היכרות מאוחרת

שמי שמואל רם. נולדתי לפני חמישים ואחת שנים.

היה זה עוד שיעור רגיל במשפט פלילי לתלמידי שנה א' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. לאחר כשעה ומחצה הכרזתי על הפסקה בת חמש עשרה דקות וביקשתי לחזור לחדרי בקומה שמתחת. בעומדי לצאת את הכיתה ניגשה אליי אחת התלמידות וביקשה לעכב אותי לרגע.

"אימא ביקשה ממני למסור לך מכתב זה."

לא היה לי מושג מי זו האימא שלה.

שאלתי אותה, "מי אימך?"

"אריאלה וקס," היא השיבה.

בתחילה השם לא אמר לי דבר וחשבתי שאולי יש כאן טעות, אך כעבור שניות ספורות הזיכרון הכה בי. אריאלה הייתה בחורה צעירה שאותה פגשתי לפני יותר מעשרים וחמש שנים, כאשר הייתי סטודנט לתואר שני, והיא הייתה כמדומני מתרגלת בחוג לפילוסופיה. הקשר בינינו נמשך שבועות אחדים והסתיים מעצמו. כל אחד מאיתנו המשיך בדרכו.

אני סיימתי את לימודי התואר השני וטסתי לאוניברסיטת ייל שבארצות הברית כדי לעשות את הדוקטורט. כעבור שנים בודדות, כששבתי לארץ, התקבלתי לעבודה כמרצה באוניברסיטת תל אביב. במשך השנים האלה לא היה לי קשר לאריאלה ולא שמעתי ממנה דבר.

נטלתי את המכתב מידיה של הסטודנטית וביקשתי ממנה כי תמסור לאימה דרישת שלום ממני. בהגיעי למשרדי פתחתי את המעטפה בבהילות. מה גרם לאריאלה, האישה שלא ראתה אותי שנות דור, לכתוב לי מכתב?

המכתב החזיק שלושה דפים, כתובים בכתב יד מסודר ויפה, ליטוגרפי. התחלתי לקרוא.

"שלום לך, שמואל,

"אתה בוודאי מופתע מקבלת מכתב זה אחרי כל כך הרבה שנים של ניתוק מגע. אכן, לא הייתי טורחת לכתוב לך גם כעת, וייתכן – כפי שתבין מייד – כי לולא הנסיבות המיוחדות הקשורות למצבי הנוכחי, לא הייתי כותבת לך כלל, אולי עד סוף חיי."

מועקה החלה להזדחל בתוכי. הסתכלתי בשעון – רבע השעה של ההפסקה חלפה. החזרתי את המכתב למעטפה והנחתי אותו במגירת השולחן. החלטתי לא להתעכב עוד ועליתי להמשך השיעור.

בחוזרי חיפשתי במבטי אחר הסטודנטית שמסרה לי את המכתב. ראיתיה יושבת כמה שורות מולי. התבוננתי בה וניסיתי לעמוד את גילה. לדעתי היא הייתה באמצע שנות העשרים לחייה. היא הזכירה לי מישהי, אולם לא יכולתי להיזכר מי בדיוק. היא הייתה בחורה יפה, לבושה ברישול משהו, כמקובל בבני דורה. הצלחתי לחזור אל השיעור שאותו סיימתי כעבור כארבעים וחמש דקות. הנחתי שהסטודנטים לא חשו בהתרגשות שאחזה בי למפגש בלתי צפוי זה.

כאשר שבתי לחדרי, שלפתי את המכתב וחזרתי לקרוא בו. אריאלה פירטה את ציוני הדרך שהיא עברה בשנים האחרונות. היא ציינה שאף שלא היה קשר ישיר בינינו היא " עקבה" אחריי לאור הראיונות שהענקתי מעת לעת בתקשורת וכן מהדברים שכתבתי בעיתונות.

אשר לה, למרבה הצער, לפני שנים אחדות התגלה אצלה סרטן. היה זה סרטן הריאות שכשהתגלה כבר היה מפושט והגיע לכליות. היא נאלצה לעבור כריתה של אחת מהן והמשיכה בטיפולים כימותרפיים. הפרוגנוזה לא הייתה טובה. הרופאים סברו כי במקרה הטוב נותרו לה עוד חודשים ספורים לחיות.

