האיש שהלך נגד האלים

פתח דבר

נופיו הפסטורליים של מושב אלמגור משכיחים ממני לרגע קל מה הביא אותי לשם. הכנרת שנשקפת מדרום לגבעות הירוקות היא ארץ ישראל היפה. גם האיש הדהוי שיושב מולי בעיניים כבויות היה פעם ארץ ישראל היפה; קיבוצניק, גבר נאה, כדורסלן, צנחן. צבר למופת.

מה קרה שהפך אותו ממי שהיה למי שראש המוסד לשעבר, שבתי שביט, כינה "הבוגד הגדול ביותר שחי אי־פעם במדינת ישראל"? תהיתי. האם אני אכן יושב מול מפלצת, שסיכנה את חיי עבור בצע כסף, או שאולי, כמו בכל סיפור מתח טוב, הלבן כאן אינו לבן, אבל גם השחור לא.

נחום מנבר ביקש לפגוש אותי ולא להפך. הוא סיים לרצות 16 שנות מאסר בעוון העבירה החמורה ביותר בספר החוקים הישראלי: ריגול ובגידה. כל מילות ההפעלה, שמתייגות אדם בקצה המתועב ביותר של השיח הישראלי, מגולמות בעבירה הזו: בוגד, איראן, מרגל, נוכל, תאב בצע.

האיש הזה, שבשיאו החזיק בתים ודירות ואחוזה מפוארת במקום הכי יקר בריוויירה הצרפתית, פגש אותי כשהוא מסתתר במושב הרגוע אצל חבר טוב מהצבא שנתן לו מחסה, כיוון שלא עמד בתשלום 2,000 שקלים לחודש, דמי השכירות לדירת החדר, 35 מ"ר, ששכר בהרצליה.

"אני רוצה לספר את האמת שלי", הוא אמר לי אחרי כמה רגעים, "לא בגדתי, לא ריגלתי".

הגעתי לפגישה הזו ספקן. שנותי הארוכות במקצוע העיתונות לימדו אותי לא לקבל שום דבר כמובן מאליו; לא לנהור אחרי העדר, לא להתרשם ממה שכולם אומרים, גם אם חלק מאותם "כולם" הם בכירים ומכובדים במערכת הביטחון, שעדיין יש לה בישראל - ודאי בסיפורים מעין אלה - מעמד של פרה קדושה.

מצד אחד, טיפוסים כמו מנבר מעולם לא היו כוס התה שלי; סוחרי הנשק, אדוני המלחמה - אלה המוכנים למכור הכול בשביל כסף - היו בעיני תמיד טיפוסים מפוקפקים. מצד שני, הכרתי את יכולתה של מדינה, חברה, מערכת ביטחון או משפט, לשים איקס על אדם ועל שמו, לחסלו בעודו בחיים לקול מצהלות ההמון, שלא צריך יותר מדי כדי להריע בטקס עריפת הראש.

השיח הישראלי של השנים האחרונות מלא סטיגמות וכותרתי. אין מקום לניואנסים. הכול זה ימין ושמאל, נאמנים ובוגדים, כן ביבי לא ביבי.

אחרי שעות במושב, מול מנבר הרצוץ, הבנתי שאת הסיפור הזה אפשר לספר רק אם מפרקים אותו לפרודות. רק אם שואלים את מה שלא נוח לשאול, בוודאי כשמדובר בישראלי שסָחַר עם סמל הרוע.

לאיש שהורה לעצור את מנבר קוראים בנימין נתניהו. הוא היה אז ראש ממשלה צעיר, פחות משנה בתפקיד (1997), הרבה לפני שהתחילו לדבר כאן על ביביסטים, ואם יש מישהו במדינה שהפך כל ויכוח לשחור ולבן, זה הוא.

מנבר היה כפרי בשל בידיו. העובדות היו הרבה פחות חשובות. עופר דקל, אז סגן ראש השב"כ, כשנקרא באחד הימים לדיון בהול אצל נתניהו, לא ידע בכלל מי זה מנבר ולא הבין מה כל כך בהול. אבל זה היה בהול כי זה בדיוק מה שצריך היה באותו הרגע כדי למלא צורך תקשורתי ופוליטי.

