המחירים 1 - מחיר העוקץ

פרק 1

אוליבר

"נמכר!"

מחיאות הכפיים נשמעות באולם ובמרחק לא רב ממני אנשים מברכים את רוכש הציור, פרנק גיבסון. האיש חובב אומנות, ולכן גם אני.

כבר כמה חודשים שאני מסתובב באותם החוגים, מתייצב במכירות פומביות ובאירועים שונים, מגיע לתערוכות שגם הוא מגיע אליהן ואף רוכש פרטי אספנות חסרי חשיבות, בסכום גבוה באופן מגוחך. לפעמים מדובר ביצירה שנראית לי כמו קשקוש של ילד בגן, אבל כבר למדתי לומר את המילים הנכונות כדי להישמע מלא הערכה ולהסתיר את הזלזול שמתחשק לי להפגין.

הפעם נתתי לגיבסון לנצח אותי ועכשיו אני צריך להעמיד פנים שאני אדם שיודע להפסיד בכבוד. את תשומת ליבו הראשונית תפסתי דווקא במכירה פומבית שאליה לא הגיע. הוא שלח מישהו מטעמו ואני קניתי ציור קטן ומכוער שהנציג שלו לא היה מוכן להילחם עליו, ובצדק. מאז לא ראיתי יותר את הנציג, וגיבסון התחיל להתייצב בעצמו. אני חושב שמאז הוא שונא אותי. זה בסדר, גם אני שונא אותו.

"ברכותיי." אני לוחץ את ידו בחום.

"מה יהיה הסוף, מר ג'נטל? אתה עולה לי יותר מדי כסף," הוא אומר בחיוך שלא מגיע לעיניו. "מאז שהתחלת להגיע למכירות פומביות נאלצתי להכפיל את הסכום הממוצע שאני משקיע ביצירות."

"אני מתנצל. נראה שיש לנו טעם דומה."

"אני מעריך תחרות טובה. בהצלחה רבה יותר בפעם הבאה," הוא מסיים בנימה עוקצנית ואנחנו לוחצים ידיים שנית והולכים איש לדרכו.

הוא אגוז קשה לפיצוח. אגוז רקוב, קשה לפיצוח, אבל במוקדם או במאוחר אמצא את הסדק בקליפה ואגיע למקום כואב.

אני חוזר למקומי, מתיישב ומרוקן את שארית המשקה שבכוס. העצבים שלי מתוחים, דורשים עוד אלכוהול ואולי גם זיון טוב כדי להשתחרר.

את המרכיב הראשון אני משיג בהנפת יד וסימון למלצר. הוא מהנהן והולך לכיוון הבר כדי לספק את מבוקשי.

כדי להשיג את המרכיב השני אני מוציא את הטלפון מהכיס. הפרטנריות המיניות שלי שמורות באות פ' – פרטנרית. השיטה מקילה על הזיכרון שלי ומקצרת את החיפוש. לפעמים אני מוסיף תיאור קצר כדי לזכור מי הבחורה וכדי לא להתבלבל. עיניי סורקות את הרשימה. לכולן מתאים להיפגש לסקס קשוח בהסכמה ובלי מחויבות. אלה שהתגלו כלא מתאימות, מסיבה זו או אחרת, כבר לא ברשימה. שמן נמחק. אז מי זאת תהיה הערב, פ.אמילי? היא אוהבת שאני חונק אותה, זה יכול להתאים. ואולי פ.שרה –

"זה לא מתקבל על הדעת." קול נשי מסב את תשומת ליבי ואני מרים את מבטי. אישה צעירה ובלונדינית בשמלה מוזהבת וגוף משגע נעצרת באחת לצד שולחני. "אמרתי לך שאני רוצה את המידע הזה עכשיו! אני לא משלמת שני מיליון בלי לדעת את הפרט הזה."

אני בוחן את רגליה הארוכות, החטובות, ומרגיש עוררות מיידית. שמלתה נוצצת, מגיעה עד אמצע הירכיים, ומשוליה תלויות שרשרות מתכת דקות המלטפות את עורה הבהיר. ממש מתחת לקו השמלה מקשט שטף דם חיוור את רגלה, ומדליק אותי קצת. היא בטח נתקלה בפינה של שולחן או משהו סתמי דומה, אבל אותי הכתם הזה מעורר.

"תן לי את מספר הטלפון שלו. אדבר איתו בעצמי," היא אומרת ברוגז, תופסת את הנייד בין האוזן לבין הכתף ומחטטת בתיק ערב קטן. "סליחה, אני יכולה לשבת כאן לרגע?" היא מפתיעה ופונה אליי.

"בטח," אני ממהר להגיד, מזיז מעט את הכוס הריקה כדי לפנות עבורה מקום. הרעיון לשלוח הודעה לפרטנרית כלשהי נזנח ואני מחזיר את הטלפון לכיס הפנימי של ז'קט החליפה.

היא מתיישבת, מוציאה פתק וממשיכה לחפש בתיקה הקטן בקדחתנות. "רק רגע, אני צריכה לרשום את זה." היא מרימה אליי עיניים כחולות, יפהפיות. "יש לך עט במקרה?"

אני מוציא מהכיס עט 'מון בלאן' מוזהב ומוסר לה.

"כן, מה המספר?" היא משרבטת את הספרות על הפתק ביד בטוחה ומטופחת, צמיד היהלומים שעל מפרק כף ידה מנצנץ כשהיא זזה.

עיניי נודדות אל מחשוף שמלתה הנדיב. היא די רזה, ובכל זאת שדיה ממלאים יפה את השמלה. מעניין אם היא לובשת משהו מתחתיה.