הסטודנטית שמסרה לי את המכתב היא בתה נורית. "נורית היא בתך." השורה עמדה בדף דוממת להחריד. היא הוסיפה כי נישאה כשנה לאחר פגישתנו לבחור מקסים בשם עמירם. הוא "אימץ" את נורית, ולהם נולד בן משותף, אח לנורית.

ראייתי התערפלה וסחרחורת תקפה אותי. אחזתי חזק במשענות הכיסא. קראתי שוב את השורה. מעולם לא חשתי דפיקות לב כה מואצות, היה נדמה לי שאני עומד בסיפו של התקף לב. הנחתי את המכתב מידי וניסיתי לנשום עמוקות. כעבור מספר דקות המשכתי לקרוא. אריאלה הוסיפה כי נורית לא יודעת שאני אביה. היא מעולם לא סיפרה לה מיהו, וכעת, כשהיא עתידה לעזוב את העולם, החליטה לשתף אותי בעובדת חיים זו ולהשאיר בידיי את ההחלטה אם לספר לנורית את הסוד.

אריאלה סיימה את המכתב בבקשה כי אגיע אליה לצורך פרדה וכדי לשמוע ממני את דבר החלטתי.

פטיש רב עוצמה הונחת על ראשי. מאיפה צצה לה בתי הלא מוכרת לי, "נורית", שמעודי לא שמעתי עליה או על הקשר שלה אליי. איפה היו נורית ואימה עשרים וחמש שנים?

עד מהרה התמלאתי בתחושת זעם. איך משום מקום מעיזה מישהי שהכרתי לפני שנים ארוכות לבשר לי כי יש לי בת ממנה, והיא לומדת אצלי?

אריאלה

נולדתי לפני 48 שנה בתל אביב להורים שעלו לארץ מפולין. תקופת ילדותי עברה ללא אירועים מיוחדים שנחרטו בזיכרוני. יש לי שתי אחיות גדולות ממני, נשואות ומתגוררות מחוץ לתל אביב. הקשר שלי עם אחיותיי טוב, והוא נותר כזה על פני כל השנים. למדתי בעירוני ד', ואני לא נושאת איתי חוויות יוצאות דופן מתקופת לימודיי בתיכון. את השירות הצבאי עשיתי ב־8200 ובסופו נרשמתי ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. אני חושבת שלא היה קושי רב להתקבל ללימודים אלה, השנה הראשונה מנתה למעלה מ־200 תלמידים.

הלימודים לתואר ראשון נמשכו שלוש שנים, שבמהלכן זכיתי פעמיים להיות מצטיינת דיקן וכן במענק לימודים שכיסה את שכר הלימוד של שנתי האחרונה. בתום התואר הראשון נרשמתי ללימודי תואר שני בפילוסופיה, והוצע לי לשמש עוזרת הוראה בחוג לפילוסופיה והסכמתי. במקביל ללימודי באוניברסיטה ולצורכי מחייתי עבדתי כמזכירה במשרד עורך דין גדול בתל אביב, שבו פגשתי לראשונה את שמואל, שהיה אז עורך דין בתחילת דרכו ועבד במשרד כשכיר. אני לא זוכרת אם באותו זמן שמואל כבר היה נשוי, אך נדמה לי שכן. מכל מקום התרשמתי מאישיותו המיוחדת וממראהו הנאה. החמיא לי שהוא שלח לעברי מבטים חטופים ושהוא מצא את ההזדמנות להזמין אותי לשתיית כוס קפה בחברתו באחת ההפסקות. ירדנו לקפטריה אשר הייתה ממוקמת בירכתי המגדל שבו שכן המשרד. כן, אני נזכרת כעת כי במשך שתיית הקפה סקרנו בקצרה, כל אחד, את הביוגרפיה שלנו.

בתוך זמן לא רב התפתח בינינו קשר רומנטי. באותה התקופה לא חשבתי על המשמעות של אותו קשר ועל מה יהיו השלכותיו. נהניתי מהרגע ולא חשבתי מעבר לזה. היה לי טוב בחברתו של שמואל ואהבתי את פלפולי הלשון שלו. אני זוכרת שקשר רומנטי זה נמשך על פני כמה שבועות. מעבר לקסם האישי שמצאתי בו, אני חייבת להודות כי הוא גם היה מיוחד במיטה, והוא גרם לי עונג רב שלא הכרתי קודם לכן.

