המשאלה

זו העונה

מנהטן, דצמבר 2019

בכל פעם שהגיע דצמבר, מנהטן פשטה צורה והפכה לעיר שמגי לא תמיד זיהתה. תיירים נהרו להצגות בברודווי, הציפו את המדרכות שמחוץ לחנויות הכלבו במרכז העיר ויצרו נהר איטי של הולכי רגל. חנויות ומסעדות מלאו עד אפס מקום בקונים אוחזים בשקיות, שירי חג מולד בקעו מרמקולים נסתרים, וחדרי הלובי של בתי המלון נצצו מרוב קישוטים. עץ חג המולד ברוקפלר סנטר היה מואר בנורות צבעוניות ובהבזקי פלאש מאלפי אייפונים, והתנועה החוצה את העיר, שגם בזמנים הטובים ביותר אינה מהירה, נהייתה כה פקוקה עד שלעיתים קרובות הליכה ברגל הייתה מהירה מנסיעה במונית. אבל ההליכה הציבה אתגרים משלה. רוח קרה הצליפה לעיתים קרובות בין הבניינים, והצריכה לבישת בגדים תחתונים תרמיים, בגדים מצמר עבה ומעילים רכוסים עד הצווארון.

מגי דוז, שהחשיבה את עצמה לנפש חופשייה עם תאוות נדודים, אהבה מאז ומעולם את הרעיון של חג מולד בניו יורק, אם כי בדרך של תראו כמה זה יפה בגלויה. במציאות, כמו ניו יורקים רבים, היא עשתה כמיטב יכולתה לא להיות במרכז העיר במהלך החגים. במקום זה, היא נשארה קרוב לביתה בצ'לסי או, לעיתים קרובות יותר, ברחה למקומות שבהם האקלים חם יותר. כצלמת מסעות, היא חשבה על עצמה לעיתים פחות כעל ניו יורקית ויותר כעל נוודת, שבמקרה יש לה כתובת קבועה בעיר. במחברת שהיא שמרה במגירת שולחן הלילה שלה היא חיברה רשימה של יותר ממאה מקומות שבהם עדיין רצתה לבקר, חלקם כל כך עלומים ורחוקים, שרק להגיע אליהם יהיה אתגר.

מאז נשרה מהקולג' לפני עשרים שנה היא הוסיפה לרשימה וציינה מקומות שהציתו את דמיונה מסיבה זו או אחרת, גם כשנסיעותיה אפשרו לה למחוק יעדים אחרים. כשמצלמה תלויה על כתפה, היא ביקרה בכל היבשות, ביותר משמונים ושתיים מדינות, ובארבעים ושלוש מתוך חמישים המדינות של ארצות הברית. היא צילמה עשרות אלפי תמונות, מתמונות של חיות בר בדלתת אוֹקַוַונְגוֹ בבוטסואנה ועד לצילומים של הזוהר הצפוני בלפלנד. היו תמונות שצילמה כשטיילה ברגל בשביל האינקה, אחרות בחוף השלדים בנמיביה, ועוד יותר בין חורבות טימבוקטו. לפני שתים־עשרה שנים היא למדה לצלול, ובילתה עשרה ימים בתיעוד בעלי החיים הימיים בראג'ה אַמְפַּט. לפני ארבע שנים היא טיילה ברגל אל פַּארוֹ טַקְטְסַאנְג המפורסם, או קן הנמר, מנזר בודהיסטי שנבנה על צלע צוק בבהוטן עם נוף פנורמי של הרי ההימלאיה.

אחרים התפעלו לעיתים קרובות מההרפתקאות שלה, אבל היא למדה שלמילה הרפתקה יש הרבה הֶקְשֵרִים, ולא כולם חיוביים. דוגמה לכך הייתה ההרפתקה שבה היא מצאה את עצמה עכשיו. כך היא תיארה את זה לפעמים לעוקבים שלה באינסטגרם ולמנויים שלה ביוטיוב. ההרפתקה שגרמה לה להיות סגורה רוב הזמן בגלריה שלה או בדירת שלושת החדרים במערב רחוב 19, במקום להעז ולנסוע למקומות אקזוטיים יותר. אותה הרפתקה שהובילה אותה מדי פעם למחשבות על התאבדות.

