ימים אחרים

שער ראשון

חיי עולם

דודוק

צלילו של הכלי הוא הקריאה הראשונה. קריאת ההרים, הערבות, הבדידות והעצב. עצב הכפרים והערים, הנשכחים והנזכרים, ושל כל מי ששמע ונשבה בקסמו. הדודוק. הוא ועץ המשמש, שבלעדיו אותו חליל פלאים לא היה. ועץ המשמש, כך מאמינים, לא היה ללא ארמניה. הארמנים שהתנצרו ראשונים, היוונים שהוגלו במשך דורות והיהודים שהגיעו בדרכים לא ברורות, כולם נשאוהו בנשמתם בכל אשר הלכו.

הגנרל הקומנדנט מישה פולסקין היה יהודי מאחת העיירות שבתחום המושב, וככזה כבר זכה לכל מה שאימא רוסיה יכלה ורצתה לתת לשכמותו. שלם וגאה היה. הוא לא היה מגדולי הגנרלים בצבא הצאר. כאלה לא הוצבו בשנת 1890 לפקד על חיל המצב הרוסי במצודת טומניאן הנישאת שבארמניה. להם ייעדו תפקידים אחרים. מספרים שמהמשכילים ומהחכמים היה, וגם מפקד נערץ, ואף שהיה במיטב שנותיו ואפילו לא נשוי, הבין מייד שזהו תפקידו האחרון ושלאחריו, ככל הנראה, תובטח פרישתו. מקום לשוב אליו לא היה לו, ולכן, הבין, יהיה עליו להישאר בארמניה ולהקים בה את ביתו.

כך החל הקומנדנט לתור את ארמניה. הוא סייר בשביליה, בהריה הנישאים, בעריה ובכפריה, למד על בוריה את שפתה, פגש את נכבדיה, את אומניה, את סוחריה, וגם את פשוטי העם, וחיבב עצמו על כולם. איש מחושב היה, איש של כבוד, היודע דרכו וערכו. כך לפחות האמין. את הדודוק לא שמע בעבר, ומששמע אותו לא עמד לו כוחו. נישא על צליליו לילדותו, לכאביו, לבדידותו, לזרותו ולמרחקים שנשמתו לא הכירה. כך הפך איסחאק דוקראן, גדול נגני הדודוק, למורו. הקומנדנט, כדרכו, לא הניח. בכל יום ובמשך שנים לימד אותו דוקראן, עד שהפך לנגן דודוק. לאט־לאט סיגל לעצמו את מנהגיהם, עד שהפך בעיניהם לארמני לכל דבר, וכך גם בעיניו. כמעט. לכן הפך את כינויו בפיהם, קומנדנטדריאן, לשם משפחתו הרשמי. פולסקין היה עבורם מעט יותר מדי.

אישה יהודייה רצה, וחרף פיתויים ושידוכים אין ספור, מיאן להתפשר. מיכאיל קומנדנטדריאן, רווק, אז כבן ארבעים וחמש, גנרל רוסי בעברו וארמני בהווה בעיניהם, היה בתוך תוכו מישה פולסקין. יהודי. כך רצה להישאר, וילדיו, כך החליט, יהיו יהודים.

בשנים ההן היגרו מרצונם כאלף יהודים לארץ הגזרה ארמניה. מרביתם השתכנו בבירה ירוואן, הקימו בה את קהילתם וניהלו בה חיים יהודיים של ממש. הוא הלך אליהם במדיו והציג את עצמו. רב הקהילה ומכובדיה, למודי תלאות, לא האמינו למראה עיניהם וגם לא לדבריו. הם כמובן ידעו מיהו הגנרל, מה כוחו ומה מעמדו, ופחדו פחד מוות מפניו. הוא הבין. הבין והציע. על הרב, כך אמר, לשגר מכתב לרב עיירתו משכבר לברר ולאמת. בעת שתגיע תשובתו, ביקש, ימצא רב הקהילה את הדרך להודיעו מה תוכנה.

