השעות האחרונות 1 - שרשרת של זהב

חלק ראשון

אותו יום בחיי אכן היה ראוי להיזכר, כיוון שחולל בי תמורות גדולות. אבל כך הדבר בחיי כל אדם. תנו דעתכם על יום נבחר אחד שנמחק מהם ותארו בנפשכם כמה שונה היה אז מהלכם. עצור, אתה הקורא, וחשוב רגע על השרשרת הארוכה, העשויה ברזל או זהב, קוצים או פרחים, שלא הייתה מלפפת אותך לעולם אלמלא נוצרה החוליה הראשונה בה, יום אחד הרה־גורל.

- צ'ארלס דיקנס, תקוות גדולות

ימים עָבָרוּ: 1897

לוסי הֶרוֹנדֵייל הייתה בת עשר כשפגשה לראשונה את הנער ביער.

לוסי, שגדלה בלונדון, מעולם לא דמיינה לעצמה מקום כמו יער בְּרוֹסלינד. הוא הקיף את אחוזת הֶרוֹנְדֵייל מכל עבר, וצמרותיו היו כפופות זו אל זו כאילו הן מסתודדות בחשאי: ירוקות כהות בקיץ, זהובות בוהקות בסתיו. מרבד האזוב שעל הקרקע היה ירוק ורך כל כך עד שאביה אמר לה שפיות משתמשות בו ככרית לילה, ושהן מכינות צמידים וטבעות לידיהן העדינות מכוכבי הפרחים הלבנים שצומחים רק בארץ אִידְרִיס הנסתרת.

ג'יימס, כמובן, אמר לה שלפיות אין כריות ושהן ישנות מתחת לפני הקרקע וגונבות ילדות קטנות ושובבות בשנתן. לוסי דרכה לו על הרגל, ולכן אבא הרים אותה ונשא אותה בחזרה אל תוך הבית לפני שתפרוץ קטטה. ג'יימס היה נצר לשושלת הֶרונדייל העתיקה והאצילית, ובכל זאת לא היה מתחת לכבודו למשוך בצמות של אחותו הקטנה בשעת הצורך.

מאוחר באחד הלילות לוסי התעוררה בגלל אור הירח הזוהר. האור נשפך לתוך חדרה כמו חלב והטיל פסים לבנים של אור על המיטה שלה ועל רצפת העץ הממורקת.

היא חמקה מהמיטה, טיפסה החוצה דרך החלון ונחתה בקלילות על ערוגת הפרחים שמתחתיו. זה היה ליל קיץ והיה לה נעים בכותונת הלילה שלה.

קצה היער, ממש מעבר לאורווה שבה התגוררו הסוסים, נראה זוהר. היא רפרפה לעברו כמו רוח רפאים קטנה. כפות רגליה הנתונות בנעלי בית בקושי הותירו חותם באזוב כשחמקה פנימה בין העצים.

בהתחלה היא שעשעה את עצמה בכך שהכינה שרשראות פרחים ותלתה אותם על ענפים. אחר כך היא העמידה פנים שהיא שלגייה הנמלטת מהצייד. היא רצה בין העצים הסבוכים ואז הסתובבה בדרמטיות, התנשפה והרימה את גב ידה אל מצחה. "אתה לעולם לא תהרוג אותי," היא אמרה. "כי אני בעלת דם מלכותי ויום אחד אני אהיה מלכה חזקה כפליים מהאימא החורגת שלי. ואני אערוף את ראשה."

יכול להיות, היא חשבה לאחר מעשה, שהיא לא זכרה את הסיפור של שלגייה בדיוק כמו שהיה.

ובכל זאת זה היה מהנה מאוד, ורק בריצה הרביעית או החמישית שלה ביער היא הבינה שהלכה לאיבוד. היא כבר לא ראתה את הצורה המוכרת של אחוזת הֶרונדייל מבעד לעצים.

היא חגה במקומה בבהלה. היער כבר לא נראה לה קסום. העצים דווקא התנשאו מעליה כמו רוחות רפאים מאיימות. היא חשבה ששמעה פטפוט של קולות שלא מן העולם הזה מבעד לרשרוש העלים. העננים יצאו וכיסו את הירח. היא הייתה לבדה בחשכה.

לוסי הייתה אמיצה, אבל היא הייתה רק בת עשר. היא התייפחה קלות והתחילה לרוץ לכיוון שנראה לה נכון. אבל היער רק נעשה אפל יותר והקוצים סבוכים יותר. קוץ אחד נתפס בכותונת הלילה שלה וקרע קרע ארוך בבד. היא מעדה...