טוב, היא לא באמת תעשה את זה. המחשבה הפחידה אותה, והיא הודתה בכך באחד הסרטונים הרבים שיצרה ביוטיוב. במשך כמעט עשר שנים הסרטונים שלה היו די רגילים כשמדובר בפוסטים של צלמים. היא תיארה את תהליך קבלת ההחלטות שלה כשהיא מצלמת, הציעה הדרכות פוטושופ רבות וסקרה מצלמות חדשות ואת האביזרים הרבים שלהן. בדרך כלל היא פרסמה פעמיים־שלוש בחודש. סרטוני היוטיוב האלה, בנוסף לפוסטים באינסטגרם, הדפים שלה בפייסבוק והבלוג באתר שלה, היו תמיד פופולריים בקרב חנוּנים שוחרי צילום, וגם ליטשו את המוניטין המקצועי שלה.

אבל לפני שלוש שנים וחצי, בגחמה רגעית, היא פרסמה סרטון בערוץ היוטיוב שלה לגבי האבחון האחרון שלה, שלא היה קשור כלל לצילום. את הסרטון, תיאור מבולבל ולא מסונן של הפחד ואי הוודאות שחשה פתאום כשנודע לה שיש לה מלנומה שלב 4, כנראה לא היה צריך לפרסם כלל. אבל מה שהיא ציפתה שיהיה קול בודד שיהדהד אליה בחזרה מנבכי האינטרנט הריקים, הצליח איכשהו לתפוס את תשומת ליבם של אחרים. היא לא ידעה למה או איך, אבל הסרטון הזה, מכל אלה שהיא פרסמה אי־פעם, משך טפטוף, אחר כך זרם קבוע, ולבסוף מבול של דעות, תגובות, שאלות והודעות תמיכה מאנשים שמעולם לא שמעו עליה או על עבודתה כצלמת. מכיוון שהרגישה שהיא צריכה להגיב לאלה שגורלה נגע לליבם, היא פרסמה סרטון נוסף לגבי האבחון שלה, והוא נהיה אפילו יותר פופולרי מקודמו. מאז, בערך פעם בחודש, היא המשיכה לפרסם סרטונים באותה רוח, בעיקר משום שהרגישה שאין לה ברירה אלא להמשיך. במהלך שלוש השנים האחרונות היא דנה בטיפולים שונים ובמה הם גרמו לה להרגיש, ולעיתים אפילו הציגה את הצלקות מהניתוח שעברה. היא דיברה על כוויות מהקרנות, על בחילה ועל נשירת שיער, ותהתה בגלוי על משמעות החיים. היא הרהרה בפחד שלה מפני המוות והעלתה השערות לגבי האפשרות של חיים לאחר המוות. אלה היו סוגיות רציניות, אבל אולי כדי להדוף את הייאוש שחשה כשדנה בנושא כה מדכא, היא עשתה כמיטב יכולתה שהסרטונים יישארו קלילים עד כמה שאפשר. היא שיערה שזה חלק מהסיבה לפופולריות שלהם, אבל מי יודע? הדבר היחיד שהיה בטוח זה שאיכשהו, כמעט בחוסר רצון, היא הפכה לכוכבת של סדרת הריאליטי שלה באינטרנט, זו שהחלה בתקווה, אבל לאט־לאט הוצרה והתמקדה בסוף אחד בלתי נמנע.

ואולי באופן לא מפתיע, כשהסיום הגדול התקרב, אחוזי הצפייה שלה הרקיעו שחקים עוד יותר.

*

בסרטון הסרטן הראשון, כך היא כינתה אותם בינה לבין עצמה בניגוד לסרטונים האמיתיים, היא הישירה מבט למצלמה עם חיוך מריר ואמרה, "ישר מההתחלה שנאתי אותו. אבל אחר כך הוא התחיל להתחבב עליי."