למוחרת שיגרו את מכתבם, והתשובה הברורה הגיעה מקץ שלושה חודשים. לאחריה, כך התברר לימים, לא הייתה עוד קהילת יהודי ארמניה הקטנטנה כשהייתה. רוח אחרת, חזקה, פיעמה בה והחזיקה בה למעלה משבעים שנה, הגם שמעולם לא ממש גדלה.

מקץ שנה השיא רב הקהילה את בתו הדעתנית, שמעולם קודם לכן לא הסכימה לשידוך, למישה פולסקין. בת עשרים וחמש הייתה וידעה שלא למישה נישאה אלא למיכאיל, וכי הוא, מיכאיל, שהיה מבוגר ממנה בכעשרים שנה ואהב אותה, כלל לא ביקש את ידה מאביה. הוא פשוט הודיע לו, וגם קבע את מועד החתונה.

מאז היא לא קיימה עוד מצוות כלשהן. הם הסכימו שלא ייקחו עוד חלק בטקסים דתיים לבד מבריתות ומטקסי נישואין. כך, לדעתם, שימרו את יהדותם.

ולדיסלב הצעיר והמגודל למדי, כבן עשרים וארבע, היה מרוכז, כפי שאומן, בהנחתת מטוס המיג 15 לאחר שסיים גיחת קרב נוספת מעל נהר יאלו. הוא הוצב, כאחד מהטייסים הצעירים, בטייסת מטוסי הקרב הרוסיים המתקדמים ביותר בעת ההיא, בשדה תעופה בתוך שטחה של סין, תחת מעטה חשאיות כבד. מטוסיהם נשאו את סמלי חיל האוויר הסיני, והטייסים ידעו כי לנפילה בשבי הצבא האמריקני תהיה השפעה מרחיקת לכת על יחסי ארצות הברית ורוסיה, כמו גם על חייו הפרטיים של כל טייס שבוי, ואפשר שגם על חיי משפחתו. הם נלחמו בסייברים האמריקניים, הפילו והופלו, אולם איש מאלה שהופלו לא נפל בשבי. השתתפותם בקרבות מלחמת קוריאה הייתה סוד מדינה מהמעלה הראשונה, ולכן לא הותר להם להיות בקשר עם אדם כלשהו במהלך שהותם בסין.

בעת ההיא, הגם שלא הפיל ולו מטוס אמריקני אחד, נחשב ולדיסלב, שעייף מהקרבות שבהם השתתף במהלך עשרת החודשים שחלפו מאז שהגיע לשם, לטייס מצטיין. שדה התעופה שבו שהה היה גם מרכז טיפול ראשוני ונקודת הטסה לבתי חולים לפצועים גבוהים בדרגתם, בעיקר סינים, ולעיתים גם לאחדים מחבריו, טייסים פצועים, שהצליחו בשארית כוחם להנחית את מטוסיהם הפגועים. אלה פונו מייד לרוסיה תחת שמירה כבדה.

בשונה מחבריו, ובאופן שעורר בהם ובמפקדיו תחושת אי־נוחות מתמדת, נהג ולדיסלב, בעת שאלה פנו למנוחה ולעיסוקי פנאי מייד לאחר תחקירי הקרב, לקחת את רכב ההזנקה של הטייסת ולנסוע בו אל מרכז הטיפול בפצועים, שהגיעו בעשרותיהם בכל שעה משעות היום. המלחמה הייתה כבדה. בהגיעו לשם התייצב בפני הרופא הרוסי הבכיר במקום, שכבר הכירו היטב, וסייע בכל דרך אפשרית. קור רוחו, סקרנותו, כוחו הפיזי והעובדה שלא בחל בכל עבודה מצאו חן בעיני הרופא, ולכן הציב אותו תמיד בנקודת ההגעה, שבה הורדו הפצועים, מוינו ונשלחו לטיפול ראשוני לפני הטסתם לבתי החולים.