ונפלה. היא הרגישה כמו אליס הנופלת לתוך ארץ הפלאות, אם כי זאת הייתה נפילה הרבה יותר קצרה. היא התהפכה בראשה כלפי מטה ונחתה על שכבת אדמה דחוסה וקשה.

היא התיישבה ביבבה. היא הייתה בתחתית של בור מעגלי שנחפר באדמה. דופנות הבור היו חלקות והתרוממו לגובה של מטר או שניים מעבר להישג זרועותיה.

היא ניסתה לנעוץ את ידיה בעפר שהתנשא מכל צדדיה ולהגיע למעלה כאילו היא מטפסת על עץ. אבל האדמה הייתה רכה והתפוררה בין אצבעותיה. אחרי הפעם החמישית שנפלה מדופן הבור היא הבחינה במשהו לבן בוהק בתוך קיר העפר התלול. היא זינקה לעברו והושיטה יד לתפוס אותו, בתקווה שזה שורש שתוכל לטפס עליו.

אדמה נשרה מהחפץ. זה בכלל לא היה שורש אלא עצם לבנה, ולא עצם של חיה...

"אל תצרחי," אמר קול מעליה. "זה יביא אותם."

היא הטילה את ראשה לאחור ובהתה. נער רכן מעבר לשולי הבור. גדול יותר מג'יימס — אולי אפילו בן שש־עשרה. היו לו פנים יפות ועצובות ושיער שחור חלק ללא שמץ של תלתל. קצות השערות כמעט נגעו בצווארון החולצה שלו.

"יביא את מי?" לוסי הניחה את אגרופיה על מותניה.

"את בני הפיות," הוא אמר. "זאת אחת ממלכודות הבור שלהם. בדרך כלל הם משתמשים בהן כדי ללכוד חיות, אבל הם ישמחו מאוד למצוא ילדה קטנה."

לוסי התנשפה. "אתה רוצה להגיד שהם יאכלו אותי?"

הוא צחק. "לא סביר, אבל אולי תמצאי את עצמך משרתת ג'נטלמנים בני פיות בארץ שמתחת לגבעה לשארית חייך. בלי לראות שוב לעולם את המשפחה שלך."

הוא הרים והוריד את הגבות שלו לעומתה.

"אל תנסה להפחיד אותי."

"אני מבטיח לך, אני אומר אך ורק את האמת המושלמת," הוא אמר. "אפילו האמת הלא־מושלמת היא מתחת לכבודי."

"גם אל תהיה טיפש," היא אמרה. "אני לוסי הֶרונדייל. אבא שלי הוא וִיל הֶרונדייל ואדם חשוב מאוד. אם תציל אותי תקבל פרס."

"בת הֶרונדייל?" הוא אמר. "זה בדיוק המזל שלי." הוא נאנח, התפתל קרוב יותר אל שולי הבור והושיט זרוע פנימה. על גב ידו הימנית בהקה צלקת — צלקת מכוערת, כאילו נכווה ממשהו. "בואי תעלי."

היא תפסה את מפרק כף ידו בשתי ידיים והוא משך אותה למעלה בכוח מפתיע. כעבור רגע שניהם עמדו על רגליהם. לוסי ראתה אותו טוב יותר עכשיו. הוא היה מבוגר יותר משחשבה ולבוש בבגדים רשמיים בשחור־לבן. הירח יצא שוב והיא ראתה שעיניו בצבע האזוב הירוק של קרקעית היער.

"תודה לך," היא אמרה בדרך מנומסת למדי. היא ניסתה לנקות בידה את כותונת הלילה שלה. היא הייתה די הרוסה מהעפר.

"עכשיו בואי," הוא אמר בקול רך. "אל תפחדי. על מה נדבר? את אוהבת סיפורים?"

"אני ממש אוהבת סיפורים," לוסי אמרה. "כשאגדל אני אהיה סופרת מפורסמת."

"זה נשמע נפלא," אמר הנער. היה משהו עגמומי בנימת הדיבור שלו.

הם הלכו בשבילים שמתחת לעצים. נראה שהוא יודע לאן הוא הולך, כאילו היער מוכר לו מאוד. כנראה הוא מוחלף, לוסי חשבה בתבונה. הוא יודע הרבה מאוד על בני פיות, אבל היה ברור שהוא לא אחד מהם: הוא הזהיר אותה מפני גנבה על־ידי בני הפיות, מה שוודאי קרה לו. היא לא תציין את זה כדי לא להביך אותו; בטח נורא להיות מוחלף ומורחק מהמשפחה. במקום זה היא הסיחה את דעתו בשיחה על נסיכות מהאגדות, ואיזו מהן הכי טובה. היא הרגישה כאילו כמעט לא חלף זמן עד שהגיעו בחזרה אל הגן של אחוזת הֶרונדייל.

