פרק 1
הביקור
איש המקצוע קר הרוח שכונה "הנאצי" היה המתנקש האכזרי והמסוכן בעולם, מטורף חסר לב שהפנטזיות הסדיסטיות שלו יכלו להתממש רק באמצעות התחביבים האפלים ביותר.
— ג'יינה דוויל, מרוסיה בתאווה
יכולתי להתחיל בהסבר למה ההורים שלי קראו לי איילנד, או להרצות באריכות על הטראומה הנצחית שממנה עלולים לסבול מי שנולדו לאישה צרפתייה וגבר אמריקאי נרגן... אבל אני חושדת שלאף אחד לא באמת אכפת. אז בואו נתחיל ביום שבו ניקו לי את הדירה — אני מבטיחה שזה יותר מעניין ממה שזה נשמע.
זה היה יום שישי בסוף אוקטובר, וכמו כל חבריי לעבודה במחלקת המחקר והפיתוח של אֶמ־טֶק, חיפשתי כל היום דרך לתקן באג רציני בגרסה העדכנית של אפליקציית הבנקאות שלנו. בסביבות חמש ועשרים אחר הצהריים סיימתי את פחית הדוקטור פפר האחרונה שנשארה בקומה, לחצתי על אנטר, והכרזתי באוזני חבריי לעבודה שהתוכנה שלנו עובדת כמו שצריך. אחר כך קראתי להם לוזרים — במפגן של עליונות גברית, כנהוג בין מהנדסים — ולשם שינוי, יצאתי מוקדם מהעבודה.
אני עדיין זוכרת את עצמי הולכת בשדרת אמסטרדם באותו ערב. הייתי ממש גאה במעיל הצמר החדש שלי, ולא הפסקתי להעביר אצבעות בשערי הערמוני המסופר בקארה קצר ולבחון את השתקפותי בחלונות הראווה, אפילו שג'וי אמרה שהמעיל ארוך מדי ולא מחמיא לגוף קטנטן כמו שלי, ושאני צריכה לחשוף קצת רגליים אם אני רוצה שמישהו ישכב איתי אי־פעם. בתור השותפה שלי לדירה והחברה הכי טובה שלי, היא הרגישה שזוהי אחריותה להבטיח שאאבד את בתוליי לפני שהאיברים הנשיים שלי יתייבשו ויתפוררו, ולכן היא עודדה אותי ללא הרף לעדכן הן את המלתחה שלי והן את הפרופיל שלי בהֵייקיופיד.
לרוב התעלמתי מהעצות שלה. הייתי בת עשרים וחמש, וההישגים שלי עם המין הגברי הסתכמו בכמה דייטים מביכים ובאיזה מעקב אובססיבי שניהלתי אחרי מישהו. תליתי את האשמה בשילוב של עיניים חומות עגולות עם חיוך ילדותי שחשף רווח בין השיניים, ושבגללו עדיין ביקשו ממני מדי פעם להראות תעודת זהות לפני שמכרו לי אלכוהול, אבל למען האמת חששתי שזה קשור יותר ל... ובכן, אליי. הלוואי שהייתי סופת הוריקן בלונדינית ותכולת עיניים כמו ג'וי. זה בטח היה עוזר קצת.
אבל אני מודה שזה לא ממש הטריד אותי. היו לי טונות של ספרי רומנטיקה שארחו לי לחברה בלילות שבת, והגיבורים שלהם היו הרבה יותר מרגשים מכל דייט שהיה לי אי־פעם. מיליארדרים, ערפדים, אנשי זאב, קאובויים... מה שתרצו. וכולם הגיעו עטופים בסיפורי אהבה מלאי תשוקה שבהם הגיבורה היא לא רק חכמה אלא גם יפהפייה, ואף אחד אף פעם לא אומר לה שמבוגרים אמיתיים לא לוקחים מקלות אכילה מהמסעדה היפנית ומעמידים פנים שיש להם אנטנות — את העצה הספציפית הזאת, דרך אגב קיבלתי מאימי החורגת, ג'ניס. והיא מסתובבת עם תמונה של ג'ימי קימל בארנק, אז אתם יכולים להיות בטוחים שהיא יודעת מה זה אומר להיות מבוגר אמיתי.
