שורות אחרונות

פתח דבר

ראשיתו של הספר הזה בימים שלאחר מותו בלא עת של עמינדב דיקמן ביוני 2022. מוספי הספרות והרשתות מלאו הספדים ומאמרים לזכרו של דיקמן המתרגם, איש העברית וחוקר הספרות, וקריאת המאמרים הללו, לצד הזיכרונות האישיים משעות אין־ספור במחיצתו, המחישו באופן כואב את לכתו של מי שהיה לנו מורה יקר ואהוב. ההספדים הרבים נטו, בצדק, להדגיש את פועלו של דיקמן כמתרגם, את המשוררים הרבים שלשיריהם העניק צורה עברית ואת העולמות העשירים והמגוונים שהכיר לקורא הישראלי. אולם לצד כל אלה, היבט אחר ביצירתו של דיקמן נדחק מעט — כתיבתו המחקרית, המסאית והביקורתית, שהתפרשׂה, כמוה כתרגומיו, על פני ארבעה עשורים. כך נולדה היוזמה לכנס ספר מאמרים של דיקמן, שיקיף את הנושאים שהיו קרובים לליבו ולעולמו הרעיוני ושבהם הרים תרומה ניכרת לחקר הספרות והתרגום. לנגד עינינו עמדה אסופה קודמת ממאמריו של דיקמן, ״שורות על שורות״, שערך רפי וייכרט (קשב לשירה, 2016), וכרך זה הוא בבחינת המשך לאותה אסופה.

עמינדב דיקמן נולד בוורשה בשנת 1958, וכבן שנתיים עלה לישראל עם משפחתו — אביו, המתרגם שלמה דיקמן ז"ל, ואימו, נטשה, תבדל"א. הוא גדל בירושלים ובתל אביב, ולאחר שירותו הצבאי פנה לאוניברסיטת תל אביב, שם השתלם בלימודים קלאסיים. אז גם החל לשלוח תרגומים לעיתונים ולכתבי עת, תחילה מרוסית, ואחר כך משלל שפות שעד מהרה קנה בהן שליטה מרשימה: צרפתית, לטינית, יוונית, אנגלית, ספרדית, איטלקית, יידיש, גרמנית ועוד. בראשית שנות התשעים פנה ללימודי דוקטורט באוניברסיטת ז'נווה, אצל חוקר הספרות הדגול ג'ורג' שטיינר; עבודת הדוקטור שלו, שאותה השלים ב־1996 ושפורסמה כספר ב־2001, עסקה בעיבודים לפרקי תהלים בשירה הרוסית. בשנת 1996 ערך עם שטיינר את האנתולוגיה Homer in English (בהוצאת Penguin), הכוללת את מיטב היצירה האנגלית המתכתבת עם כתבי הומרוס. בשנים 2001-1996 לימד באוניברסיטת המדינה של פנסילבניה, ומ־2002 ועד מותו לימד בחוגים לספרות כללית והשוואתית ולספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, שם גם הקים את התוכנית ללימודי תרגום ועמד בראשה. כל אותה עת עמל דיקמן על תרגומיו, ובחייו ראו אור בסך הכול שנים־עשר קובצי שירה מתורגמת. תרגומיו של דיקמן זיכו אותו בפרס שׂרת התרבות ליצירה ספרותית (2016), בפרס ראש הממשלה ללשון עברית (2012) ובפרס טשרניחובסקי (2012). ב־2008 היה לחבר האקדמיה ללשון העברית. לצד כל אלו, פרסם ביקורות בעיתונות באופן קבוע, היה ראש מערכת כתב העת ״קשת החדשה״, ותרם ממרצו ומניסיונו לעשרות מפעלים ספרותיים בישראל.