"אני מתאר לעצמי שכבוד הנסיכה יכולה לעשות את דרכה בחזרה לתוך הטירה מכאן," הוא אמר וקד.

"כן, בהחלט," לוסי אמרה והתבוננה בחלון חדרהּ. "אתה חושב שהם יֵדעו שנעלמתי?"

הוא צחק ופנה ללכת. כשהגיע אל השער, היא קראה אחריו.

"איך קוראים לך?" היא שאלה. "אמרתי לך מה השם שלי. מה השם שלך?"

הוא היסס לרגע. הוא היה כולו שחור ולבן בלילה, כמו איור באחד הספרים שלה. הוא קד קידה עמוקה וחיננית, מן הסוג שאבירים קדו פעם.

"את לעולם לא תהרגי אותי," הוא אמר. "כי אני בעל דם מלכותי ויום אחד אני אהיה חזק כפליים מהמלכה. ואני אערוף את ראשה."

לוסי התנשפה בזעזוע. האם הוא הקשיב לה ביער כששיחקה? איך הוא מעז לצחוק עליה! היא הניפה אגרוף והתכוונה לנופף אותו לעברו, אבל הוא כבר נעלם אל תוך הלילה והותיר מאחור רק את קול צחוקו.

יעברו שש שנים עד שתראה אותו שוב.

1
מלאכים טובים יותר

צִלְלֵי תְּשׁוּקוֹתֵינוּ עוֹמְדִים בֵּינֵינוּ לְבֵין הַמַּלְאָכִים

הַטּוֹבִים יוֹתֵר שֶׁלָּנוּ, וְכָךְ מַאֲפִילִים עַל אוֹרָם.

- צ'ארלס דיקנס, ברנבי רדג'

ג'יימס הֶרונדייל היה באמצע קרב עם שד כשנשאב פתאום לגיהינום.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה, והיא גם לא תהיה האחרונה. רגעים ספורים קודם לכן הוא כרע ברך בקצה של גג משופע במרכז לונדון עם סכין הטלה דקה בכל יד וחשב כמה דוחה הפסולת שהצטברה בעיר. נוסף על אבק, בקבוקי ג'ין ריקים ועצמות של חיות, בהחלט הייתה ציפור מתה שנתקעה במרזב הגשם ממש מתחת לברכו השמאלית.

כמה זוהרים הם חייו של צייד צללים, באמת. זה נשמע טוב, הוא חשב בשעה שהתבונן בסמטה הריקה שמתחתיו: חלל צר חנוק באשפה, מואר באורו העמום של חצי הירח ממעל. גזע מיוחד של לוחמים, צאצאיו של מלאך, היה מחונן בכוחות שאפשרו ללוחמים הללו לאחוז בכלי נשק נוצצים עשויים מאַדָאמָס, ולשאת על גופם את הסימונים השחורים של הרוּנות הקדושות — רונות שבזכותן הם חזקים יותר, מהירים יותר וקטלניים יותר מכל בן אדם סתמי; רונות שבזכותן הם בוערים באור זוהר בחשכה. איש מעולם לא הזכיר דברים כמו לכרוע ברך בטעות על ציפור מתה בזמן שממתינים שיופיע שד.

בסמטה הדהדה צעקה. קול שג'יימס הכיר היטב: קולו של מַתּיוּ פֵיירצַ'יילד. הוא שיגר את עצמו מהגג בלי להסס אפילו רגע. מתיוּ פיירצ'יילד היה הפַּרָאבָּטָאי שלו — אחיו לדם ושותפו ללחימה. ג'יימס נשבע להגן עליו, לא שהייתה לכך חשיבות: הוא היה מוכן להקריב את חייו כדי להגן על חייו של מתיוּ עם השבועות ובלעדיהן.

תנועה הבזיקה בקצה הסמטה, שם היא התעקלה אל מאחורי שורה צרה של בתים. ג'יימס חג לאחור כששד שואג הגיח מבין הצללים. היו לו גוף אפור מצולע, מקור חד ומעוקל שבקצותיו שיניים מאונקלות וכפות רגליים רחבות ושטוחות דומות לכפות חיה שטפרים מחוספסים בלטו מהן. שד דְיוּמַאס, ג'יימס חשב בקדרות. הוא בפירוש זכר שקרא על שדי דיוּמאס באחד מהספרים העתיקים שדודו גֶ'ם נתן לו. היה אמור להיות בהם משהו ייחודי. אכזריים מאוד, אולי, או מסוכנים בצורה יוצאת דופן? כמה אופייני, לא? אחרי כל החודשים האלה בלי שתזדמן להם שום פעילות שטנית, הוא וחבריו נתקלים באחד השדים המסוכנים ביותר שקיימים.