◊ ◊ ◊
תוך זמן קצר נכנסתי לבניין הישן שלנו ברחוב שמונים ואחת מערב. אהבתי את המקום הזה: הצבע במסדרון התקלף בטירוף, אבל תמיד היתה לי חיבה למבנים מהתקופה של לפני המלחמה, והשכונה היתה שקטה למדי. ג'וי ואני עברנו לקן קטן וחמים של שני חדרי שינה בקומה השנייה, אחרי הפרידה הדרמטית שלה מהשמוק הדפוק המוכר גם בכינויו דייוויד־רואה־החשבון־הבכיר — שאיים בפומבי להתחתן איתה ולשים לה תינוקות בווגינה; דברים איומים. הרגשתי שג'וי אסירת תודה על השינוי באווירה אחרי אחד־עשר חודשים עם האידיוט השחצן, ואני נהניתי מהנוכחות מלאת השמחה שלה — לא סתם קוראים לה ג'וי — וגם הרווחתי יותר מקום בפחות כסף.
עליתי במדרגות כי המעלית היתה מקולקלת, כמו תמיד — תכננתי להתלונן על זה בפני מנהל התחזוקה, אבל אף פעם לא הגעתי לזה. השעה היתה בסך הכול שש ורבע; רק לעיתים נדירות קמתי מהשולחן שלי לפני שבע וחצי, ולא היה לי ספק שאני עומדת להפיק את המיטב מהערב הזה, וגם לנקות סוף־סוף את המערה המעופשת שלנו.
בסדר.
יש מצב ששיקרתי לעצמי. הדעות הליברליות למדי שחלקנו לגבי תחזוקת הבית הובילו לכך שג'ונגל הרהיטים הרעועים מאיקאה שקראנו לו בית נראה כמו אזור מלחמה. ערימות של בגדים ושל ספרים היו פזורות בחדרים שלה ושלי בהתאמה, כלים מלוכלכים בני שלושה ימים נמנמו בכיור, ושכבת אבק עדינה כיסתה את שואב האבק, מה שלדעתי ביטא בצורה פואטית את מידת האכפתיות שלנו.
איך שלא יהיה, כשסובבתי את המפתח במנעול הייתי בטוחה שהערב הזה יהיה שונה מהרגיל ושפירורי האוריאו שתקועים בין כריות הספה שלנו עומדים לפגוש יריב ראוי. דווקא צדקתי לגבי הנקודה המסוימת הזאת, דרך אגב, אבל אני מקדימה את המאוחר. סגרתי את הדלת מאחוריי, נכנסתי לסלון ו... כמעט חטפתי התקף לב.
דמות ענקית וכהה עמדה שם בגבה אליי.
אולי אני מגזימה קצת בגלל ההלם הראשוני, כמו כשמתעוררים לפעמים באמצע הלילה ובטוחים שהמעיל על המתלה הוא רוח רפאים. הדם געש באוזניי במשך שנייה ואז הבנתי שהיצור שעומד לפניי אכן גבוה ורחב כתפיים — הוא התנשא לפחות שלושים סנטימטר מעל המטר שישים המלכותיים שלי — אבל כל שאר הסימנים רמזו שמדובר בזכר רגיל ולא באיזה נַאזְגוּל משר הטבעות.
שיער חום קצר, ז'קט כחול כהה גזור היטב... נשפתי אוויר מריאותיי באנחה ארוכה: כנראה פשוט נתקלתי באחד מהכיבושים של ג'וי. היא לא נתנה להם מפתחות לעיתים קרובות, אבל היה ברור שיום אחד אחזור הביתה ואיתקל באיזה אידיוט חתיך שמחסל לי את חטיפי הגרנולה.
במקרה הספציפי הזה, נראה שהתוספת האחרונה לאוסף ההולך וגדל של "צעצועי ג'וי" עדיין לא קלט את נוכחותי. וממש התעצבנתי שהיא שוב לא טרחה להתריע על הגעתו של דגם חדש. היא לא אמורה לצאת עם מדריך הפילאטיס שלה? אבל לא היתה לי שום כוונה להיכנס בבחור המסכן רק בגלל שהיא שכחה להודיע לי על נוכחותו.
