מהרעם נסק הכפיר

מבוא

באמצע ספטמבר 1967 טלפן אלי אריה הלל, שהיה ראש מצ"ד (מחלקת ציוד) בחיל האוויר ועבר למשרד הביטחון כדי להקים את מנה"ר, מִנהל ההרכשה והייצור. הוא הציע שניפגש, אבל לא במשרדו, אלא בַּשביל המוביל ממטה חיל האוויר למשרד הביטחון. התפלאתי על המיקום המוזר לפגישה, והוא הסביר כי הוא רוצה לדבר איתי על נושא סודי ביותר, עד כדי כך סודי שהוא מעדיף שלא לדבר עליו במשרד. הסתקרנתי ומיהרתי להיפגש איתו.

זמן קצר קודם לכן סיימתי את תפקידי כראש ענף מצ"ד 3 ושקלתי את המשך דרכי. התלבטתי אם להשתחרר או להמתין לתפקיד חדש. אריה הלל גאל אותי מההתלבטות. הוא סיפר לי שמשרד הביטחון מתעתד להקים מנהלת לפיתוח ולייצור מטוס קרב ישראלי על בסיס מטוס המיראז' הצרפתי. הוא הציע לי להתמנות למנהל הפרויקט. התלהבתי מאוד. הבנתי מיד שמדובר באתגר גדול, שיש בו לא רק ראשוניות וחלוציות, אלא גם הזדמנות אדירה להקפיץ קדימה את התעשייה והטכנולוגיה הישראליות. אף פעם לא חששתי מאתגרים, להפך. תמיד חיפשתי אותם, במיוחד אם היתה מעורבת בהם טכנולוגיה.

הייתי בוגר הטכניון בהנדסת מכונות ותעשייה וניהול, קצין טכני של טייסת 117, מפקד טייסת תחזוקה של בסיס רמת דוד, ראש ענף מצ"ד 3 וחבר בצוות שתכנן את הפעלת המחשב המרכזי של חיל האוויר ביחידה 180. הכרתי את ההיבטים התקציביים של עולם התחזוקה, ניהלתי קשרי עבודה עם התעשייה האווירית ומשרד הביטחון - בקיצור, הייתי "מצויד" בכל הדרישות הרלוונטיות לניהול פרויקט בסדר גודל כזה.

אריה הלל ואני שוחחנו ממושכות על הפרויקט, שהיה עדיין בגדר כוונה בלבד. העלינו רעיונות שונים בתחום הארגון, הידע, אפשרויות התעשייה וזמינות המשאבים הדרושים. דיברנו גם על המשמעויות השונות שיהיו לפרויקט כזה על חיל האוויר, על מערכת הביטחון, על התעשייה האווירית ועל המשק כולו. גם לאריה, כמוני, היו יותר סימני שאלה מאשר תשובות. הוא היה חדש במשרד הביטחון, זה עתה הגיע מחיל האוויר כדי להקים את מנה"ר, שהיה איחוד של אגף החימוש עם אגף האספקה תחת הנהלה אחת, במטרה לייעל את הטיפול בכל נושאי הרכש של צה"ל ומערכת הביטחון ממקורות בחו"ל, וכדי להרחיב את מקורות האספקה מייצור מקומי.

זמן קצר לאחר השיחה שלנו נפגשתי עם מנכ"ל משרד הביטחון, משה קשתי, ועם עוזר שר הביטחון, צבי (צ'רה) צור, לשעבר הרמטכ"ל ומי שהעניק לי את המינוי חודש ימים לאחר מכן.

מהרגע הראשון חשבתי שהאתגר המורכב הזה - ייצור מטוס קרב תוצרת כחול־לבן - הוא משימה אפשרית. הטעות היחידה שלי היתה שחשבתי שהפרויקט יימשך זמן רב יותר מכפי שארך בסופו של דבר. ידעתי שנהיה תלויים במקורות חוץ מבחינת ידע ואמצעים, רק שלא שיערתי עד כמה. ידעתי שאין בישראל תשתית תעשייתית, הנדסית וטכנולוגית שיכולה לשאת על כתפיה פרויקט ענקי שכזה, ושנצטרך לפתח אותה, לגייס אנשים, להקים מפעלים, ולחשוב באופן יצירתי ועם הרבה תעוזה ומקוריות.