ואם כבר מדברים על זה — איפה החברים שלו?

הדיומאס שאג שוב והתנודד לעברו של ג'יימס כשריר זולג מפיו בחוטים ארוכים של רפש ירקרק.

ג'יימס הניף את זרועו לאחור והתכונן להטיל את הסכין הראשונה. עיניו של השד ננעצו בו לרגע. הן בהקו בירוק ושחור, והיו מלאות בשנאה שהפכה פתאום למשהו אחר.

משהו שנראה כמו זיהוי. אבל שדים, לפחות מן הסוג הנחות, לא מזהים בני אדם. הם בעלי חיים אכזריים שרק שנאה וחמדנות צרופה מניעות אותם. ג'יימס היסס מרוב הפתעה, והרגיש כאילו הקרקע מתנודדת תחת רגליו. היה לו רק רגע אחד לחשוב, אוי לא, לא עכשיו, לפני שהעולם האפיר ודמם. הבניינים סביבו נהפכו לצללים מחוספסים והשמיים למערה אפלה מפוספסת בברקים לבנים.

הוא סגר את ידו הימנית סביב הסכין — לא הניצב, אלא הלהב. טלטלת הכאב הייתה כמו סטירה שהעירה אותו בחטף מערפול החושים. העולם שב במהירות ותקף אותו בכל רעשיו וצבעיו. הוא בקושי הספיק לקלוט שהדיומאס מזנק באוויר ושולף לעברו את טפריו כאשר מערבולת של חבלים התעופפה בשמיים, לכדה את רגליו של השד ומשכה אותו לאחור.

תומאס! ג'יימס חשב, ואכן חברו הגדול והגבוה הופיע מאחורי הדיומאס, חמוש בבּוֹלָה. מאחוריו היו כריסטופר, חמוש בקשת, ומתיוּ, בידו להב שרפים.

הדיומאס פגע בקרקע בשאגה נוספת בדיוק כאשר ג'יימס הטיל את שתי הסכינים שלו. אחת מהן ננעצה בגרונו של השד והאחרת במצחו. עיניו של השד התגלגלו לאחור, הוא פרכס, וג'יימס נזכר פתאום מה קרא על שדי דיומאס.

"מתיוּ —" הוא התחיל לומר בדיוק כשהיצור התפקע והמטיר על תומאס, כריסטופר ומתיוּ אִיכּוֹר ורסיסים שרופים של מה שאפשר היה לתאר רק כרפש דביק.

מטונפים, ג'יימס נזכר באיחור. שדי דיומאס הם מטונפים במיוחד. רוב השדים נעלמים כשהם מתים. לא שדי דיומאס.

הם מתפוצצים.

"איך — מה —?" כריסטופר גמגם וניכר בו שהוא לא מוצא את המילים. ריר טפטף מאפו המחודד וממשקפיו בעלי מסגרת הזהב. "אבל איך...?"

"אתה מתכוון לשאול איך יכול להיות שסוף כל סוף איתרנו את השד האחרון בלונדון והוא גם היה הכי מגעיל מכולם?" ג'יימס הופתע לגלות שקולו נשמע נורמלי כל כך: הוא כבר התחיל להתנער מהלם ההצצה לממלכת הצללים. לפחות הבגדים שלו לא נפגעו: נראה שהשד התפוצץ בעיקר על פני הצד האחר של הסמטה. "אל תשאל שאלות מיותרות, כריסטופר."

לג'יימס הייתה הרגשה שחבריו מביטים בו במורת רוח. תומאס גלגל עיניים. הוא קרצף את עצמו בממחטה שגם היא הייתה שרופה למחצה ומכוסה באיכור, כך שהיא לא הועילה במיוחד.

להב השרפים של מתיוּ החל להתיז ניצוצות. להבי שרפים, חדורים באנרגיה של מלאכים, היו לעיתים קרובות הנשק האמין ביותר של צייד הצללים וההגנה הטובה ביותר נגד שדים, אבל עדיין היה אפשר להטביע אותם בכמות מספקת של דם שדים. "זאת שערורייה," מתיוּ אמר וזרק הצידה את הלהב הכבוי. "אתה יודע כמה הוצאתי על המותנייה הזאת?"

"אף אחד לא אמר לך לצאת לסיור נגד שדים בבגדים של ניצב בהצגה 'חשיבותה של רצינות'," ג'יימס אמר וזרק אליו ממחטה נקייה. כשהזיז את ידו הוא הרגיש שהיא מעקצצת. על כף היד היה חתך מדמם מלהב הסכין. הוא קמץ את ידו לאגרוף כדי שחבריו לא יראו אותו.