כמה עקרונות הנחו אותנו בבואנו לבחור את המאמרים שייכללו באסופה הזאת. העיקרון הראשון היה, כאמור, הרצון לתת ביטוי לדמותו של דיקמן כמסאי, כחוקר, כמבקר תרבות וספרות; שחי בתוך עמו וביקש להשפיע על דמותה ועל אופקיה של התרבות העברית שאהב כל כך, ושבה פעל. העיקרון השני היה לנסות ולייצג את קשת התחומים שבהם עסק דיקמן בכתיבתו: תולדות התרגום ותורת התרגום, הספרות הקלאסית, השפה העברית, הספרות העברית והספרות הרוסית; בסוף הספר אף כללנו חטיבה ״אישית״, ובה דברים שכתב דיקמן על ראשית דרכו כמתרגם ועל תפיסת עולמו התרגומית. לצד זאת, רצינו לשקף את הז'אנרים השונים שבהם כתב — מאמרים מחקריים, מסות, דברי הקדמה ואחרית דבר, הרצאות שבעל פה, רצנזיות. עיקרון שלישי היה הרצון להציל טקסטים מסוימים מאבדון, כגון הרצאות מן השנים האחרונות שטרם כונסו בספר או ביקורות בעיתונים נשכחים שמצאנו טעם להדפיסן מחדש. לבסוף, העיקרון הרביעי, היה השאיפה להעמיד כרך נגיש ומזמין, רווי אהבת ספרות ואמונה בכוחה להקנות משמעות לחייהם של בני אדם. בכל עמוד ועמוד בספר ניכרת התשוקה של דיקמן לספרות ולספרים, תשוקה שבה הדביק את תלמידיו ואת קוראיו, שיזהו כאן ודאי את דיקמן שהכירו: אדם שמעורה בתרבותו, רחב יריעה, בעל זיכרון מאלף, חוש הומור מושחז ונוקב (ראו, למשל, במאמר ״זיכרונותיו של סוחר ספרים״ שבספר זה) וחיבה לאנקדוטות, שלעולם אינן מאפילות על המסר העיקרי והחשוב. התמונה שהתקבלה כאן היא מן הסתם תמונה חלקית — נאלצנו, מטבע הדברים, לוותר על מאמרים רבים, ויתור שאף פעם איננו פשוט — אך אנו מאמינים ומקווים שלפנינו שיקוף נאמן של דיקמן החוקר, המבקר, המסאי ואיש הספרות.

אומנם מן הספר עולה דמותו של חוקר ויוצר רב־פנים ומגוון, אך במהלך העבודה וקריאת חלק מן המאמרים זיהינו, כך נדמה, נתיב מרכזי שבו ניסה דיקמן ללכת בפעילותו האקדמית והמחקרית: הרצון לשרטט את פרקי תולדות התרגום העברי. באחד מן הקבצים שמצאנו במחשבו, קובץ באנגלית שפירט את כוונותיו המחקריות, מצאנו ביטוי מפורש לשאיפה הזאת: דיקמן, כך עולה מתוך דבריו, תכנן להשלים ספר על ההיסטוריה והפואטיקה של התרגום העברי, משנת 1870 ועד שנת 2000. הספר הזה, כידוע, מעולם לא נכתב, אך הדברים הללו האירו לפתע באור אחר את דיוקנו של דיקמן כחוקר: מאמריו והרצאותיו על תרגומיהם של יצחק אדוארד זלקינסון, לאה גולדברג, נתן אלתרמן ועוד היו בעצם משיחות מכחול ראשונות באותו מפעל מחקרי. חלק מן המאמרים שכללנו בספר הזה הם אפוא תיעוד של אותה תוכנית שדיקמן, לצערנו, לא הספיק להוציא אל הפועל.

במהלך העבודה על הספר נעזרנו לא מעט בחבריו ובעמיתיו של דיקמן, ועל עצותיהם וסיועם אנו אסירי תודה: פרופ' גדעון טיקוצקי, ד"ר יהושבע סמט־שינברג, יהודה ויזן, ד"ר יהושע גרנט ופרופ' רפי וייכרט. תודה לפרופ' דן מירון, שנעתר מייד לבקשתנו להוציא את הספר לאור במוסד ביאליק, הוצאה שדיקמן כיהן כחבר הקורטוריון שלה במשך שנים רבות. תודתנו נתונה גם לאורית אלירז, הממונה על ההוצאה לאור במוסד ביאליק, לנעה רוזן, עורכת הלשון המסורה של הספר, ולחגית גאון, על העמל הרב שבהבאת הספר לדפוס. תודה להוצאות שבהן התפרסמו לראשונה חלק מן המאמרים ולעורכי הספרים, על אישורם להדפיס את המאמרים מחדש. רשימת המקומות שבהם התפרסמו המאמרים לראשונה מופיעה בסוף הספר. תודה מיוחדת ואחרונה לשירלי אגוזי על סיועה הרב, על התמיכה ועל העידוד בכל שלב ושלב של העבודה; ללא הביטחון והאמון שנתנה בנו לא היה ספר זה רואה אור.