היא ידעה שבהתבדחות על המחלה שלה יש כנראה טעם רע, אבל כל העניין נראה לה אבסורד. למה היא? היא הייתה אז בת שלושים ושש. היא התעמלה בקביעות ושמרה על תזונה בריאה למדי. לא הייתה שום היסטוריה של סרטן במשפחה שלה. היא גדלה בסיאטל המעוננת וחייתה במנהטן, מה ששלל היסטוריה של השתזפות. היא מעולם לא ביקרה במכון שיזוף. שום דבר מזה לא היה הגיוני, אבל זה העניין עם סרטן, לא? הסרטן לא מפלה. הוא פשוט קורה לחסרי המזל, ולאחר זמן־מה היא קיבלה את זה שהשאלה הנכונה יותר לשאול היא למה לא היא? היא לא הייתה מיוחדת. עד לאותה נקודת זמן בחייה, היו פעמים שהיא החשיבה את עצמה למעניינת או אינטליגנטית או אפילו יפה, אבל המילה מיוחדת מעולם לא עלתה בדעתה.

כשקיבלה את האבחון שלה, היא הייתה מוכנה להישבע שהבריאות שלה מושלמת. חודש לפני כן היא ביקרה באי וַאדְהוּ שבאיים המלדיביים, במסע צילומים לקוֹנְדֶה נַאסְט. היא נסעה לשם בתקווה לתפוס ממול לחוף את ההארה הביולוגית (ייצור ופליטת אור על ידי אורגניזם חי), שגורמת לגלי האוקיינוס לזהור כמו אור כוכבים, כאילו הם מוארים מבפנים. פלנקטון ים היה אחראי לאור הספקטרלי, המרהיב, והיא הקצתה זמן נוסף לצלם כמה תמונות לשימוש אישי, אולי למכירה בסופו של דבר בגלריה שלה.

היא סיירה בחוף ריק ברובו ליד המלון שלה באמצע אחר הצהריים עם מצלמה ביד, וניסתה לדמיין את התמונה שתצלם כשהערב ירד. היא רצתה לתפוס רמז לקו החוף, אולי עם סלע בקדמת התמונה, עם השמיים, וכמובן, עם הגלים בדיוק כשהם מתנפצים. בעוד היא מבלה יותר משעה בצילום תמונות שונות מזוויות שונות ומיקומים שונים על החוף, חלפו על פניה בני זוג כשהם מחזיקים ידיים. היא הייתה שקועה בעבודה ובקושי הבחינה בנוכחותם.

כעבור כמה דקות, כשסקרה דרך עינית המצלמה את הקו שבו הגלים התנפצו אל החוף, היא שמעה מאחוריה את קולה של האישה. היא דיברה אנגלית, אבל עם מבטא גרמני מובהק.

"סליחה," אמרה האישה. "אני רואה שאת עסוקה, ואני מצטערת להפריע לך."

מגי הורידה את המצלמה. "כן?"

"קצת קשה לי להגיד את זה, אבל בדקת את הנקודה השחורה בצד האחורי של הכתף שלך?"

מגי קימטה את מצחה וניסתה ללא הצלחה לראות בין רצועות בגד הים שלה את הנקודה שהאישה דיברה עליה. "לא ידעתי שיש לי שם נקודה שחורה..." היא בחנה את האישה בבלבול. "ולמה זה כל כך מעניין אותך?"

האישה, בת חמישים בערך, עם שיער אפור קצר, הנהנה. "אולי כדאי שאני אציג את עצמי. אני ד"ר סָבִּין קֶסֶל," היא אמרה. "אני רופאת עור במינכן. הנקודה הזו נראית לא תקינה."

מגי מצמצה. "את מתכוונת לסרטן?"

"אני לא יודעת," אמרה האישה בהבעה זהירה. "אבל אני במקומך הייתי בודקת אותה בהקדם האפשרי. יכול להיות שזה כלום, כמובן."

או יכול להיות שזה רציני, ד"ר קסל לא הייתה צריכה להוסיף.

אף שעברו חמישה לילות עד שהשיגה את מה שרצתה מהצילום, מגי הייתה מרוצה מהקבצים הגולמיים. היא תעבוד עליהם בהרחבה בעריכה הדיגיטלית. האמנות האמיתית בצילום בימים אלה כמעט תמיד התמזגה בעריכה, אבל היא כבר ידעה שהתוצאות יהיו מרהיבות. בינתיים, ואף שהיא השתדלה לא לדאוג בקשר לכך, ארבעה ימים לאחר שובה לניו יורק היא קבעה תור אצל ד"ר סניהל קָטרי, רופא עור באפר איסט סייד, ניו יורק.