בחנתי את התנועה הקלה של כתפיו כשעמד מול המזנון השחור הארוך שניצב בין חלונות הסלון וקלטתי בחטף כמה ניירות בידיו.
שינוי בתוכנית. אני כן מתכוונת להיכנס בו.
"סליחה, אלה דפי החשבון שלי. אני יכולה לבקש ממך לא לגעת כאן בכלום? ואולי להציג את עצמך?" התכוונתי להישמע בשליטה עצמית, אבל בעצם התנפלתי עליו.
האורח שלי לא טרח להסתובב אליי, והמשיך לקרוא את המסמכים שלי כאילו לא שמע אותי.
אבל הוא כן שמע.
"ערב טוב, מיס שאפטל. בבקשה, תרגישי בנוח בזמן שאני מסיים את זה."
חתיכת חצוף... תמציתי, מדויק, מנומס. רגוע לחלוטין. קלטתי מבטא קל. הוא שוהה כאן כבר די הרבה זמן, אבל לא אמריקאי. בריטי, אולי? המשחק הקטן שלו לא מצא חן בעיניי. "אני שמחה שג'וי אמרה לך שגם אני גרה כאן. אתה מוכן להסביר לי למה אתה מחטט במסמכים שלי?"
הדפוק הזה פשוט התעלם ממני.
עכשיו כבר באמת כעסתי. חציתי את החדר וניסיתי למשוך בזרועו כדי לעצור אותו. "היי, אני מדברת אליך!"
כשהוא הסתובב לבסוף והסתכל עליי, קלטתי עד כמה הזרוע שלו עבה: אחיזתי התרופפה והרגשתי שהדופק שלי מאיץ מעט. כבר לא הייתי סתם עצבנית מהזלזול הבוטה של הבחור; עכשיו הוא התחיל להפחיד אותי.
מבט כחול וקר פגש את מבטי, והחיוך שחייך אליי לא בדיוק הגיע לעיניו. "נדמה לי שביקשתי ממך כרגע לחכות עד שאסיים. אולי תשבי בינתיים?"
הגרון שלי התייבש. עזבתי את הזרוע שלו והתרחקתי צעד לאחור. "א־אתה חבר של ג'וי?... היא נתנה לך את המפתחות?"
"לא. אני כאן בשבילך, איילנד."
הדופק שלי האיץ בטירוף והבטן שלי התהפכה כאילו כל החדר מסתובב. אני חושבת שהרגליים שלי זזו עוד לפני שבכלל קיבלתי החלטה מודעת לברוח: התחלתי לרוץ לדלת הדירה, וצרחתי בכל הכוח בתקווה שגברת ג'וזפסקי, השכנה שלנו, הדליקה את מכשיר השמיעה שלה לשם שינוי. "תתרחק ממני, אל תתקרב אליי! אני מתקשרת למשטרה!"
אחיזת מלחציים סביב כתפיי גררה אותי לאחור לפני שהספקתי להגיע לדלת, וצמרמורת של אימה טהורה התפשטה בגופי ממרכז החזה ועד לקצות האצבעות. תיק השק השחור הגדול שלי החליק מכתפי ונחת על הרצפה בקול חבטה עמומה, ותכולתו התפזרה לרגלינו. יד עטויה בכפפה שחורה הניחה לכתפי הימנית, נצמדה לפה שלי ולחצה לי על הלחיים כמעט עד כאב. נאבקתי בו ופלטתי סדרה של יללות חנוקות. דמעות נקוו בזוויות עיניי כשהבנתי שהקולות שאני מצליחה להפיק הולכים ונחלשים: הגרון שלי כאב מדי, ולא היה לי אוויר.
אחרי כעשרים שניות, כל מה שמיתרי הקול שלי הצליחו להפיק היו צלילי קרקור חלשים בין התנשפויות קצרות. הרגשתי שאני טובעת. כשהקול שלי גווע, פחתה בהדרגה גם אחיזתו ההדוקה סביב פי, והרגשתי את נשימתו בשערי. "אני יכול לסמוך עלייך שלא תצרחי שוב?"