"אתקשר לשם מחר בבוקר," היא אומרת בפסקנות, דוחפת את הפתק לתוך התיק. "זה בסדר, אין צורך להתנצל. אתה מפוטר." היא מנתקת את השיחה, מניחה את הטלפון על השולחן ושולחת אליי חיוך קורן, מנוגד לחלוטין לאופי השיחה שהייתה לה הרגע. "סליחה על ההפרעה."

"לא הפרעת." עם קצת מזל אולי אוכל להוסיף גם את שמה תחת האות פ'. "אני אוליבר, נעים להכיר."

"סטפני. נעים מאוד." היא שולחת יד ללחיצה.

אני בוחן את פניה ומנסה לקבוע את גילה. היא נראית צעירה באופן משמעותי מהגיל המועדף עליי בדרך כלל, אך אני מניח שהיא לא צעירה מדי אם היא משקיעה סכומים גדולים של כסף ומפטרת אנשים. יש לה ביטחון והיא אסרטיבית, נראה שהיא יודעת מה היא רוצה, ואני מתרשם שלא חסר לה כסף.

"העט שלך," היא מושכת את ידה ומניחה במקומה את העט. "תודה על ההצלה."

"אין בעד מה. אני יכול להציע לך משקה?"

היא נראית מופתעת לרגע, מעיפה מבט הצידה אולי כדי לחפש מישהו, ומשיבה את עיניה אליי. "בטח, למה לא."

"את מחכה למישהו?"

"כבר לא." היא מושכת בכתפה וממשיכה ללא היסוס, "אשתה דקירי."

היא ישירה ולא משחקת משחקים. הערב הזה הולך ומשתפר מרגע לרגע.

המלצר מגיע עם המשקה שלי בעיתוי מושלם ומקבל הזמנה נוספת.

"אז מה, אתה חובב סמית'סון?" היא שואלת.

"מה?"

"סמית'סון. הצייר שנלחמת להשיג את היצירה שלו. יש לך ציורים אחרים שלו?"

נחמד לגלות שהצעירה היפה שלכדה את תשומת ליבי הבחינה בי עוד לפני שהבחנתי אני בה. ולגבי סמית'סון, בגדול, הוא מעניין לי את התחת.

"עדיין אין לי ציור שלו, ואני לא יכול להגיד שאני חובב."

"טוב שוויתרת על הציור הזה. קשה לי להאמין שהוא שווה סכום כזה."

אני לגמרי שותף לדעתה. "את מתמצאת בתחום? אשמח לכל עצה שתביא לי תועלת."

"לא, אני לא יכולה להגיד שאני מתמצאת."

"אז מה את עושה כאן, במכירה פומבית של פרטי אומנות?"

"התכוונתי לרכוש טבעת עתיקה מסוימת, אבל איחרתי והיא נמכרה מוקדם יותר."

"לרכוש לעצמך, או בשם מישהו אחר?"

"משהו בטבעת הזאת הקסים אותי ורציתי אותה לעצמי."

"אני מניח ש – "

"ערב טוב," קולו של גיבסון מפתיע אותי. הוא נעצר לידנו, פונה לפרטנרית הפוטנציאלית שנחתה על שולחני. "אני לא חושב שראיתי אותך כאן בעבר," הוא אומר, מלא פליאה, וממשיך בלי להסיט את מבטו, "לא תציג בינינו, מר ג'נטל?"

אני מופתע כל כך שהמילים נתקעות בפי. אני עוקב אחר מעשיו כבר זמן לא מבוטל, מסתובב באותם חוגים ובוחן את צעדיו. הוא מעולם לא הביע כל התעניינות בבנות המין השני. לא נשים צעירות, וגם לא בנות גילו. מאז שאשתו הלכה לעולמה הוא לא קיים מערכת יחסים עם אף אחת אחרת, אף שאני יודע בוודאות שהיו לו הזדמנויות חוזרות ונשנות. מראהו לא מושך במיוחד, אך חשבון הבנק שלו בהחלט כן, ואם זה לא מספיק, שכרתי בעצמי כמה נשים שיפתו אותו. כולן נכשלו.

"סטפני גרין," היא עונה לו בחיוך קורן.

הוא מתכופף לעברה, אוסף ומנשק את גב כף ידה, עיניו לא משות מפניה. מה, לעזאזל?

"סטפני," הוא אומר את שמה בהתפעמות. "זה ממש סימן משמיים. אני יכול להזמין אותך לארוחת ערב? אין דבר שישמח אותי יותר."

היא ממצמצת בעיניה ומעיפה אליי מבט קצר. "אני מצטערת, אני פה עם אוליבר. קבענו לסעוד יחד." היא מושכת את ידה מבין אצבעותיו ומניחה אותה על שלי כדי להדגיש את דבריה.

גיבסון מפנה אליי את ראשו ועיניו מתרחבות כאילו שכח מקיומי. "אני מבין," הוא אומר, נשמע מאוכזב. "עוד נשוב וניפגש, סטפני. אני מאמין שהגורל יצליב את דרכינו שוב. שיהיה לשניכם ערב טוב."

הוא צועד לאחור במעין קידה רבת משמעות, מחווה שמכוונת בלי ספק לסטפני, ומתרחק מאיתנו.

"טוב, זה היה מוזר." היא מרחיקה את ידה. "אני מתנצלת על שהזמנתי את עצמי לארוחת ערב, לא היה לי זמן לחשוב."

"האמת היא שהקדמת אותי בחצי שנייה. התכוונתי להזמין אותך בדיוק כשהוא הפריע."

 

לייני
ההצגה גובה ממני כוחות. אני מקפידה ללבוש הבעה רגועה ולחייך חיוך קליל, שומרת את גבי זקוף ומדברת בביטחון רב, כך לפחות אני חושבת, אבל המתח הורג אותי.