הביופסיה נלקחה מהנקודה בתחילת יולי 2016, ולאחר מכן מגי נשלחה לבדיקות נוספות. היא עברה סריקות MRI ו־PET בבית החולים ממוריאל סלואן קֶטֶרינג בהמשך אותו חודש. לאחר שהתקבלו התוצאות, ד"ר קטרי הושיב אותה בחדר הבדיקות, ושם הוא הודיע לה בשקט וברצינות שיש לה מלנומה שלב 4. בהמשך אותו יום היא הוצגה בפני אונקולוגית בשם לזלי ברודיגן, שתנהל מעכשיו את הטיפול בה. לאחר הפגישות הללו, מגי ערכה מחקר משלה באינטרנט. אף שד"ר ברודיגן אמרה לה שסטטיסטיקה כללית היא כמעט חסרת משמעות כשמדובר בניבוי התוצאות של אדם מסוים, מגי לא יכלה שלא להתקבע על המספרים. שיעור ההישרדות אחרי חמש שנים אצל אלה שאובחנו עם מלנומה שלב 4, כך גילתה, הוא פחות מחמישה־עשר אחוזים.

מגי, המומה ונדהמת, הכינה את סרטון הסרטן הראשון שלה כבר למחרת.

*

במפגש השני שלה עם הרופאה, ד"ר ברודיגן — בלונדינית תוססת וכחולת עיניים, שגילמה את המושג בריאות טובה — הסבירה לה שוב את הכול לגבי מצבה, מכיוון שהתהליך כולו היה כל כך מציף שמגי זכרה רק כמה דברים פה ושם מהמפגש הראשון שלהן. בעיקרון, מלנומה שלב 4 פירושה שהסרטן שלח גרורות לא רק לבלוטות לימפה מרוחקות, אלא גם לכמה מהאיברים האחרים, ובמקרה שלה גם לכבד וגם לקיבה. סריקות ה־PET וה־MRI הראו את הגידולים הסרטניים פולשים לחלקים הבריאים יותר של גופה כמו צבא של נמלים שטורף אוכל שהושאר על שולחן פיקניק.

ובקיצור: שלוש וחצי השנים הבאות היו כתם מטושטש של טיפולים והחלמה, ופה ושם הבזקים של תקווה שהאירו מנהרות אפלות של חרדה. היא עברה ניתוח שבו הוסרו בלוטות הלימפה הנגועות והגרורות בכבד ובקיבה. לאחר הניתוח היו הקרנות, שהיו קשות מנשוא, השחירו את עורה במקומות מסוימים והותירו אחריהן צלקות, שהצטרפו לאלה של הניתוח. היא גם גילתה שיש סוגים שונים של מלנומה, אפילו בשלב 4, ושהם מובילים לאפשרויות טיפול שונות. במקרה שלה, פירוש הדבר היה אימונותרפיה, שעבדה במשך שנתיים, עד שלבסוף הפסיקה להשפיע. ואז, באפריל האחרון, היא התחילה לעבור כימותרפיה, והמשיכה בכך במשך חודשים. היא שנאה את ההרגשה הרעה שנלוותה לכך, אבל הייתה משוכנעת שזה בוודאי מועיל. איך זה יכול לא לעבוד, היא תהתה, אם זה הורג בה כל חלקה טובה? בימים אלה היא בקושי זיהתה את עצמה במראה. טעמו של האוכל היה כמעט תמיד מר מדי או מלוח מדי, מה שהקשה עליה לאכול, והיא איבדה יותר מעשרה קילוגרמים ממשקל גופה הרזה ממילא. עיניה החומות שצורתן סגלגלה נראו כעת שקועות וגדולות מדי מעל עצמות הלחיים הבולטות שלה, ופניה נראו יותר כמו עור מתוח על פני גולגולת. היה לה קר כל הזמן, והיא לבשה סוודרים עבים, אפילו בדירתה המחוממת מדי. היא איבדה את כל שערה החום־כהה ואז ראתה אותו גדל שוב לאיטו בטלאים, בצבע בהיר יותר ודק כמו שערו של תינוק. היא התרגלה לחבוש מטפחת או כובע כמעט כל הזמן. צווארה נהיה כה צנום ושברירי למראה, שהיא החלה לעטוף אותו בצעיף כדי לא לראות אותו בחטף כשעברה ליד מראה.