לתחושת השליחות או לחובת העזרה לפצועים היו מקום בנפשו, כך ללא כל ספק ידע ולדיסלב, אלא שבאלה בלבד לא היה די כדי לגזול ממנו שעות שינה ורוגע מסוים לפני ההכנות למשימות ולטיסות שלמוחרת. חבריו היו סחוטים, וכך גם הוא.

העניין היה אחר – מילדותו אהב ולדיסלב לפרק לגורמים ולנתח כל דבר – עצם, מנגנון או בעל חיים – ולנסות להבין את סוד פעולתו. הוא התבונן והפעיל, ובעשותו כך מעולם לקח חלק. תמיד היה מרוחק, מנותק מכל מעורבות רגשית. אבחנתו ויכולתו להבין דפוסי פעולה וליקויים, ובעיקר לתקנם בעת הצורך, היו יוצאות מן הכלל. כך היו גם כישורי הלמידה שלו. ולדיסלב היה מבריק בכל תחום מקטנותו. סבלנותם של אביו ואימו כלפיו הייתה מוגבלת במיוחד. להם שבעה ילדים – ארבעה בנים ושלוש בנות – רגילים, ממושמעים, ועוד אחד, ולדיסלב, שמגיל ארבע לא ניתן היה לדעת מה יעולל ברגע הבא. והוא לרגע לא הפסיק לעולל.

סבו, לעומתם, הבין מייד. הגם שהיה מבוגר למדי, שלא לומר זקן, ונכדים לו כה רבים עד שאת שמותיהם לא תמיד זכר, עינו הייתה חדה כתמיד, וכך גם שיקול דעתו. הוא גם לא התווכח עם איש. "הילד הזה שלי," פסק, "ואני אדאג לחינוכו." ובזה תם העניין.

הגנרל מיכאיל קומנדנטדריאן לקח על עצמו את משימתו האחרונה. ולדיסלב היה אז בן חמש. הסב היה אוסף אותו, תחילה מגן הילדים ואחר כך מבית הספר, והיה מלמדו ומעסיקו עד לשעת ההשכבה, אז היה מחזירו לבית הוריו. הוא לימדו קרוא וכתוב, מתמטיקה והיסטוריה, ואף שכר עבורו מורה לאנגלית.

ולדיסלב היה מהיר תפיסה במיוחד, ועד כניסתו לכיתה א' עלו ידיעותיו וכושר חשיבתו על אלה של ילדים שהיו מבוגרים ממנו בשנים רבות. מיכאיל טיפח את כישרונו של הילד להתבונן ולנתח. הם פירקו ובנו מחדש מנגנונים של כלים שונים, ועקבו אחר צמיחתם של פרחים, שיחים ועצים ואחר התנהגותם של בעלי חיים ביערות ובערבות שבסביבה. ולדיסלב לא אהב מימיו איש כפי שאהב את סבו, שראה בו אות, סימן והבטחה.

מיכאיל לא הפסיק לנגן בדודוק. בלעדיו פשוט לא יכול היה. לתדהמתו, עת ניגן בו בפני נכדו בפעם הראשונה, פרץ ולדיסלב בבכי קורע לב ולא יכול היה להירגע אלא לאחר זמן ממושך. ולדיסלב לא ניגן בדודוק מימיו. נגינת הדודוק, כך אמר תמיד, היא תמצית געגועיי לסבי.

בשנת 1935 נפטר הגנרל הקומנדאט בדימוס מיכאיל והוא בן תשעים ואחת. הלווייתו נערכה בבית הקברות היהודי בירוואן והשתתפו בה הגבוהים שבמפקדי צבא ברית המועצות בעת ההיא, ובהם הגנרל גיאורגי ז'וקוב והגנרל יונה יקיר, ששנה לאחר מכן הוצא להורג בפקודת סטלין. על מצבתו צוינו שמו ודרגתו, ועוד נכתב, לפי הוראתו המפורשת, כי בנם של ברכה וחיים פולסקין עליהם השלום היה, שם עיירתם ותאריכי לידתו ופטירתו העבריים.