הספר הזה אינו כתב הגנה על מנבר. אבל הוא כן יכול להעיד על היכולת לגייס סטיגמות, טראומות, שנאה ואג'נדה כדי לטשטש עובדות, לעמעם סיפור, ולהביא בדיוק לתוצאה שהמדינה רוצה בה. אין סימני שאלה, ובדרך למטרה לא לוקחים שבויים, וגם לא מתעמקים בכלום. ההפך מזה - העובדות הן מכשלה. המסר הוא הכותרת. הסיסמה.

לצורך כתיבת הספר ישבתי עם מנבר עשרות פעמים. מאות שעות של שיחה. שום דבר ממה שהיה פעם הקסם האישי שלו - זה שהפיל בפח אפילו את מפעילו בשב"כ - לא נשאר. אבל נשארה בכל זאת היכולת להאיר בפנס חזק את מה שמחזק את הטיעון, ולפסוח, כאילו במקרה, על מה שלא.

כדי לאמת את מה ששמעתי ממנו, פגשתי קרוב ל־50 אנשים שסבבו סביב הסיפור הזה, מי קרוב יותר ומי קצת פחות: בכירים במשרד הביטחון, אנשי שב"כ ומוסד, אנשי משפט, שותפים של מנבר לדרך, חברים ושונאים.

האיש שאמר על מנבר שהיה גדול הבוגדים, שבתי שביט, סירב פעמיים להצעתי להיפגש. כך גם התובעת עו"ד דבורה חן. עמדתם מובאת כאן בספר באופן נרחב, אם כי לא מלא, בשל סירובם לדבר. התוצאה אינה ביוגרפיה של מנבר. הוא לא יחתום על חלקים מהספר הזה, אבל התוצאה סותרת בהחלט חלק ניכר מהגירוי המותנה שמעורר בחברה הישראלית השם נחום מנבר.

במידה רבה, הספר הזה נכתב בהשראתו של מי שאמור היה לכתוב אותו מלכתחילה. חבר, עיתונאי למופת, איש אמיץ. ראובן פדהצור ז"ל. הוא פגש את מנבר בכלא. זה היה קשר שנמשך 14 שנה, עד שפדהצור נהרג בתאונת דרכים.

ראובן פדהצור היה פטריוט, טייס, אבל גם הילד שצעק לא פעם שהמלך הוא עירום. המלך הוא כמובן מערכת הביטחון, זו שתמיד נמצאת מעל לכל ויכוח, מעל לכל ספק. פדהצור עצמו נחקר על חשד לבגידה, בגלל מסמך סודי ביותר שהחזיק בכספת שבביתו, ומה שכתוב בו היה מעורר מבוכה לא פשוטה למדינה ולגופיה הביטחוניים.

את הסיפור של מנבר לקח פדהצור הכי אישי שאפשר. הוא כתב עליו, העיד לטובתו בוועדת השחרורים, ואף התעמת עם שבתי שביט ואחרים. פדהצור חשב שהסיפור של מנבר הוא סיפור על אזרח שנהפך לקורבן של מערכת. לא של מערכת שהיתה קורבן לבוגד או למרגל.

אין בי ציפייה שכל מי שיקרא את הדברים יחשוב כמו פדהצור, או כמו מנבר, אבל אני מקווה שהוא יעורר מחשבה, ושמי שאוהב עדיין לפרק אמיתות, ולא לנהות אחרי עדר ה"כולם אומרים", ימצא בו עניין.

אירועי 7 באוקטובר לימדו אותנו המון, אבל בין היתר הם גם צריכים ללמד שהאמת אינה נחלתה של מערכת, אלא היא אישית, מתעתעת.

סיפורו של מנבר הוא סיפור של בגידה. יחליט הקורא מי בגד במי.

