בשדיה הקטנים, המתוקים, נוגעים בגופו. יד אחת החליקה אל מתחת למכנסי השינה וליטפה את הישבן שלה, ישבן קטן, מוצק וגאה, החלק שיורם הכי אהב. אצבע אחת ריחפה מעט הלאה, למטה יותר, אבל ענת, שעד אז כלל לא הגיבה, הזדעקה.

"יורם, מה אתה עושה?!" היא סטרה לו בחוזקה והדפה אותו ממנה, בידיה וברגליה. למעשה, ממש בעטה אותו ממנה כך שהוא התגלגל אל הרצפה. היא שוב פרצה בבכי מר.

יורם שכב על הרצפה דקה ארוכה והתלבט מה לעשות. ענת מעולם לא סטרה לו כך; אף פעם לא הייתה אלימה כלפיו, גם בריבים הכי גרועים שלהם. לבסוף קם, ניגש לענת וליטף את ידה. "סליחה, ענתוש," אמר. "אני לא יודע מה עבר עליי. אני אוהב אותך..."

"גם אני אוהבת אותך," ענת הפסיקה אותו ואמרה מבעד לדמעות, "זה פשוט... ראיתי הכול, בשידור חי. זה היה נורא."

"אני מתאר לעצמי," אמר יורם וליטף את ראשה בעדינות.

"סליחה שהתנהגתי כך. לא מגיע לך."

"זה בסדר."

"אני אפצה אותך," הודיעה ענת בהחלטיות. בתנועה אחת מהירה, כמעט אלימה, הורידה את מכנסי הטריינינג של בעלה, אחזה בפין שלו והחלה למצוץ בהתלהבות מוגזמת, פרועה. יורם לא שם לב לכך או שלא היה לו אכפת. הוא רק נאנח וחשב שזה באמת היום שלו. עד שענת פרצה שוב בבכי ושמטה מפיה את איבר המין שלו.

"אני לא יכולה... לא יכולה," מלמלה בין הדמעות.

בעלה כיסה על מבושיו המאוכזבים וחשב, איזו בוקר! כמו לקום בתוך סוּפה. זה חייב להיות המחזור, המשיך להרהר. ענת תמיד השתגעה קצת כשקיבלה, יורם תמיד אמר לה את זה, ותמיד היא הייתה מכחישה והם היו רבים, עד שיורם למד פשוט לשתוק ולחכות שיעבור זעם. מעולם לא הבין מדוע היא הרגישה צורך להכחיש דבר כל כך בסיסי וגלוי לעין, כפי שלא הבין מדוע התעקשה לספר את השיער קצוץ, כמו חייל, או מדוע רצה כל יום חמישה קילומטרים על ההליכון בסלון שלהם, מול הים. האמת היא שענת הייתה בכושר מדהים ונראתה מצוין לגילה — עוד לא ארבעים — עד שלפעמים היה מכנה אותה בחיבה, "לוחמת החופש הקטנה שלי". לכן התנהגותה הבוקר הייתה מוזרה עוד יותר: יורם ראה אותה במו עיניו יורה צרורות בקלשניקוב, זוחלת מתחת לגדרות תיל ומסתופפת בבונקרים עם לוחמים פלסטינים בעזה בזמן המלחמה. אבל עדיין, כשבאה הביתה הייתה צורחת אם הייתה רואה ג'וק והוא — שהיה מבועת מג'וקים לא פחות ממנה — היה צריך להרוג אותם. רגע אחד הייתה חזקה כמו פלדה, ורגע אחרי כן רעדה מפחד מאיזה חרק או מקול נפץ. נשים! יורם לא הבין אותן, וכמו גברים רבים לפניו החליט להפסיק לנסות. כמו אנשים שגרים ליד הר געש, יורם למד להשלים עם העובדה שההר עלול להתפרץ מדי פעם.

בינתיים הגיעה כבר השעה שבע והחלו מהדורות הבוקר. האולפן של ערוץ 24 פתח בכותרת "מלחמה?" ויורם הגביר את הווליום, כשהוא מתעלם מענת ששכבה לידו ללא ניע. תחילה נמסר דיווח על פיגועים ויריות בשכונות התפר בירושלים וכעבור כמה דקות אורלי בוכנר־גולדברג דיווחה בהתרגשות כי "מאות מתושבי צוּר בּאהֶר וג'בל מֻכַּבֶּר פשטו בשעות הבוקר המוקדמות על שכונת ארמון הנציב הסמוכה, פלשו לבתים ורצחו תושבים יהודים בשנתם. ממדי האסון עדיין אינם ידועים. כוחות מג"ב שנחלצו למקום נהדפו על ידי הכוחות הערביים שהתבצרו בבתי השכונה חמושים במקלעים, במרגמות ובמטולי אר־פּי־ג'י."