את פרופ' דיקמן הכרנו כסטודנטים בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. המפגש עם דיקמן בכיתה — בסמינרים כגון ״תורת התרגום בספרות הכללית״, ״ביאליק וטשרניחובסקי״ או ״המורשת הקלאסית בשירת אירופה״ — היה לנו מפגש מכונן, שזלג עד מהרה אל מעבר לגבולות הכיתה, לשעות רבות של שיחות מתובלות בהומור, בידע שופע, בעקיצות הדדיות, אך גם בדברי עצה, עידוד והכוונה, שמלווים אותנו עד היום. יצירת קובץ המאמרים הזה מבטאת לא רק את הרצון להעמיד את תורתו החיה של דיקמן לנגד עינינו — דבריהם של תלמידי חכמים, כך מובא בתלמוד, הם־הם זיכרונם האמיתי — אלא גם את הניסיון להביע את הכרת התודה העמוקה שאנו חשים כלפיו, ואת החוב העצום שאנו חבים לו.

אריאל הורוביץ ועדו ניצן                    ירושלים, תשפ"ה

גבולותיו של המתרגם

אודה על האמת: כאשר הונח לפניי הנושא ״גבולות באמנות״ לא התחוור לי מייד כל צורכו, מלבד מה שעולה בדעת כמאליו ואינו מצריך הרצאות כלשהן: כלומר שמעשה התרגום מוגבל מעצם טיבו, כמידת מוגבלותם של כל מעשי אדם. והרוצה יוסיף על כך אמיתות שונות, שגם הן אינן מצריכות עיון מעמיק: שגבול מעשה התרגום כגבול כישרונו וכוחותיו של עושהו, שמעשה הנעשה בגבולותיה של לשון אנוש גבולותיו כגבולותיה וכיוצא באלה. אלא שאמיתות אלה ידועות לכל אדם, ואם יהרהר שעה קלה במעשה התרגום ובטיבו, חזקה עליו שישיג אותן בעצמו. ובכל זאת, הוזמנתי לשאת הרצאה, וכזאת אשתדל לעשות. רצוני לייחד את דבריי לשלושה עניינים: הראשון — טיבו של מעשה התרגום לפי מה שמלמדים אותנו שמותיו לפלגותיהם ולדורותיהם והמיתוסים הקשורים בו; השני — משמעו של מעשה התרגום בתרבות העברית בזמן עבר; ולבסוף — בימינו אנו.

נפתח־נא אפוא בעניין הראשון. כמעט כל מי שחקרו את מעשה התרגום בעת החדשה ייחדו עיון כלשהו לשמותיו של מעשה זה בשפות שונות, מתוך מחשבה שהחקירה והדרישה בהם עשויה ללמד משהו על מהותו של המעשה הזה, שאינה מסתברת מאליה. כנהוג בעיון ממין זה, פותחים בעת העתיקה. היוונים הקדמונים היו, כפי שהגדיר זאת אחד מגדולי המלומדים הקלאסיים, ״אומה שהתגאתה בחד־לשוניותה״. ועם זאת, נמצאות לנו ביוונית עתיקה כמה וכמה מילים שמשמעותן מקבילה למשמעות המילה ״תרגום״ בשפתנו. כאן יש להבדיל מייד בין תרגום שבעל פה ובין תרגום שבכתב. לתרגום שבעל פה נתייחד הפועל hermeneuo, ״אני מתרגם״, ושֵם בעל המקצוע היה hermeneus. שתי מילים אלה ציינו תרגום שבעל פה משפות זרות ליוונית. האטימולוגיה המסורתית קישרה בין פועל זה ובין דמותו של הרמס, אל המסחר, המשא ומתן, וגם — אל הגנבים, הלוקחים במשיכה מאחרים. אבל המחקר המודרני העלה שהמילה הגיעה ליוונית, כנראה, מאסיה הקטנה, ואין לה אטימולוגיה ברורה. ביוונית קלאסית מצויים פעלים מורכבים אחדים, שבהם הקידומת meta, המקבילה לקידומת הלטינית המוכרת לנו‏ metapradzein: trans או metagraphein — הפועל הראשון משמעו ״לערוך מחדש במילים״, ״לעשות פרפרזה״, והאחר — ״לשנות את הטקסט״, ״לתעתק״ ו״להעתיק״. פעלים אלה מציינים מעשים ספרותיים שעניינם פואטיקה, רטוריקה או פילולוגיה, ורק בנדיר היה משמעם ״לתרגם״ כבימינו. ובכל זאת, נדמה שעל יסוד מה שכתוב אצל אפלטון ב״חוקים״, הרי הפועל hermeneuo הוא הקרוב ביותר למובן התרגום השגור בשפתנו, שכן שם מדובר על המשורר והחוזה כ״מפרש״ או ״מתרגם״ של דבר האלים.

