סוף סוף - מתוך סקס... דמיונות מודחקים, זמנים אבודים

הימים שלנו נפתחים בלחץ. מהרגע שנקבע המפגש הבא אני נזהרת. אפילו במעמד צחצוח השיניים. מתקלחת ביסודיות, שוטפת כלים ומנקה את הדירה בקפדנות יתרה. אני לא נוהגת במשך אותו היום עד מועד הפגישה, ובדרך אל אותו החניון המתחלף החששות מפעפעים בי; תאונת דרכים תתרחש בכל רגע, אני כבר מדמיינת שיחת טלפון מתלהמת בין הנהג הפגוע ובין חברת הביטוח באמצע צומת ראשי.

עכשיו הוא שוכב באלכסון על המזרן החדש שהוריי קנו לי. כפות הרגליים הסדוקות שלו מבצבצות מעבר למזרן, תלויות באוויר. גם סבתא שלי סבלה מיובש בכפות הרגליים. מרבד של חתיכות לבנות מתות כיסה את קצות בהונותיה, ועם השנים גם צברה מעין שכבה זהה של יובש על כל עקב. תמיד נגעלתי מהרגליים שלה, אבל עליו זה נראה אנושי. אני צופה בהן בזמן שהמים בקומקום רותחים.

מצאתי את הדירה הזאת כשחיפשתי בית להשכרה, ומייד רציתי שהיא תהיה שלי: היה לה ריח של זִקְנָה וחתולים. המטבח משקיף על הרחוב מתוך חלון מסורג; מעולם לא פתחתי אותו, המנעול נעוץ חזק במסגרת עץ מרקיבה. המים החלו לבעבע, והרעש הזכיר לי שמעליי, בפינת התקרה, עובר צינור ביוב עם כל החרא של שש המשפחות שגרות מעל השכנות. לפעמים אני תוהה מה יקרה אם יתפקע הצינור בדיוק כשמישהו למעלה יחרבן ויוריד את המים.