חרדים אל דברו

כֹּה אָמַר ה', הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה'. וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה [...] שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה' וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ.

ישעיהו סו, א—ה

הקדמה

החברה החרדית עומדת כיום במוקד תשומת הלב של החברה הישראלית בהקשרים מתוחים שונים, ושאלות הנוגעות אליה הן מן הסוערות ביותר בדיון הפוליטי והחברתי במדינת ישראל. סוגיות שונות כמו השתלבות בחברה הכללית, השתלבות בעולם התעסוקה, השוויון בנטל, גיוס חרדים לצבא, הפרדת דת ממדינה ועוד, עומדות בלב הדיון הציבורי בצורה עזה מאי פעם.

הרפורמה המשפטית שהוצעה בשנת 2023 על ידי ממשלת ישראל טלטלה את המדינה במאבקים והתכתשויות בין קצוות חברתיים ופוליטיים שונים, אולם היא התגמדה לנוכח זוועות השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שבעקבותיהן. אלה, לאחר הפוגת הלם קצרה, הולידו מחדש את המתחים החברתיים ואף העצימו אותם, והציפו את הקשיים הגדולים שהחברה בישראל מתמודדת עמם. אם בתקופת הרפורמה המשפטית נגע הדיון על החברה החרדית בעיקר להכרעות פוליטית בין קבוצות אחרות במדינת ישראל ול"הקצנה" מן הצד החרדי בשאלות דת ומדינה וליברליזם, במלחמת חרבות ברזל התעוררה בעוצמה סוגיית ההשתתפות בשירות הצבאי והשוויון בנטל. עלתה ביקורת מוחלטת, כועסת ותקיפה, על ההימנעות של המגזר החרדי מן הצרכים האקוטיים של המדינה ושל אזרחיה ועל מה שנתפס כהתנכרות וחוסר עניין של החברה החרדית בסובביה.

אולם החרדיות אינה אתגר רק למדינת ישראל, היא בראש ובראשונה אתגר לעצמה. השאלות המשמעותיות של החברה החרדית נוגעות בכיוונים הפוליטיים, התרבותיים, המנטליים, וגם הרוחניים או אף התאולוגיים שהחברה החרדית מתמודדת עמם. החברה החרדית מתנסחת עם עצמה לאט, אבל גם חווה משברים פנימיים לא מעטים ונזקקת ללא הרף לניסוח מחדש. השאלות הרבות הנשאלות בחברה בישראל סביב החברה החרדית מעוררות מצבי שאלה גם "מבפנים".

בספר זה אבקש להציע מבט ביקורתי על סוגיית החרדיות; לאתגר הן את החרדיות עצמה, הן את חקר החרדיות, והן את המקום שתופסת החרדיות במדינת ישראל ובחברה כולה. לערער על מוסכמות יסוד ביחס לחברה החרדית ולהראות כי הצופה בה מבחוץ מתקשה לתפוס אותה ולהבין את ליבת זהותה בשל הנחות יסוד מוקדמות אלה.

הספר יבקש לערער על סכמות רבות שנעשו אבני יסוד בחקר החרדיות בפרט והאורתודוקסיה בכלל, כמו ההתייחסות אל החרדיות כאל תופעה חדשה, מקומית, מודרנית, שנולדה בשל הצורך הספציפי להתמודד עם אתגרי החילון והמודרנה. הוא יציע מבט פנימי על התודעה החרדית, המלמדת על זהותה הרבה יותר מקביעת גבולות סוציולוגיים ומגזריים. הוא יטען כי מה שנתפס בעיני רבים "תודעה כוזבת" של החרדיות, אמונתה כי היא המשמרת את זהותו העתיקה של העם היהודי באמצעות העמדת התורה והמצוות במרכז קיומה, הוא תיאור מדויק יותר של החרדיות. תווי פנים אלה יאפשרו לגשת אל הסוגיות באופן ביקורתי יותר.

ספר זה נכתב מתוך פרספקטיבה ביקורתית ומתוך הביקורת על תזת החילון. בספר תעלה הטענה כי תזת החילון מעצבת את האופן שהחברה החרדית מתמקמת, הן מבחינת המבט החיצוני לה והן כשלעצמה. תזת החילון מציעה מבט דיכוטומי על העולם ועל התרבות המודרנית, והיא מעמידה הבחנה בינארית וקוטבית בין דתיות לחילוניות. הבחנה זו מולידה סדרה של דיכוטומיות מוחלטות: בין השמימי לארצי, בין הפנים לחוץ, ובין הישן לחדש. הטענה כאן היא כי כל הדיכוטומיות רואות את החרדיות כמתקיימת רק על הציר הדיכוטומי וכתשליל של החילון. הצבה זו משפיעה גם על התודעה החרדית ומעצבת את זהותה.