החזה החשוף והנדיב של אורלי בוכנר־גולדברג עלה וירד בהתרגשות. הבוקר נצבעו שדיה של הקריינית בצבעי כחול־לבן במחווה פטריוטית שנראתה ליורם מוגזמת ומיותרת. אבל זה לא מנע ממנו להמשיך ולנעוץ עיניים בחזה המפואר שהזדקר מולו. כעבור דקה היא מסרה שגם שכונת פסגת זאב הותקפה בצורה דומה. עתה הועבר השידור למרכז העיר, שם מצלמה רועדת הראתה אלפי ערבים רצים ברחוב יפו, שלא התעורר עדיין בשעה זו, מנפצים את חלונות הראווה של החנויות ובוזזים מכל הבא ליד. עוברי האורח ההמומים נתלשו לגזרים על ידי ההמון הזועם, שלא טרח להבחין בין יהודים לערבים. דיווחים דומים נמסרו מהצפון: תושבי סכנין עלו על יישובי הסביבה, ונמסר שהקשר עם אשבל, יובלים, רקפת ויודפת נותק. בכרמיאל, תושבים מדיר אל־אסד, מראמה ומיישובים נוספים הסתערו על העיר גם הם לפנות בוקר, ודגל פלסטין כבר הוצב על בניין העירייה. תושבי היישוב המחודש בִּרעם עלו על הקיבוץ שנישל אותם לפני מאה שנה ונקמו את נקמתם המתוקה; נמסר כי אחרוני הקיבוצניקים מתבצרים בחדר האוכל הנצור והם זועקים לעזרה. צפונה משם, אלפי לוחמים שיעים פרצו בלילה את גדר המערכת ליד מטולה ועלו על היישוב. עוד דווח על מחסום שהציבו תושבי מג'ד אל־כרום על כביש 85; נוסעים יהודים הוצאו ממכוניותיהם ונרצחו בדם קר, ונמסר שמחסום דומה הוקם על כביש החוף על ידי תושבי ג'סר אל־זרקא.

בחיפה ובבאר שבע, בעכו ובנצרת, עלו התושבים הערבים על בתי שכניהם היהודים וטבחו בהם ללא רחמים. בדרום, ערבים מהרצועה פרצו ממנהרותיהם ועטו על יישובי עוטף עזה בעוד אחרים התקדמו מייד לעבר נתיבות ושדרות. דווח על קרבות עזים בנתיב העשרה, בכפר עזה ובכיסופים. זרם הדיווחים נמשך עוד ועוד, ותכף היה ברור שבכל מקום בארץ, תושבי היישובים הערביים תקפו את שכניהם היהודים במתקפת פתע מתואמת להפליא. הדו־קיום שנראה כאילו התבסס בעשורים האחרונים נשבר בבת אחת, ללא שום התראה מוקדמת. רק בתל־אביב־יפו נשמר השקט, בינתיים. בד בבד, הכתב הצבאי דיווח על מתקפת טילים אדירה שהחלה לפנות בוקר ונמשכה כשעתיים בצפון הארץ ובדרומה. 'בן־גוריון', המערכת החדישה ליירוט אוטומטי של טילים, יירטה בהצלחה כ־99% מהטילים שכוונו לעבר גוש דן וצפון הארץ. מספר קטן של טילים חדר את מעטפת ההגנה וגרם נזק, אך לא נמסר על הרוגים.

מעט לפני שמונה, אחרי שעה כמעט של דיווחי לחימה מכל הארץ, נשמעה סוף־סוף אזעקה גם ביפו. על המסך ריצדה הודעה של פיקוד העורף, "להיכנס לממ"ד ולהישמע להוראות", אבל ליורם וענת לא היו אשליות.

"זה נגמר," אמר יורם, מעט בעצב.

"כן," הסכימה ענת. "זה הסוף."

"נזוז?"

"כן."

השניים התלבשו במהירות בבגדים נוחים אך אופנתיים, כשהם דואגים לנעול נעלי הליכה סולידיות אך אלגנטיות. תוך כמה דקות נכנסו לממ"ד וסגרו מאחוריהם את הדלת הכבדה. כיאה לפנטהאוז ביפו העתיקה, הממ"ד היה מפואר וכלל מערכת אוורור נגד אב"כ, טלוויזיה, שתי ספות שהיו גם מיטות יחיד, מקרר ענק, תנור אפייה, שתי עמדות מחשבים מחוברות לאינטרנט, שולחן אוכל קטן, שירותים ומקלחון וארונות קיר עם אוכל יבש, שימורים ובגדים. הממ"ד נועד לאפשר חיים מלאים למשך חודש שלם. יורם הדליק מייד את הטלוויזיה — מסך שטוח שהשתרע על חצי מהקיר — ושניהם המשיכו להקשיב לדיווחים מהשטח.