תוך כדי השיחה בין אריה הלל לביני, ניסינו לחשוב יחד איך זה יעבוד, מה המודל שעליו נסתמך, איך נבנה מאפס פרויקט שאמור להסתיים במטוס קרב מתקדם ואיכותי. לא היתה לנו תמונה ברורה, אבל לא היה לנו ספק כבר מהרגע הראשון שמה שלא יהיה, אם הולכים על זה, זה הולך להיות דבר גדול. ידעתי שזה יהיה כרוך בהרבה עבודה ובקשיים עצומים. ידעתי שיהיה לי קשה עם המונופוליסטיות המנטלית של התעשייה האווירית, ושיהיה לה קשה לשתף אחרים בעוגה הזו.

לא כולם תמכו ברעיון לייצר בישראל מטוס קרב. מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, והרמטכ"ל יצחק רבין, אפילו התנגדו לרעיון. הם לא האמינו שהתעשייה האווירית יכולה לייצר מטוס קרב. חיל האוויר העדיף באופן מסורתי לקנות מערכת מוכנה ולא להיכנס להרפתקה שאפתנית כזו. מטוסי הסקייהוק והפנטום האמריקאיים כבר היו בצנרת, וחיל האוויר לטש אליהם עיניים בתקווה שנוכל לרכוש אותם.

אלא שהנסיבות הגיאו־פוליטיות היו לטובת הפרויקט. בעקבות מלחמת ששת הימים הוחמר האמברגו הצרפתי, דבר שגרם להאצת הפרויקט. בעקבות המלחמה סירבה ממשלת צרפת להעביר לישראל 50 מטוסי מיראז' M5, שישראל כבר שילמה עבורם וכבר הורכבו בחברת "דאסו" על פי דרישות חיל האוויר. כאשר הורתה ממשלת צרפת להקפיא את העסקה, היא למעשה נתנה את אות הזינוק לפרויקט. הוחלט להרכיב את המטוסים בארץ, לפי התוכניות של מטוס המיראז', ואז לפתח דגם משופר, שיהיה מותאם לצורכי חיל האוויר הישראלי.

אבל לא רק האמברגו הצרפתי האיץ את הפרויקט. אחרי מלחמת ששת הימים היו חסרים מטוסים לחיל האוויר. עוד לפני המלחמה היה מחסור במטוסי קרב, וזו הסיבה שישראל רכשה את מטוסי המיראז' שהעברתם ארצה בוטלה. כאשר החל הייצור הסדרתי של מטוסי הנשר, הגרסה שקדמה לכפיר, הסתבר כי התרומה של הפרויקט לסדר הכוחות של חיל האוויר היתה גדולה מאוד.

המטוס, שהחל את דרכו בשם "רעם א'", שינה את שמו ל"נשר" ואחר כך ל"רעם ב'", הפך לבסוף ל"כפיר" - בדרך היו עוד שמות קוד נוספים - שהתפתח ברבות השנים למערכת נשק מתקדמת, יותר מכפי ששיערנו בתחילת הדרך. הוא היה מטוס מצוין, היו לו ביצועים טובים משל המיראז' המקורי, שעל בסיסו יוצר, והיו לו מערכות משוכללות תוצרת ישראל. מזל גדול שהיה לנו את הנשר במלחמת יום הכיפורים, במהלכה הפילו מטוסי נשר 111 מטוסי אויב (מתוך 115 שהפילו בכל שנותיהם בחיל האוויר).

יורשו של הנשר, מטוס הכפיר, נכנס לשירות ב-1975. תקופה מסוימת היה הכפיר מטוס הקרב המוביל בחיל האוויר, עד לבואם של מטוסי ה-F-15. לעומת הנשר, היו בו שיפורי אוויוניקה רבים, מכ"ם מתקדם יותר ושינויים נוספים שתרמו לכושר התמרון שלו. הוא יוצר למשימות יירוט ולתקיפת מטרות קרקע.

פחות משנתיים חלפו מאז עלה הרעיון לפתח בישראל מטוס קרב ועד שהמטוס הראשון המריא לאוויר. בקיץ 1969 כבר טס מטוס הניסוי, הטכנולוג, בטיסת בכורה. אמנם הטכנולוג לא היה פיתוח של מטוס חדש, אבל החלפנו בו את המנוע. החלפת מנוע במטוס היא משהו קריטי. להחליף מנוע זה כמו להחליף לב. אתה לא בטוח שהלב החדש יעמוד בציפיות ויעשה את העבודה.

מטוס הנשר המריא לראשונה בתחילת 1971, ובתחילת אפריל כבר נמסר המטוס הראשון לחיל האוויר. בנשר לא הוחלף המנוע, הוא היה מטוס שהורכב כולו מחלקים שרכשנו בחברת דאסו, יצרנית המיראז'. מבחינת הזמן הקצר שחלף משלב הרעיון ועד להמראה לאוויר, מדובר בהישג בינלאומי.