"אני לא חושב שהוא לבוש כמו ניצב," אמר תומאס, שהפנה את תשומת ליבו אל כריסטופר ועזר לו להתנקות.

"תודה," מתיוּ אמר בקידה קלה.

"אני חושב שהוא לבוש כמו דמות ראשית." תומאס חייך חיוך רחב. היו לו פנים מהחביבות ביותר שג'יימס ראה מעודו ועיניי דבש טובות. אף לא אחד מהדברים האלה העיד שהוא נהנה מאוד ללגלג על חבריו.

מתיוּ ניגב את שׂערו הזהוב העמום בממחטה של ג'יימס. "זאת הפעם הראשונה אחרי שנה שיצאנו לסיור ובאמת נתקלנו בשד, ולכן הנחתי שהמותנייה שלי כנראה תצא בשלום הערב. הרי גם אף אחד מכם לא בלבוש קרב."

זה היה נכון שציידי צללים צדו לרוב בלבוש קרב מיוחד, מעין שריון גמיש עשוי מחומר שחור נוקשה דמוי עור חסין בפני איכור, להבים ודברים כאלה, אבל בשל היעדר נוכחות אמיתית של שדים ברחובות, כולם הפסיקו להקפיד במיוחד על הכללים.

"תפסיק לשפשף אותי, תומאס," כריסטופר אמר ונופף בזרועותיו. "אנחנו צריכים לחזור אל השטן ולהתנקות שם."

מלמולי הסכמה נשמעו בקרב הקבוצה. כשהלכו בבגדים דביקים בחזרה לרחוב הראשי ג'יימס שקל את העובדה שמתיוּ צודק. אביו של ג'יימס, ויל, סיפר לו לעיתים קרובות על הסיורים שנהג לעשות עם הפּראבָּטאי שלו, גֶ'ם קַרסטיירס — עכשיו דוד גֶ'ם של ג'יימס — בימים שבהם נלחמו בשדים כמעט בכל ערב.

ג'יימס וציידי צללים צעירים אחרים עדיין סיירו במסירות ברחובות לונדון וחיפשו שדים שעלולים לפגוע באוכלוסיית הסתמיים, אבל בשנים האחרונות השדים הופיעו רק לעיתים מועטות ונדירות. זה היה טוב — ברור שזה היה טוב — ובכל זאת. זה היה משונה מאוד. הפעילות השדית בשאר העולם עדיין הייתה כרגיל, אז מה הפך את לונדון למיוחדת?

סתמיים רבים עדיין הסתובבו ברחובות העיר למרות השעה המאוחרת. איש מהם לא העיף מבט בחבורה של ציידי הצללים המלוכלכים שעשו את דרכם ברחוב פְלִיט; רונות התעתוע שלהם הפכו אותם לבלתי נראים לעיני כל מי שלא ניחן במתת הראייה.

תמיד מוזר להיות מוקפים בבני אדם שלא רואים אותך, חשב ג'יימס. רחוב פְליט היה משכנם של מערכות העיתונים ובתי המשפט של לונדון, ובכל מקום היו פאבים מוארים מלאים בעובדי דפוס, בעורכי דין ובעוזרים משפטיים שעבדו עד מאוחר ושתו עד אור הבוקר. הצופים נהרו מתוך התיאטראות והמיוּזיק הוֹלס שברחוב סְטְרָנְד, וקבוצות של צעירים לבושים בהידור, צוחקים וקולניים, רדפו אחרי האומניבוסים האחרונים של הלילה.

גם השוטרים סיירו במקופים שלהם, ואלה מתושבי לונדון שאיתרע מזלם ולא היו להם בתים ללכת אליהם, השתופפו ורטנו סביב פתחי אוורור של מרתפים שמשבים של אוויר חמים היתמרו מהם — אפילו באוגוסט הלילות היו לפעמים לחים וקרירים. כשחלפו על פני קבוצה של דמויות מכווצות כאלה אחת מהן הרימה את מבטה, וג'יימס הבחין בחטף בעור חיוור ובעיניים נוצצות של ערפד.

הוא הסיט את מבטו. שוכני התחתיות לא היו מעניינו אלא אם כן הפֵרו את חוקי המסדר. והוא היה עייף, למרות סימני רונות האנרגיה שלו: הוא תמיד הרגיש סחוט אחרי שנגרר לעולם האחר של אור אפור וצללים שחורים מחוספסים. זה קרה לו שוב ושוב כבר שנים: שריד של דם המכשפים של אימו, הוא ידע.

