אהבה בשש תיבות

פרק ראשון

נובמבר

עד שהגיע לגיל ארבעים, מרבית קרוביו של דניאל מֲרְסְדֶן בּוֹן כבר לא היו בין החיים. לבד בעולם, הוא התקשה להאמין שיקים משפחה, ורק עבודתו והנגינה על הקונטרבס סיפקו לו נחמה.

בשעת צהריים של יום שגרתי לחלוטין, צלצל הטלפון.

על אף שלא זיהה את המספר, ענה. אחרי מספר דקות של שאלות חוזרות ונשנות בקול רם מאוד, הבין שבת שיחו היא ג'ואן קרמר, השכנה המבוגרת של אביו. לא לגמרי קוהרנטית אבל לחלוטין היסטרית, היא ניסתה להסביר לו שאנטון הצית את ביתו והיא קראה למכבי האש. אנטון בסדר עכשיו, אמרה לבון שוב ושוב, אבל הבית לא כל כך. והוא פרוץ מאז אתמול בבוקר, ובלילה ירד גשם, ולקח לה המון זמן להתקשר, כי אביו אמר שאין לו את המספר. כששאל להיכן נלקח אביו, ענתה שאנטון התעקש להישאר בבית.

עוד בטרם הודה לגברת קרמר וניתק את השיחה, פתח את המחשב הנייד וקנה כרטיס טיסה.

היתה לו נגיעה מינימלית לחייו של אביו. יותר משני עשורים קודם לכן, שנתיים אחרי שעזב את ביתו ועלה על אוטובוס לניו יורק, החל בון לסמן ביומנו ביקור קצר אחד בשנה. הביקור השנתי היה מטלה שביצע באופן מכני, מתוך תחושת חובה, וגם כשהיה שם, לא באמת היה נוכח.

בבית ילדותו הרגיש זר. הוא האשים בכך את אביו, שמעולם לא ניסה להכיר אותו, לא את הילד שהיה, ולא את הגבר שהפך להיות.

אחרי שיצא לפנסיה, עולמו של אנטון הלך והצטמצם עד לנקודה שבה ביקור בסופרמרקט הפך לאירוע שהחזיק יום שלם. "מה עשית היום, אבא?" בון היה שואל בשיחת הטלפון השבועית, ואנטון היה עונה שקנה רעל נגד נמלים במבצע, במחיר איקס דולרים. בון דחק בו שוב ושוב להצטרף לחוג, להתנדב לעזרה עם נזקקים, ללמוד משהו חדש, אבל אנטון התחמק. "כן, כן, בהחלט זה רעיון", אמר. אמר, ולא ביצע. בון לא הבין מדוע אביו לא חלק את חייו עם אישה חדשה, הרי התאלמן לפני שנים רבות כל כך. בצד החיובי, אנטון היה עצמאי, שמר על ניקיון הבית והחצר, בישל לעצמו ארוחות פשוטות, ושאל ספרים מהספרייה, בעיקר על גשרים מפורסמים והישגים הנדסיים אחרים.

למחרת השיחה עם גברת קרמר, בון עמד על הדשא של אביו ברחוב אֳרְץ', בבֶּרְקְלִי, קליפורניה. ציפורני בהלה ננעצו בגבו כמו חתול על עץ. הבית עמד על תילו ורובו לא נפגע, אבל חלון המטבח נעלם. חור שחור החליף אותו, שולח זרועות פיח ארוכות במעלה הקיר שפנה לעבר ביתם של ג'ואן וטד קרמר. הגג איבד מרזב ורעפים, וקורות השלד היו גלויות באופן מטריד, חשופות וספוגות מים.

בון עלה את שלוש המדרגות של שביל הכניסה, פתח את הדלת הראשית שלא היתה נעולה, ונכנס.

"אבא? מה נשמע? אתה בסדר?" שאל כשעצר בפתח הסלון.