ע"ר

1

"הנה הבוגד"

אדם מבוגר צועד ברחובה הראשי של עיר. הילוכו כבד, אִטי, פניו עייפות. שקיות שחורות מעטרות עיניים עצובות. הוא לבוש מכנסיים קצרים הגדולים למידותיו, סנדלי ים, חולצה ששרדה בקושי כביסות מרובות. אגלי הזיעה בולטים מתחת לבתי השחי.

מעטים יצליחו לזהות בצל־האדם הזה את מי שהיה פעם גבר שרמנטי, נאה למראה, איש החברה הגבוהה והחיים הנוצצים. קיבוצניק שזוף עם מבט בוטח, קול רועם וביטחון שהחיים הם כאן כדי לשרת אותו.

אוגוסט 2018. בחום היום הלוהט, המכה ללא רחם, הוא חותר בכבדות את דרכו אל עבר סניף הדואר המקומי. כל יציאה מדירת 35 המטרים הרבועים שבה הוא מתגורר בשכירות היא עבורו מסע של אימה. לרוב, האנונימיות של השִכחה מגינה עליו, אבל הוא עדיין חרד.

הוא נכנס פנימה. הסניף הומה אדם, איש אינו מזהה אותו. הוא פולט אנחת רווחה, אבל אז דלת הזכוכית שמאחוריו נפתחת, ולסניף נכנס גבר נמוך קומה, טרוד, עצבני. הם בני אותו גיל, אפילו קצת דומים. שניהם מזיעים.

"הנה הבוגד!" צועק לפתע נמוך הקומה. "בוגד! תתבייש לך, תיזהרו ממנו! אל תעמדו לידו!"

"בוגד"! סינן מבין שפתיו שבתי שביט, ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, 25 שנים לפני כן, ב־27 במאי 1993. באותו יום הרה גורל בווינה, אוסטריה, השמים היו קודרים, והגשם, שלא הפסיק לרדת משעות הבוקר, שטף את הרחובות. ענן סמיך של ערפל רבץ על כיכר מריה תרזה שטרסה, והפך את הראות לכמעט אפסית.

מרצדס שחורה, חלונותיה האחוריים מוגפים בווילונות כהים, נסעה לאִטה בכיכר לכיוון האוניברסיטה, אחר כך חצתה את פארק זיגמונד פרויד. 150 מטרים מאחוריה, בתוך הגשם השוטף, חצה את השלוליות אופנוע ב־מ־וו כבד, ועליו שני צעירים במעילי עור, מוסתרים מאחורי קסדות עם משקף כהה.

הערב ירד על העיר, התנועה נהפכה אִטית וקשה מרגע לרגע. לפתע פנה הרכב ימינה באלטר שטרסה. כמה שניות לאחר מכן פנה גם האופנוע. הירוק המהבהב התחלף במהרה לאדום. האופנוע האיץ בכל הכוח. אאודי אפורה, נהוגה בידי אישה מבוגרת, ניסתה לבלום, ללא הצלחה. שני הצעירים נהרגו במקום. הם היו סוכני המוסד.

המרצדס, ובה סגן שר ההגנה של איראן, המשיכה בנסיעתה בלי שהיושבים בה מודעים למה שהתחולל מאחור.

2,500 קילומטרים מזרחה משם, במשרדו שבצפון תל אביב, קיבל שביט את הידיעה בסערת נפש שבכירי הארגון לא זוכרים כמותה.

"הבן זונה ישלם על כך, אוי כמה שהוא ישלם!" רָשַׁף לעבר מי שהניח את הידיעה המרה על שולחנו. זה היה יום אביבי בתל אביב, אך יום סוער במיוחד בווינה. היום שבו נחרץ גורלו של נחום מנבר.

עשר שעות לפני כן, באותה וינה גשומה ואפורה, בלמה המרצדס בדרך וֵוין (Wien)‏ 1010, בפתח מלון מריוט. אדם כעוס ומתוח מאוד יצא מהמושב האחורי, וצעד במהירות לעבר הלובי, מתעלם מהמבול ומניסיונו הנואש של הבל־בוי להגן עליו מפני הגשם עם מטרייה גדולה.