מכשפים הם צאצאים של בני אדם ושדים: בעלי יכולת להשתמש בקסמים אבל לא לשאת רונות או להשתמש באַדָאמָס, המתכת הגבישית השקופה שממנה מגולפים אַסְטֶלוֹת ולהבי שרפים. הם ענף אחד מארבעת הענפים של שוכני התחתיות, לצד ערפדים, אנשי־זאב והפֵיי. אימו של ג'יימס, טֶסָה הֶרונדייל, הייתה מכשפה כזאת, אבל אימה לא הייתה בת אנוש רגילה אלא ציידת צללים. לטֶסָה עצמה הייתה פעם יכולת לשנות את דמותה ולאמץ את הופעתו של כל אחד, חי או מת: יכולת שאין לשום מכשף אחר. היא הייתה יוצאת דופן גם במובן אחד נוסף: מכשפים לא יכולים להביא לעולם ילדים. טֶסָה הייתה ייחודית. כולם תהו מה תהיה משמעות הדבר מבחינתם של ג'יימס ואחותו, לוסי, הנכדים הראשונים של שד ובת אנוש שנודעו מאז ומעולם.

במשך שנים רבות נראה שלא הייתה לזה שום השפעה. גם ג'יימס וגם לוסי יכלו לשאת סימני רונות ונראה שהיו להם אותן יכולות כמו לכל צייד צללים אחר. שניהם יכלו לראות רוחות רפאים — כמו גֵ'סָמִין, הרוח הקשקשנית שהתגוררה במכון — אבל זה לא היה חריג במשפחת הֶרונדייל. נראה שלמרבה המזל שניהם עשויים להיות נורמליים, או לפחות נורמליים ככל שציידי צללים יכולים להיות. נראה שאפילו המסדר — הגוף המנהל של כל ציידי הצללים — שכח מהם.

ואז, כשמלאו לג'יימס שלוש־עשרה, הוא עבר לראשונה לממלכת הצללים. רגע אחד הוא עמד על דשא ירוק, ורגע לאחר מכן על אדמה חרוכה. שמיים חרוכים באופן דומה התקמרו מעליו. עצים מעוותים הגיחו מהאדמה כמו טפרים מחוספסים השורטים את האוויר. הוא ראה מקומות כאלה בהדפסים של גלופות עץ בספרים עתיקים. הוא ידע על מה הוא מסתכל: עולם השדים. ממד של הגיהינום.

כעבור כמה רגעים הוא נזרק בחזרה לכדור הארץ, אבל חייו אף פעם לא חזרו להיות כמו קודם. במשך שנים קינן בו הפחד שהוא עלול להיזרק בחזרה לתוך הצללים בכל רגע. כאילו חבל בלתי נראה קישר אותו לעולם השדים, ובכל רגע החבל הזה עלול להימתח ולמשוך אותו מתוך הסביבה המוכרת למקום של אש ואפר.

בשנים האחרונות, בעזרתו של דודו גֶ'ם, הוא חשב שהשתלט על העניין. אף על פי שהחוויה הערב ארכה רק שניות ספורות היא זעזעה אותו, והוא חש הקלה כשהופיעה מולם "מסבאת השטן".

"השטן" שכנה ברחוב פְליט 2, בסמוך לבית דפוס מכובד למראה. בשונה מבית הדפוס, היא הייתה מוגנת בלחש תעתוע כדי שסתמיים לא יראו אותה ולא ישמעו את רעשי ההוללות הקולניים שבקעו מהחלונות ומהדלת הפתוחה. קירות המבנה היו מעוטרים במסגרות עץ בסגנון טיודור, אבל העץ העתיק היה רקוב ומתפצל ורק לחשי קסם של מכשפים מנעו ממנו לקרוס. בעל המסבאה, אֶרני איש־הזאב, מזג פַּיינטים מאחורי הדלפק, והקהל היה תערובת של שדונים וערפדים ואנשי־זאב ומכשפים.

קבלת הפנים שציידי צללים זכו לה במקום מעין זה הייתה בדרך כלל קרה, אבל הלקוחות של מסבאת השטן היו רגילים לַנערים. הם קידמו את פניהם של ג'יימס, כריסטופר, מתיוּ ותומאס בקריאות ברכה ולעג. ג'יימס נשאר בפאב כדי לקחת משקאות מהמוזגת, פּוֹלי, ואילו האחרים טיפסו לחדרים שלהם וטפטפו דם שדים על המדרגות תוך כדי הליכה.

פולי הייתה אשת־זאב, והיא לקחה את הבנים תחת חסותה שלוש שנים קודם לכן, כאשר ג'יימס שכר לראשונה את חדרי עליית הגג מכיוון שרצה מקום מפלט פרטי שאליו יוכלו הוא וחבריו לסגת בלי שהוריהם יתרוצצו סביבם. היא הייתה הראשונה שהחלה לכנות אותם "האנשים העליזים", על שם רובין הוד וחבורת הגנבים שלו. ג'יימס חשד שהוא רובין מלוקסלי ומתיוּ הוא ויל סקרלט. תומאס בהחלט היה ג'ון הקטן.