אבקש לטעון כי החברה החרדית היא מקרה ספציפי של תנועה חברתית רחבה המבקשת לייצר אטמוספרה שיש בה "חרדה לדבר ה' ", אטמוספרה המתבטאת בערנות למושגים של יראת חטא, ברצון להעמיד את התורה ואת המצוות בחזית המראה הכללי של זהותה, ובפיתוח מנגנוני שמירה חזקים בהקשרים הללו. תנועה זו נובעת מפרספקטיבה הרואה בתורה ובמצוות את המעצבות של הקיום כולו. המגזר החרדי על מוסדותיו לעומת זאת אינו אלא הופעה קונקרטית אפשרית של תנועה זו.

מתוך המהלך הזה אבקש להציג את החברה החרדית כשייכת לסקאלה של המסורתיות וממילא לטעון למסורתיות חרדית. זהו קו קשר רציף המתבסס כקו ארוך של "יותר" ו"פחות", בניגוד לקו הבינארי של דת וחילון שמציבה תזת החילון. קו בינארי זה רואה את החרדיות "סגורה", "קנאית", "הדוקה", "בלתי מתפשרת", אנטיתזה למסורתיות "הרכה", "הסובלנית", "הפשרנית". בניגוד לכך, אציג מהלך המזהה קשר עמוק בין החרדיות למסורתיות, שכן שתיהן בנויות על זיקה הדוקה למסורת, ועל קיום מסוג אחר, מעבר לדיכוטומיות שמציבה תזת החילון.

הטענה העיקרית של הספר היא כי יש להבחין בין החרדיות כתנועה, כלומר כתנועה שעיקרה הוא התורניות שלה, דהיינו הדבקות שלה בתורה ובמצוות ובערכים הנלווים לכך, לבין החרדיות כמגזר. הבעיות הכרוכות בחברה החרדית דהשתא נובעות מתהליכי ה"הגזרה" של החברה החרדית ומהפיכתה לסקטוריאלית. הספר יבקש להראות עד כמה הסקטוריאליות של המגזר החרדי, הפיכתו למגזר בעל אינטרסים מגזריים ושפה פנים מגזרית, היא המקור לבעיה. אבקש לטעון כי התורה, שהיא הזהות היסודית של החברה החרדית, היא גם הפתרון לבעיית הסקטוריאליות, וכי החזרה לתורה כזהותה של החברה החרדית תאפשר התמודדות עם האתגרים השונים העומדים בפני החרדיות.

כך, במוקד הספר עומד הניסיון, הרדיקלי מעט, להעביר את פרספקטיבת המחקר מן הסוציולוגיה אל התאולוגיה ובמקביל אל הפנומנולוגיה. מבלי להבין את התופעה התאולוגית שמייצגת החרדיות ומבלי לייחס לה חשיבות של ממש, לא ניתן גם להבין את הסוציולוגיה של החרדיות. מה שיאפשר מבט תאולוגי על החרדיות הוא היכולת להתייחס אליה מתוך ניתוח פנומנולוגי, ניתוח התופעה הפנימית של החרדיות, הרבה מעבר לשאלות סטטיסטיות. הטענה היא כי "סוציולוגיזציה" של החרדיות קשורה לחרדיות כמגזר והיא תחילת הכשל. המעבר אל התאולוגיה יאפשר להבין את החרדיות באופן יסודי יותר, החרדיות כתנועה תורנית.

הספר מציע לחברה בישראל אפשרויות חדשות להתמודד עם האתגרים של החברה הישראלית ויחסיה עם החברה החרדית. במקום המבנה הדיכוטומי הממקם את החברה החרדית בישראל כמקרה שולי וחריג, וממילא רואה בה קנאית וקיצונית או לחילופין אקזוטית, מוצעת כאן המחשבה על שותפות כלל ישראלית. שותפות, בניגוד להשתלבות שדובר עליה הרבה בהקשרים הללו, שכן ההשתלבות מציבה אזור של ברירת מחדל מובן מאליו (טבולה ראסה של המרחב החילוני ה"ניטרלי" המוצג כאוניברסלי במהותו) שבתוכו יש צורך "להשתלב". הספר מציג אפוא אלטרנטיבה הן ליוזמות ה"השתלבות" המוצעות השכם והערב לפתחה של החברה החרדית והן להתבדלות ולבדלנות העקרונית המוצעת מן הצד החרדי. שתי מגמות אלה ממוקמות על שני צדי מטבע אחד, וזו מזינה את זו. השותפות פותחת אפשרויות חשיבה חדשות בנוגע לסדר החברתי בישראל. החברה החרדית לא תוצג כאן כחברת קצה שההיטמעות במרחב "הכללי" תהיה ה"פתרון" שלה, אלא כקבוצה המנהלת עם האחרות דיון שקול על המרחב המשותף.