שמואל עזב למשרד אחר ומאז נעלמו עקבותיו. באותה תקופה שבה הייתי בקשר עם שמואל לא הייתי בחברת גברים אחרים. מה שקרה כעבור חודשיים היה בלתי צפוי. לא קיבלתי מחזור, וזה לא קרה לי בעבר. נכון שקיימתי קשר מיני עם שמואל אולי שלוש או ארבע פעמים במשך אותם שבועות, והגם שלא השתמשתי באותו זמן באמצעי מניעה, ואני כבר לא זוכרת מה הייתה הסיבה לכך, אני בטוחה שלא הסתרתי עובדה זו משמואל אשר הבטיח להיזהר.

כשלא קיבלתי את המחזור גם בחודש הבא, הבנתי שלא מן הנמנע שנכנסתי להיריון. הלכתי לבית מרקחת, קניתי ערכת בדיקה עצמית וכעבור כשעה נוכחתי שאכן אני הרה. הייתי בהלם, לא התכוננתי לכך, קיוויתי שהבדיקה תשלול את האפשרות הזאת.

מה עכשיו? מה אני עושה? זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנכנסתי להיריון. לא הבנתי איך זה קרה לי, ובייחוד לא ידעתי מה אני אמורה לעשות כעת. ידעתי בביטחון מלא כי העובר שבתוכי הוא של שמואל. לא היה אף אחד אחר בזמן שהיינו יחד, וגם במשך שבועות לפני כן לא קיימתי יחסים לפחות כמה חודשים.

מייד חשבתי לצלצל לשמואל ולספר לו את החדשות, אך עד מהרה נמלכתי בדעתי. תהיתי מה יקרה אם הוא יתכחש לאבהותו או אם הוא יכיר באבהות אך יאמר שהוא לא יכול להיות אב במשרה מלאה שכן הוא כבר נשוי, וזו עובדה שידעתי עליה מלכתחילה. הוא ודאי יטיח בי כי זו בעיה שלי, וכי הכול קרה משום שלא השתמשתי באמצעי מניעה. במקרה הטוב יותר הוא יציע לי בנדיבות להשתתף בהוצאת מימון הפלה ואפילו לממן אותה. לא רציתי להיקלע לשיחה כזו.

ואז נחרדתי. יש בתוכי עובר שלא יהיה לו אב שיוכל לגדלו ולהיות בצידו. המחשבה העבירה בי צמרמורת. ובכלל, מה פתאום אני חושבת על הבאת ילד לעולם, השתגעתי?

בסופו של דבר לא קיבלתי באותו יום כל החלטה, למעט זאת שלא לצלצל לשמואל ולא לשתף אותו בדבר ההיריון. האומנם פעלתי נכון? חשתי מחנק וגופי רעד, הבנתי שזו תגובת לחץ. שתיתי מים בתקווה להירגע, אך זה לא עזר. המועקה המשיכה לרבוץ עליי עוד שעות לאחר מכן.

אם להיות כנה, לא הייתי שלמה עם ההחלטה שלי שלא לשתף את שמואל במה שקורה לי. הבנתי כי העובר הזה, הגדל בתוכי, הוא גם שלו, והוא זכאי לדעת עליו. אני לא אהיה חייבת להסכים לדעתו, אך אני חושבת שההגינות מחייבת אותי לעדכן אותו.

המחשבות רדפו אותי ולא נתנו לי מנוח. כאשר עליתי על יצועי לא יכולתי להירדם. החלטתי כי למוחרת אקבע תור אצל רופא הנשים שלי כדי להיוועץ בו.

לאחר ניסיונות כושלים להירדם כנראה נסחפתי לשינה והתעוררתי בבוקר בשעה מאוחרת. הודעתי למשרד שאני חשה לא בטוב ולא אוכל להגיע לעבודה. לאחר שתיית הקפה של הבוקר התקשרתי למזכירותו של רופא הנשים שלי וקבעתי תור ליום הבא.

המשכו של אותו יום היה מייגע. עם מי יכולתי להתייעץ? לא היו לי חברים קרובים או חברות קרובות. גם עם אחיותיי לא היו לי קשרים הדוקים. הייתי משוכנעת כי כשאגלה להן את דבר הריוני הן ירימו גבה ויאמרו לי כמה דברים סרקסטיים וידגישו עד כמה אני לא אחראית. ולמרות היסוסיי הרבים, אזרתי אומץ והזמנתי את עצמי לשיחה בשש עיניים עם שתי אחיותיי.