הנהנתי ברעד. הוא הוריד את היד מהפה שלי, אבל היד שאחזה בכתפי לא הרפתה ממנה, והוא סובב אותי אליו כמו בובת סמרטוטים רפויה. הוא לא נראה כועס, ואפילו לא עצבני. הוא רק הרים אל שפתיו אצבע מורה מכוסה בכפפה והזהיר אותי במבט.
עמדנו ליד דלת הכניסה של הדירה לפחות דקה בלי לזוז, וחיכינו שמישהו, כל אדם שהוא, יגיב לצרחות שלי. הזמן נהיה סמיך וכאילו האט את מהלכו ולכד אותי: כל אחד ואחד משריריי היה משותק; הנשימה שלי כמעט נעצרה. האצבעות המונחות על כתפי התפרשו ונעו במורד זרועי, ולבסוף השתהו סביב מפרק כף היד שלי בכמעט ליטוף. רעדתי. הדם הלם באוזניי, ובאותו רגע היקום שלי התכווץ והתכנס כולו לתוך עיניו הכחולות הכהות של הגבר הזר הזה. קצת כמו המפץ הגדול ברוורס, אפשר לומר.
מחוץ לדירה לא נשמע כלום. רק דממה.
החיוך חסר הנשמה שקידם את פניי חזר למקומו, והוא נופף אליי את אצבעו בנזיפה. "אל תעשי את זה שוב, בבקשה. אולי במקום זה תכיני לנו קפה?"
מצמצתי. "אני... מה?"
שפתיו התעוותו והוא הטה את ראשו. קשתיות העין שהיו קודם קרות כקרח התמלאו שעשוע. "קפה. שמעת על זה פעם? פולים קלויים טחונים, מים, כוס... קפה."
אני יכולה רק להניח שהבדיחה שלו נועדה להקליל קצת את האווירה ולוודא שלא אצרח שוב, בזמן שהוא עושה את מה שהוא בא לכאן לעשות. זה לא עבד. החיוך הקלוש שלו רק הזכיר לי את ג'ק ניקולסון מחייך אל שלי דובאל, שנייה לפני שהוא מנסה לקצוץ אותה לחתיכות בגרזן. אגלי הזיעה שנקוו על הרקות שלי התקררו. הנהנתי בביישנות. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להתרחק ממנו.
פסעתי לאחור בתנועות איטיות ומבוקרות בלי להסיר את מבטי מעיניו כדי לא לפספס שום סימן, למקרה שהוא ינסה לתפוס אותי שוב. הבחנתי בתיק השק שלי. הוא היה מונח על הרצפה במרחק של כמטר ממני. כמה עטיפות ממתקים מקומטות נמלטו ממנו כשנפל והיו מוטלות עכשיו ליד הספה; גם הוא ראה אותן, וחיוכו התערער לשנייה.
אילצתי את שפתיי להסתדר בצורה שקיוויתי שנראית כמו פה ידידותי וכנוע. "מצטערת על זה, אני אאסוף הכול."
החיוך שהוא חייך אליי נראה מלא כנות בדיוק כמו החיוך שלי. "לא, אל תדאגי. אני אטפל בזה. תורידי את המעיל ולכי להכין קפה כמו שאמרנו, בבקשה."
הוא כרע ברך ודבר ראשון הושיט יד אל הטלפון שלי. כשראיתי שהוא מחליק אותו אל כיס הג'ינס שלו במקום להחזיר אותו לתיק, בלעתי רוק חרש. הכרחתי את עצמי להסיט מבט מידיו שאספו את הטמפונים שלי, הורדתי את המעיל במשיכת כתפיים והשלכתי אותו על הספה. ברגע שהוא ראה את זה ידיו הפסיקו לנוע, עיניו הצטמצמו, והוא הביט בי רגע ארוך במבט לא מרוצה.
הרגשתי שאני מתכווצת תחת מבטו הבוחן. האם הפרתי חוק אופנתי כלשהו? מוחי דהר בחיפוש אחר הסבר, ועיניי זינקו אל קולב המעילים שעמד במרחק של כמטר ממני.