בשעה שמונה וחצי שניהם קיבלו מסרון קצר שאישר את מה שהם הבינו כבר לבדם: "טיטאניק". ההודעה התקבלה מ'קיפוד', שם הקוד של מנכ"ל שלום עכשיו בישראל, דב מוסקוביץ, ונשלחה לשלושים איש ואישה, ראשי ארגוני השמאל העיקריים בארץ. המשמעות הייתה ברורה: המדינה טובעת והגיע הזמן לנטוש אותה.

יורם הביט בסלולרי שלו דקה ארוכה. הוא אף פעם לא היה מפּעילי השלום הנאיביים שחשבו שאם ישראל תיסוג מהשטחים הכבושים הכול יהיה בסדר ופתאום, משום מקום, ערבים יאהבו יהודים ולהפך. הוא ידע שהמעבר ממדינה יהודית למשהו אחר — מדינת כל אזרחיה או מדינה דו־לאומית או קונפדרציה או השד־יודע־מה — עלול להיות אלים. בסתר ליבו קיווה שהאלימות תהיה מקומית, מוגבלת וזמנית, אבל הוא היה ריאליסט ולכן התכונן לגרוע ביותר. אחרי הכול, הכיבוש האמיתי לא היה השטחים אלא ישראל עצמה. הוא אף פעם לא הבין איך כל כך הרבה אנשים בשמאל — הישראלים שתמכו בתנועות השלום ובמפלגות השמאל ומימנו אותן — יכלו לשכוח עובדה פשוטה זו. הגרעין הקשה של פעילי השלום, ראשי הארגונים כמוהו וכמו עמיתיו, ודאי לא שכחו זאת, ומשיחות פרטיות, מרמזים ומקריצות עין הוא ידע שגם הם התכוננו לגרוע ביותר, לחיסול המדינה עצמה, על תושביה היהודים. הוא לא שאל על הפרטים — זה לא היה מקובל — אבל הוא התנחם בידיעה שידידיו הטובים ביותר, "אחיו לנשק", התבדח עם עצמו, מוכנים היטב למצב.

ברוח זו הוא השיב בקצרה: "ניפגש בשש אחרי המלחמה." בתגובה, הסלולרי שלו הוצף בסמיילים. הוא רצה להראות לענת, אבל היא הייתה עסוקה בהקלדה קדחתנית בסלולרי שלה. תחת זאת, ניגש למחשב לוודא שהטיסה שלהם לברלין, היום באחת בצוהריים בחברת לופטהנזה, לא בוטלה. תוך דקה ראה שהמקומות שהזמין לו ולענת, במחלקה ראשונה כמובן, שמורים להם. מעבר לזה לא היה הרבה מה לעשות. לשניהם היו מזוודות קטנות מוכנות ודרכונים בתוקף של האיחוד האירופי — שלו בזכות שורשיו היקיים ושלה בזכות משפחתה הפולנית. הוריה של ענת, שהיו חלק מגל הירידה הראשון לברלין בשנות העשרים, מה שכונה על ידי היסטוריונים "הירידה הראשונה", התבססו כבר בעיר נפלאה ותרבותית זו וחיכו להם בזרועות פתוחות.

ענת סיימה סוף־סוף את ענייניה, הניחה את הסלולרי ושאלה, "מה קורה?"

"יש לנו טיסה לברלין באחת. הכול מוכן וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לנסוע לשדה התעופה ולחכות. אני מציע שנזוז; אני לא רואה סיבה להתמהמה."

ענת הנידה בראשה לשלילה. "קשת לא עונה."

קשת, אחותה הקטנה והמרדנית של ענת, הייתה הכבשה השחורה של המשפחה כולה: לא די שהייתה ציונית אלא היא הרחיקה לכת והתחתנה עם איכר(!) שחי במשמר העמק(?!). המשפחה התנחמה בכך שלא גרה בשטחים. ענת, שאהבה מאוד את אחותה, הפצירה בה עשרות פעמים לעבור למרכז. קשת סירבה ועכשיו היא לא ענתה.

יורם לא ידע מה לומר. לעומת ענת, שלה היו קשרים וחברים בכל מקום בארץ ובשטחים, הוא נטה להיות זאב בודד. מעט החברים שהיו לו גרו בחו"ל או היו בדרך לשם, כמוהו. מצד אחד בעיניו לא היה טעם להשקיע באנשים שגרו בארץ, לא כל שכן במקומות מבודדים, רחוקים ומגוחכים כמו משמר העמק. מצד שני לא הייתה לו משפחה שם. בעצם, היה בן יחיד ולא יכול היה לדמיין את כאבהּ של ענת. על כן שאל בזהירות, "מה את רוצה לעשות?"

"אני לא יודעת. אולי ניסע לשם להביא אותה?"