הלטינית מציעה לנו קבוצה שלמה של פעלים שעניינם מעשה התרגום: vertere, convertere, exprimere, reddere, transferre, interpretari, imitari ועוד. לא אתעכב על משמעו של כל אחד ואחד מן הפעלים הללו. חלק מהם ודאי אתם מזהים על סמך השפות שאתם יודעים. ב־5 בספטמבר שנת 1400 — כך מספר המלומד האיטלקי גַ'נְפְרַנְקוֹ פוֹלֵנָה — נפל דבר בשדה המונחים לציון מעשה התרגום. ההומניסט האיטלקי לֵאונַרדו בְּרוּנִי, מראשוני ההיסטוריונים של הרנסנס ומתרגם "האתיקה הניקומאכית" של אריסטו ללטינית, נקט באיגרת שכתב לאחד מידידיו את המילה traductio כשם פעולה לציון מעשה התרגום. היה זה חידוש לשוני שנשען על פסקה בספרו של מחבר רומי בן המאה השנייה, אַוּלוּס גֵלִיוּס, שם כתוב: vocabulum Graecum vetus traductum in linguam Romanam, כלומר — ״מילה יוונית שהועתקה לרומית״. להלכה, אפשר היה לטעון שברוני טעה ולא הבין את המקור הלטיני, שאינו עוסק בתרגום, אלא בשאילת מונח יווני בלטינית. אלא שלדברי פוֹלֵנָה, גזר ברוני את תחדישו ביודעין, בהעדיפו את הפועל traduco על פני הפועל שנהג בלטינית — transfero — העדפה שנבעה מאופיו הנמרץ יותר של התחדיש, שבו שומע יודע הלטינית את הצימוד duco-dux — ״להנהיג/מנהיג״. המתרגם, אם כן, הוא המנהיג את הטקסט המתורגם לתחומיה של שפה אחרת. מכל מקום, תחדישו של ברוני נקלט כמעט מייד בתרגומים לטיניים, ובתוך עשורים ספורים עבר לאיטלקית — tradurre; לצרפתית — traduire; לספרדית — traducir; ולפורטוגלית — traduzir.

יכולתי להמשיך ולספר בתולדות המונחים השייכים למשפחה זאת, אבל רצוני להגיע לעיקר: והעיקר הוא שבכולן, בכל השפות הידועות לי — ואני כולל בזה גם את הפעלים ״להעתיק״ ו״לתרגם״ בעברית — אין כל סימן וזכר למעקש כלשהו, למחסום או לגבול היכולים לעמוד בדרכה של פעולת התרגום. אסתכן ואומר שלו היה היווני הקדמון חש שעליו להתגבר על דבר מה, לא היה נוקט את התחילית meta אלא, אולי, את התחילית hyper, כמו במילה ״הִיפֶּרְבּוֹלֶה״, שפירושה הראשון הוא ״השלכה מעבר״. בשמותיו של מעשה התרגום אין, אם כן, רמז למשהו המגביל את פעולת ההעתקה, את פעולת ההעברה מ״שם״ ל״כאן״. מנגד, עומד לפנינו, כמובן, סיפור מגדל בבל, שכמעט אין מי שלא נתן דעתו עליו בקשר לתרגום. מכיוון שהסיפור ידוע לכול, לא אאריך להתעכב עליו. דַּיִּי אם אומר שסיפור זה מגלם היטב מכל סיפור אחר את היות מעשה התרגום צורך כפוי, עונש טרגי. לא לחינם כרוכה בעקבו של סיפור יסוד זה משאת הנפש העתיקה לחזור לשפה האֲדָמִית הראשונית, מאחדת הכול, שתייתר את התרגום מעיקרו.