הוא ראה את זה, והחיוך שלו שב והתפשט על פניו. "זה יהיה יותר לעניין."
הרמתי בזהירות את הבגד, תליתי אותו ומיהרתי לעבר המטבח. הקול שלו עצר אותי לפני שהספקתי להיכנס; היד שלי קפאה על ידית הדלת.
"איילנד, אני משתדל בדרך כלל שהכול ילך טוב, אבל נראה לי שדברים יכולים גם להשתבש." פניתי להביט בו. אקדח בנרתיק שחור הציץ מהרווח הקל בין חזית הז'קט שלו לגופו.
אוי, אלוהים. אילו דברים בדיוק?
חשבתי שעדיף לדעת מייד עד כמה ה"דברים" יכולים להשתבש. "א... אתה מאפיונר?"
הוא נראה מופתע באמת ובתמים. "אני לא יודע איך לענות על זה. מה ההגדרה שלך למאפיונר?"
"אממ, זה מישהו שעובד בשביל המאפיה והורג אנשים," הצעתי פירוש אפשרי.
"אני רק הורג אנשים."
התשובה הזו הפכה את עמוד השדרה שלי לקרטיב.
נשמתי נשימה רועדת ונכנסתי למטבח.
ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי, זינקתי אל מגירת הסכו"ם ונברתי בה בידיים רועדות. אני מודה שלא היתה לי תוכנית של ממש, וכשהבנתי שאני אוחזת בסכין לחיתוך ירקות עם ידית ורודה — החפץ היחיד שהתקרב איכשהו להגדרה של כלי נשק בדירה שלנו — החלו לעלות בי ספקות. זה לא יספיק, לא נגד אקדח. עיניי נתקלו בקומקום. מים רותחים, ישר בפנים שלו. וגם סכין. זה יכול לעבוד...
"את צריכה עזרה עם הקפה, איילנד?"
הקול שלו הקפיץ אותי כל כך שהסכין כמעט נפלה לי מהיד מרוב בהלה. נתמכתי בשיש עד שליבי האט את פעימותיו. אפשר לשכוח מהקומקום. אני חייבת להכין את הקפה הזה, אחרת הוא ייכנס לפה, יראה אותי זוממת להתנקש בחייו בסכין הוורודה שלי, ויחתוך אותי לשניים כמו גזר גמדי.
"לא... א... אני בסדר," צעקתי מבעד לדלת.
קפאתי לכמה שניות והקשבתי לרעשים שבקעו מהסלון. ניסיתי להעריך אם הוא עומד להיכנס לפה או לא. לא. תודה לך, אלוהימה. חיפשתי בארונות העץ והוצאתי שתי קופסאות קרטון ארוכות וצרות, מלאות למחצה בקפסולות צבעוניות. הקפה נטול הקפאין היה ממש מתבקש: אין שום צורך לתת עוד מנת קפאין לאדם שהודה כרגע שהוא רוצח. בזמן שמכונת הקפה ירקה טיפה אחר טיפה של משהו נטול קפאין לתוך ספל לבן קטן, הבטתי בשעון של המיקרוגל. שבע ועשרה. ג'וי תחזור מהפילאטיס רק בסביבות תשע וחצי, וכפפות עור לקח לי את הטלפון. נזכרתי שיש לנו גם טלפון קווי. מעניין אם אצליח להסיח את דעתו מספיק זמן כדי להתקשר למשטרה. העברתי את המבט בין הסכין הוורודה, שעדיין נחה על השיש, לבין הנוזל הכהה שמילא את הספל.
הניחוח העשיר והמעושן שריחף באוויר היה כמעט מנחם באופן מוזר.
החלטתי מה הצעד הבא וחזרתי לסלון בגב נוקשה וברגליים מתנודדות. הוא עדיין היה שם, כמובן. הכול הוכנס בחזרה אל התיק שלי, שנח כעת ליד הספה והרחק מהישג ידי. נראה שהוא סיים לבדוק את החזרי המס שלי, אבל לפני שהניח אותם בחזרה על המזנון, הוא עצר ופשפש בהם עוד קצת. לא הבנתי מה הוא עושה עד שהתמקדתי היטב בכל נייר ונייר.