בשעה חמש אחר הצוהריים נפגשנו שתי אחיותיי ואני בבית קפה סמוך לדירתי. לאחיותיי לא היה מושג מה פשר ההזמנה למפגש. "האם את מתכוונת לבשר לנו על מסיבת כלולות קרובה?" שאלה בעוקצנות רותי, אחותי הגדולה ממני בחמש שנים. שפרה, אחותי השנייה, הגדולה ממני בשבע שנים הוסיפה, "כבר יש תאריך?" פניי כנראה העידו שלא מדובר בחתונה, כי השתרר שקט, והן נעצו בי את עיניהן כממתינות למוצא פי.

בלחישה אמרתי, "אני בהיריון." הודעתי הטילה הס מוחלט ועמוס מבוכה. "מי המאושר? אנחנו מכירות אותו?" שאלה רותי. "לא, אתן לא מכירות אותו, ושמו לא יאמר לכם מאום. מדובר בעורך דין שפגשתי לאחרונה בעבודתי במשרד."

"אז מה הבעיה?" העירה שפרה והוסיפה, "מה הבחור אומר על כך?"

"הבחור לא אומר דבר, כי הוא לא יודע," השבתי.

"מה?" הזדעקה רותי, "מה זאת אומרת הוא לא יודע? למה?"

"מדובר באדם נשוי, ולא חשבתי שזה נכון להטיל עליו אחריות. אני לא מצפה שבגלל רומן קצר שכבר נגמר הוא יחליט לעזוב את אשתו, את ביתו, ויתחתן איתי. זו הסיבה שביקשתי להיפגש איתכן כדי לשמוע מה דעתכן 'המלומדת' כי אתן בעלות ניסיון."

"לפני שנאמר לך את דעתנו," אמרה רותי, "אולי תאמרי לנו את מה את חושבת? מה את רוצה שיקרה?"

"אני לא ממש יודעת מה אני רוצה," השבתי. "חשבתי שאולי אתן תעזרו לי להבין מה הולך לקרות."

שפרה אמרה, "תראי, אריאלה, זה לא סוף העולם. את לא האישה הראשונה שנכנסת להיריון לא מתוכנן. יש לזה פתרון רפואי מוכר וידוע. אפשר עדיין לבצע הפלה, את בטח רק בשבועות הראשונים של ההיריון. אבל את צריכה לקבל החלטה ולבחור את המקום הטוב והבטוח לבצע את זה."

לא ציפיתי לדברים האלה. ואולי כן ציפיתי להם, אך קיוויתי שהן לא ישלפו את הפתרון הקל והידוע.

"אני מקווה שלא חשבת ברצינות לגדל ילד לבד," המשיכה שפרה.

"האמת היא שהמחשבה כן עברה במוחי," השבתי.

"את לא רצינית, את לא ממש מתכוונת," אמרה רותי.

"יכול להיות שאני לא רצינית, אך אני כן מרגישה קשר לעובר שנמצא בתוכי," עניתי.

הבנתי לאן השיחה מובילה ולא רציתי להיקלע לוויכוח חסר תוחלת, לכן הסטתי את נושא השיחה לדבר אחר משותף לנו , מצב ההורים. דיברנו עוד זמן־מה על מצבם של הורינו, ואז התנצלתי והודיתי להן על שהגיעו לפגישה בהתראה קצרה כל כך.

כאשר אחיותיי עזבו, נותרתי על מקומי. הרהרתי במה שהן אמרו לי. ואולי הן צודקות? איזה רעיון זה ללדת את הילד ולגדלו כאם חד-הורית? מנגד חשבתי על כך שאני צעירה וייתכן כי יימצא הגבר המתאים שאולי יסכים לשאת אותי לאישה ולאמץ את בני כבנו. אולי יצרתי מחשבה זו כדי לחזק את עצמי למקרה שבו אחליט להשאיר את העובר.

חזרתי לדירתי. הבנתי שאין לי עוד למי לפנות להתייעצות ולקבלת עזרה. ידעתי שאני צריכה לקבל החלטה בכוחות עצמי. הגעתי לפגישה עם הגניקולוג, והוא אישר את העובדה שאני נמצאת בשבוע ה־13 להריוני, וכי הכול תקין. הוא חקר בזהירות מה בדעתי לעשות, הוא ידע שאני לא נשואה. השבתי לו שטרם החלטתי. "בכל מקרה," הוא אמר, "זו כמובן החלטה שלך. אבל את צריכה לדעת שאם תחליטי לעבור הפלה, מרבית הסיכויים שלא תהיה לך בעיה לקבל היתר." הוא הוסיף שאני צריכה להחליט בתוך זמן קצר, והוא ישמח לעזור. אם אחליט להשאיר את העובר, הוא הציע שאחזור אליו כדי שישלח אותי לבדיקות.