אנטון ישב בכורסת הטלוויזיה שלו, רגליו נטועות על רצפת העץ, זרועותיו מונחות על משענות היד. אלמלא בהה במסך חשוך, היה נראה כפי שתמיד נראה. הוא היה שלם בגופו. בון הרשה לעצמו אנחת רווחה.

"בוודאי שאני בסדר," אנטון ענה. "מה אתה עושה פה, דני?"

"היתה שריפה, אבא. מכבי האש באו. יש נזק. אתה בסדר? למה לא התקשרת אלי אתמול? מה קרה?"

"אני לא מבין על מה הרעש."

"אבא, אתה יכול לספר לי מה קרה?"

"לא קרה כלום. אתה מוכן להפסיק להתערב?" אנטון אמר ביובש, עדיין בוהה במסך, כאילו היה באמצע צפייה בסרט מרתק על מנהרה חוצת אוקיינוסים.

"אבא, יכולת למות בשריפה." בון דמיין בקלות את הלהבות קופצות מהמטבח לסלון, לוחכות את בדי הווילונות, את הספה והשטיח, מאכלות את קירות העץ. "אתה זוכר שהיתה שריפה?"

"שום שריפה, נדלק קצת שמן, זה הכול."

"חצי מטבח שרוף. ראית רופא?" ואז עצר. אביו היה אדם יעיל וממוקד ומעולם לא עצם את עיניו נוכח המציאות. אפילו לא כשרעייתו מתה. האם הוא מתבייש במה שקרה, או שמא אינו זוכר את פרטי הדליקה?

מייד הכין בראשו רשימת מטלות. אביו נזקק בדחיפות לבדיקה גופנית לראות שלא נפגע בשריפה. כמו כן הוא נדרש לבדיקה אצל נוירולוג. האם ג'ואן קרמר דאגה לו לארוחה היום? הוא הזדקק לפרטי הביטוח הרפואי של אנטון, לחדרי מלון לשניהם, וגם לבעלי מלאכה. בתוך הבית נגרם נזק רב. המטבח היה מוצף, הארונות שרופים, והקירות כוסו פיח.

"אתה מכיר קבלן מקומי?" שאל את אביו.

"לא צריך. אני אתקן לבד," אנטון אמר, ובון לא ענה.

אחרי ששוחח עם גברת קרמר, הסיק שהביקור שלו בקליפורניה יכול היה בקלות להסתיים בסידורי לוויה. השכנה סיפרה לו שלוחמי האש שהגיעו לכבות את השריפה קבעו שאנטון הדליק את כירת הגז, כנראה כדי לטגן לעצמו ארוחת בוקר, ואז, מסיבה לא ברורה, זרק את מגבת המטבח על המחבת והתרחק מהמקום. למזלו של אנטון, חלון המטבח היה פתוח, והעשן השחור שהיתמר משך את תשומת ליבה של השכנה, שהתקשרה למכבי האש. אנטון נמצא יושב בכורסתו, מסרב לזוז, ולוחמי האש הוציאו אותו כנגד רצונו. הפרמדיק שהגיע דרש ממנו להתפנות לבית החולים, אך אנטון שוב סירב. טד קרמר ישב איתו זמן מה, ואנטון התלונן על המהומה. כנראה ששירותי הכיבוי התקשרו לשירותי הרווחה, כיוון שכמה שעות מאוחר יותר הופיעה עובדת סוציאלית ודרשה לדבר עם בן משפחה. ג'ואן הבטיחה למצוא את בנו של אנטון, המתגורר בניו יורק. העובדת הציבה אולטימטום בן שבעים ושתיים שעות למציאת פתרון דיור חלופי.

בון התקשר לשוחח עם העובדת הסוציאלית, שנשמעה כמו ילדת בית ספר. דבריה נשפכו אל תוך הטלפון במהירות בלתי הגיונית, ונשמעו כאילו נלמדו בעל פה מספר הדרכה. היא גם הציבה לבון אולטימטום חדש; היו לו עשרה ימים כדי לדאוג לאביו למגורים חלופיים שכוללים השגחה, או שהיא תעביר אותו לחסות המדינה בצו בית משפט. "הוא מסוכן לעצמו ולאחרים," חזרה ואמרה. "שריפות בבתי קשישים מקושרות סטטיסטית לדמנציה, ואביך מציג סימנים ראשונים של המחלה. זו חוות הדעת המקצועית שלי והיא תועבר הלאה לגורמים המוסמכים."