2013.
2012.
2011.
הפסיכופת הזה מיין אותם על פי סדר כרונולוגי.
לא פלא שלא חשדתי בכלום כשנכנסתי לדירה: למעשה, המקום נראה טוב יותר מכפי שנראה כשיצאתי מפה הבוקר, כאילו הוא החזיר כל חפץ למקומו בזמן שחיטט בדברים שלנו.
סביר להניח שזה בדיוק מה שהוא עשה.
שמעתי קול נקישה; כוס הקפה רטטה על הצלוחית הקטנה בידיי הרועדות. חשקתי שיניים ונשפתי אוויר. הבנתי שאני עומדת לבלות את הערב עם פולש ביתי חולה ניקיון וסדר, ושאם יש לי כוונה כלשהי לצאת מזה בחיים אני חייבת לקחת את עצמי בידיים.
הוא פנה והביט בי בחיוך הקר ושובה הלב שלו. "תודה. את יכולה לשים את זה על שולחן הקפה."
עשיתי זאת וחיפשתי את עיניו. "מי אתה? מה אתה רוצה ממני?"
"אנשים קוראים לי מארס," הוא אמר והרים את הספל המהביל. "ואני חושב שאת יודעת למה אני כאן, איילנד."
לא, לא ידעתי, והיה די משונה לגלות שהעובדה שיש לפרצוף הזה שם לא שינתה שום דבר. אף אחד לא זכר את השם של ג'ק טורנס מהניצוץ; אבל הפנים שלו — מחייכות בטירוף מבעד לחור המשונן שבדלת עם הגרזן בידו — הפכו להתגלמות האימה והתחושה שאין לאן לברוח. אם כך, שמו של האורח שלי הוא "מארס". שם פרטי? שם משפחה? מה זה משנה? עבורי הוא היה בסך הכול הצורה שהפחד עיצב לעצמו. חסמתי אינספור אפשרויות שהמוח שלי הטיח בי וניסיתי לשמור על נימת קול שקולה. "אתה לא נראה כמו פורץ. מה אתה רוצה, מארס? מה אני צריכה לעשות כדי שתלך מכאן?"
בהתחלה הוא לא ענה. רק לגם כמה לגימות איטיות מהקפה ואמד אותי במבטו. ניצלתי את ההזדמנות כדי לעשות כמוהו, והשתדלתי לשנן כל פרט. לפחות אוכל לספק לשוטרים תיאור מדויק, אם אחיה עד אז.
המראה המסודר והרגיל שלו עמד בניגוד למבנה גופו השרירי — וגם למידת הנימוס שלו, כפי שכבר גיליתי. הוא היה מגולח למשעי, ובמקום חליפת מאפיונר שחורה או משהו כזה, לבש מכנסי ג'ינס, חולצה לבנה ללא רבב, ז'קט כחול כהה, ונעל נעלי אוקספורד חומות ומצוחצחות היטב, שרימזו על חיבה להברקה ביריקה. כשסרקתי את תווי פניו המסותתים ואת עיניו הכחולות העמוקות, הבנתי שהופעתו הפיזית מטעה למדי, במיוחד לנוכח ההבעה הנינוחה והמחויכת שלו שהבליטה שתי גומות חן. קמטי הבעה עדינים סביב העיניים רמזו שהוא חצה את שנתו השלושים. עיניי התעכבו על שערו. גם בחזית הזאת לא נתקלתי בשביל באמצע או בתסרוקת מופרעת דומה שעשויה לרמוז שמדובר במטורף. סתם שיער חום בהיר שכנראה נהיה גלי כשהתארך, מסופר בתספורת קצרה רגילה.
נראה שהוא שם לב שאני בוהה בו, ומשהו בהבעת פניו השתנה — עווית קלה בגבה, התקשחות קלה של תווי הפנים. הוא הניח את הספל בחזרה על השולחן והתקרב אליי בחן של חיה טורפת.
"אני מחפש שני מיליארד דולר. יש לך מושג איפה אני יכול למצוא משהו ששווה שני מיליארד דולר, איילנד?"