לא ידעתי את נפשי. הלבטים אכלו אותי מבפנים. האם ראוי להביא ילד לעולם שלא ידע את אביו? האם זה הוגן ללדת ילדו של אדם שלא יודע כלל שהוא האב? האם לאב אין זכות לדעת על העובר? אלה היו רק חלק מהשאלות ששאלתי את עצמי ואשר טרדו את מנוחתי. לא יכולתי להשיב בבירור לאף אחת מהשאלות שהצגתי לעצמי והייתי מיואשת למדי. הרגשתי חסרת אונים ותחושת דיכאון אחזה בי. הרגשתי רע עד כדי כך שהתחלתי להאמין שמה שקורה לי הוא בעצם עונש מאלוהים על דבר רע שעשיתי. אך ככול שהעמקתי בכך לא גיליתי את הדבר הרע שבשלו "נענשתי".

החלטתי לקחת פסק זמן של כמה ימים בתקווה שהפתרון יימצא ויעלה מעצמו. מובן שזו הייתה תקוות שווא. הימים חלפו, אך התשובה לא הגיעה, והבנתי שאני צריכה לקבל החלטה כבר כעת, לפני שיהיה מאוחר מדי.

כעבור זמן־מה התקשרתי למרפאה של רופא הנשים שלי וביקשתי לקבוע תור. התור נקבע לעוד יומיים. כאשר מצאתי את עצמי עומדת מול הרופא, מעין אוטומט דיבר מתוכי ושמעתי את עצמי אומרת לו כי החלטתי להשאיר את העובר. הרופא השיב לי שהוא שמח ומכבד את החלטתי. "ועכשיו מה שצריך לעשות," הוסיף, "הוא לעבור כמה בדיקות חיוניות כדי להבטיח שההיריון מתקדם באופן תקין, וכי העובר לא לוקה במחלות מסוימות."

בהמשך היו ימים שהתלבטתי אם בכל זאת להתקשר לשמואל ולבשר לו כי יש לו ילד בבטני, וכי החלטתי ללדת אותו אך אין לי ולא תהיה לי תביעה שהוא יכיר בתינוק או אפילו יישא בהוצאות גידולו. למרות הדחף הפנימי הזה להודיע לשמואל, לא היה לי האומץ לעשות זאת. לא ידעתי איך אגיב אם הוא יכעס ויתכחש לעובדה שהתינוק הוא שלו. הפחד מתגובתו הלא נודעת של שמואל גברה עליי ולא יצרתי עימו קשר.

הודעתי לאחיותיי על החלטתי, והן הגיבו במשיכת כתפיים ובקרירות. "אני מקווה שאת יודעת מה שאת עושה," אמרה לי רותי, ושפרה הוסיפה בנימה צינית, "את תמיד היית קרובה לעצמך, על התינוק חשבת בכלל?" הכלתי את תגובתן והבלגתי על הנימה המתנשאת של שפרה. להוריי לא היה לי כוח לבשר את דבר היותי בהיריון וכן את החלטתי ללדת את התינוק. הייתי בטוחה שהם ימטירו עליי "אש וגופרית" וירבו דברי תוכחה וזעם.

חזרתי לעבודה, מסתירה את דבר ההיריון. החלטתי שאין זה מעניינו של איש, ורק כאשר לא ניתן יהיה יותר להסתיר את עובדת כרסי התופחת, אדווח על כך.

זמן ההיריון חלף מהר יותר מששיערתי. הייתי עסוקה בבדיקות וכן – משידעתי את מין העובר – התחלתי לרכוש לה בגדים שיתאימו לפחות עד לגיל שנה. קניתי מיטת תינוק וגם עגלת תינוק, על אף שהנחתי שאחיותיי, ואולי גם הוריי אשר ייאלצו להשלים עם העובדה שיש להם נכדה, ירצו לעזור ברכישות החדשות.

התקרבתי למועד המשוער של הלידה. חששתי כי המים ירדו ולא יהיה מי שיסיע אותי לבית היולדות. זה לא קרה. הצירים תכפו, והמים ירדו בהיותי בעבודה, ומשם הובהלתי בדחיפות לבית היולדות שכבר קיבל הודעה על הגעתי.