*

אציג להלן את מבנה הספר ואת המהלך הכללי שלו.

החלק הראשון של הספר, "חקר החרדיות", מתמקד בקצרה בקשיים המלווים את הניסיון להגדיר את החברה החרדית באמצעות קווי תיחום סוציולוגיים ואידאולוגיים אשר מאפיין את מחקר החרדיות בעשרות השנים האחרונות, וטוען כי המשתנים בחברה החרדית גדולים מן הרדוקציה להגדרות הללו. הוא מתעכב על הפער שבין המחקר הבוחן את החברה החרדית באופנים סוציולוגיים לבין התודעה החרדית עצמה. המחקר שם דגש באלמנטים סוציולוגיים, מכיוון שהם מסייעים להבחין את החברה החרדית מאחרות, ואילו החרדים רואים את מהותה של החברה החרדית בדבקות בתורה ובקיום המצוות, שהם רכיבי תוכן. פער זה יוצג באופן נקודתי גם לגבי הטענה הרווחת במחקר החרדיות כמו גם במחקר האורתודוקסיה בכלל, כי החרדיות והאורתודוקסיה הן תופעות חדשות ומודרניות חסרות קשר למסורת, תופעות שנוצרו ועוצבו כריאקציה לאתגרי המודרניות, ההשכלה והחילון. בחיבור זה אעמוד על הפער שבין הטענה הזאת לבין התודעה העצמית האורתודוקסית והחרדית הרואה את עצמה ממשיכה של המסורת היהודית. כמו כן, אציג את המתח סביב חיזוי ההתפרקות של החברה החרדית שעמד במוקד ההתייחסות אליה כמו גם אל הדת בכלל, ואת העובדה שחיזוי זה מתנפץ בעשרות השנים האחרונות.

החלק השני עוסק בתזת החילון. אטען כי תזת החילון יצרה פרספקטיבה מסוימת, "שקופה", המחלקת את העולם המודרני על פי דיכוטומיות מוחלטות כמו דתיוּת וחילוניוּת, שמימי וארצי, ישן וחדש ופנים וחוץ. אבקש להראות עד כמה משפיעות הנחות היסוד של תזת החילון על הצורה שהחרדיות נתפסת, על המושגים שמייצר מחקר החרדיות בניסיון להבינה, וגם על הצורה שהחרדיות תופסת את עצמה מבחינה פולמוסית. אבקש לחשוף כמה מן הכשלים העולים מן הפרדיגמה הזאת, וכמה מ"מיטות סדום" שמחקר החרדיות משתמש בהן כדי לתפוס את מהותה של החברה החרדית, ואציע ביקורת על תזת החילון ועל המבנים הפרדיגמטיים שהיא מניחה. אֲבקש להראות איך הנחות היסוד השקופות של תזת החלון מכריחות את המסתכל לחשוב את החברה החרדית בדיכוטומיות הקשורות במודרניות ובהתנגדות לה, ומחייבות לראות בחברה החרדית חברה ריאקציונרית גרידא. בעקבות זאת אציע מבט מעבר לדיכוטומיות שמציעה תזת החילון, כמו גם ביקורת על שקיפותה ועל תודעת ה"מובן מאליו" המלווה אותה.

החלק השלישי, "חרדיות כתנועה תאולוגית", עוסק בביקורת כללית על המחקר הנעשה מבחוץ מבלי לתת מקום לדיווח של החברה "מבפנים", ועל מידת האמינות של מחקר כזה, המחייב תיאור של החברה החרדית כ"שוליים" של החברה החילונית, כ"קיצוניות" או למצער כאקזוטיות השבויה במנגנוניה ובמוסדותיה. הוא יציע לכך אלטרנטיבה, כדי לתת עדיפות לפרספקטיבה פנומנולוגית תאולוגית על פני הסוציולוגית והאידאולוגית. יתואר כאן המרחב התאולוגי של החברה החרדית, המעוצב סביב האופק של התורה והמצוות, הן כנקודת המוצא של הקיום כולו והן כמוקד המשמעות של החברה החרדית. בהקשר זה תעלה גם ההבחנה, החוצה את הספר כולו, שבין החברה החרדית כתנועה לחברה החרדית כמגזר. הטענה היא שההתמקדות בסקטוריאליות של החברה החרדית, המוסדות הקונקרטיים, והטקטיקות הספציפיות והלוקליות שנבחרו, יש בה טעות אופטית, שכן היא מסתירה את התנועה התאולוגית של החברה החרדית ועושה אותה לתודעה כוזבת של חברה זו, שלא בצדק.