קוראיו ומפרשיו של סיפור מגדל בבל רבים מאוד, ומי יִמְנֵם. אין זאת שאחד המעמיקים שבהם היה פרנץ קפקא, אדם שחי כל ימיו בסימן רב־לשוניות שטרדה את רוחו, בין גרמנית, צ'כית ורוח הרפאים של היידיש, וחלם, אולי כחלום העתיק על השפה האדמית, ללמוד עברית. ארבע פעמים נדרש קפקא בכתביו לפרשת מגדל בבל. אורי אלטר, שכתב על כך, מצא בהידרשויות אלה איכות מדרשית מובהקת.1 לענייני כאן מתאים קפקא, לטעמי, מפני שמה שכתב על מגדל בבל נקרא היטב בהקשר רעיון התרגום. ההתייחסות הראשונה נוסחה, כפי שהיינו מצפים מקפקא, בדמות פרדוקס: ״לו אפשר היה לבנות את מגדל בבל בלי לעלות עליו, הייתה העבודה מתאפשרת״. ההתייחסות השנייה כתובה כדיאלוג בין אלמונים: ״מה אתה בונה?״ ״אני רוצה לחפור מַעֲבָר. מוכרחים להשיג התקדמות כלשהי. מעמדי כאן גבוה מדי. אנחנו כורים את פִּיר מִכְרֶה בבל״. ההיפוך משעשע, אבל התוצאה תיוותר, אל נכון, אותה תוצאה עצמה גם מלמטה.

שתי ההתייחסויות הבאות הן בדמות קטעים סיפוריים קצרים. האחת קרויה ״שלט האבירים של העיר״, והאחרת — ״החומה הגדולה ומגדל בבל״. בקטע הראשון מסופר כי בראשונה התנהלו ההכנות לבניית מגדל בבל כסדרן, ושמא באורח מסודר מדי: ״מחשבה רבה מדי הושקעה במדריכים, במתרגמים, בשיכונים לפועלים, בסלילת דרכי גישה״. אי אפשר שלא להבחין בשרבוב מילה אחת העושה את הקטע כולו לסטייה נחרצת מן הסיפור המקראי: המילה ״מתרגמים״, Dolmetscher. כאן ניטל, כביכול, עוקצו של הסיפור המקראי, לפי אותו היפוך אופייני לקפקא: המתרגמים לא באו לעולם בעקבות חורבן המגדל, כי אם היו שם עוד לפני שנבנה, בהיותם חלק מן ״המצב האנושי״. וכרגיל אצל קפקא, לא ייבנה המגדל לעולם, מפני שבוניו זונחים את תוכניתם ומפנים את מרצם לשכלול מגורי הפועלים. כך או כך, המצב האנושי, מצב ריבוי הלשונות המצריך תרגום, נותר בעינו. וכן גם בהידרשותו האחרונה של קפקא לסיפור ״החומה הגדולה ומגדל בבל״, שם מספר לנו קפקא בגוף ראשון כי אפשר שהחומה הגדולה של סין עשויה הייתה לשמש בסיס לבניין מגדל בבל אילולא הייתה רק כחצי גורן עגולה. אולי במובן הרוחני יכלה החומה לשמש בסיס למגדל, ממשיך קפקא, אבל אם אפשר לבנותו ברוח, לשם מה לבנותו בממש? מכל מקום, אופי האדם, ההפכפך והבלתי יציב כחול, עתיד להרוס הכול. שום מאמץ משותף — ושמא נאמר, שפה אחת — אינו אפשרי.

ובכן, שני צדדים ומתרס ביניהם: מצד אחד, אפשרות לתרגם על נקלה, כעדות שמות מעשה התרגום, ומצד אחר, הכרח לתרגם, הכרוך, אולי, באי־אפשרות לתרגם באמת, כמרומז בסיפור מגדל בבל (שהלא לוּ החליף התרגום את המקור באורח שלם, אולי היה מעשה בניית המגדל נשלם בכל זאת). אם נצא מספֵרת המיתוס והספרות לספֵרת המדע הנוגע למעשה התרגום, נוכל למצוא את מימושו הבלשני של סיפור מגדל בבל בנוסחתו הנפלאה של הבלשן הרוסי היהודי הדגול רומן יאקובסון: ״שפות נבדלות אלה מאלה לא במה שהן יכולות להביע, אלא במה שהן מוכרחות להביע״. מכאן, למשל, המצב המחייב בעברית החלטת מתרגם לכאן או לכאן בבואו לתרגם את שם הגוף האנגלי you בסונטות שקספיר; על כורחו עליו להחליט ולכתוב ״אתה״ או ״את״, וכמו שכתב שמעון זנדבנק, אין ההכרעה באה בנקל.