אוליבר ג'נטל הוא גבר מושך. הוא חכם וידוע כבעל יכולת הבחנה טובה וכישרון ייחודי. את הונו הרב הוא עשה בזמן קצר יחסית, בעיקר באמצעות השקעות פיננסיות מוצלחות. קראתי באיזו כתבה שיש לו יכולת יוצאת דופן לנתח את המפה הכלכלית ולחזות תנודות בניירות ערך בבורסה.

הוא צעיר מהגברים הקודמים שאיתם הייתי, מתוחכם ונאה יותר. אני יודעת שהוא בדרך כלל יוצא עם נשים מצליחניות, חטובות ובטוחות בעצמן, כמעט תמיד מעל גיל שלושים, לרוב בלונדיניות. אני עכברה, מזויפת, לא מתאימה לאף אחת מהקטגוריות האלה.

ובכל זאת, בינתיים הכול הולך לפי התוכנית. אנחנו סועדים יחד, השיחה קלילה וקולחת ונראה שאוליבר נמשך אליי. עם קצת מזל הוא יזמין אותי למיטתו עוד הערב.

המחשבה על כך שאשכב איתו מחממת את איבריי והם מעקצצים ומזמזמים ב... ציפייה. התשוקה שמתעוררת זרה לי, מוזרה ומפתיעה אותי. יש משהו במבטו החודר שגורם לי להתרגש. הוא מפשיט אותי בעיניו, אבל במקום שזה יגרום לי חוסר נוחות זה מגרה אותי ומעורר בי סקרנות. מעניין אם מגעו נעים כמו מבטיו.

בזמן הארוחה אני בקושי דוחפת לתוכי חצי מהמנה. השמלה לא נוחה לי, הישיבה הזקופה מעייפת, הסיכות תחת הפאה מציקות ועדשות המגע גורמות לעיניי לעקצץ.

הוא מביע התעניינות ואני מצליחה לספר בקלילות שאני מנהלת עסק בתחום הנדל"ן. למזלי זה לא מעניין אותו במיוחד, והוא לא מתעכב על זה. על הגיל שלי, לעומת זאת, הוא כן בוחר להתעכב, ואני צריכה לשתות לגימה הגונה מהיין כדי לפנות את המחנק מגרוני.

"את נראית צעירה מעשרים ושבע שנים," הוא קובע.

מזל שהקשבתי לתחושת הבטן שלי ולא נקבתי בגיל מבוגר יותר. חששתי שאם אגזים, הוא יחשוד.

"יש לי גנים טובים," אני אומרת בחיוך, מקווה שהוא יפרש את הרעד הקל בקולי כהתרגשות. "אני מניחה שגם אורח חיים בריא עושה את העבודה."

הלב שלי דופק חזק, כפות ידיי מזיעות והמתח הנורא מאיים לגרום לי לעשות טעויות. אני מנסה להרגיע את עצמי, כמו תמיד, באמצעות ההסבר המדעי לכל התסמינים האלה. בלוטת יותרת הכליה שלי ודאי עובדת ביתר עכשיו, מפרישה לדמי אדרנלין וקורטיזול. זאת תגובה טבעית של גופי ועליי להתייחס אליה בפרופורציה הנכונה. לא אתן ללחץ לבלבל אותי.

אנחנו ממשיכים לקשקש, ואני שואלת במה הוא עוסק, אף שאני יודעת היטב. הוא נהנה לספר לי על עבודתו, עד שנשמע צפצוף יחיד ואוליבר מוציא את הטלפון מכיסו ואומר, "תסלחי לי, נכנס עדכון שאני מחכה לו. זה ייקח רק רגע."

אני מהנהנת בהבנה. "הכול בסדר, גם אני צריכה להתעדכן." אני מרימה את הטלפון, מעמידה פנים שאני בודקת הודעות, אבל תשומת ליבי נתונה כולה לגבר שיושב מולי.

הוא מתקשר למישהו, מוודא את הנתונים ואומר שהוא מעוניין לקנות. "לאן להעביר את הכסף, לאותו חשבון כמו בפעם הקודמת?" הוא מקשיב לרגע ועונה, "מצוין. הכסף תכף אצלך."

הוא מסיים את השיחה ומתעסק בנייד, כנראה נותן פקודה להעברה בנקאית דרך האינטרנט. עיניו נעוצות במסך ואני מרשה לעצמי ללכסן מבט ולבחון את מעשיו. הוא מאשר את הפעולה בטביעת אצבע, מסיים בעוד כמה נגיעות במסך, ואני מספיקה להחזיר את מבטי למכשיר שבידי לפני שהוא מרים את ראשו.

"זהו, סיימתי עם העסקים להיום. מעכשיו, רק הנאה. את רוצה ללכת למקום פרטי יותר בשביל הקינוח?"

כן, בהחלט רוצה. אני מקווה שהחיוך שלי לא מרוצה באופן מוגזם כשאני אומרת, "אני לא יודעת אם אני יכולה לאכול קינוח, אבל אשמח לראות את אוסף פרטי האומנות שלך ולשתות משקה נוסף לפני השינה."

הוא מרטיב את שפתיו, גורם לרטט חם ומפתיע בבטני התחתונה. "האומנות שיש לי להציע לך לא מסתכמת בצפייה ביצירות דוממות התלויות על הקיר. תהיי את היצירה, ואראה לך מה זאת אומנות."

מה לא בסדר איתי שאני רוצה להיות היצירה? למה המילים התרבותיות 'אומנות' ו'יצירה' מחרמנות אותי כשהן יוצאות מפיו?

"אתה מתכוון לתלות אותי על הקיר בין יתר היצירות שיש לך בבית?"

נראה לי שהשאלה מוצאת חן בעיניו. "לא הבאתי איתי חבלים, אבל אשקול את מה שביקשת בפעם הבאה שנפגש."