החלק הרביעי, "חרדיות כתנועה מסורתית", מבקש להצביע על הקרבה שבין מושג המסורת לחרדיות. קרבה זו תוצג באמצעות ניתוח מושג המסורת ודרכי התחולה שלו, וזיהוי רכיבי המסורתיות: אמון, דיאלוגיות ואינטימיות עם המסורת. קרבה זו היא ניגוד לאופן דתיות אידאולוגי יותר, ודרכה יוצג הקשר שבין המסורת לחברה החרדית. בעקבות אלו יוצג גם הקשר שבין החברה המסורתית לחברה החרדית. המחקר הרווח רואה בחברה החרדית אנטיתזה למסורתיות בשל חלוקות דיכוטומיות ובינאריות העוסקות ב"קיצוניות" מול "מתינות" וב"הקפדה" לנוכח קשר לא מחייב, חלוקות הנובעות מן הפריזמה של תזת החילון. טענתי היא כי יש התאמה בין החרדיות למסורתיות, וכי שתי אלה מקיימות הוויה שמעבר לתזת החילון ולדיכוטומיות שלה. שתיהן מתקיימות על הציר המארגן של המסורת, על האינטימיות והאמון הגלומים בה, ושתיהן אינן מתקיימות סביב עקרונות אידאולוגיים שיטתיים אלא סביב קיום דיאלוגי עם המסורת. החברה החרדית והחברה המסורתית יובחנו ביניהן לא כאנטיתזות אלא כמתקיימות על גבי סקאלה ארוכה של זיקה למסורת, שהחברה החרדית נמצאת בקצֶהָ בשל ממד המחויבות שהיא מחזיקה.

החלק החמישי, "חרדיות כמחלת אהבה", יעסוק במאפיינים הפנימיים של האופק התאולוגי החרדי. חלק זה יעסוק במה שנתפס פעמים רבות תכונת ה"חרדה" המאפיינת את ה"חרדיות", תחושת מצב החירום המתמיד, ובניסיון של גורמים ביקורתיים לחשוב את החרדתיות החרדית כסוג של פתולוגיה: תנועה דתית של לחץ, כפייתיות ונוירוזה. בניגוד לכך, החרדה מוצגת כאן כחולי אהבה, תשוקה, יראת שמים, התמסרות ותשומת לב. ההבחנה הזאת הולמת את ההבחנה שבין החרדיות כסקטור לבין החרדיות כתנועה. חלק זה מוקדש להבנת החרדיות כתנועה, תנועה בעלת שורשים בהיסטוריה הארוכה של עם ישראל ולבחינת האופן שהיא נוטלת על עצמה להגשים את הפרספקטיבה שלה על התורה והמצוות, בניגוד לסטריאוטיפ הפתולוגי של התאולוגיה החרדית.

החלק השישי יעסוק באתגרי החברה החרדית כאן ועכשיו, ובשאלות הקשורות לאתגרים הקיומיים של מדינת ישראל, שאלות הריבונות, הפוליטיקה, האזרחות, הציונות והמודרניות, ואתגרי ההשתלבות השונים, בעבודה, באקדמיה ובגיוס לצה"ל, כל אלו מן הפרספקטיבה שנידונה בספר עד כה. במקום בקשת ה"השתלבות" תוצע מחשבה על "שותפות" שאינה מדירה את החברה החרדית מכלל החברה הישראלית. חלק זה יערער על פרויקטים שונים המבקשים לייצר אוטונומיות במדינת ישראל ועל פוליטיקת זהויות המוצעת חדשים לבקרים. הוא יעלה ביקורת על ההתבדלות הקשיחה, הן מן הצד החרדי והן מן הצד הלא חרדי, שלא מאפשרת לחשוב מרחב משותף, ויטען כי שותפות מחייבת ארגון שונה של המרחב. תופנה ביקורת על החרדיות וההימנעויות שלה, ההסתגרויות וההתבדלויות, אולם לפתחה של מדינת ישראל יונח האתגר שבהכנסת החברה החרדית למרחב האזרחי שלה. אטען כי החברה החרדית עשויה לספק לציונות, לריבונות, למדינה וגם למודרניות אספקטים ביקורתיים מורכבים יותר העשויים לשפוך על הסוגיות הללו אור מחודש, דווקא בשל העובדה שהם לא מגיעים מן "המרכז" אלא מן "השוליים". טענות אלה יעלו מתוך העדפת הפרספקטיבה של החרדיות כתנועה תורנית, ודחיית הצמצום של החרדיות לסקטוריאליות. חלק זה יראה כי החזרה אל התורה ואל המצוות כאל מרכיב הזהות היסודי בחברה החרדית עשויה לשמש התחלה של פתרון לסוגיות ולאתגרים השונים העומדים לפתחנו.