הוא לבש ז'קט אפור ללא דשים וחולצה לבנה מכופתרת עד צוואר, הלבוש המסורתי של כל גבר איראני מאז מהפכת חומייני ב־1979, ומיהר למעלית. בחדר המלון המתין לו נחום מנבר.

זה היה אמור להיות יום חשוב ומשמח במסע העסקים של הישראלי, שהחל בצניעות בלונדון בסוף 1987, וצמח לממדים מפלצתיים.

דפיקה בדלת. הגבר האיראני נכנס במהירות. מנבר חייך. זאת לא היתה פגישתו הראשונה עם ד"ר מאג'י ד עבספור, סגן שר ההגנה האיראני, יועץ קרוב מאוד של הנשיא אכבר עלי רפסאנג'ני. הוא היה בחור נבון, בוגר בוסטון יוניברסיטי, צנוע וחייכן.

בחודשים שלפני כן זרמו מיליוני דולרים מקופת ממשלת איראן, דרך עבספור, אל חשבונותיו של מנבר. הישראלי סיפק את הסחורה, האיראני את הכסף. העוינות הגלויה בין שתי המדינות נשארה מחוץ לעסקים של השניים. יהודי ומוסלמי, איראני וישראלי, צנחן במילואים ובכיר במשטר האייתוללות החשוך, שגם פיתחו ביניהם ידידות של ממש.

אלא שבאותו בוקר עבספור לא חייך.

שעה לפני כן נחת מטוס של איראן אייר בנמל התעופה של וינה. עבספור, מלווה כמו תמיד בשני מפקחים מטעם משמרות המהפכה, נכנס למרצדס השחורה שהמתינה לו מחוץ לשדה. 18 קילומטרים של נסיעה מהירה למרכז העיר, שאותה כבר עשה עשרות פעמים.

במהלך הנסיעה הוא היה שקוע במסמכים שהכין לפגישה עם שותפו הישראלי. לפתע שמע את הנהג אומר בהיסוס, "נדמה לי שעוקבים אחרינו".

עבספור נשא מבטו הצדה בזהירות. במראָה נשקף אליהם אופנוע ב־מ־וו. כבד, ועליו שני רוכבים. "ממתי?" שאל עבספור.

"מהשדה, כל הזמן", ענה הנהג.

כמעט בלי לשים לב, החזיר עבספור את המסמכים לתיק ונעל אותו. היו שם לא רק ענייני סחר הנשק שבינו לבין מנבר, אלא גם חומרים הקשורים למקום הימצאו של הנווט השבוי רון ארד. מנבר ביקש מחברו החדש מידע. החבר הבטיח לעזור.

"מה קרה?" שאל מנבר, כאשר במקום חיוך ויד מושטת, הוא קיבל משותפו פנים חיוורות ומבט זועם.

"מה אתם עושים?" זעם עבספור סמוק כולו. "אמרת לי שאתה מדווח על הפגישות שלנו, אז למה הסוכנים שלכם עוקבים אחרי?"

מנבר, שידע לא מעט רגעים מתוחים עם השותף האיראני שלו, לא זכר שראה אותו אי־פעם מפוחד כל כך, כועס כל כך.

"על מה אתה מדבר?" שאל כמעט בכעס, אך בתוכו נותר בטוח בעצמו, זחוח. בשנים הארוכות של המשחק שניהל עם האויב הגדול, הוא לא באמת הרגיש אף רגע של סכנה קרובה. "אם הייתי חושש", הוא אמר לי, "הייתי מכין ניירת, בודק דרכי מילוט, אבל לא חששתי. דיברתי בטלפון חופשי על הכול. עם הישראלים, עם האיראנים. לא הסתרתי פגישות, לא הסתרתי שום דבר. היה לי אישור. אז ממה אני צריך לפחד?"

"על מה אני מדבר?", המשיך עבספור, "על האופנוע שעוקב אחרינו מנמל התעופה, על שני החברים שלך שנכנסו אחרי ללובי של המלון. אתה חושב שאני מדמיין? רד ותראה אותם".