לפני קצת יותר מחודש, בתחילת נובמבר, היא עברה סבב נוסף של סריקות CAT ו־PET, ובדצמבר היא נפגשה שוב עם ד"ר ברודיגן. הרופאה הייתה מאופקת יותר מהרגיל, אף שעיניה שפעו חמלה. ואז היא אמרה למגי שאף שיותר משלוש שנים של טיפול האטו לעיתים את המחלה, ההתקדמות שלה אף פעם לא באמת נפסקה. כשמגי שאלה אילו אפשרויות טיפול אחרות יש בנמצא, הרופאה הפנתה את תשומת ליבה בעדינות לאיכות החיים שעוד נותרו למגי.

זו הייתה דרכה לומר למגי שהיא הולכת למות.

*

מגי פתחה את הגלריה לפני יותר מתשע שנים ביחד עם אמן נוסף בשם טריניטי, שהשתמש ברוב המרחב לפסליו הענקיים והחשמליים. שמו האמיתי של טריניטי היה פרד מרשברן, והם נפגשו בפתיחת תערוכה של אמן אחר, מסוג האירועים שמגי הלכה אליהם לעיתים רחוקות. טריניטי כבר היה מצליח מאוד באותה תקופה, וזה זמן רב השתעשע ברעיון לפתוח גלריה משלו. אבל לא היה לו כל רצון לנהל את הגלריה באופן מעשי, והוא גם לא רצה לבלות בה את זמנו. מכיוון שמצאו שפה משותפת, ומשום שהצילומים שלה לא התחרו בשום דרך בעבודות שלו, הם הגיעו לבסוף לעסקה. בתמורה לכך שמגי תנהל את הגלריה, היא תרוויח משכורת צנועה ותוכל גם להציג מבחר מהעבודות שלה. בזמנו זה היה יותר עניין של יוקרה — היא תוכל לספר לאנשים שיש לה גלריה משלה! — ופחות העניין של הכסף שטריניטי ישלם לה. בשנה־שנתיים הראשונות היא מכרה רק כמה הדפסים משלה.

מכיוון שמגי עדיין נסעה הרבה באותו הזמן — יותר ממאה ימים בשנה בממוצע — הניהול המעשי היומיומי של הגלריה נפל בחלקה של אישה בשם לוּאַן סאמֶרס. כשמגי קיבלה אותה לעבודה, לואן הייתה גרושה אמידה עם ילדים בוגרים. הניסיון שלה היה מוגבל לתשוקה של חובבנית לאיסוף חפצי נוי ולעין מומחית שידעה למצוא מציאות בחנות של ניימן מרקוס. בפן החיובי, היא התלבשה יפה; היא הייתה אחראית, מסורה ומוכנה ללמוד; ולא הייתה לה שום בעיה עם העובדה שהיא תרוויח קצת יותר משכר מינימום. כמו שהיא ניסחה את זה, דמי המזונות שלה היו מספיקים כדי שתוכל לפרוש בעושר, אבל לכמה ארוחות צהריים אפשר כבר ללכת בלי להשתגע?

התברר שללואן יש כישרון טבעי למכירות. בהתחלה מגי תדרכה אותה לגבי המרכיבים הטכניים של כל ההדפסים שלה, וגם לגבי הסיפור שמאחורי כל אחד מהצילומים, שלעיתים קרובות עניין את הקונים לא פחות מהתמונה עצמה. הפסלים של טריניטי, שבהם נעשה שימוש בחומרים מגוונים — קנבס, מתכת, פלסטיק, דבק וצבע, בנוסף לפריטים שנאספו ממגרשי גרוטאות, קרני צבי, צנצנות חמוצים ופחיות — היו מקוריים מספיק כדי לעורר דיון נמרץ. הוא כבר היה מושא לאהדה ולביקורות מחמיאות, והיצירות שלו נמכרו בקביעות למרות המחירים המדהימים שלהן. אבל הגלריה לא פרסמה או הציגה הרבה אמנים אורחים, כך שהעבודה עצמה הייתה די מינורית. היו ימים שבהם רק קומץ אנשים נכנסו לגלריה, והן יכלו לסגור אותה בשלושת השבועות האחרונים של השנה. זה היה סידור שעבד היטב במשך זמן רב מבחינת מגי, טריניטי ולואן.