*

סגנון הכתיבה של הספר הוא מעט אקלקטי. יש בו עיסוק בשאלות מחקר החרדיות ובשאלות סוציולוגיות הקשורות בו כמו גם בשאלות עיוניות, פילוסופיות ותאולוגיות שונות. הוא עוסק בתחומים תורניים שונים, הלכתיים, אגדיים ומחשבתיים, כמו גם במחקר ביקורתי. בקטעים רבים כתבתי מתוך נקודת מבט אישית ומתוך ניתוח מושגים כפי שראיתי לנכון, אולם מעבר לזה, מנקודת מבט של מי שמכיר את החברה החרדית "מבפנים" ולא רק מבחוץ, ושל מי שעתידה של החברה החרדית כמו גם עתידה של החברה הישראלית, מדינת ישראל והמרחב כולו, חשובים לו. יש מקומות בספר שנקודת המבט המחקרית ה"ניטרלית" מתערבת עם נקודת המבט האישית. סגנון כתיבה זה הוא מכוון והוא קשור לביקורת העולה במהלך הספר על מחקר טכני הנעשה "מבחוץ" ועל מגרעותיו. המעורבות הפנימית בסוגיות מאפשרת מבט נכון יותר ומבדילה בין עיקר לטפל, מזהה את השפה הפנימית וחשה את המקצבים המדויקים יותר של הדיון.

אמנם ספר זה עוסק בחרדיות ובחברה החרדית, וממילא נזקק לנושאים חברתיים וסוציולוגיים ומבקש לפעול בזירות אלה. עם זאת, הוא פונה בסופו של דבר לעיון בסוגיות החשובות יותר ולסוגיות המעסיקות אותי במיוחד: הסוגיות התאולוגיות, התורניות והפילוסופיות המושכות בחוטים. שאלות כמו המשמעות של התורה וקיום המצוות, הזהות ההיסטורית של העם היהודי, מושגי המסורת והמחויבות, יראת שמים, חרדה אל דבר ה', קדושה ודבקות, כל אלה יועלו כאן במהלך הספר כחלק בלתי נפרד מן הניתוח. מכאן עולה גם אמירה עקרונית הנוגעת לטענה העיקרית של הספר: הנושאים התאולוגיים, התורניים והרעיוניים אינם נושאים שוליים גם כאשר עוסקים בחקר חברתי. כדי להבין נכון את החברה יש לפנות מן הסוציולוגיה אל הפנומנולוגיה ומשם אל התאולוגיה. במובן זה ספר זה משלב בתוכו גם מוטיבציות דתיות ולא רק חברתיות ואזרחיות.

*

ספר זה הוא פרויקט של מרכז חכמה שאני עומד בראשו. מרכז חכמה מקדם מתווה מחודש, "מוֹדֶרְנמסורתי", ליהדות, לליברליזם, למדינת ישראל ולמרחב האזורי, מעבר לדיכוטומיות של העולם המודרני המקטבות בין המודרניות והמסורת. הוא מבקש לייצר אלטרנטיבה לאופני הפעילות המחשבתיים, הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים, המבוססים על הדיכוטומיות הקלאסיות שיצרו המודרניות וההיסטוריה של ההתנגדות לה, בעיקר הדיכוטומיה שבין דת לחילון ושבין מודרניות למסורת. מרכז חכמה מציע שיחה אחרת על המרחבים הללו, ובמקום לראות את המודרניות והמסורת כדיכוטומיות, הוא מציע לראותן כיוצרות מרחב דיאלוגי המאפשר דיון מורכב ומפותח יותר בנושאים של דת, ליברליזם, תרבות ומודרניות. הספר נכתב מתוך שיחה מתמשכת עם הרב ישראל קוז'ליק ועם הרב יוסף קמינר ראש מכון חכמת התורה.

תודות למכון ון ליר שנושאי הספר עלו בין כתליו בפרויקטים משותפים, לראש מכון ון ליר פרופ' שי לביא, ולשותפים לשיחה ד"ר יוכי פישר, ד"ר עידו הררי, ד"ר דפנה שרייבר, ד"ר אסף תמרי וד"ר אבי־רם צורף.