"זה לא יכול להיות", אמר מנבר, "לא יכול להיות".

הוא צעד לפינת החדר וחייג. על הקו היה דן מילנר.

"לא שלחנו אף אחד לעקוב אחריהם", נשבע מילנר ונשמע נחוש, אבל גם מודאג. מילנר היה המפעיל של נחום מנבר מטעם שירות הביטחון הכללי. קצין ביחידה מיוחדת שהפעילה אנשי עסקים ישראלים שהיו בקשרים עם מדינות שאינן מקיימות יחסים עם ישראל.

"אם מישהו עוקב, זה בטח המטורפים מהמוסד, ואם הם עושים את זה, אנחנו האחרונים שנדע מכך", אמר מילנר לעצמו, לא למנבר.

השיחה הסתיימה, ומנבר יצא מהחדר, נכנס למעלית וירד ללובי. קור הרוח והזחיחות החלו לפנות את מקומם לחוסר שקט ולכעס. הוא סרק בעיניו את הלובי וזיהה אותם מיד; האחד ישב על הבר, השני בפינת הלובי. מנבר חצה את הלובי, ניגש לצעיר שהיה שקוע בקריאת ה"הארלד טריביון" ופנה אליו בעברית, "מה אתה חושב לעצמך?!"

הצעיר התעלם.

מנבר לא הרפה, "גיבורים גדולים אתם, הא?" הוא שפך לתוך כוס הקפה של הצעיר את מְכַל הסוכר וערבב בכפית.

"המוסד משלם לך על הקפה", גיחך.

הצעיר המשיך להתעלם.

"אתה אפס! צא מפה, אין לכם מה לחפש כאן, חצופים!" הוסיף מנבר, עזב את הלובי ועשה את דרכו חזרה למעלית. הוא היה חייב לשכנע את עבספור לא לשבור את הכלים. יותר מדי היה מונח על הכף.

בטרם הגיעה המעלית, הוא הבחין מזווית העין בשני הצעירים יוצאים החוצה. הוא עלה לחדר וניסה להפיס את דעת חברו, אבל עבספור הזועם לא נרגע וסירב לקיים את הפגישה. מנבר התאכזב, אבל לא התרגש יותר מדי. עבורו עדיין זאת היתה רק מכה קלה בכנף של מי שדבר לא יכול לעמוד בדרכו. הנה, אפילו המוסד הגדול משפיל את עיניו מול הקיבוצניק שמתמרן את המשטר האיראני על פי רצונו. עבספור עוד יחזור, הוא אמר לעצמו, וצדק.

עוד באותו יום עלה מנבר על טיסה קצרה, ונחת באחוזה בריוויירה הצרפתית, שם נרגע על ארוחת צהריים מפנקת עם אשתו פרנסין.

הפעם הבאה שבה ישמע שוב על שני סוכני המוסד תהיה אחרי ארבע שנים. לא לפני שבית המשפט יגזור עליו 16 שנות מאסר על ריגול ובגידה.

■■■

יוסי מלמן, עיתונאי, פרשן, סופר, מגדולי המומחים בתקשורת הישראלית להיסטוריית הריגול במדינת ישראל, כתב על מנבר לא מעט.

"מנבר התבלבל", הוא אמר עליו, "הכסף סחרר אותו. הוא שיחק עם שחקנים גדולים ממנו, שהתחילו לכדרר אותו. הוא נסחף ונגרר, ולא ידע מתי לבלום. הלך על הסף יותר מדי פעמים, לא עצר, ובסוף נפל לתהום".

מנבר חיזק את דבריו: "שילמתי על השחצנות שלי, על האגו. התנהגתי לשני הבחורים הצעירים האלה בצורה מגעילה. זאת היתה טעות חיי. הם מתים, אבל אני לא חי".

ומלמן הוסיף, "הוא היה אדם ממולח, תחמן, אבל לא חכם. הסיפור שלו הוא טרגדיה יוונית. נחום מנבר התבלבל. הוא הלך נגד האלים".