ולדיסלב היה אז בן שבע וחש יתום, ככל שילד שהוריו עדיין בין החיים יכול להיות. הוא הקפיד לבקר את סבתו מדי יום, עד שהתקבל לאקדמיה הצבאית הרוסית בנובוסיבירסק.

כניסתו לאקדמיה הצבאית הייתה עבורו מובנת מאליה, וגם עבורם. אחרי הכול, הוא היה הראשון מבין המועמדים בכל תחומי מבחני הקבלה. שם גילה בפעם הראשונה בחייו עד כמה קשה ותובענית יכולה להיות האקדמיה בדרישותיה, וכי הקלות שבה התנהלו חייו עד אז – תמה לתמיד. היה עליו סוף סוף להתאמץ ולהתחרות בכאלה שאינם נופלים ממנו, ולכך לא היה רגיל. בתום שלוש שנים סיים בין חמשת הבוגרים המובילים, וכך ניתנה לו האפשרות לבחור בכל חיל מחילות הצבא. ולדיסלב בחר בטיס. הוא אהב מכונות מסובכות, אהב להיות לבד, ובעיקר חשב שיוכל להיות חופשי כציפור בשמיים. אחרי הכול, כך רצה להיות לאורך כל חייו. לא תמיד עלה הדבר בידיו.

מקץ כמה חודשים אמר לו, כלאחר יד, הרופא הרוסי ממרכז ההטסה לפצועים: "כטייס מיצית את עצמך, וכבר עכשיו אתה מבזבז את זמנך. עליך להיות רופא. מוטב שתחשוב על כך."

לרגע נדמה היה לוולדיסלב כי את קול סבו הוא שומע, ממרחקים. הוא, הקדט המצטיין מהאקדמיה ומקורס הטיס, מהצעירים ומהמצטיינים שבטייסי הקרב של המטוס המתקדם בעולם, מהבכירה שבטייסות, פאר הנוער הרוסי וגאוות העם והמשטר, הוא זה המבזבז את זמנו ואת עצמו? הייתכן?

מלחמת קוריאה הסתיימה. ולדיסלב הוצב סמוך למוסקווה. עתידו בחיל האוויר נראה מזהיר, ועל כן הוזמן לפגישה אישית עם מפקד חיל האוויר הרוסי. כיומיים לפני פגישתם הודיע לו אביו כי סבתו נפטרה וכי הלווייתה תיערך למוחרת. ולדיסלב לא היסס וביקש מייד לדחות את הפגישה. בקשתו אושרה, ואף הוקצה לו מקום בטיסה צבאית לירוואן.

עם הגיעו נסע לבית הוריו, שאותם ואת אחיו ואחיותיו לא ראה חודשים רבים. בעיני הוריו, בני משפחתו ומכריהם, בכירי הרפובליקה הארמנית הרוסית וסתם אזרחים, היה ולדיסלב המרוחק והמעוטר גיבור של ממש. גיבורם. הם סגדו לו, ביקשו להיפגש איתו ולשוחח עימו. הוא לא דיבר עם איש. הוא ביקש, כדרכו, להיות לבד.

סבתו נקברה לצד סבו בבית הקברות היהודי. בעומדו שם לבדו, לאחר שנעלמו אחרוני המשתתפים, החל לצעוד בהיסח הדעת. ולדיסלב בן העשרים ושש ידע פתאום, ולכן, כדרכו, החליט סוף סוף ללא כל היסוס. למוחרת חזר לבסיסו וביקש להיפגש עם מפקד חיל האוויר בהקדם האפשרי. פגישתם נקבעה לשבוע שלאחר מכן.

מייד פנה למחלקת כוח האדם והורה לשנות את שם משפחתו, קומנדנטדריאן, לדריאן. השינוי אושר ובוצע במקום. ולדיסלב לא יהיה קומנדנט. דריאן – כן. עוד הורה למחלקה להכין העתק של תיקו האישי ללא אזכורי משימותיו והקרבות שבהם נטל חלק. התיק המבוקש נמסר לו עוד באותו הערב. לאחר מכן התקשר לבית הספר לרפואה במוסקווה, הציג את עצמו וביקש לדבר עם הדיקן. הדיקן המופתע קיבל את שיחתו. ולדיסלב ביקש להיפגש עימו למוחרת, וגם ביקש כי יכינו לו טופסי הרשמה לשנת הלימודים הקרובה.