רצוני לעבור עכשיו לגבול השני בשדה התרגום, זה הנוגע להיסטוריה של התרגום בעברית. אלכסנדר פושקין דימה את המתרגמים לסוסי הדואר, אלה שניטל עליהם להעביר את הידיעות והסחורות מתחום לתחום. היו מי שהשוו, לפניו ואחריו, את המתרגמים למגלי ארצות, אלה היוצאים לסייר בגלילות לא נודעו ומביאים עמם באמתחותיהם אוצרות וידיעות שאין כמותם בארצם. אבל מה יעשו אותם סיירים ואותם סוסים כאשר גבול ארצם — רצה, אמור: תרבותם — חסום, והמופקדים על המחסום אינם מתירים מעבר חופשי של סחורות זרות? כל התופעות והתנועות הספרותיות האירופיות התאפשרו, אל נכון, הודות לגבולות פתוחים. לו היה מישהו עוצר בעד משורר הרנסנס הדיפלומט תומאס וייאט מלחקות באנגלית את הסונטות של פטררקה שקרא באיטליה, סביר להניח שלא היו באות לעולם הסונטות של שקספיר. לולא הביאו המשוררים טרדיקובסקי ולומונוסוב את חידושיהם במשקל השירה מצרפת ומגרמניה, הייתה השירה הרוסית ממשיכה לדבוק במסורותיה הקודמות, ושירת פושקין לא הייתה באה לעולם, או שהייתה נשמעת שונה לגמרי ממה שהיא. התרגום הוא מעצם טיבו כמין יְבוּא. אבל מהו גורלן של ממלכות שתחנות המכס בהן מחמירות שבמחמירות ואין המוכסים מתירים להכניס כל סחורה זרה?

התרבות העברית עשויה לְהיתאֵר כממלכה כזאת בדיוק. לא אתיימר לקפל את כל היסטוריית התרגום העברית לכיס של הרצאה קצרה, אבל בקצרה דחוסה לקליפת אגוז אפשר לומר כי התרבות העברית נטתה להתיר את התרגום בתחומים צרים, ואת רעיון התרגום הספרותי כפי שהוא מוכר לנו היום דחתה כמעט כליל. והרי אלה דברי הבאי, יאמר המשיג: הלא ספרות תור הזהב שלנו מלאה וממולאה תרגומים, ותוכיח הביבליוגרפיה הענקמונית של משה שטיינשניידר, המחזיקה כמעט אלף עמודים. אבל הרשום באלף עמודים אלה נוגע אך לספרות דתית ומדעית — ספרי פילוסופיה, רפואה, אסטרונומיה ודומיהם — ואילו בתחום הספרות היפה לא יצאו מימי הביניים העבריים אלא תרגומים מעטים מאוד, דוגמת ״מחברות איתיאל״ ו״בן המלך והנזיר״. הסיבה למיעוט תרגומי ספרות אלה ידועה: חכמינו ראו בקריאתם בזבוז זמן וביטול תורה. ובאמת, כאשר בא מתרגם עברי להציע לקהלו ספר קריאה סתם, היה עליו לתלות את מעשהו באיזו תועלת. ויוכיחו דבריו של הרופא יעקב די אלגבא, ממגורשי ספרד, שתרגם לעברית במאה השש־עשרה את רומן האבירים הנודע ״עלילות האביר אמאדישׂ די גַאוּלָא״, תרגום שהניח יסודות לסגנון הפרוזה הסיפורית העברית. הקריאה בעלילות האביר, הסביר הרופא, יש בה תועלת הן מצד ״הנחת הרוח מטרדות העולם״, הן מלימוד הלכות משא ומתן, עורמה ותחבולה.