הוא לא הביא איתו? תחושה לא נעימה מזדחלת לעורקיי. מוחי עובד במהירות. איך אני מבררת עכשיו את מה שאני צריכה לדעת בלי לצאת מההקשר של השיחה?

"אין לך חבלים בבית?" אלוהים, איזו שאלה קינקית.

הוא מרים יד, מסמן למלצר. "שכרתי סוויטה כמה קומות מעלינו."

מה זה?! הוא גר שתי דקות מכאן! אני נושכת את פנים שפתי, מתאפקת לא להגיב. מי שאמר לי שהוא מתכוון להשתתף באירוע הערב, לא תיאר לעצמו שהוא לא מתכנן ללון בביתו. לעזאזל!

"אל תדאגי," הוא מוסיף, מבחין בהבעת פניי. "אני לא זקוק לעזרים כדי להכניע אותך."

אלוהים ישמור, למה הכנסתי את עצמי?

תוך דקות ספורות אנחנו במעלית, בדרך לחדרו. ידו מונחת בשיפולי גבי והוא מחייך לזוג מבוגרים שנכנסו אחרינו. אחרי שתי קומות הזוג החביב עוזב והוא מסובב אותי אליו בתנועה חדה ומנשק אותי בלהט.

האוויר עוזב את ריאותיי וחום גועש מגיע משום מקום, זורם ומתפזר לכל עבר. הוא תפס אותי לא מוכנה על אף שציפיתי שהוא ינשק אותי. אולי זה בגלל התנועה המהירה והאסרטיבית שבה הוא הצמיד אותי אליו, אולי להט נשיקתו. אני מניחה לניסיון הדפוק שלי לנתח את המצב, נוטשת את הצורך להיות בשליטה על מה שקורה לי ונותנת לעצמי להרגיש.

ידיו גולשות מטה, חופנות את פלחי ישבני ופי משמיע צליל שלא תכננתי להשמיע. הוא גבוה ממני בצורה משמעותית ועליו לרכון לעברי. ידיו ממששות אותי ולשונו נדחקת לתוך פי.

אני לא מכירה אותו בכלל. הייתי אמורה להירתע מהקרבה הפתאומית, מהפלישה למרחב האישי שלי, אך בניגוד להיגיון הישר אני נשטפת בתשוקה גולמית.

המעלית נעצרת, הדלתות נפתחות והוא משחרר את פי, תופס בידי ומושך אותי אחריו. השטיח העבה שמכסה את רצפת המסדרון סופג את צלילי צעדינו.

"אני צריך לדעת את הגבולות שלך," אומר אוליבר, נשמע קצר סבלנות.

"מה? אני לא מבינה."

הוא נעצר ליד דלת הסוויטה ששכר, מוציא מכיסו את הכרטיס המשמש כמפתח. "אם יש משהו שאת לא רוצה שאעשה לך, תגידי עכשיו. אני לא מתכוון להיות עדין איתך. חשוב לי לדעת אם יש לך גבולות שאליהם אסור לי להתקרב."

אלוהים אדירים, הוא רציני? הוא נשמע רציני. אני חושבת על הפאה שלראשי וממלמלת בקול חנוק, "רק אל תמשוך לי בשיער." בתוכי מתחוללת סערה, ליבי הולם בעוז ושאון הדם הזורם במהירות בעורקיי גועש באוזניי.

"רשמתי לפניי. עוד משהו?" הוא פותח את הדלת, מושך אותי פנימה.

אין לי מושג למה לצפות. הוא לא מתכוון להיות עדין איתי? מה זה אומר? "אל תכאיב לי," אני לוחשת.

פרק 2

לייני

מבטינו נפגשים. קשה לי לנשום. עיניו הכהות בוחנות את פניי בדממה, על פניו תשוקה בוערת, חייתית. הוא מפחיד ומסעיר אותי בו־זמנית. אני יודעת שהוא חזק מאוד ושהוא לא מתכוון לרסן את הכוח שלו. הרגשתי את זה באופן שבו הוא הצמיד אותי אליו. ואם זה לא מספיק, המילים שאמר לא מותירות מקום לספק.

אולי עוד לא מאוחר לסגת. התוכנית הייתה להגיע לביתו, יש שם משהו שאני צריכה. גם אם הוא יהיה מרוצה מהערב אני לא יכולה להיות בטוחה שהוא ירצה להמשיך להיות איתי בקשר או שהוא אי־פעם יזמין אותי למקום שבו הוא גר. אולי עדיף להתנצל וללכת מכאן.

הוא יחשוב שאני לא נורמלית, ואולי גם יכעס. מעבר לכך אחסל כל סיכוי להשתמש במשאביו כדי לקדם את המטרה שלי ואין לי זמן לבזבז. אני חייבת להמשיך להתקדם.

"לא אכאיב לך. את יכולה לבטוח בי."

אני בולעת רוק, רעד חולף בגבי. אני חייבת להירגע, מה כבר יכול להיות? אני לא בתולה, היו לי גברים לפניו. נכון שלא נהניתי מהמעשה ורק חיכיתי שזה ייגמר כבר, אבל זה לא היה נורא והמטרה שלי חשובה מהנוחות או מהרצון החופשי שלי. אצבעותיי מאוגרפות חזק, אוחזות בתיק הערב שבתוכו יש אמצעי הגנה יעיל במיוחד. אחותי ארגנה אותו עבורי על כל צרה שלא תבוא.

"את צריכה להתחייב שאם אעשה משהו שלא לרוחך, את תגידי לי," הוא ממשיך ואומר, כמו מצטרף לקול ההיגיון שמנסה לשכנע אותי להמשיך בתוכנית.

אני מהנהנת בחולשה, מקווה שלא אתחרט. הוא נתן לי חלון הזדמנויות להגיד שזה יותר מדי בשבילי וללכת. החלון הזה עומד להיסגר, ואז כבר לא תהיה דרך חזרה.