בון חשב להתווכח עם התואר "קשיש" שנתנה לאביו, אך מכיוון שבקלות יכול היה לדמיין את אביו נספה בלהבות, שתק. אחרי שסיים את השיחה ישב בדממה דקות ארוכות. אביו כנראה היה חולה מזה זמן, והכתובת בוודאי היתה על הקיר השרוף.

אחר הצהריים, נוירולוג שנראה בעצמו על סיפהּ של פרישה לגמלאות, שאל את אנטון שורה ארוכה של שאלות. אנטון התבדח מעט והתפתל הרבה כשהתברר שמקצת מן התשובות אינן ידועות לו. בון ישב לידו, מכוסה זיעה קרה. לאחר שסיים להקליד במחשב, הודיע הרופא שהוא לא אוהב להסתמך על בדיקת המיני־מֶנְטָל, שאומנם היתה הנפוצה ביותר להערכת מצבו הקוגניטיבי של אדם, אך כללה מספר מצומצם של שאלות. יחד עם זאת, הוסיף לאחר היסוס, יש לו השערה די מבוססת לגבי הדיאגנוזה. מהי הדיאגנוזה לא אמר, אבל בון נתבקש להישאר עוד כמה דקות במשרדו, בעוד אנטון ימתין בחוץ.

הוא הסביר לבון על שלושת השלבים של מחלת הדמנציה, הוסיף ואמר שאין באמת חוקיות, אבל נראה שזו התחילה אצל אביו לפני שנים, ואנטון מצוי בשלב השני. במבטו, ניכר היה שגזר הדין אכזרי. לבסוף סיכם בכך שהדגיש שאנטון אינו יכול לחיות לבדו, שכן הסכנה רבה מאוד. "בשום פנים ואופן לא לבד," חזר ואמר.

ידיו של בון רעדו כשהוא הסיע את אביו למלון, הוביל אותו לחדרו, והושיב אותו מול משחק בייסבול ששודר בטלוויזיה. לאחר מכן בילה זמן רב בשיחות טלפון לבתי אבות בסביבה, והצליח לקבוע סיורים בשני מוסדות שנשמעו מבטיחים. בערב הזמין ארוחת ערב לחדרו של אנטון, שנראה תשוש. ניסיונותיו לשוחח עימו כשלו. בלילה התהפך שעות במיטתו, מודאג מכך שאביו יצא מהחדר וילך לאיבוד. הוא ניסה להיזכר אם אביו נראה מבולבל בפעם האחרונה שביקר אצלו, חודשים מספר קודם לכן, אך כמעט מייד הודה לעצמו שגם אם היה מראה סימנים ברורים לאובדן הזיכרון, בהחלט יתכן שהיה מפספס אותם. אחרי הכול, לא היה לו בסיס להשוואה, כיוון שהתראה עימו לשעות ספורות, פעם אחת בשנה.

לפנות בוקר, התעורר באחת. הערפילים ששייטו במוחו התאדו, ומחשבותיו התחדדו והצטללו. הוא פועל מהר מדי.

עד שהגיעה השעה לקום, כבר החליט לשנות את כיוון הפעולה. הוא אינו רשאי להותיר את הטיפול באביו לאנשי מקצוע שעובדים בשכר מינימום בבית אבות בצד השני של היבשת. אסור לו להפוך את אביו לקשיש שאין לו אף מבקר ולכן ניתן להתעלם ממנו.

אחרי שחזר עם אנטון לביתו, על פי דרישתו העיקשת של אביו, עמד להכין קפה במטבח השרוף, ובינתיים הגה תוכנית חדשה.