פולי גיחכה. "כמעט לא זיהיתי כמה מכם כשנכנסתם הנה מרוחים באיך־קוראים־לזה."

"איכור," ג'יימס אמר ולקח מידה בקבוק של יין לבן. "זה דם של שדים."

פולי עיקמה את האף ותלתה על כתפו כמה מגבות כלים בלויות. היא נתנה לו מגבת נוספת, שאותה הצמיד לחתך שבכף ידו. החתך הפסיק לדמם אבל עדיין פעם בכאב. "מה אתה אומר."

"עברו יובלות מאז שראינו שד בלונדון," ג'יימס אמר. "יכול להיות שהתגובה שלנו לא הייתה זריזה מספיק."

"אני מתארת לעצמי שהם פוחדים מדי להראות את הפרצופים שלהם," פולי אמרה בנימה ידידותית והסתובבה לתת כוס ג'ין לפּיקְלְס, הקֵלְפִּי המקומית.

"פוחדים?" ג'יימס חזר אחריה. "פוחדים ממה?"

פולי הופתעה. "אה, שום דבר, שום דבר," היא אמרה ומיהרה להתרחק לקצה האחר של הדלפק. ג'יימס טיפס לקומה העליונה במצח מקומט. דרכיהם של שוכני התחתיות היו לפעמים מסתוריות.

מדרגות חורקות על פני שתי קומות הובילו לדלת עץ שעליה נחקק לפני שנים: אין חשיבות לדרך שבה אדם מת, אלא לדרך שבה הוא חי. ס"ג'

ג'יימס הדף את הדלת בכתפו ומצא את מתיוּ ואת תומאס כבר שרועים סביב שולחן עגול במרכז החדר הספון בעץ. כמה חלונות עם זכוכית גבשושית ומצולקת מזִקנה השקיפו החוצה אל רחוב פְליט המואר לסירוגין בפנסי רחוב ואל בתי המשפט המלכותיים לצדק מעברו האחר של הרחוב, שנראו במעומעם בלילה המעונן.

החדר היה מקום חביב ומוכר, עם קירות בלויים, אוסף של רהיטים מרופטים ואש קטנה בוערת באח. מעל האח עמד פסל שיש של ראש וחזה של אפולו, שאפו נשבר כבר מזמן. סביב הקירות היו ערוכים ספרים על תורת הנסתר שכתבו קוסמים סתמיים: הספרייה במכון לא הרשתה להכניס דברים כאלה, אבל ג'יימס אסף אותם. הוא הוקסם מהרעיון של אנשים שלא נולדו לעולם הקסמים והצללים ובכל זאת השתוקקו אליו עד כדי כך שלמדו איך לפרוץ את השערים בכוח.

גם תומאס וגם מתיוּ כבר היו נקיים מאיכור ולבשו בגדים מקומטים אבל נקיים, ושׂערם — שערו החום הבהיר של תומאס ושערו הזהוב הכהה של מתיוּ — עדיין היה לח. "ג'יימס!" מתיוּ הריע כשראה את חברו. עיניו נצצו באופן מחשיד; על השולחן עמד בקבוק ברנדי שחציו כבר נשתה. "האם זה בקבוק של אלכוהול זול שאני רואה מולי?"

ג'יימס הניח את בקבוק היין על השולחן בדיוק כשכריסטופר הגיח מחדר השינה הקטן שבקצה הרחוק של חלל עליית הגג. חדר השינה היה שם עוד לפני ששכרו את המקום: עדיין הייתה בו מיטה, אבל אף אחד מהאנשים העליזים לא השתמש במקום לשום מטרה חוץ מאשר רחצה, אחסון כלי נשק והחלפת בגדים.

"ג'יימס," כריסטופר אמר, ונראה מרוצה. "חשבתי שהלכת הביתה."

"איזו סיבה יש לי ללכת הביתה?" ג'יימס התיישב ליד מתיוּ וזרק את המגבות של פולי על השולחן.

"אין לי מושג," כריסטופר אמר בעליזות והביא לעצמו כיסא. "אבל יכולת ללכת. אנשים עושים דברים מוזרים כל הזמן. הייתה לנו טבחית שיצאה לקניות ומצאו אותה אחרי שבועיים בריגֶ'נטס פארק. היא נהפכה לשומרת גן חיות."

תומאס הרים גבות. ג'יימס ושאר חברי הקבוצה אף פעם לא ידעו אם להאמין לגמרי לסיפורים של כריסטופר. לא שהוא היה שקרן, אבל הוא נטה להקדיש רק שבריר של תשומת לב לכל דבר שלא היה כלי מעבדה או מבחנה.