תודתי נתונה לחברים ולאנשים הרבים שחלקם עברו על הספר והעירו את הערותיהם וחלקם ניהלו עמי שיחות ארוכות בנושאים הנידונים, ועזרו לי לחשוב ולחשוב שוב. פרופ' אמנון רז קרקוצקין, עזרא כהן, שמואל בן שלום, שלמה טייטלבוים, חוי בר־זאב, הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ, הרב בצלאל כהן ורבים אחרים. תודה לברוך רוזנבאום ולישראל וקסלשטיין על העבודה המקצועית בהוצאת הספר. תודה לאורית ג'ושוע על עריכת הלשון המוקפדת. ולבסוף, תודה לרות, אשתי, על השותפות לאורך הדרך.

מנחם נאבת

כסלו תשפ"ה

חלק ראשון: חקר החרדיות

פרק א:
הבעיה בהבנת החרדיות כתופעה

חרדיות וחרדה

כיצד ניגשים אל החרדיות? מה אומר לנו מונח זה? איך ניתן להבינו, להתייחס אליו או לחקור אותו? ואלו מאפיינים בולטים הוא מקפל בתוכו?

ניתן לבחון את החרדיות כחברה, במובן הסוציולוגי של המונח. החרדיות היא קודם כל חברה קונקרטית ומובחנת מבחינה סוציולוגית. זאת חברה בעלת תווי היכר משלה. יש לה אופי, סגנון, תפיסות עולם ואופני התנהגות, כמו גם אמונות מקובלות אופייניות. מעבר לכך היא נושאת גם קודים בנושאי לבוש, שפה, דמויות וסממנים תרבותיים. להיבט הזה מתווסף גם ההיבט המוסדי: החרדיות מחזיקה מוסדות חינוך משלה, מוסדות דת משלה ובתי ספר המזוהים עם המבנה המוסדי של החברה. כאשר אנו באים לדון על חרדיות אנו אמורים לדון בתפקודה כחברה קונקרטית המתגשמת בפועל דרך התארגנות חברתית ומוסדות.

התייחסות אפשרית נוספת היא בחינה של החרדיות דרך שאלות אידאולוגיה; ניסיון לגשת לכאורה אל המהות, אל לוז הווייתה של החרדיות. לא רק לקיומה בפועל, לא רק לעיצוב המוסדי הקונקרטי שלה, אלא גם אל תפיסות העולם, האמונות והדעות, המחשבות והאידאולוגיות שמאחוריה. התייחסות זו טוענת לכתר, שכן אינה מתייחסת אל המקרה הספציפי של החרדיות כחברה, אלא למטרה ולתכלית של התכנסותה.

כך או כך, ההתייחסות אל החברה החרדית עשויה להזדקק בסופו של דבר למובן העקרוני הטמון בְּמונח המַפְתח "חרדיוּת" כמחזיק את התוכן שסביבו מתכנסת החברה החרדית. אם הוא אינו מקרי, הרי שהחרדה היא מן המאפיינים הבסיסיים של החברה הזו. זוהי חברה שהמוטיב הכללי של חרדה הוא יסודי בהווייתה, חרדה המתבטאת ביראת שמים כמו גם בחשש מן הכוחות העשויים לפגוע בה ובפיתוח פרקטיקות של שימור עצמי. אולם יש לשאול אם התייחסות זו אכן אפשרית ואם היא נאמנה למטרתה. האם הניסיון להגדיר את החרדיות דרך אותה חרדה אכן מאפשר ללכוד את הווייתה או שמא מדובר בתיאור חמקמק ומבלבל?

התגוננות ושמרנות

לכאורה, לא בכדי מתארגנת החברה החרדית סביב המונח חרדיות, שכן מוטיב החרדה הגלום בו מבטא במובן רב את אופייה של החברה החרדית, הן מבחינה תרבותית וסוציולוגית והן מבחינה אידאולוגית, שכן החרדיות מתאפיינת בשמירת גבולות קפדנית, במלחמה בשינויים העומדים לפתחה, בחידוד הגבולות החברתיים וההגדרות הפנימיות, בהקפדה על "טהרת" הקבוצה, בחשדנות וחשש מפני אתגרים העשויים לערער את עולמה, בהקשבה מסורה למוצא פיהם של "גדולי הדור" ובהימנעות ממפגשים חריפים מדי עם החברה החילונית ועם התרבות המודרנית.