אבל שני דברים קרו ושינו את כל זה. קודם כול, סרטוני הסרטן של מגי משכו אנשים חדשים אל הגלריה. לא חובבי האמנות העכשווית או חובבי הצילום המנוסים הרגילים, אלא תיירים ממקומות כמו טנסי ואוהיו, אנשים שהתחילו לעקוב אחרי מגי באינסטגרם וביוטיוב כי חשו חיבור אליה. חלקם הפכו באמת למעריצים של עבודת הצילום שלה, אבל רבים מהם פשוט רצו לפגוש אותה ולקנות את אחד ההדפסים החתומים שלה כמזכרת. הטלפון החל לצלצל ללא הרף עם הזמנות ממקומות אקראיים ברחבי המדינה, והזמנות נוספות זרמו אליהם דרך האתר. מגי ולואן עשו כל שביכולתן כדי לעמוד בקצב, ובשנה שעברה הן קיבלו החלטה להשאיר את הגלריה פתוחה במהלך החגים, כי המוני המבקרים המשיכו להגיע. ואז נודע למגי שבקרוב היא תצטרך להתחיל בטיפולי כימותרפיה, ופירוש הדבר שהיא לא תוכל לעזור בגלריה במשך חודשים. היה ברור שהן צריכות לגייס עובד נוסף, וכשמגי העלתה את הנושא בפני טריניטי, הוא הסכים איתה מייד. כפי שרצה הגורל, למחרת נכנס לגלריה בחור צעיר בשם מארק פרייס וביקש לדבר איתה, אירוע שבזמנו נראה לה כמעט טוב מדי בשביל שיהיה אמיתי.

*

מארק פרייס היה בוגר קולג' טרי שנראה כמו תלמיד תיכון. בהתחלה מגי חשבה שהוא עוד אחד מ"מעריצי הסרטן", אבל היא צדקה רק חלקית. הוא הודה שהחל להכיר את עבודתה דרך נוכחותה הפופולרית באינטרנט. הוא אהב במיוחד את הסרטונים, הוא אמר, אבל הוא הביא איתו גם קורות חיים. הוא הסביר שהוא מחפש עבודה, ושהרעיון לעבוד בעולם האמנות מאוד מושך אותו. אמנות וצילום, הוא הוסיף, מאפשרים תקשורת של רעיונות חדשים, לעיתים קרובות באופן שמילים אינן מצליחות לעשות זאת.

על אף חששותיה מהאפשרות שתקבל מעריץ לעבודה, מגי ישבה איתו באותו יום, והיה ברור שהוא הכין את שיעורי הבית שלו. הוא ידע הרבה על טריניטי ועל עבודתו. הוא הזכיר מיצג ספציפי שהיה מוצג באותה עת במוזיאון לאמנות מודרנית, ומיצג נוסף שהיה מוצג בניו סקול, וערך השוואות בינם לבין עבודותיו המאוחרות של רוברט ראושנברג, בבקיאות וללא יומרות. אף שזה לא הפתיע אותה, הייתה לו גם היכרות עמוקה ומרשימה עם אוסף העבודות שלה. ובכל זאת, אף שהוא ענה על כל שאלותיה באופן משביע רצון, היא עדיין הייתה קצת לא שקטה. היא לא הצליחה ממש להחליט אם הוא רציני לגבי הרצון שלו לעבוד בגלריה או שהוא סתם עוד מישהו שרוצה לחזות בטרגדיה שלה מקרוב.

כשהפגישה שלהם הגיעה לסיומה היא אמרה לו שכרגע הם לא מראיינים. אף שטכנית זה היה נכון, זו הייתה רק שאלה של זמן, ובתגובה לכך הוא שאל בנימוס אם היא בכל זאת תסכים לקבל את קורות החיים שלו. במחשבה לאחור, הדרך שבה ניסח את בקשתו היא זו שהקסימה אותה. "האם תסכימי בכל זאת לקבל את קורות החיים שלי?" זה נראה לה מיושן ומנומס, והיא לא יכלה שלא לחייך כשהושיטה יד וקיבלה ממנו את המסמך.