בארבע השנים שעמדתי בראש הפרויקט ירדתי למחתרת. הכול התנהל תחת מעטה כבד של סודיות. כששאלו אותי מה אני עושה, אמרתי שאני עובד במשרד הביטחון. זו היתה משימת חיי, התפקיד הכי חשוב שמילאתי. נפלה בחלקי זכות גדולה להיות שותף לפרויקט שבזכותו קמה בישראל תעשייה תעופתית־הנדסית־אלקטרונית מתקדמת ביותר, שהניחה את היסודות, התשתית והביטחון לתעשיית ההייטק העתידית. התעשייה שקמה על בסיס הפרויקט - עשרות מפעלים שהעסיקו אלפי אנשים - היא הישג בפני עצמו. מסביב לפרויקט התפתחה תעשיית אלקטרוניקה ומיקרו־אלקטרוניקה ונוצרו מקצועות חדשים, שלא היו קיימים קודם לו.

התקציב האדיר שהוקדש לפיתוח המטוס היה מנוף להשקעות גדולות בתעשייה. אלביט וישקר קמו בזכות הפרויקט. התעשייה האווירית הקימה מפעלים משניים. רק בחטיבת ההנדסה, בראשות משה ארנס, עבדו כ-400 מהנדסים. משרד הביטחון תמך ביזמים שהקימו מפעלים והעניק להם תנאים מעולים, הטבות, צמצום סיכונים. ולמרות ההשקעות העצומות של המדינה, הפרויקט היה כדאי גם מבחינה כלכלית. הוא הביא ערך מוסף של שני מיליארדי דולרים מהמכירות שלו למדינות זרות. בדיעבד, היתה לו הצדקה אמיתית, ולא רק מבחינה אסטרטגית, טכנולוגית ותעשייתית.

פרק 1
האמברגו הצרפתי

כדי להבין כיצד התגבשה במערכת הביטחון ההחלטה להיכנס לפרויקט ייצור מטוס קרב בישראל, צריך להכיר את השתלשלות מערכת היחסים בין ישראל וצרפת במישור הצבאי־ביטחוני־אסטרטגי. הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל לצרפת נרקמו החל מ-1949, עם דגש על קשרים צבאיים. כבר ב-1950 מכרה צרפת לישראל תחמושת, מטוסים וטנקים. משרד ההגנה והמטכ"ל הצרפתיים דחפו ועודדו קשרים אלה, למרות ההסתייגות ואף ההתנגדות של משרד החוץ.

מ-1954 ובמהלך 1955 התהדקו הקשרים ושיתופי הפעולה בין מערכת הביטחון הישראלית לזו הצרפתית. צרפת סיפקה לישראל כמויות גדולות של מטוסי קרב - אוראגנים, מיסטרים וגם ווֹטוּרים חדשים ומשומשים. שיתוף הפעולה בין שני חילות האוויר היה הדוק ביותר. טייסים וטכנאים ישראלים אומנו בבסיסים בצרפת. חוזי הרכש שנחתמו אפשרו לטכנאים ישראלים להשתלם בתעשיות השונות בצרפת ואף כללו רישיון ייצור חלקי או מלא של פריטי ציוד חיוניים לתחזוקת המטוסים. פעילות זו התרחשה בחשאי, כיוון שצרפת חששה מפגיעה ביחסיה עם אנגליה וארצות הברית, שהתחייבו, כמותה, שלא למכור נשק למדינות המזרח התיכון. צרפת גם לא רצתה לפגוע בקשרים שנוצרו בינה לבין מדינות ערביות באזור, ובעיקר סוריה.

ביולי 1956 הכריז נשיא מצרים דאז, גמאל עבד א־נאצר, על הלאמת תעלת סואץ. ארצות הברית, אנגליה וצרפת ניהלו משא ומתן עם מצרים כדי לבטל את ההלאמה, אך ללא הועיל. השיחות בין הצדדים הסתיימו בכישלון. באותו זמן קיבלה מצרים כמויות גדולות של נשק מברית המועצות וחסמה הן את מצָרי טיראן והן את תעלת סואץ למעבר אוניות הנושאות דגל ישראל. אנגליה וצרפת תכננו מבצע צבאי לפתיחת המצָרים ותעלת סואץ, בשיתוף מדינת ישראל.