הלידה עצמה עברה ללא תקלות, והיא ארכה כשעה מאז הוכנסתי לחדר הלידה. החלטתי לקבל זריקת אפידורל ולחסוך מעצמי את חוויית הלידה בכאבים. כעבור כשעה שמעתי צווחה דקה, ולראשונה פגשתי את בתי. היא נולדה במשקל 3.200 קילוגרם. היא הייתה אדמונית, בעלת פלומת שיער המזדקרת מראשה. היה לה מראה מצודד. עוד אז לא היה בי ספק שניתן לחוש ביופי הבולט שלה.

מה השם שאתן לה? אני לא יודעת למה עלה במוחי השם "נורית". אולי משום הפרח המקסים, שצבעיו – צהוב ואדום – שבו את עיניי. ובכלל, היה זה שם בעל צליל יפה. רשמתי את בתי בשם "נורית" בתעודת הלידה ונתתי לה את שם משפחתי.

אחיותיי באו לבקר אותי בבית היולדות והן גם הגיעו לאסוף אותי בצאתי כעבור יומיים. בבית חיכתה לי הפתעה נעימה, חדרה של נורית מסודר ומוכן לבואה.

הלילה הראשון עם נורית היה חוויה מיוחדת. הנחתי אותה לידי ועם עייפותי לא יכולתי לנתק את מבטי ממנה, הייתי מהופנטת. הוקסמתי מיופייה. פניה היו מושלמים בעיניי, כמו פוסלו בידי אומן, היא נראתה לי כבת אלים. כאשר ביקשתי להירדם לא יכולתי, מחשש שאם אירדם עמוקות חס ושלום אמחץ אותה. נורית גם היא לא רצתה לישון, היא לא הפסיקה לבכות. הנקתי אותה ביתר תכיפות אך גם זה לא עזר. לבסוף קמתי, לקחתי אותה בזרועותיי והנעתי אותה ביניהן. היא נרדמה, אבל לזמן קצר בלבד. החלטתי להתייעץ עם אחיותיי.

הבוקר הגיע. הייתי מותשת, אבל לא יכולתי להירדם. לאחר ששוב הנקתי אותה, הנחתי אותה בעגלה ונשכבתי ל"רגע" במיטה. אני לא יודעת איך נרדמתי. קמתי בבהלה לצלצול הטלפון. נורית עדיין ישנה. אחות טיפת חלב הייתה על הקו. קבענו שאגיע אליה למוחרת. התחנה לא הייתה רחוקה ממקום מגוריי – מרחק הליכה של חמש עשרה דקות או חמש דקות נסיעה ברכב.

היה לי קשה להתרגל לעובדה שנוכחת בחיי נשמה נוספת, תובענית ודורשת תשומת לב בלי הפסקה ובלי התחשבות. אך כך כל התינוקות, חשבתי. הימים חלפו, הייתי בחופשת לידה והייתי מוטרדת מה יקרה בתום החופשה, איפה אשאיר את נורית? לא היה לי מושג ולא יכולתי להרשות לעצמי לעזוב את העבודה, לא היו לי מקורות פרנסה אחרים. דיה לצרה בשעתה, שכנעתי את עצמי כשהוריי הופיעו בפתח דלתי. לא ראיתי אותם מזה חודשים ארוכים. הם אומנם עודכנו בדבר הריוני ולידתי אבל לא שמעתי מהם דבר. מאז ומתמיד הם היו מלאים בטענות כלפיי שאני לא כמו אחיותיי, שלא דאגתי ללמוד מקצוע שממנו אפשר להתפרנס וגם לא התאמצתי למצוא לעצמי בן זוג שיוכל לחלוק עימי את חייו. כאשר למדו על דבר ההיריון מבחור שלא נושא באחריות ולא חי איתי, הם ראו בהתנהלותי כאם חד-הורית התנהגות אגואיסטית.

"מי ידאג לפרנסתך?" הייתה אחת השאלות הראשונות ששאלו כשהם נכנסו לדירה. לא חס וחלילה להחמיא לי על מראה המצודד של התינוקת האדמונית שבהתה בהם במבט משתומם, אלא המטרת דאגותיהם: "מי האבא, את בכלל יודעת או שאולי מרוב גברים קשה לך לקבוע? אם את יודעת, למה הוא לא נמצא כאן וליד התינוקת?" הם לא נקבו בשמה של "התינוקת". יידעתי אותם שאני יודעת מיהו האבא ושהחלטתי לא להודיע לו על לידתה של נורית. זעמם גבר. אבי לא ידע להסתירו. פניו האדימו ועיניו ברקו, קולו היה לצרחני.