גבולות התרבות העברית, שהביאו מתרגמים להתנצל לפני קוראיהם על מעשי תרגומיהם, היו שונים במקומות שונים. אצל יהודי איטליה היו, כמדומה, גמישים יותר. אבל לא המסורת האיטלקית היא מקורה של תרבות התרגום המודרנית שלנו, אלא זו של תקופת ההשכלה בגרמניה ובגליציה. וכאן הוצבו גבולות ברורים לגמרי לפני המתרגמים יבואני החומר הזר. נותן החוקים של הדור הראשון של אנשי השכלת ברלין, בשלהי המאה השמונה־עשרה, היה המשורר, המתרגם, פרשן המקרא וחוקר הלשון נפתלי הרץ וייזל. באיגרת גלויה שכתב לעורכי כתב העת העברי הראשון, שנתן לדור את שמו, ״המאסף״, כתב וייזל הלכה ברורה ביחס למעשי תרגום: ״בהעתקות השירים והזמירות לא תזכירו שמות העצבים הקדמונים שזכרום היונים והרומים בשיריהם ובמוסריהם״. כלומר במקום שכתובים במקור השמות ״זאוס״, ״יופיטר", ״אתנה״ או ״אפולו״, אין למתרגם העברי רשות לכתוב שמות אלה בלשון הקודש. למראית עין, מדובר בכלל התנהגות תרגומי שלא קשה מאוד לעמוד בו. אבל אם נעיין בדבר נמצא שהיטליו הטקסטואליים של כלל זה גדולים ועצומים. כפי שכתבתי כבר במקום אחר, היה בשירה האירופית אוצר צירופים מטונימיים שהצטרף לכלל מילון שלם; במקום ״משורר״, היו כותבים ״חניך אפולו״; במקום ״מאוהב״, היו כותבים ״פְּגוּעַ חץ קופידון״; במקום ״סערה בים״, היו כותבים ״רוגזו של פוסידון״. מה יעשה אפוא המתרגם העברי הרוצה להישמע לצַווֹ של נותן החוקים שלו? חזקה עליו שיטשטש את תואר המקור בהשמטות ובפישוטים. בעטיו של הגבול הברור שאין לעוברו, ראו עצמם מתרגמים עבריים לא כסיירים בתרבויות אחרות ולא כיבואני אוצרות נֵכָר, אלא יותר כמתווכים שמשימתם להביא לקוראיהם רק את שמותר להם לקרוא. בתורת התרגום של העשורים האחרונים רווח המושג ״ביות״, התאמה של סגנון התרגום ללשון הקולטת. אפשר לומר כי דרך התרגום של מתרגמי ההשכלה הייתה בגדר ביות קיצוני שבקיצוני.

דוגמה טובה ומייצגת לפסיכולוגיה של המתרגמים העבריים שאני מדבר בהם היא הדברים שכתב גדול מתרגמי המחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, מאיר הלוי לטריס, במבוא לתרגומו לחלק הראשון של ״פאוסט״ לגתה, שבעברית קורא שמו ״בן אבויה — שיר על משובת חיי אלישע בן אבויה אשר הלך בנפלאות ממנו בחקרי ליבו ויתמכר לשאול ולשטן המשחית״ (1865). בהעידו על דרכו בתרגום (עד אז כבר תרגם לעברית שני מחזות של ראסין ולא מעט ליריקה גרמנית) כתב לטריס: ״בכל שירי מליצים היקרים אשר עשיתי כמתכונתם בלשוננו הקדושה... לא נטיתי מדרך הקודש ימין ושמאל. כל מאמר והגיון לב הזרים לנו ולאבותינו... זריתי הלאה והבאתי במקומם דברים ועניינים אשר יסודתם בהררי קודש... והייתי עומד בפועל כפי בין מחנה ישראל ובין מחנה עם לועז כאיש הביניים וכמליץ בינותם״. לעניין זה של שני מחנות — מחנה ישראל ומחנה עם לועז — אפשר להוסיף את המאמר שהיה נפוץ באותם ימים בתחומי התרבות והפוליטיקה: ״לא תבוא זמורת זר בכרם ישראל״. הגבול בין ספרות העולם ובין כרם ישראל התחום בגבולות היה מוחשי מאוד. הוא המסביר את האיחור העצום האופייני למסורת התרגום העברית, שאליה נכנס הומרוס, למשל, רק בשלהי המאה התשע־עשרה, ובמלואו — רק במאה הקודמת. אין להוציא מכלל הסביר כי אי־האפשרות להעביר מעבר לגבול ישראל יצירות ספרות כנתינתן סייעה ליחס האי־נאמנות המובהקת של התרגומים העבריים למקורותיהם הזרים — מסורת שהקיץ עליה הקץ רק עם בואם של דוד פרישמן ושאול טשרניחובסקי.

אני מבקש לעבור עתה לפרק האחרון: גבולות תרגום לעברית בימינו. במשך כשלושה או ארבעה עשורים במאה הקודמת, החל, נניח, בשלהי שנות העשרים ועד אמצע שנות השישים, נדמה היה שנעברו בהצלחה כל המתרסים שחסמו את תרבות התרגום העברית בגבולות: זאת הייתה שעתם הגדולה של המשוררים המתרגמים, שעתם של תרגומי מופת כ״יבגני אונייגין״, ״מלחמה ושלום״, תרגומי ורגיליוס ולוקרטיוס, הרומנים האנגליים והצרפתיים של המאה התשע־עשרה ועוד ועוד. המתרגמים חשו שאין דבר העומד בפני העברית שנתחייתה, אין ספרות ואין יצירת מופת — ולו הרחוקות ביותר — שלא תוכל להן. לכל היותר, חשו מתרגמים עבריים שעדיין אין בידיהם הכלים להתמודד עם לשון מדוברת (לאה גולדברג דיברה על כך בהרחבה). כל היתר, חשו, יילָבֵשׁ עברית על נקלה, ואין זה עניין אלא של רצון וכישרון.