שעה מאוחר יותר, הגיעו בעלי המקצוע לתקן את קורות הגג ולסגור את הקיר החיצוני. בון שילם על פי תעריף למקרי חירום, ושכר אח סיעודי שישמור על אביו סביב השעון. לאנטון הסביר שהאיש יישאר איתו רק ליתר ביטחון, ואילו הוא עצמו יטוס לניו יורק על מנת לסדר את כל העניין, וישוב בעוד כמה ימים. אנטון לא התנגד ולא דרש הסבר נוסף, מה שהוסיף על נטל רגשי האשמה שרבץ על בון ממילא. הוא חשד שאביו הסתיר הידרדרות ממושכת, ואולי אף פחד להישאר לבד. הוא לא אמר לו מילה בעניין מעבר לחוף המזרחי, כיוון שלא היה לו ספק שאנטון יסרב לעזוב את ביתו ולהתרחק מסביבתו המוכרת.

בון לא השלה את עצמו שקרבה גיאוגרפית תשנה את המצב ביניהם. עדיין יהיו זרים גמורים. ובכל זאת, מחשבה אחת דחפה אותו להמשיך ולבצע את תוכניתו. הוא היה בנו היחיד של אנטון, בן המשפחה היחיד שנותר לו, ומחובתו לדאוג לו.

וכך, בכובדו של הרגע, בעומדו מול הקיר המפויח ברחוב ארץ', גמלה בליבו החלטה להעביר את אביו לניו יורק.

פרק שני

נובמבר

בחזרה בדירתו ברחוב 72 שבמנהטן, נאלץ לדחות בכמה ימים את טיסתו השנייה לקליפורניה. כינור שחיפש במשך זמן רב הועמד למכירה, ואפילו עיכוב קל היה עלול לעלות באובדן העסקה. לא בכל יום נתקלים בפַּשֶׁרֶל בן מאה וחמישים שנה במצב מצוין. הוא התקשר לעובדת הסוציאלית וביקש ממנה אורכה קצרה, האריך את שהותו של המטפל, והעביר לו כסף. רק אז קנה כרטיס טיסה לברלין, כרטיס נסיעה ברכבת ללייפציג, והזמין חדר ללילה אחד במלון במרכז העיר.

למחרת בלייפציג, שתה את הקפה שהוצע לו, והוציא את הכינור מנרתיקו. בון החל את פרוטוקול הבדיקה שהיה שגור אצלו מאז החל ללמוד את רזי המקצוע לפני שנים רבות, אצל אייב פפרברג, מורו האהוב.

העיקול של מותני הכלי העיד על כינור צרפתי, וכך גם העיטור הכפול וצורת המערבולת של חורי ההדהוד. אצבעותיו המנוסות של בון עקבו אחר קו המתאר של הצוואר, ועיניו בחנו את הלכה הכתומה, מחפשות פגמים שהוסתרו. בפנים הוא לא ראה מדבקה של היצרן, פייר פשרל, אבל זה היה נורמלי לכלי כה ותיק.

"הכינור היה של סבא שלי," מר בֶּכְמָן אמר.

"למה אתה מוכר אותו?" בון שאל. הוא ערך חיפוש בגוגל על אותו בכמן, ולא מצא דבר.

"אני לא מנגן."

בון לא הגיב. הוא נזקק לכמה רגעים כדי להרהר באיש שישב על הספה מולו. החולצה של בכמן היתה נקייה ומכופתרת עד הצוואר, ללא עניבה. נעליו השחורות נצצו כמו גולגולתו הצרה, המגולחת למשעי. עיניו הבהירות בלטו מעט, ורמזו על פעילות מוגברת של בלוטת התריס. ידיו של האיש נחו בחיקו, רפויות וחסרות חיים. בון חיבב את הכינור אך לא את בעליו. הוא בטח באינסטינקטים שלו, ובפניו של האיש שמולו זיהה שקרנות מתוחכמת וקרת רוח.