כריסטופר היה בנם של סֶסילי, דודתו של ג'יימס, ושל דוד גֵבּריאל. הוא ניחן במבנה העצמות העדין של הוריו, בשיער חום כהה ובעיניים שאפשר היה לתאר את צבען רק כלילך. "איזה בזבוז על בן!" אמרה ססילי לא פעם באנחה קורבנית. כריסטופר היה אמור להיות פופולרי בקרב בנות, אבל המשקפיים העבים שלו הסתירו את רוב פניו, ומתחת לציפורניו תמיד היה תקוע אבק שרפה. רוב ציידי הצללים התייחסו לאקדחים ולרובים של סתמיים בחשדנות או בחוסר עניין — הטבעת רונות במתכת או בקליעים מנעה מאבק השרפה להתלקח, וכלי נשק ללא רונות היו חסרי תועלת נגד שדים. כריסטופר, לעומת זאת, היה אובססיבי לרעיון שיוכל להתאים נשק חם למטרותיהם של הנפילים. ג'יימס נאלץ להודות שיש משהו מושך ברעיון של התקנת תותח על גג המכון.

"היד שלך," מתיוּ אמר פתאום, רכן קדימה ונעץ את עיניו הירוקות בג'יימס. "מה קרה?"

"סתם חתך," ג'יימס אמר ופתח את כף ידו. הפצע היה חתך אלכסוני ארוך לרוחב כף היד. כשמתיוּ אחז בידו של ג'יימס, צמיד הכסף שג'יימס ענד תמיד על מפרק כף ידו הימנית הצטלצל כנגד בקבוק היין שעמד על השולחן. "היית צריך להגיד לי," מתיוּ אמר ושלף אַסְטֶלָה מתוך המותנייה שלו. "הייתי מטפל בך בסמטה."

"שכחתי," אמר ג'יימס.

תומאס, שהעביר אצבע סביב שולי הכוס שלו בלי לשתות, שאל, "קרה משהו?"

תומאס היה מהיר תפיסה במידה מעצבנת. "זה היה מהיר מאוד," ג'יימס אמר באי־רצון קל.

"הרבה דברים 'מהירים מאוד' הם גם רעים מאוד," מתיוּ אמר והצמיד את חוד האסטלה לעורו של ג'יימס. "גיליוטינות צונחות מהר מאוד, לדוגמה. כשניסויים של כריסטופר מתפוצצים, לעיתים קרובות הם מתפוצצים מהר מאוד."

"ברור שלא התפוצצתי ולא כרתו לי את הראש בגיליוטינה," אמר ג'יימס. "אני... עברתי לממלכת הצללים."

ראשו של מתיוּ התרומם בבת אחת, אם כי ידו נותרה יציבה בשעה שהאירָצֶה, רונת ריפוי, הלכה והצטיירה על עורו של ג'יימס. ג'יימס חש את הכאב שבידו מתחיל להתפוגג. "חשבתי שכל העניין הזה נפסק," הוא אמר. "חשבתי שג'ם עזר לך."

"הוא באמת עזר לי. עברה שנה מאז הפעם האחרונה." ג'יימס הניד את ראשו. "אני מניח שהתקווה שזה ייעלם לתמיד הייתה מופרזת."

"זה לא קורה בדרך כלל כשאתה נסער?" תומאס שאל. "זה היה בגלל שהשד תקף?"

"לא," ג'יימס מיהר לומר. "לא, אני לא יכול לתאר לעצמי — לא." ג'יימס ציפה לקרב כמעט בקוצר רוח. זה היה קיץ מתסכל, הראשון זה יותר מעשר שנים שאותו לא בילה עם בני משפחתו באידריס.

אידריס שכנה במרכז אירופה. זאת הייתה ארץ בתולית, מוגנת מכל עבר ונסתרת מעיניים סתמיות ומהמצאות סתמיות: מקום ללא מסילות רכבת, ללא בתי חרושת וללא עשן פחם. ג'יימס ידע מדוע המשפחה שלו לא יכלה לנסוע לשם השנה, אבל היו לו סיבות משלו לרצות להיות שם ולא בלונדון. הסיורים היו אחת מהסחות הדעת היחידות שהיו לו.

"שדים לא מטרידים את הבחור שלנו," אמר מתיוּ, שסיים לצייר את רונת הריפוי. בקרבה כזאת לפּראבָּטאי שלו, ג'יימס הריח את הניחוח המוכר של הסבון של מתיוּ מעורב באלכוהול. "זה בטח היה משהו אחר."

המשך הפרק בספר המלא