אבל לא הייתה זאת אלא אשליה. ויוכיחו התרגומים העבריים מתרבויות רחוקות, שרבים מהם לא עלו יפה. דוגמה מצוינת היא התרגומים מסינית: כאשר תרגם דב סדן בשנות העשרים — דרך הגרמנית — משיריהם של דוּ פוּ ולִי טַאִי פֶּה, נשמעו המשוררים האלה קרובים לדוד פוגל יותר מאשר לעצמם. מאוחר יותר, כאשר תורגמו ספרי המופת הפילוסופיים, ספרי קונפוציוס ולאו צה, נשמעו החכמים הסינים הקדמונים כתנאים וכאמוראים. תוארהּ האמיתי של הספרות הסינית התעוות לחלוטין בראי ההבראיסטי. רק לאחר שנטמעה כראוי המהפכה הלשונית שהביאה חבורת ״לקראת״ הצליח דן דאור, בראשית שנות השבעים, לתרגם את השירה הסינית ״בטון הנכון״. ואם הזכרתי את חבורת ״לקראת״, כדאי להזכיר את מה שכתב אחד ממייסדיה, בנימין הרשב, באחרית הדבר לתרגומו רב ההצלחה לשירי ברכט: ״למי תודה? ראשית, ללשון העברית החיה, שפיתחה בדור האחרון גמישויות המאפשרות ניסיון של התמודדות כזאת (אף כי אין לנו מסורת של בלדות־רחוב וסלנג עירוני מיוחד). שנית, למהפכה השירית של בני־דורי, אנשי 'לקראת', שפיתחה פואטיקה המאפשרת קליטת שירי ברכט״.

בזמן כלשהו בשנות השבעים החלה מטוטלת השפה נוטה לקוטב האחר במהירות גוברת והולכת. תגובת הנגד לעברית הכמו־קלאסית של המודרניסטים ולשאיפה לייצב עברית ״נכונה״ בכל נפות העברית הולידה תחילה את ״העברית הרזה״, ובסופו של דבר — כך אני רואה זאת — התערערות מוחלטת של סולם המשלבים. כמעט כל דבר השייך לגבוה מארבעת משלביה של העברית מזוהה כיום כמליצה, במובנה הגרוע ביותר של מילה זאת. כך, כאשר זוכיתי בשנה שעברה ברשימת ביקורת קטלנית על אחד מספרי תרגומי, קבע המבקר, משורר ומתרגם בעצמו, כי תרגומים מיועדים לקורא הסקרן בן הזמן, ששפתו דומה או קרובה לשפה שבה כתב את ביקורתו, כלומר לשפה הנהוגה בעיתון ״הארץ״. מתרגם כמוני, קבע המבקר, הוא מוזאון של שפה אבודה, שמבחינתו ״העובדה הנפלאה ששפה היא יצור חי ורוטט אומרת רק שצריך לרוצץ את גולגולתו של היצור הזה ולשמר אותה בפורמלין״.²

לא אתווכח כאן עם אותו מבקר: אציין רק כי מבחינתו, רק לשונו העכשווית, במשלב הממוצע של עיתון ״הארץ״, היא ״יצור חי ורוטט״, וכל מה שמשלבו גבוה מזה הוא יצור מת, משומר בצנצנת. לגבי דידי, הרי זאת טהרנות הפוכה, שמבקר זה רחוק מלהיות היחיד הדבק בה. בעבודתי זהו אולי הגבול הקשה ביותר, שכמעט אין דרך לעוברו אלא בהליכה בדרך אחרת המתעלמת ממנו מראש. לדעתי, הדרך האחת להתגבר על גבולות התרגום בשפתך היא, בפשטות, שתהיינה פתוחות לפניך דרכים רבות ככל האפשר. עבודת דחיקת הגבולות בתרגום ובשפה לעולם אינה נגמרת. לפני דור או שניים צריך היה להיאבק על העברית המדוברת ועל הסגנון הממוצע ולפרוץ את הגבולות שניצבו לפניהם; היום, כך אני חש, צריך להיאבק על משלביה הגבוהים של העברית ולהצילם מן הזרות שדבקה בהם.