הם ישבו בחדר אורחים סימפטי, בדירה בבניין מגורים שניצב בשכונה נעימה של המעמד הבינוני. פיקוס ננסי צמח בעציץ חרס אדום בין שני חלונות גבוהים שהשקיפו על גינה מטופחת. ריפוד פשתן בצבע בז' כיסה את שתי הספות והכורסה התואמת. קערה ובה חלוקי נחל לבנים הונחה על שולחן קפה עשוי עץ מהגוני. כדי להשלים את האנסמבל המוקפד, מישהו בעל עין מיומנת הניח כרית בצבע בורדו על כל אחת משתי הספות.

"הבניין הזה מאוד נחמד," אמר בון, לאחר שסיים את בדיקת הכינור. "באיזו שנה הוא נבנה?" לייפציג היתה קרובה מדי לדרזדן כדי לשרוד את הפצצות בעלות הברית במלחמת העולם, וניכר היה שהבניין האלגנטי לא נבנה בידי הקומוניסטים ששלטו במזרח גרמניה אחרי המלחמה.

"עשרים שנה בערך," אמר בכמן.

בון הנהן. לא תשובה שגויה בהכרח, אם כי בעל הדירה היה מציין בגאווה את השנה המדויקת. שוכר, אם כן. עיניו נחו על בכמן עוד כמה רגעים ואז קלט את הפרט שהסגיר אותו.

אדם אינו יושב בנוקשות על הספה של עצמו. אפילו לא במהלך משא ומתן עסקי. תנוחת בעל בית על ספתו תמיד פתוחה, הגוף נשען מעט אחורנית, הזרוע מונחת על משענת הגב, עוטפת חצי מאורכה. או שהברכיים פונות החוצה זו מזו, שולטות במרחב. בכמן לא הראה התרחבות, איזו בעל ביתיות שמעידה כי הספה, החדר, הדירה, היו שלו. האיש היה זר לספה. הוא לא גר בדירה כלל. האם שכר או לווה אותה ליום אחד? מכל מקום, משהו בהקשר של העסקה היה חשוד. אולי האיש זכה בכינור במשחק קלפים, ואולי, בעודו על סף פשיטת רגל, השתלט על הירושה המשפחתית. בון שקל להתרחק מהעסקה, גם אם צליל הכינור יערב לאוזניו.

הוא הוציא את הקשת מן הנרתיק, והניח את הכינור על כתפו.

אוזנו הרגישה של בון נבנתה על גנטיקה טובה מאוד, אליה נוספו אימונים מפרכים עם המנטור שלו. אייב פפרברג רכש מוניטין
בין־לאומי כבוחן כלי קשת איכותיים, והאבחונים שלו נחשבו
אמינים לחלוטין בבתי המכירות הפומביות הגדולים בעולם. במשך שנים, אייב השתמש בכינורות הרבים שהגיעו אליו לבחינה לשם הרחבת השכלתו של חניכו היחיד. בכל פעם שהניח כינור על כתפו והרים את זרועו האוחזת בקשת, המספר הדהוי בן שש הספרות מתנוסס על האמה, שינן באוזני בון את כללי הבחינה. "הקשב מהלב, דני. אתה שומע את הנשמה היהודית של הכינור? הוא גורם לך לבכות? אם כן, הוא ראוי. הדמעות הן התרומה של הכלי הזה לאנושות, והמדד לפיו אנו שופטים את איכותו." למרות שלא נולד למשפחה יהודית, ובמיוחד כשניגן בעצמו, בון הרגיש שנשמתו שייכת לעם העתיק.

כעת בחר לנגן את האדאג'יו מהפוגה של סונטת הכינור מס' 1 של באך. הוא לא היה כנר גדול ואפילו לא כנר טוב, אבל הוא סמך על אוזניו ועל באך יליד לייפציג, שיחשפו את איכותו של הכלי. עם הפשרל בשקע שבין הכתף לצוואר, הוא חבק אותו בסנטרו והרים את הקשת.