"תבטיחי לי," הוא מתעקש, קולו אסרטיבי.

"אני מבטיחה." קולי חנוק.

"יופי," הוא אומר בשקט, מבטו יורד והוא בוחן את מחשופי. "השמלה שלך יפה. כדאי שתפשטי אותה מעלייך אם את רוצה שתישאר בשלמותה."

אני לא מבינה מה קורה לי. הוא בוחן את גופי כאילו היה ארוחה שהוא עומד לטרוף, ומצהיר בגלוי שהוא אוהב מין קשוח, ואני, במקום לברוח כפי שהייתי צריכה לעשות, ממשיכה.

אני רועדת, שולחת יד אל מאחורי גבי, מגששת אחר פתיחת השמלה ומתקשה.

תיק הערב, שנתן לי אשליית ביטחון, מוצא את דרכו לידיו ומונח על שידת הכניסה. הכול בסדר, הוא לא רחוק מדי.

"תסתובבי," פוקד עליי אוליבר ואני מצייתת. רעד נוסף חולף בגבי כשהוא מושך באיטיות ברוכסן, אצבעותיו חולפות לאורך עמוד השדרה בליטוף־רפרוף על העור שנחשף עד לקו הדק של התחתונים.

כשמגעו עוזב את עורי אני מסתובבת חזרה, מביטה בו כמהופנטת כשהוא מוריד באיטיות את ז'קט חליפתו, עיניו נחות על פניי. ידיי כמו עולות מאליהן, אוחזות בכתפיות השמלה ומסיטות אותן הצידה. אני מניחה לשמלה לגלוש אל הרצפה, פטמותיי מזדקרות כשהבד מלטף בעדינות את עורי בדרכו מטה, ומתהדקות אף יותר כשמבטו גולש ובוחן את שדיי החשופים.

אני קצת מתביישת, אך ממהרת להזכיר לעצמי שאני סטפני, ומותחת את גבי בגאווה. אני אישה בשלה ובוגרת עכשיו, שיודעת מה היא רוצה ולא מתביישת להשיג את זה.

אני זיוף.

הוא לא ממהר. לא כשהוא משחרר את עניבתו ומסיר אותה וגם לא כשהוא פותח את הכפתורים בחולצתו ובשרווליו. אני, בתחתוני חוטיני, לא ממש יודעת מה לעשות. ליזום? לגשת ולגעת בו? לעזור לו להתפשט? בינתיים אני פשוט עומדת עירומה, רועדת, מקווה שאני לא מאכזבת.

בצעד אחד הוא סוגר את המרחק בינינו, חופן את לחיי ומחדיר את אגודלו לפי, מפלס את דרכו בין שפתיי. לחות חמה ונעימה מציפה את איברי וגולשת מטה, מרטיבה את הבד הדק של תחתוני החוטיני. אגודלו מלטף את לשוני והוא פוקד עליי בשקט, "תמצצי."

זה אמור היה להרתיע אותי. גבר זר מחדיר אצבע לפי. למה זה נעים לי? אני עוצמת את עיניי, מנסה להתנתק מהסיטואציה ופשוט ליהנות מהרגע, אך הוא לא מאפשר לי.

"תסתכלי אליי."

הוא אוחז במבטי, עומד קרוב אליי. אגודלו נמשך מעט החוצה, מלטף את שפתיי ההדוקות סביבו, וחודר שוב. גל נוסף של לחות מציף אותי, ואיתו כיווץ מענג בבטני התחתונה ובפטמות.

מה קורה לי? הוא בקושי נגע בי ואני כבר מרגישה על הקצה.

ידו האחרת מקרבת את אגני אליו, חופנת את ישבני החשוף, מחלצת מפי גניחה קולנית. הוא מפעיל לחץ על שפתי התחתונה כשאגודלו חודר עמוק יותר. נשימתי מתקצרת וקצב פעימות ליבי מאיץ.

לפתע הוא מוציא את אצבעו מפי וריקנות מוזרה תוקפת אותי, אך רק לרגע, כי ידו חופנת כעת את שדי ואותה אצבע רטובה שהייתה בפי מתחילה לחוג סביב פטמה הדוקה ורגישה. זרמים חשמליים נורים מהנקודה שבה הוא נוגע אל מוחי ואל בטני התחתונה.

הוא בטח חושב שאני מגושמת, עומדת ככה, ללא תזוזה, ומניחה לו לעשות את כל העבודה. אני נוגעת בזרועו, מלטפת שריר מטופח. כיף לי לגעת בו.

"לא." הוא תופס את פרק כף ידי ומרחיק אותה ממנו. "תעשי רק מה שאני אומר לך. תסתובבי." הוא לא מחכה, מסובב אותי בחדות. "ידיים קדימה." הוא מוביל אותי אל השידה שמולי, נעמד לצידי ומאלץ אותי להתכופף מעט לפנים.

אני מתנשפת שוב כשידו נוגעת באחוריי, אצבעותיו ממששות את הפס הדק של החוטיני, מחליקות מטה בחריץ ישבני אל בין רגליי. ידו האחרת עדיין אוחזת במפרק ידי, ומונעת ממני להזדקף. אצבעותיו מוצאות את הדגדגן שלי, משפשפות מעל הבד הדק, בדיוק במקום הנכון. גניחה רכה עוזבת את פי.

"את יודעת מה אני רוצה לעשות לך?" הוא שואל בשקט, קרוב לאוזני, "אני רוצה להפליק לך חזק ולראות את צורת היד שלי מוטבעת על עורך."

רעד עובר בגופי. אני לא בטוחה שזה מפחד.

"אבל הבטחתי שלא אכאיב לך ולכן אתאפק. לעת עתה."