אנו מבינים כי אותה "חרדה" המעצבת את תווי פניה ואת אופייה של החרדיות נובעת מחשש ממשי מאובדן זהות ומרצון לשימור. החברה החרדית היא אפוא חברה דתית אשר בתודעתה עומדת בפני איומים רבים, חלקם הכוחות החזקים של המודרניות, חלקם פיתויים שמציעה החברה החילונית, חלקם ההשפעות החברתיות מבחוץ, והיא מבקשת להעמיד בפניהם חומה בצורה.

אלא שהגדרות אינטואיטיביות וברורות אלה אינן מצליחות ללכוד באמת את החרדיות, שכן האפיונים הנזכרים — התנגדות לשינויים בתרבות הדתית, ציות לרבנים וגדולי תורה וריחוק מהמפגש עם המודרניות — הולמים גם רבים אחרים, כמו למשל רבים מחוגי הציונות הדתית. כמו כן, חרדים רבים לא יראו במאפיינים הללו עיקרה ומהותה של חרדיותם. גם אם אפיונים אלה חשובים בעיניהם, הם אינם ממצים מבחינתם את מהותה של זהותם החרדית, שכן מאפיינים אלה אינם אלא כלי התמודדות מעשיים המשרתים את ליבת הזהות החרדית, שהיא שמירה קפדנית של תורה ומצוות.

יתרה מזו, מוטיב החרדה כמאפיין של חברות אולטרה שמרניות אינו מאפיין ייחודי של החברה החרדית; פעמים רבות חברות מיעוט כמו גם חברות ריאקציונריות נוטות לצייר את פעילותן ואת אופיין דרך מאפיינים המשרטטים מצב חירום. העולם הזר המאיים מבחוץ, אם העולם המודרני, העולם הטכנולוגי, התרבות החילונית, העולם "המנוון" או העולם "הבלתי מוסרי", אשר לפעמים הוא מכונה גם בשם פרטי כמו "העולם המערבי" ועוד, מובלט בצבעים דרמטיים כדי לכונן את מהותה של החברה המתגוננת ולהנכיח את האתגר הניצב לפתחה. ציור זה מאפשר לחברה המתגוננת לשמור על גבולותיה, על תרבותה ועל סגנונה, וליצור קווי תיחום וחומות גבוהות כדי לשמר את עצמה ממה שהיא רואה כקלקול האורב לה. נראה כי לא יהיה זה נכון לתאר את החברה החרדית רק דרך המוטיבים הריאקציונריים במקצת או השמרניים הללו. לטענתי, החברה החרדית איננה רק קהילה ריאקציונרית מני רבות המתמודדת עם האתגרים שמציבה החברה המודרנית.

אם כן, השאלה הנשאלת היא, האם החברה החרדית אינה יותר מחברה יהודית אורתודוקסית שמרנית ומתגוננת? כלומר: האם כאשר אין צורך אקוטי בהתגוננות אין משמעות לזהות החרדית? האם החרדה כמצב חירום, כתיאור של פחד מן החוץ המוביל לעשייה שמרנית ומתבדלת, היא אפוא המאפיין המהותי והעיקרי של החברה החרדית, ובמובן הזה אינה שונה מבחינת התכנים שהיא מציעה מחברות מתגוננות אחרות מלבד העובדה שהיא חברה בעלת מאפיינים סוציולוגיים ודתיים מסוימים?

דומה כי אפשרות זו לוקה בחסר, בעיקר משום שהיא לא משקפת את התכנים המהותיים והפוזיטיביים המעסיקים את החברה החרדית כמכלול או את חבריה באופן אישי. אותם תכנים מתגוננים וריאקציונריים בהקשר היהודי־דתי עשויים להיות משותפים לחרדים ולאנשים מבני קבוצות אחרות, כמו חלקים מן הציונות הדתית או אף מן החברה המסורתית, ובמובנים רחבים יותר עם קבוצות וקהילות שמרניות לא־יהודיות רבות ברחבי העולם, ועם זאת, חרדים רבים לא יראו אלמנטים אלה כמהותיים לחרדיותם, אף שהם מתייחסים לזהות החרדית שלהם באופן רציני.

"מיהו חרדי"

שאלות זהות בתקופתנו מתפקדות פעמים רבות כקלישאות, והדיון "מיהו חרדי" הוא דיון לעוס המוצג בגרפים משמימים של חוקרים ובעלי אינטרס שונים.