רק שנים של תרגול נוקשה בשליטה עצמית מנעו ממנו מלהסגיר את התדהמה שהכתה בו. הוא לא אחז בכינור צרפתי מהמאה התשע־עשרה, אלא בכלי איטלקי יליד המאה השמונה־עשרה. בשרירי פנים קפואים ובדופק מואץ המשיך לנגן את הקומפוזיציה המוכרת. בכמן עקב אחרי כל הבעה שלו.

מוחו המיומן של בון עיבד את הנתונים במהירות, השווה בין האפשרויות, הצליב בין פיסות המידע, ויצר תמונה. הכינור נראה כמו פשרל מבחינת העץ, הלכה, השבלול, וחורי העיטור, אך לצליל שלו לא היה את האנפוף הצרפתי שיודעי דבר זיהו. בון ניסה להצמיד שם של בונה כינורות לכלי שבידו, ובה בעת, התאמץ לעצור את ההתרגשות שאחזה בו. הכינור שר לו בקול עמוק אך צעיר, חשוף, צלול, עגול, וחלק כמשי. שירתו של הכלי בהחלט גרמה לשומעיה להזיל דמעות. בון התקרב במהירות אל הנקודה שבה דמעותיו שלו יציפו את עיניו.

ואז ידע. בון החליק את הקשת על המיתרים והודה בליבו לאלי המוסיקה שהאירו עליו חסד מופלא. הוא החזיק בידיו יצירת מופת איטלקית בת שלוש מאות שנה שנוצרה בידיו של המאסטר מטורינו, ג'יובאני פרנצ'סקו פְּרֶסֶנְדָה.

כדי לקנות לעצמו עוד כמה רגעים המשיך לנגן, אך הבדיקה שלו הסתיימה. הוא לא נזקק אף לא לתו אחד נוסף כדי לדעת מה מצא. בפעם הראשונה מזה שנים, התרגש מכינור כפי שהתרגש מהקונטרבס האהוב שלו, שחיכה לו בביתו בניו יורק. בטרם יזלגו הדמעות, בון הפסיק לנגן. הוא שקל את צעדיו.

תשעים אחוז מכלל הבוחנים המקצועיים היו מחמיצים את הזיהוי, ורק בזכות אייב, הוא גילה את האמת. והכלי הנדיר שבידיו יוכל בקלות להכניס ארבע מאות אלף דולר. בנקאים, שייחים סעודים, ויזמי הייטק יקיפו את גוף העץ הקטן כמו עדת זאבים סביב גור איילים, שיניהם חשופות, ריר נוזל משפתותיהם. אבל בון לא יהיה שותף לפשע הנורא של קבירת הכינור בכספת מבוקרת טמפרטורה ולחות במרתפו של איזה בנק. הוא יניח את היצור המופלא בידיו של מוסיקאי מוכשר שיגרום לכל שומעיו לבכות. השאלה שנותרה היא, כמה כסף להציע לבכמן. מחיר של שברולט, או זה של רולס רויס. בון החליט לתהות מעט יותר על קנקנו של האיש.

"סבא שלך ניגן בתזמורת הגְוָואנְדְהַאוּס של לייפציג?" שאל את בכמן.

"אינני יודע."

"בהרכב קאמרי, אולי?"

"כנראה."

"הוא גדל כאן?" בון הוריד את הכינור לחיקו ולא יכול היה להתאפק מלהניח עליו את שתי הידיים.

"למה אתה שואל?" בכמן שאל בחשדנות חמצמצה.

"מתוך סקרנות. ללייפציג יש היסטוריה מוסיקלית עשירה. אני נזכר בסיפור על חמישייה שניגנה בעיר לפני המלחמה. אולי סבא שלך שמע עליהם, במיוחד אם הוא ממוצא יהודי?"

