הזדמנות שניה

מאז ליל אמש, אז נחת בהמבורג, הכאב רק הלך והתגבר והיכה בראשו, וכל משככי הכאבים לא הצליחו לעמעם דבר. אבל העניינים לא סבלו דיחוי. ועכשיו, כשנכנס ללוֹבּי וקולות האנשים פילחו את מוחו ללא רחם, ראה פתאום את פניה. הן היו מוחשיות כמעט כמו הכאב. גם אם הפרטים הטשטשו עם השנים, אי־אפשר היה לטעות בעיניים מנבאות השחורות. סיימון הסיט את מבטו בזריזות, אבל הבין שדברים רעים הולכים לקרות. לא היה לו ספק בכלל. הם כבר בטח קרו, איחו דה פוטה, הוא נאנח, הניח לדלת הזכוכית הכבדה להיסגר מאחוריו, ובצעד כושל כיוון את עצמו לעבר המעליות. מוחו הפליג מרקה לרקה בלי להגיע לחוף. אם הוא רוצה להגיע לאנשהו, הוא חייב עכשיו לחבוש את כובע הקפטן ולאחוז שוב בגלגל ההגה. הוא היה זקן מדי בשביל כל זה. הוא לא הצליח למקד את הראייה, לכן עצם למחצה את עיניו, מנסה להתעלם מדמותה הזועפת. הוא הביט גם הצידה אבל היא הופיעה מכל צד. היא נולדה בהמבורג.

"מר בוליבר," קראה לו אחת מפקידות הקבלה, "מר בוליבר. יש הודעה בשבילך."

מסלולו, שהשתדל קודם להיות חסכני וישר, הפך עכשיו אליפטי ובמקום להגיע למעלית, הוא נעמד מול הפקידה. "מה?" הוא חרק והתבונן בה. מה שניבט משם היה אפל והיא נאלצה להשפיל את מבטה. היא הושיטה לו את הנייר וידה נשארה תלויה, נותנת בנייר רעידות מבויישות. הוא קרא בקצרה, נזהר לא להשאיר טביעת אצבע. ידו האחת נשענה על הדלפק והשנייה תמכה בראשו הסחרחר. לא, גם הלילה הוא לא מעוניין בבחורה. בראשו הולם פטיש אוויר. את זאת שחיכתה לו כשרק הגיע משדה התעופה, גירש מייד. הוא חטף את הנייר בכל זאת וקרע אותו לגזרים שהכניס לכיס האחורי של מכנסיו. אחר כך הסתובב שוב למעלית, אבל משהו תפס אותו, אחז בו וסובב אותו חזרה. או מישהי, מישהי שסבבה אותו מכל צד. מברק מפקידת הקבלה, סיימון חשב, יש סיכוי שהמשטרה לא תחשוב על כזה דבר.