הוא מניח את ידו בין שכמותיי ודוחף אותי מטה, וידו שבין רגליי דוחפת מעלה, כך שישבני מורם, מוצג לפניו. אני לא מספיקה להבין מה קורה והוא אוחז בתחתונים, מושך אותם בתנועה חזקה הצידה וקורע אותם מעליי.

"אל תקרע..." אני מתנשפת. לעזאזל. אם לא מספיק שהוא מרחיק אותי מהמטרה, אני גם מאבדת כסף בדרך. התחתונים האלה היו הזוג הסקסי היחיד שהיה לי והם היו יקרים.

"מאוחר מדי." הוא לא נשמע מצטער. "היית צריכה להגיד את זה לפני שהתחלנו."

לעזאזל.

ידו חוזרת ומתמקמת מאחור, בין רגליי. אני רטובה. אצבעותיו מחליקות בקלות בין הקפלים והוא מחדיר אצבע. אני נאנקת. זה טוב. אין לי מושג מה הוא עושה שגורם לי להירטב כל כך ולרצות עוד. הוא לא הראשון שמחדיר לשם אצבעות, אבל הוא הראשון שגורם לי ליהנות מזה.

אחרי כמה תנועות הוא מחדיר אצבע נוספת, גורם לקירות הנרתיק שלי להימתח, להתהדק סביב אצבעותיו. להתחמם. דגדוג זורם על ירכי הפנימית כשטיפה נוזלית גולשת עליה. אם הוא ימשיך עוד קצת, יכול להיות שאני אגמור.

הוא לא נותן לי, מוציא את אצבעותיו מתוכי ואני לא מספיקה למחות בקול כי הוא אוחז במרפקי, מושך אותי לכיוון המיטה. אני מספיקה לתפוס את התיק ולקחת אותו איתי. מוטב שיהיה קרוב אליי, לכל מקרה.

"תשכבי על הגב. ידיים למעלה."

הוא מצווה עליי ואני מתגרה מזה, מתמלאת בציפייה לקבל את ההבטחה שבקולו. אני אפילו לא יודעת מה היא אותה הבטחה, אבל מתברר שגופי לא מתעכב על הפרטים. אני נשכבת, עירומה לחלוטין. הוא עדיין לובש את חולצתו ואת מכנסיו.

"מה יש בתיק שלך שאת נצמדת אליו כאילו חייך תלויים בזה?" הוא שואל בחוסר סבלנות, לוקח אותו מידי שוב ומניח בצד.

"קונדום," אני אומרת בקושי. הוא תופס בשתי ידיי ומצמיד אותן למיטה, מעל לראשי.

"יש לי קונדום. אני חכם מכדי לסמוך על קונדומים אקראיים."

"אם אתה חושש שחוררתי אותו, אתה יכול להירגע," אני אומרת ברוגז. "אני לא מחפשת צרות מהסוג הזה." הוא באמת חושב שאעשה דבר מטומטם כל כך? רגע... למה אני נעלבת? כוונותיי מעולם לא היו טהורות.

"סטפני, אני מזיין חזק," הוא מודיע לי בנחת. "אם את לא מחפשת צרות מהסוג הזה, מוטב לך לסמוך על הקונדום שלי. יש פחות סיכוי שהוא ייקרע."

פעם נוספת הוא משאיר אותי ללא מילים. איבריי מתהדקים בציפייה אילמת.

"עכשיו תשאירי את הידיים צמודות למיטה, או שאקשור לך אותן." הוא פותח את אבזם חגורתו ומושך אותה מלולאות מכנסיו, מדגיש בכך את דבריו.

אלוהים ישמור.

הוא מתמקם בין רגליי, אוחז בברכיי ומפשק אותי לנגד עיניו, שננעצות באיבר הכי אישי, הכי פרטי שלי. קשה לי לנשום. הוא רק מביט בי, אבל איכשהו זה עוצמתי יותר ממגע פיזי. אינטימי יותר. הבעת פניו הרצינית מגבירה את הריגוש המתוח שהולך ונבנה בי עם כל מהלך שלו.

ידיו מטיילות על גופי, מלטפות את שדיי, את בטני, את ירכיי, מבטו מלווה אותן. גופי רוצה יותר, ואני נעה מעט, חסרת מנוחה. הוא מתכופף מעליי, לוקח בפיו פטמה ומוצץ אותה.

אני נאנחת בקול, עוצמת את עיניי ומתמכרת. זה טוב. לשונו משפשפת את הפטמה ובידו הוא מעסה את שדי האחר. בלי לחשוב אני מעבירה את ידי בשערו המלא, אך הוא מרים את ראשו בחדות.

"ידיים מעל הראש, לא אגיד את זה שוב," קולו נשמע מאיים.

אני ממהרת להחזיר את ידי למקומה. רק שלא יפסיק.

הוא מזכה אותי בעוד מבט ארוך ומזהיר לפני שהוא רוכן שוב, נותן מציצה קצרה לפטמה האחרת ואז יורד, מנשק את בטני מעל הטבור, מתחת לטבור, ואז מפשק את רגליי עוד, פיו צולל ביניהן.

"פאק," אני לוחשת, מאבדת קצת מהשליטה שעוד יש לי.

לשונו מלקקת אותי, שולחת זרמים מטריפים ממרכז העצבים השוכן בדגדגן, דרך כל תא בגופי, ואני יכולה להישבע שאני מרגישה את העונג מזמזם גם בפניי ובראשי.

ההתמדה בהצמדת הידיים שלי למיטה גובה ממני מאמץ ומגבירה את הריגוש בו־זמנית.

הוא מזיז את ידו ומחדיר אצבע, לשונו ממשיכה לעשות בי שמות.