בהמשך אותו שבוע מגי העלתה מודעת דרושים בכמה אתרים הקשורים לענף האמנות והתקשרה לכמה אנשי קשר בגלריות אחרות כדי להודיע להם שהיא מגייסת עובדים. קורות חיים ופניות הציפו את תיבת הדואר הנכנס, ולואן נפגשה עם שש מועמדות, בעוד שמגי, שסבלה מבחילות ומהקאות לאחר העירוי הראשון שלה, התאוששה בבית. רק מועמדת אחת עברה את הסינון של הריאיון הראשון, אך לאחר שלא הופיעה לריאיון השני, גם היא נמחקה מהרשימה. לואן המתוסכלת ביקרה את מגי בביתה כדי לעדכן אותה. מגי לא יצאה מדירתה זה כמה ימים. היא שכבה על הספה ולגמה את שייק הפירות והגלידה שלואן הביאה איתה, אחד הדברים הבודדים שמגי עדיין הייתה מסוגלת לבלוע.

"קשה להאמין שאי אפשר למצוא אף אחת שמתאימה לעבוד בגלריה." מגי נענעה בראשה.

"אין להן ניסיון והן לא יודעות שום דבר על אמנות," התרעמה לואן.

גם את לא ידעת, מגי יכלה להגיד אבל לא אמרה. לואן התגלתה כאוצר, הן כחברה והן כעובדת, התגלית המבורכת ביותר שהייתה לה. לואן החמה והרגועה תמיד כבר מזמן הפסיקה להיות רק עמיתה.

"אני סומכת על שיקול הדעת שלך, לואן. פשוט נתחיל מחדש."

"את בטוחה שלא היה אף אחד אחר במאגר ששווה לפגוש?" לואן שאלה בטון עגמומי.

מסיבה כלשהי, מחשבותיה של מגי חזרו פתאום אל מארק פרייס, ששאל בצורה כה מנומסת אם היא תסכים לקבל את קורות החיים שלו.

"את מחייכת," אמרה לואן.

"לא, אני לא."

"אני יודעת לזהות חיוך. על מה חשבת עכשיו?"

מגי לקחה עוד לגימה מהשייק כדי להרוויח זמן, עד שהחליטה לבסוף לספר הכול. "בחור צעיר הגיע לגלריה לפני שפרסמנו את המשרה," היא הודתה, ואז המשיכה לתאר את הפגישה. "אני עדיין לא בטוחה בקשר אליו," היא סיימה, "אבל קורות החיים שלו הם כנראה איפשהו על השולחן שלי במשרד." היא משכה בכתפיה. "אני לא יודעת אם הוא בכלל פנוי כרגע."

כשלואן חקרה את הסיבות לעניין של מארק במשרה, היא קימטה את מצחה. לואן הבינה טוב יותר מכל אחד אחר את הרכב הקהלים שביקרו בגלריה, והכירה בכך שאנשים שראו את הסרטונים של מגי לעיתים קרובות ראו בה אשת סוד, מישהי שתגלה כלפיהם אמפתיה וסימפתיה כאחד. לעיתים קרובות הם השתוקקו לשתף אותה בסיפורים שלהם, בסבל ובאובדנים שהם חווּ. עד כמה שמגי רצתה להציע להם נחמה, לעיתים קרובות היה לה קשה מדי לתמוך בהם רגשית כשהיא עצמה בקושי מחזיקה מעמד. לואן עשתה כמיטב יכולתה לגונן עליה מפני מבקשי המגע התוקפניים יותר.

"תני לי לעבור על קורות החיים שלו ואני אדבר איתו," היא אמרה. "אחר כך נעשה את זה צעד אחר צעד."

לואן יצרה קשר עם מארק בשבוע שלאחר מכן. השיחה הראשונה שלהם הובילה לשני ראיונות רשמיים יותר, כולל ריאיון אחד עם טריניטי. כשהיא דיברה אחר כך עם מגי, היא הרעיפה שבחים על מארק, אבל מגי התעקשה להיפגש איתו שוב, רק כדי להיות בטוחה. לקח לה עוד ארבעה ימים לאגור כוח כדי להגיע לגלריה. מארק פרייס הגיע בזמן, לבוש בחליפה. הוא אחז בידו קלסר דק כשנכנס למשרדה. היא הרגישה חולה מאוד כשעברה על קורות החיים שלו. היא שמה לב שהוא מאלקהרט, אינדיאנה, וכשראתה את תאריך סיום הלימודים שלו בנורתווסטרן, היא עשתה חישוב מהיר בראש.