לפני למעלה משלושה עשורים נקלעו שופטי בג"ץ למבוכה משפטית בשל הצורך להגדיר מיהו החרדי שאליו התכוון המחוקק, מבוכה שהובאה בפתח ספרו של בני בראון "מדריך לחברה החרדית".¹

בחוק התקציב לשנת 1992 הוקצה סכום מסוים לתמיכה ב"פעולות תרבות לחרדים". בעקבות זאת פנתה לבג"ץ עמותה ציונית־דתית, עמותת "מעלה", וטענה כי גם היא זכאית ליהנות מכספים אלו, שהרי "חרדי" הוא אדם החרד לדבר ה', וציונים־דתיים הלוא חרדים אף הם לדבר ה'.

השופטים שישבו בהרכב בראשות נשיא בית המשפט דאז אהרן ברק, שכתב את פסק הדין, הבינו אל נכון כי בהצעה זו יש דבר מה היתולי ושהיענות לבקשה תסתור את כוונת המחוקק. הם התפתלו בתשובתם והבחינו בין המונח "חרדים" במובנו המקורי ובין המונח "חרדים" האמור בהקשר הנידון:

עניין לנו במובן שיש ליתן לדיבור "חרדים" בהקשר של תמיכת המדינה למוסדות ציבור שעניינם פעולות תרבות לחרדים. בהקשר זה טוענת העותרת, כי " 'חרדי' הוא כל אדם החרד לדבר ה' והעותרת וחבריה אף הם בגדר זה". נראה לנו, כי גישה פרשנית זו בטעות יסודה. אמת, הדיבור "חרדים" הוא ביטוי עמום. במובנו הלשוני הוא משתרע על מתחם רחב של עניינים, והוא כולל גם אדם החרד חרדה כלשהי. [...]

"חרדים" לעניין מוסדות ציבור שעניינם פעולת תרבות ל"חרדים" — מיהם? שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. [...]

הדיבור "חרדים" בלשון בני אדם מצביע על זרם דתי יהודי מיוחד, אשר המשותף למשתייכים אליו הוא בהקפדה דתית במיוחד בכל הנוגע לחינוך, לאופי חיי הקהילה ולאורחות החיים. בלשון העם יהודי "חרדי" ויהודי "שומר מצוות" אינם היינו הך. [...]

גם מבנה החקיקה וההבחנה המצויה בו בין "תרבות לחרדים" לבין "תרבות תורנית" תומכים במסקנה זו. נמצא, כי "חרדים", לעניין תמיכה במוסדות ציבוריים המבצעים פעולות תרבות ל"חרדים", הינם יהודים שומרי מצוות, אשר ייחודם בהקפדה הדתית שהם נוהגים בדרכי חינוך, באופי קהילה ובאורחות חיים המבחינים בינם לבין שאר היהודים שומרי המצוות. אין לנו צורך להבהיר נוספות מושג זה, שכן העותרת אינה טוענת כי חבריה ממלאים דרישות מיוחדות אלה.²

ניסוח פתלתל ומשעשע זה עשוי להעמיד אל נכון את שאלת הפְּשרה של אותה חרדיות חמקמקה. כיצד ואימתי חל המעתק הלשוני מן ה"חרדים", במובן שנקטה העותרת, אל המובן שניסחו שופטי בג"ץ? במה באמת מתייחדים החרדים מכלל שומרי המצוות? ובמה מתייחדת חרדתם לדבר ה' מחרדתם של שומרי מצוות אחרים החרדים אף הם לדבר ה'?

שופטי בג"ץ עצמם תיארו את החרדים שאליהם התכוון המחוקק כמיוחדים ב"הקפדה הדתית שהם נוהגים בדרכי חינוך, באופי קהילה מסוים ובאורחות חיים המבחינים בינם לבין שאר היהודים שומרי המצוות". אך האם ייחודיות כמותית לפנינו? האם החרדים מתייחדים מכלל שומרי המצוות בכך שהם מקפידים "הקפדה דתית" על העניינים הללו? והאם ההבחנה בין החרדים לשאר שומרי המצוות נעוצה רק בשאלות פרקטיקה כמו אורחות חיים, עניינים תרבותיים וסוציולוגיים, או שמא מחזיקה החברה החרדית בגישה עקרונית ייחודית לתורה שבסופו של דבר מתבטאת באורחות החיים? כלומר, האם ההבחנה בין אורחות חיים אלה לאחרים היא הבחנה סתמית, טכנית, שאין להעמידה על תוכן מסוים, או יש תוכן עקרוני מאחורי ההבחנה הזאת?

 הערות

1 בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית: אמונות וזרמים, תל אביב: עם עובד, 2017, עמ' 11.
2 בג"צ 4346/92 מעלה, המרכז לציונות דתית נ' שר החינוך והתרבות ואח', 30.12.1992.