הדיקן קיבל את ולדיסלב, ביקש את תיקו ולאחר שעיין בו אמר: "עליי להסב את תשומת ליבך לכך שכמעט כל התלמידים האחרים צעירים ממך בשמונה שנים וכי משך תקופת הלימודים עומד על עשר שנים הכוללות תחום התמחות אחד לפחות. פירושו של דבר כי לא יינתנו לך הנחות כלשהן במהלך הלימודים ולא תסיימם לפני שתהיה בן שלושים ושש. במונחיך, אתה חוזר להיות קדט מתחיל באקדמיה הצבאית. האם אתה מבין?"

"לרגע לא חשבתי אחרת," ענה ולדיסלב. "האם אוכל להתחיל את לימודיי עם פתיחת שנת הלימודים הקרובה?"

מפקד חיל האוויר היה נסער והמום. בסוף פגישתם אמר לו: "היית קצין וטייס מצוין. כולנו האמנו שעתיד מזהיר לך בתוכנו. אבל החלטתך נחושה. לא אעמוד בדרכך."

כשיצא ולדיסלב ממפקדת חיל האוויר הוא הסתכל על בנייני המפקדה ועל המטוסים הממריאים ונוחתים וחשב, עכשיו מתחילים החיים. הוא ידע, מטוסים לא יטיס עוד עד יומו האחרון. אבד קסמם.

בעולמו החדש חיפש ולדיסלב קסם אחר, ומצאו בכל יום. בעיני רבים היה הוא עצמו מעין קסם. תוסס ומתסיס, מעורר כבוד ונחשב. חובב נשים שאיננו מתאהב ואיננו אוהב.

מקץ עשר שנים הפך לרופא גינקולוג. בעיניו הייתה זו בחירה מתבקשת. גופן של נשים, נשיותן ואימהותן, היו מקדשו ואותם למד וחקר. נשים לא. הוא איבד בהן עניין של ממש, לעיתים כעבור ימים מהרגע שכבש אותן ולעיתים כעבור דקות. הוא הכיר את עצמו היטב – ללא חרטות, ולמעט פעם אחת בחייו, גם ללא רגשי אשם. למטופלותיו היה ולדיסלב מסור מאין כמוהו. טיפולו היה מושלם. הוא היה הטוב שברופאים והחדשני שבהם. הן סמכו עליו לחלוטין, וכך גם בני משפחותיהן.

הנשים הרבות שבחייו פגועות היו, כולן, עד האחרונה שבהן. היו מהן שתיעבו אותו, היו שבזו לו, אחדות שנאו אותו ממש, ובודדות סלחו לו. ולדיסלב היה נאמן רק לעצמו ורק לדרכו. בן שלושים ושש היה כשחזר לירוואן והחל לעבוד במחלקה הגינקולוגית בבית החולים המקומי, שהיה בימים ההם מודרני ומתקדם מכל בחינה שהיא.

יד המקרה לא הייתה בדבר. מגדה הכירה אותו וידעה מי הוא. הוא קצת פחות. צעירה הייתה ממנו בארבע־עשרה שנים, ולכן הייתה ילדה קטנה בעת שעזב. את משפחתה, שהייתה כולה ארמנית, הכיר. היו שאמרו שלמשפחה היו שורשים יהודיים, אלא שביסוס לכך מעולם לא נמצא. בכל מקרה, למוצאה של מגדה, כמו גם ליהדותו, לא ייחס ולדיסלב חשיבות כלשהי. שיוכו הלאומי או הדתי היה בעיניו כלי. הוא השתמש בו לתועלתו ולצרכיו. ברצותו היה רוסי, ברצותו ארמני, יהודי או צירופם של כל אלה, ובלבד שמטרתו תושג.

המשך בספר המלא