"אתה בן עשרים ושתיים?"

"כן."

עם שערו המסודר בקפידה, עיניו הכחולות ופני התינוק שלו, הוא נראה כמו נער מתבגר מטופח, מוכן לנשף הסיום. "ועשית תואר בתיאולוגיה?"

"כן," הוא אמר.

"למה תיאולוגיה?"

"אבא שלי כומר," הוא אמר. "מתישהו אני רוצה לעשות בזה גם תואר שני. כדי ללכת בעקבותיו."

ברגע שהוא אמר זאת, היא קלטה שזה לא מפתיע אותה כלל. "אז למה אתה מתעניין באמנות אם אתה מתכוון ללכת לכמורה?"

הוא קיבץ את קצות אצבעותיו, כאילו רצה לבחור את מילותיו בקפידה. "תמיד חשבתי שלאמנות ולאמונה יש הרבה במשותף. שתיהן מאפשרות לאנשים לחקור את הדקויות של מה שהם מרגישים ולמצוא בעצמם את התשובות לגבי מה שהאמנות מייצגת בשבילם. העבודות שלך ושל טריניטי תמיד גורמות לי לחשוב, ויותר חשוב, הן גורמות לי להרגיש דברים שלעיתים קרובות מובילים לתחושת פליאה. בדיוק כמו האמונה."

זו הייתה תשובה טובה, אבל היא בכל זאת חשדה שמארק משמיט משהו. מגי הניחה בצד את המחשבות האלה והמשיכה בריאיון. היא שאלה עוד שאלות סטנדרטיות על היסטוריית התעסוקה שלו, על הידע שלו בצילום ובפיסול מודרני, ולבסוף נשענה לאחור בכיסאה.

"למה אתה חושב שאתה מתאים לעבוד בגלריה?"

הוא לא נראה מוטרד מהתחקור שלה. "קודם כול, אחרי שפגשתי את גברת סאמרס, יש לי הרגשה שהיא ואני נעבוד טוב ביחד. אחרי הריאיון היא הרשתה לי לבלות קצת זמן בגלריה, ואחרי שעשיתי עוד קצת מחקר, ניסחתי כמה מהרעיונות שלי על העבודות שמוצגות כרגע." הוא רכן קדימה והושיט לה את הקלסר. "השארתי עותק גם אצל גברת סאמרס."

מגי דפדפה בקלסר. היא עצרה בעמוד אקראי ועיינה בכמה פסקאות שהוא כתב בקשר לתמונה שהיא צילמה בג'יבוטי ב־2011, כשהמדינה סבלה מאחת הבצורות הקשות ביותר בעשורים האחרונים. בקדמת התמונה היו שרידי שלד של גמל. ברקע היו שלוש משפחות לבושות בתלבושת ססגונית ומבריקה, וכולם צחקו וחייכו כשהלכו לאורך ערוץ נהר שהתייבש. ענני סופה מתהווים העיבו על שמיים שהפכו לכתומים ואדומים בשמש השוקעת, בניגוד חד לעצמות השלד המולבנות וסדקי ההתייבשות העמוקים שהמחישו את היעדר כל גשם לאחרונה.

הערותיו של מארק העידו על תחכום טכני מפתיע והערכה בוגרת לכוונותיה האמנותיות. היא ניסתה להראות אושר בלתי סביר בתוך הייאוש, להמחיש את אפסיותו של האדם כשהוא ניצב בפני כוחו הגחמני של הטבע, ומארק ניסח היטב את כוונותיה אלה.

היא סגרה את הקלסר כי ידעה שאין צורך לעבור על כולו.

"ברור שהתכוננת, ובהתחשב בגילך, אתה נראה מוכשר לתפקיד באופן מפתיע. אבל זאת לא הדאגה העיקרית שלי. אני עדיין רוצה לדעת את הסיבה האמיתית לכך שאתה רוצה לעבוד כאן."

הוא קימט את מצחו. "אני חושב שהתמונות שלך מדהימות. וגם הפסלים של טריניטי."

המשך הפרק בספר המלא