הרבה דברים עלו על לשונו של יורם. הוא רצה להגיד שאין בזה טעם כי קשת ודאי נהרגה כבר; שאין להם סיכוי להגיע לשם דרך עשרות כפרים עוינים; שגם אם יגיעו לשם לא יוכלו לעזור לה; שהם צריכים להציל את עצמם כל עוד הם יכולים.

במקום זה שאל, "מה עם הטיסה שלנו?"

"אנחנו יכולים להספיק. שעה לשם ושעה חזרה."

יורם עיווה את פניו בחוסר סבלנות. "נגיד שנצליח לעבור את כל ואדי ערה, מה בדיוק נעשה עם קשת ומשפחתה?" לקשת ובעלה היו ארבעה ילדים.

"תזמין להם טיסה. ניסע משם לשדה התעופה, כולנו יחד, ונעוף מפה."

כשיורם היה עצבני ממש, הוא נהג לדבר לאט ובסבלנות, כמו שמדברים אל ילדים קשי תפיסה. ענת שנאה שיורם עשה את זה, אבל בטון הזה בדיוק הוא שאל אותה, "ומי אמר שיש להם דרכונים?"

"יש להם כי אני דאגתי לזה," השיבה ענת בשלווה כשהיא מישירה מבט אל בעלה הזועם. זה היה הדבר היחיד שקשת הסכימה לעשות למען אחותה. ענת לא סיפרה לבעלה את מה שקשת אמרה לה כשהסכימה, לאחר ויכוחים רבים, להוציא דרכונים לה ולמשפחתה: "תמות נפשי עם פלשתים." כל דבר בעיתו, אמרה ענת לעצמה.

"ענתוש, תהיי הגיונית," היא שמעה את יורם אומר באותו טון מעצבן. "יש לנו טיסה באחת. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להגיע לשדה התעופה, והיום בערב נהיה בברלין ונתחיל חיים חדשים. זה כל מה שרצינו כל השנים האלה, לא? לפלסטינים תהיה מדינה, סוף־סוף; הציונות, על כל חטאיה, נגמרה. מה עוד את רוצה?"

"אני רוצה את אחותי," אמרה ענת בפשטות.

"שווה לך למות בשביל זה? להיפצע? לאבד רגל או יד? מי יודע מה הולך שם בחוץ."

ענת הביטה בבעלה בעיניים חדשות. היא ידעה שהוא אנוכי — הרי כל הגברים הם אנוכיים מטבעם — אבל עד כדי כך? בכל זאת הייתה מופתעת. היא תהתה אם בכלל אהב אותה או רק השתמש בה, כפי שהשתמש באחרים. ענת החליטה שהגיע הזמן לבדוק את העניין.

"אני לא הולכת בלי אחותי. אתה מוזמן להצטרף ולעזור לי... או שלא."

לרגע אחד, ענת ראתה, יורם היסס. אבל הרגע עבר והוא התעשת ונאנח ואמר, "נו, בסדר. מישהו צריך להגן עלייך..."

ענת חייכה. אומנם יורם היה גדל־גוף, אבל היה זה גוף עגלגל ועצל, גוף של דובי רכרוכי שאיתו הולכים לישון, לא גוף של גברתן חסון שמגן על נערות חסרות אונים ומושיע אותן מרודפיהן. ספק אם יורם יכול להגן על מישהו מחוץ לבית המשפט, חשבה, אם כי בבית המשפט היה מזהיר. כולם הסכימו שאם לא היה משכנע את בית המשפט העליון ש"יהדות היא גזענות", המפלגות הדתיות והחרדיות לא היו נפסלות מלהשתתף בבחירות, השמאל לא היה עולה לשלטון, והנסיגה לעולם לא הייתה מתרחשת. רק יורם היה יכול לעשות זאת, ויורם היה שלה.

"תודה," היא אמרה וניגשה לנשק אותו. "אני שמחה שהחלטת לבוא איתי."

"את יודעת שאני אוהב אותך," אמר בגאווה של תלמיד בית ספר שקיבל ציון 'עובר' בבוחן פתע קשה במיוחד.

"כן, אני יודעת. רק לא ידעתי עד כמה."

"יותר מדי," הבהיר לה. "זה טיפשי ומסוכן מאוד. הכי פשוט היה שניסע עכשיו לשדה התעופה ונגמור עם זה."

"החיים לא פשוטים. עוד לא למדת את זה?"

יורם לא ענה על כך. בעיניו החיים היו פשוטים, אלא שבני אדם — ובייחוד נשים — סיבכו אותם ללא כל צורך.

יורם נאנח שוב ואמר, "נצטרך נשק."

"נשק?" תמהה ענת. "בשביל מה?"

יורם לא ענה על כך אלא אמר, "תעזרי לי להזיז את המיטה הזו."

ענת פערה את עיניה.

המשך הסיפור בספר המלא