ניסיתי להרגיע את הוריי. הודעתי להם שפרנסתי מובטחת – דבר שלא בהכרח היה נכון – ואין להם מה לדאוג, אני לא אפול עליהם כנטל. גם אחיותיי, הוספתי, הבטיחו לעזור ככל שיוכלו, והשמחה שמכניסה נורית לחיי היא הפיצוי הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי. וגם הם, כך הצעתי, כדאי להם להתרגל לרעיון שיש להם נכדה אדמונית, הרי נכד ג'ינג'י לא היה להם עדיין. הם שתקו משך דקות ארוכות. לבסוף אמרה אימא שהיא שמחה בשבילי, ואם נורית מכניסה אושר לחיי, זה הכי חשוב. וגם הם, למרות שהיו שמחים לראות אותי חובקת לא רק בת אלא גם בעל, גם הם יקבלו אותי כמו שאני. אבי מצידו המשיך לשתוק אך הוא קם וניגש להתבונן בנורית. הוא התכופף אליה, והיה נדמה לי כי הבחנתי ברמז חיוך עולה על פניו. הוא הזדקף, פנה אליי ואמר, "למרות הנסיבות, אנחנו שמחים בשבילך ונעשה הכול על מנת לעזור, אף על פי שבגילנו זה לא פשוט."

המפגש הבלתי צפוי עם הוריי, שהחל בנימה צורמת, הסתיים בכי טוב. הוריי נאלצו לקבל את העובדה שיש להם נכדה חדשה, יפהפייה ואדמונית, אכן בלי אבא נוכח אך עם אימא חד-הורית שתקיים עבורה את שני התפקידים.

הוריי היו בשנות השבעים לחייהם, בני דור תש"ח. שניהם נולדו בארץ להורים שעלו ממזרח אירופה. אבי היה אדריכל ואימי הייתה אחות. שניהם פרשו לגמלאות, עם שאבי המשיך לייעץ למשרד שבו עבד, ואימי מדי פעם התנדבה במחלקה האונקולוגית שבה עבדה בתל השומר.

היה לי ברור שהם יתקשו לעכל את החלטתי להביא את נורית לעולם ללא בן זוג לידי. זה היה מעבר ליכולתם לתפוס זאת, זה נגד את השקפת עולמם. ילד צריך אבא ואימא, מבחינתם היה זה ציווי הטבע.

אישה לא הייתה רשאית להחליט להביא ילד לעולם כאם חד-הורית, זה היה טבוע בדי-אן-אי של אימא ושל אבא. המהפכה התרבותית המינית של חמישים השנים האחרונות לא עשתה עליהם כל רושם. הם לא הבינו את מושג "המשפחה החדשה", הורים חד-מיניים, אלה נשמעו להם מעוותים ומטורפים.

ניסיתי להסביר להם שהמהפכה התרבותית שמה את האדם במרכז, והוא זכאי לנהל את חייו ללא הפרעה מצד המדינה אלא אם התנהגותו פוגעת בזכות של אדם אחר.

ביקשתי להדגיש בפניהם כי מושגי התרבות שלהם שייכים לעידן אחר, שהחברה המודרנית משתנה ועימה גם חלק ממושגי התרבות.

חרף "הרצאתי" המלומדת, הוריי לא משו מדעתם, דבריי לא שכנעו אותם. מבחינתם אותה מהפכה תרבותית היא שגויה, ואין לשבש סדרי עולם וסדרי בראשית. העדפתי לא להיכנס איתם לוויכוח, זה היה חסר סיכוי, הם היו מקובעים בתפיסותיהם השמרניות. ואין סיכוי שיזוזו מדרכם. הזכרתי לעצמי שהם הסכימו להשלים שהנכדה שלהם נולדה לאם חד-הורית. והכלתי את תגובתם כשהם הבהירו כי הנכדה שלהם ודאי לא צריכה לסבול מכך שאימה פעלה לא נכון.

התנחמתי בכך שקיים סיכוי סביר שהוריי יפתחו כלפי נורית רגשות של חיבה.