מלחמת סיני נפתחה בתקיפה ישראלית בחצי האי ב-29 באוקטובר 1956. תוך כדי ההכנות למבצע ובמהלכו התהדק שיתוף הפעולה בין ישראל לצרפת, ומשלוחי הנשק ממנה לישראל הלכו והתגברו. כאשר נבחר שארל דה־גול לנשיא צרפת, במחצית 1958, נותרו על כנם הקשרים ההדוקים שבין שתי המדינות. במהלך 1958-1960 סופקו לחיל האוויר הישראלי מטוסי ווטור וסופר־מיסטר נוספים. התעשייה האווירית קיבלה רישיון לייצור חלפים שונים ואף רישיון וידע להרכבת מטוסי פוגה־מגיסטר. הקשרים בין התעשייה האווירית לחברת דאסו היו הדוקים והניבו שיתופי פעולה חשובים.

בתחילת שנות ה-60 התנהל משא ומתן בין ישראל לצרפת לגבי רכש מטוסי קרב מתקדמים, שפותחו בחברת דאסו. ההתמקדות היתה במיראז' C3, שנחשב אז לאחד המטוסים המתקדמים בעולם. צוותים של חיל האוויר הישראלי השתתפו בעיבוד המפרט הטכני של המטוס, כשהם מתבססים על נתונים שנאספו בטיסות הניסוי של המטוס.

ב-1962 החלו להגיע לישראל מטוסי המיראז' הראשונים, שקיבלו את השם העברי "שחק", ונועדו להיות מטוסי יירוט ותקיפה.

באותן שנים ניהלה אלג'יריה, שהיתה תחת שלטון צרפתי, מלחמה על עצמאותה, שהסתיימה בהחלטה של דה־גול להעניק לה אותה. על רקע המצב באלג'יריה ועל רקע החלשת מעמדה של צרפת במדינות ערביות אחרות, החלה הצטננות ביחס של צרפת כלפי ישראל.

ב-18 במרס 1962 נחתמו הסכמי אוויאן, שהעניקו עצמאות לאלג'יריה ואפשרו את חידוש היחסים הדיפלומטיים בין צרפת והמדינות הערביות באזור. כתוצאה החלו לצוץ קשיים במימוש חוזים קיימים, וניכרה הכבדה באישור בקשות נוספות של ישראל.

על אף שינוי הכיוון במדיניות הצרפתית, הרי שבדרגי הביצוע לא התרחש צמצום של כמויות הנשק שנמכרו לישראל. מצב זה אִפשר לחיל האוויר, מאמצע 1965, לנהל משא ומתן עם חברת דאסו וחיל האוויר הצרפתי על אפיון מטוס חדש, שיתבסס על המיראז'־3 - שחק. השיחות הסתיימו בהסכמה מלאה לגבי אפיון המטוס, ובתחילת 1966 הזמינה ישראל 50 מטוסי מיראז'־5, גרסה נטולת מכ"ם ואוויוניקה של המיראז'־3. המטוסים היו מיועדים להגיע לחיל האוויר בהדרגה, ממחצית 1967 ואילך.

ב-7 באפריל 1967, במהלכו של יום קרב בין צה"ל לכוחות הסוריים, הפילו מטוסי חיל האוויר שישה מטוסי מיג-21. ממשלת צרפת הגיבה על כך בגינוי ובהודעה על הטלת מיני־אמברגו על אספקת חלקי חילוף לחיל האוויר הישראלי. אלא שדרגי העבודה - התעשיות וחיל האוויר הצרפתי - המשיכו ואף הגבירו את קצב אספקת הציוד לפי צורכי ודרישות חיל האוויר הישראלי.

ב-18 במאי 1967 דרש נאצר, נשיא מצרים, מכוחות האו"ם שבסיני להתפנות. ב-22 במאי הוא סגר את מצָרי טיראן לשיט ישראלי ומנע מספינות המיועדות להגיע לישראל להיכנס למפרץ עקבה. במקביל הזרים צבא מצרים כוחות רבים לחצי האי סיני, דבר שחייב את ישראל לגייס את כוחות המילואים שלה. המתח בין ישראל למדינות ערב הלך וגדל עד לסף פריצת מלחמה. נוסף לכך, דרש דה־גול מישראל שלא תהיה הראשונה שתפתח באש.

ב-5 ביוני 1967 פתחה ישראל במבצע "מוקד", תקיפה אווירית נרחבת על שדות התעופה של מצרים, סוריה, ירדן ועיראק, ובכך למעשה החלה וגם הוכרעה מלחמת ששת הימים. בעקבות המלחמה הכריזה צרפת על אמברגו מלא ומוחלט על כל משלוחי הנשק לישראל, כולל עצירת אספקת מטוסי ה-M5, שכבר החלו לצאת מקו הייצור, ואשר מלוא הסכום שולם עבורם.