החמישייה מלייפציג כיכבה באחד הסיפורים האהובים על אייב. כל המוסיקאים ניגנו על כלים שנבנו בידי הטובים שבבוני הכינורות, סְטְרָדִיוָוארִי וגוּאֲרְנֶרִי, מלבד הכנר השני, שהיה הבעלים של פרסנדה. חצי בבדיחות הדעת, האיש נתבקש להוקיר תודה על כך שהתירו לו לנגן עימם. כל חמשת הגברים נרצחו במחנות, וכלי הקשת שלהם נעלמו. אם סבא בכמן היה מספר לנכדו את סיפורה של חמישיית לייפציג, יתכן שהנכד היה חושד שהכינור שלו אינו פשרל, אלא אותו פרסנדה, שהיה נדיר כמעט כמו הסטרדיווארי והגוארנרי.

"אין יהודים במשפחה שלנו," בכמן אמר. "כולנו בעלי דם טבטוני עתיק."

"לא חשוב," בון אמר בטון קליל, מדביק לפניו ארשת של חביבות מקצועית בזמן ששערות עורפו סמרו. האם יתכן שסבא בכמן נתקל בכנר השני של חמישיית לייפציג וגזל ממנו את הכינור שלו? ואולי הכנר היה שכנו של בכמן, והפקיד בידיו את הכלי היקר ביום בו נעקר מביתו ונשלח בצעדת המוות לאושוויץ? בון הרגיש עוינות מרה מזדחלת לתוכו. יותר ויותר, האיש החל להיראות כמו נכד של נאצי גנב.

"נו, אז מה אתה אומר?" בכמן שאל.

"לפי מה שאני שומע," בון אמר בנימה כמה שיותר מסויגת, "יש מקום לברכות. אתה אכן הבעלים של כינור שנבנה בידי האומן הצרפתי פשרל, בשנת 1850 או 1860." מייד קישט את דבריו בחיוך דק, חמוץ.

"טוב, זה טוב," בכמן אמר במהירות. "אז אתה מעוניין לקנות אותו?"

"יכול להיות, יכול להיות." הדחיפות בקולו של בכמן התנגנה באוזניו כמו מוסיקה משובחת. הגיע הרגע בו תלמידו של היהודי ניצול השואה יחלץ כינור איטלקי עם נשמה יהודית מידיים טבטוניות מגואלות בדם. "אבל למען האמת, לו הייתי במקומך, לא הייתי ממהר למכור. כינור איכותי הוא השקעה מצוינת. אם תחזיק אותו עוד חמש, ורצוי עשר שנים, תוכל להכפיל את השקעתך."

"יש לי שיקולים אחרים," בכמן אמר.

בון נשען אחורנית על הספה, והניח את אצבעותיו על סנטרו בתנוחה מחושבת שכל כולה נועדה להראות שהוא מהרהר במחיר. הוא שמר על החיוך הקריר ועל תנוחת הגוף הרגועה. הסתרת ההתרגשות היתה קשה, אבל פני הפוקר שלו כבר עמדו למבחן פעמים רבות. הוא כחכח בגרונו בקול וצמצם את מעברי האף כדי להישמע כמה שיותר מתנשא.

"לפני שתחליט, הרשה לי להסביר לך מעט על המתרחש בשוק כלי הקשת היוקרתיים," אמר. "זהו שוק של ביקוש גובר והיצע מתדלדל, וכתוצאה מכך, של עליית מחירים בטוחה ומתמדת."

"אבא שלי אמר לי שמישהו פעם שאל את סבא שלי אם הכינור איטלקי," בכמן קטע אותו.

"האם הוא קיבל הערכה מקצועית?" בון שאל, מסתיר בהלה.

"אבא שלי הבין בכינורות."

"כינורות ניתנים לזיהוי הרבה מתוך הצליל שלהם, או, אם תרצה, המבטא," בון דיבר שטויות בטון מלא חשיבות. "הכלי הזה שר בצרפתית. האם אתה שומע את צליל האנפוף המלבב שלו?" בון הרים את הכינור אל סנטרו וניגן משפט מוסיקלי קצר עם הבעה עמומה וכמעט ללא רטט. "בכל אופן, אם אתה רוצה להיות בטוח, נוכל לשלוח את הכינור להערכה עצמאית אצל מומחה נוסף. הידועים והטובים שבהם עובדים בניו יורק. אני מבטיח לך שלא איעלב."