אלוהים אדירים, אני בצרות. אני לא אמורה ליהנות כל כך. לא אמורה לאהוב את מה שהוא עושה לי. לא אמורה לרצות עוד מהטוב הזה ולקוות שיהיה איזשהו עתיד עם האיש שאני צריכה לעקוץ.

לא עכשיו. אחשוב על זה אחר כך.

אצבעו נשלפת מתוכי, ועוד לפני שאני מבינה מה קורה היא נדחקת לפי הטבעת שלי.

פאק! מה הוא עושה?! אני מזיזה את ראשי הצידה, עיניי עצומות בחוזקה ואנקה בלתי נשלטת עוזבת את פי. אני רוצה למחות, אבל הקול שיוצא ממני לא נשמע מוחה. האצבע שלו רטובה, חודרת עמוק יותר בין עכוזיי.

זה כל כך...

מוזר.

מלוכלך.

חזק.

אצבע נוספת חודרת לנרתיק שלי שוב, לשונו רוקדת ומצליפה בדגדגן, ואני מאבדת שליטה.

העונג שוטף את כולי, גורם לי להיאנק בקול, כמעט לצעוק. פי מתמלא רוק, אני לא פנויה לבלוע אותו והוא מטפטף בזווית שפתיי. אין לי שליטה על גופי, האגן שלי מתפתל, מנסה להשיג חיכוך משמעותי יותר עם הפה שעושה לו את זה.

התכווצויות מענגות, תוקפות ומרעידות את איבריי הפנימיים, ואורגזמה מטורפת, מתמשכת, אוחזת בי רגעים ארוכים.

בהדרגה, אני מתחילה לרדת מהפסגה, אדוות של עונג ממשיכות עוד להדהד בכל גופי. אני מוצפת.

הוא אוחז במפרקי ידיי וחושף את פניי. למה ידיי כיסו את פניי? אני לא זוכרת שהזזתי אותן בכלל. נשימותיי כבדות, מהירות עדיין. אני מביטה בפניו קצת המומה, מרגישה כאילו הייתי במקום אחר. הוא מעביר את אגודלו משפתיי ועד הלסת, מנגב את הרוק שנזל מפי.

"את צריכה רגע כדי להתאושש?"

 

אוליבר
היא נראית בהלם, לוטשת בי עיניים גדולות. האורגזמה שהיא חוותה הייתה חזקה, אולי גרמה לה קצת להתנתק.

"אני חושב שאת צריכה רגע." הפעם זאת לא שאלה. הזין שלי קשה וכואב, מסרב לקבל בהבנה את ההפסקה שנכפתה עליו. אני קם מהמיטה בהחלטיות, ניגש לבר ומניח עליו שתי כוסות. "יין? או משהו חזק יותר?"

"משהו חזק יותר," היא עונה בחולשה, נראית כמתעוררת מחלום.

היא נכנסת מתחת הסדינים, מתיישבת, מושכת את השמיכה ומכסה את שדיה. קצת מטופש להסתיר את גופה בשלב הזה, אחרי שראיתי את איבריה הכמוסים ביותר, אבל אני בוחר שלא להעיר לה על זה, מוציא מהבר ויסקי ומוזג לשתי כוסות. גם אני זקוק למשקה חזק.

אני מוסר לה כוס אחת ומתיישב בקצה המיטה. היא שונה מהנשים שאני בדרך כלל בוחר להכניס למיטתי. היא נראית צעירה מעשרים ושבע שנותיה. זה לא רק המראה הצעיר והעור החלק, הבוהק מנעורים. יש בה תמימות. משהו ראשוני בהתנהגות שלה.

זה דווקא מדליק אותי. לרוב אני מעדיף נשים בשלות יותר, בטוחות בעצמן. כאלה שיודעות מה הן רוצות ולא מתביישות ליהנות מגופן. אני אוהב מין קשוח ומשחקי שליטה ומאמין שאישה צעירה היא לרוב לא מנוסה מספיק כדי להבין למה היא נכנסת וכדי לתת הסכמה מדעת.

"את בסדר?"

היא מהנהנת בתנועות מהירות וקצרות, לוקחת עוד לגימה הגונה מהמשקה שבידה. "אני מצטערת."

"אל תצטערי. זאת רק הפסקת נשימה קצרה ויש אינטרס מאחורי הסבלנות הנדירה שלי. אני רוצה לפתוח לדיון את האפשרות להפליק לך," אני מסביר בכנות, מתכוון לכל מילה ובוחן היטב את הבעת פניה כדי שאוכל לדעת עד כמה כדאי לי למתוח את הגבול.

הסקרנות שבעיניה נראית חזקה מהפחד. הקיום של שני אלה, זה לצד זה, מגבירים את היצר ואת התשוקה לממש את רצוני.

"אני מבטיח שאפסיק מייד, ברגע שאשמע כל אחת מהמילים 'לא', 'די', 'תפסיק' או 'כואב'. את יכולה לבטוח בי."

היא לוגמת שוב, מרימה את הכוס ומרוקנת אותה מתכולתה.

"בסדר." היא מניחה בהחלטיות את הכוס על שידת הלילה לצידה.

"אז נגמרה ההפסקה. על הברכיים," אני מצווה, להוט ומגורה מכדי לוודא שהסכמתה מלאה.

היא לא זזה.

אני מניח את הכוס שלי, תופס בסדין המכסה אותה ומושך בו בתנועה חדה. "קדימה, סטפני. תסתובבי ותעמדי על ארבע. עכשיו." קולי מעובה, ואני ממתין בחוסר סבלנות עד שהיא מצייתת, דוחף את ראשה מטה ומצמיד את לחייה למזרן. את ישבנה אני מרים בידי האחרת. "אל תזוזי."

