השמש שוקעת ואני ממתינה בתחנה במרכז עין כרם. האוטובוסים שבתו, ואף אחד לא עוצר לי לטרמפ. אם כך זה ימשיך אאחר לריאיון. דיברתי עם הבחור בטלפון ולא התרשמתי; העיקר שיתרשם ממני. לבשתי חולצה ורודה כדי לשכנע שאני מתאימה לעבודה עם ילדים. החלק העליון בצבע ורוד מסטיק. תכף יאהבו אותי. אני כזאת מתוקה בוורוד. יצאתי לתחנה, מרחתי חיוך על הפנים וקיוויתי להשיג טרמפ צ'יקצ'ק. קחו אותי לקצה ההר, נוסעים מכובדים. יש לי רכבת להספיק אליה. כשהחשיכו השמיים החלטתי לנסות אסטרטגיה אחרת: במקום חיוך תמים שלפתי מבט חודרני, החלפתי אגודל ילדותי בכף יד פתוחה לרווחה, מינימום תמרור עצור לפניכם, נוסעים יקרים.
עוצרת לי מכונית אדומה. בתוכה, שלוש בוצ'ות. ארבעת החלונות פתוחים לרווחה, מתוכם נשפך עשן שחור.
"מגיעות להר הרצל?" אני שואלת. הן מנפנפות בידיהן ומסמנות לי להיכנס.