"כמה זמן זה ייקח, ההערכה הזו? ומה העלות?"

"בין שמונה לעשרה שבועות. נשלח את הכינור שלך עם ביטוח מצוין, כמובן, למקרה שיקרה לו משהו בדרך. גניבות הן בדרך כלל הסכנה הגדולה ביותר. עלות הבדיקה היא בגובה שישה אחוזים מהשווי המוערך של הכלי."

"זה מחוץ למסגרת הזמן שלי."

"אני רוצה שתרגיש בטוח, ידידי," בון אמר. "אני אף פעם לא מקל ראש בחששות של לקוחותיי."

בכמן קפץ את הלסת שלו מספיק פעמים כדי להרטיט את ליבו של בון.

"בוודאי הקשבת לנגינתו של סבך כשהיית ילד. אני מקנא בך על התענוג הזה," בון אמר.

"הוא לא ניגן הרבה," בכמן אמר.

"כמה חבל."

וזו היתה הראיה הנוספת לה חיכה בון. סבא בכמן לא ניגן בכלל כיוון שגנב את הפרסנדה של הכנר השני בחמישיית לייפציג. ואחרי שהסבא נפטר, בכמן הנכד התכוון לעשות רווח דמים. אולי אפילו ידע שהכינור גנוב, ובון היה כמעט משוכנע בכך. מכאן, שנכדו של גנב נאצי נתעב צריך להיענש. בון התקדם עוד צעד לקראת גזר הדין שהחליט להשית על הנוכל.

"אוכל להציע לך ארבעים וחמישה אלף דולר," אמר. ארבעים וחמישה היה מספר יפה, מספר שפניו כלפי החמישים.

"חמישים וחמישה אלף," בכמן אמר מייד. "אמרת שהשוק חם."

"בהחלט. וזה מחיר שמשקף שוק חם." בון התרכז שוב בכלי. הוא סובב את הכינור לכאן ולכאן ושפשף באצבעו כתם של צבעוניות מעט שונה בלכה האדמונית. גם אם אי פעם יגלה את האמת, בכמן לא יוכל לתבוע אותו על הגניבה. האיש סירב להערכת שווי עצמאית, והסכם המכר עליו יחתום יציין זאת במפורש.

"חמישים ושתיים וחצי וסגרנו," בכמן אמר.

בון עצר את נשימתו בזמן שספר לאט עד חמש. הוא ידע שעליו להציע חמישים.

"עם חמישים ושתיים וחצי אני יכול לחיות," אמר לבסוף.

כמה שעות מאוחר יותר, כבר ישב במושבו בטיסה חזרה לניו יורק. בון חיבק אליו את נרתיק הפרסנדה כאילו אחז בזרועותיו תינוק נם. הוא ידע למי ימכור את יצירת המופת האיטלקית. בון שמע על הייטקיסט ישראלי חובב מוסיקה, שנהג לרכוש כלי קשת ולהשאילם למוסיקאים צעירים ומבטיחים. הכינור הזה הוא בשבילך, אייב, חשב בליבו. הכלי בעל הנשמה היהודית יחזור לארצם של היהודים.

לרגע היה מאושר. אך בעודו טס מערבה, רוכב על שקיעה שנמתחה לרוחבו של האוקיינוס האטלנטי, אושרו הלך ונמוג. בעוד כמה שעות, מטוס הנוסעים יפסיד במרוץ מול השמש השוקעת, והשיר Round Midnight של פסנתרן הג'אז האהוב תֶ'לוֹנִיוּס מוֹנְק, יחזור להתנגן בראשו. הוא ייקח מונית הביתה, יפתח את הדלת, וייכנס לדירתו החשוכה. כמו תמיד, אף אחד לא יחכה לו.

הבדידות הגדולה תגיע בחצות.