אני מתמקם מאחוריה, נהנה לראות את איבריה החשופים מוצגים מול עיניי. עכוזה היפה מופנה אליי ובין רגליה אני יכול לראות היטב את איברה, חלק למשעי, שפתיו לחות וביניהן מסתתר הפתח שבכוונתי לכבוש ממש עוד רגע.

אני לא מתאפק, אוחז בשני פלחי ישבנה, מרחיק אותם זה מזה וחושף לעיניי כל חלק מוסתר. אין לה מושג כמה יפה היא מהזווית הזאת. עורה ורדרד. עיניי בוחנות בתאווה את קפליה המבריקים מלחות, את הפתח הצר הקטן של הכוס וגולשות מעלה, אל הנקודה המכווצת של פי הטבעת, מוקפת בטבעת ורודה. היא רעננה כמו ילדה מתוקה, אך מעוררת אותי כמו אישה בשלה.

אגודלי אוסף לחות מבין שפתיה ומתמקם מעל הפתח האחורי, משפשף אותו, והיא גונחת. אני מתכופף ונושך את פלח אחוריה, נזהר שלא להכאיב מדי. היא גונחת שוב.

"אם משהו שאני עושה הוא יותר מדי בשבילך, תעצרי אותי," אני מבקש, מרים את ידי ומפליק לאחוריה, מעל איבר המין.

היא נאנחת, זעה קלות.

אני משנה תנוחה כדי שיהיה לי נוח יותר להניף את ידי ולהנחית אותה על עכוזה ומתמקם על ברכיי, לצד גופה. ידי האחת מונחת על ראשה, מצמידה אותה למזרן ומונעת תזוזה, האחרת מפליקה שוב, חזק יותר.

"זה בסדר בשבילך?" אני מפליק שוב, עוצמת המכה מזיזה את אגנה וגורמת לה להתחכך באיברי. היא גונחת. "תעני לי, סטפני," אני דורש ומפליק שוב, עוקב בהנאה אחר הסומק ההולך ומתפשט בכל מקום שספג את נחת זרועי. "זה בסדר?"

"כן!" היא אומרת בקושי, מתנשפת כשמכה נוספת נוחתת עליה. אצבעותיי ממששות בין רגליה ואני מחדיר אצבע אחת פנימה, לתוך רטיבות חמה וחלקה. הייתי רוצה לשחק עוד קצת, לגרום לה לטפטף, להתחנן שאזיין אותה כבר, אבל אני כבר לא יכול לחכות, אני עומד להתפוצץ. זה יצטרך לחכות לסיבוב הבא.

אני מוציא קונדום מהכיס, קורע את האריזה עם השיניים ופותח את המכנסיים. אין לי צורך ביותר מכמה שניות כדי לגלגל אותו על איברי ולהתמקם מאחוריה שוב.

היא צרה מאוד, ועל אף שהיא רטובה ומגורה, אני צריך לחדור אליה בהדרגה. הקולות שהיא משמיעה מעודדים אותי להמשיך, ובכמה תנועות נוספות איברי נעוץ במלואו ואני נדחק עוד פנימה, יוצר לחץ על איברה ומקבל ממנה אישור קולני לכך שהיא אוהבת את זה.

פאק, אני הולך לקרוע לה את הצורה. ידי נשלחת כדי לתפוס בשערה, אך אני עוצר את עצמי בזמן ובמקום זאת מחזיק בשקע כתפה כדי למשוך אותה אליי בכל הדיפה. בידי האחרת אני אוחז במותניה ומזיין. חזק. מהר. גופי חובט בקול באחוריה עם כל חדירה.

היא גונחת. צועקת. אני מקווה שאני לא מגזים, מקבל אישור לכך שהיא מתענגת כאשר כעבור עוד כמה תנועות היא נעשית שקטה לפתע, שריריה מתאבנים ואגרופיה נקמצים, גניחה קולנית יותר, ממושכת, בוקעת מפיה. היא גומרת. אני שומר על הקצב והעוצמה עד שקולה שב אליה ורק אז מרשה לעצמי להגביר, לאבד שליטה, לשחרר ולהתמסר לשיא העונג בכמה תנועות אחרונות, עמוקות.

"פאק," היא ממלמלת, קולה צרוד ונשימותיה חדות ומהירות.

אני מלטף את גבה, נותן לה להירגע, ולוקח רגע לעצמי. איזה זיון מעולה. אני חייב לזכור להכניס את מספר הטלפון שלה במקום השמור לפרטנריות. פ.סטפני גרין.

שיר מוכר, עמום מעט, מתנגן לפתע ומפר את השקט. מי מתקשר אליה בשעה כזאת?

"שמת לב שהתיק שלך לא מפסיק להפריע?" אני שואל.

"שיט," היא לוחשת, מתרוממת ושולחת יד לעבר התיק. תנועתה גורמת לאיברי להחליק החוצה. אני מתפנה להוריד את הקונדום ממני, עדיין על ברכיי. בתנועות מגושמות היא פותחת את התיק ומוציאה ממנו את המכשיר. משהו נוסף נופל ממנו ומתגלגל על המיטה. מה, לעזאזל?

"בשביל מה את צריכה מזרק?"

היא פותחת את המכסה שהגן על המחט, מתרוממת לעמידה על ברכיה ובתנועה מהירה ומפתיעה מסתובבת אליי ונועצת את המחט בצווארי. אני שומט את הקונדום, מנסה לסלק את ידה, אך מצליח לעשות את זה רק אחרי שהיא מרוקנת את תכולת המזרק לגופי.

"חתיכת כלבה!" אני מסנן בין שיניים חשוקות, אוחז בצווארה. אני אהרוג אותה! סחרחורת קשה תוקפת אותי. אני מנסה להילחם בה, אבל אין לי סיכוי. ההשפעה מהירה וטוטלית מדי. אני קורס לפנים והכול מחשיך.