השעה 23:04. נעלתי את דלת הכניסה והשארתי את המפתח למעלה.
עליתי במדרגות כדי לבדוק אם הבנות סיימו לסדר את הלאונג'.
ריח יין ספוג בארונות העץ. תאורה חשוכה מערערת את תחושת הזמן, את תחושת המרחב החיצוני. פרצופי הנשים בתצלומים האמנותיים שעל הקירות נראים עייפים. עייפות כמוני, חשבתי.
זהו ערב על עקבים גבוהים.
אירחתי קבוצת גברים במרתף היין הקריר. הם נעצו מבטים בפטמות הזקורות שלי בזמן שדיברתי.
"לינה," צעקתי מחוץ לדלת, "כמה זמן?"
"טן מינטס."
נכנסתי לאולם ומצאתי אותן מצחקקות, שותות הרבה יין.
"בנות, אני חייבת לעוף. יש לי מיגרנה."
"סו ביוטיפול," אמרה לינה כשראתה אותי.
"את שיכורה. תביאי לשתות קצת." היו שם בקבוקי נורמנדי שפתחנו לאורחי הערב, ואין מצב שלא נסיים אותם.
שמנו סֵיינְט לֵבַנְט ועזרתי להן "לפלש" את כוסות הקריסטל.
"איזה חתיך הערבי הזה." אני מסתכלת על הבליטה שלו במכנסיים כשהוא עושה פואטרי־סלאם בערבית, צרפתית ואנגלית. ככל שהוא יותר שונא ישראלים זה מדליק אותי יותר. אני מנסה לדמיין איך הוא עושה לי פואטרי־סלאם בערבית פלסטינית באוזן בעודי מתיישבת מעליו ומתחככת בו.
"אין על ערבים," אומרת דניאלה ומוסיפה, "אני גרה ביפו כבר שלוש שנים, ואיך אני אוהבת אותם הולכים עם הטריינינג של אדידס בלי תחתונים ואפשר לראות את הקונטור של הזין."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