אוקיי... לזה לא ציפיתי. אני יודעת שזה יישמע טיפשי, אבל המוח שלי התחיל להריץ פתאום עשרות תרחישים שהסתיימו בתוצאה חיובית. מארס טעה בכתובת; ברור שהוא חיפש דגים הרבה יותר שמנים ממני. נכון, הוא לא התנהג בדיוק כמו ג'נטלמן, אבל עד כה הוא לא ירה בי, נכון? אולי הוא ילך אם אישבע שלעולם לא אדבר על המפגש שלנו עם אף אחד? בחרתי להתעלם מהאפשרות הברורה מאליה — שחיסול עדים הוא כנראה חלק בלתי נפרד משגרת העבודה שלו — וחציתי את החדר אל ערימה של ניירות מקומטים שהיו מונחים על המדף העליון של כוננית הספרים שליד הספה. אחר כך חזרתי אליו והושטתי לו את תלושי השכר שלי במבט מתחנן. "תשמע, אין לי מושג על מה אתה מדבר, אבל אני מבטיחה לא להגיש תלונה אם פשוט תלך מכאן."
עיניו התרחבו, ומה שעשוי היה להיראות כחיוך אותנטי העמיק את גומות החן שלו.
"יש לך חוש הומור יוצא מן הכלל, איילנד. אבל מה שחשוב כרגע הוא שתגידי לי איפה האבן ואיך את מתכננת להחזיר אותה, לא לנסות להצחיק אותי."
מה לעז...?
פסעתי צעד לאחור והנחתי לתלושי השכר לנשור מידי. רציתי להאמין שאוכל לשלוט בפחד שלי למשך פרק זמן שיספיק לי כדי להתמודד עם מארס. אבל הוא חזר ביתר שאת, וסחט לי את הריאות.
באופן מוזר, כשהרמתי את מבטי ראיתי שהבעת הפנים של מארס משקפת את שלי. גרונו התכווץ למראה עשרות הדפים הפזורים לרגליי. "תרימי אותם בבקשה ותניחי אותם בחזרה על המדף."
אוקיי, הבחור לגמרי סובל מהפרעת ניקיון כפייתית.
החלטתי שלא כדאי ללחוץ עליו עוד יותר כדי לגלות בדיוק כמה חוטים רופפים יש לו במוח: כרעתי במהירות על ברכיי והרמתי את תלושי השכר שלי כפי שהורה לי. אבל לפני שהספקתי להשלים את התנועה, נעצרתי בגלל כאב חד בבסיס עמוד השדרה שלי. הזדקפתי מייד בלי לחשוב ובהלה איומה התפוצצה בבית החזה שלי.
אוי, אלוהים. לא, לא, לא, לא, לא!
מעליי שמעתי אנחה עמוקה וארוכה. הוא ראה. או אולי ניחש. זה לא משנה: מארס ידע על הסכין הוורודה, הסכין שתחבתי ברישול לגומי של הגרביונים מתחת לשמלת הצמר הקטנה שלי, אשר כרגע דקרה אותי בגב — פשוטו כמשמעו — כשהתכופפתי.
ולמרות זאת הרמתי את הניירות בכמה צעדי ריקוד נוקשים. הסכין החמימה התחככה שוב ושוב בעמוד השדרה שלי עם כל תנועה, ותהיתי אם היא באמת בולטת דרך השמלה. אחרי שסיימתי לאסוף את כולם בערימה מסודרת, קמתי לאט והושטתי אותם למארס במבט מושפל. הוא לקח ממני את תלושי השכר בדממה והחזיר אותם למקומם על המדף בלי להסיר ממני את עיניו.
מצאתי בי כוח להשיב לו מבט, וכשעיניי פגשו את עיניו הרגשתי שהדם אוזל מפניי. לא יכולתי לראות את זה, כמובן, אבל היתה לי מין תחושת עקצוץ בפנים, כאילו אלף רסיסי קרח דוקרים את לחיי ומצננים את הזיעה שם, וידעתי שאני לבנה כמו סיד.
הוא הושיט את ידו ללא מילה וריתק אותי למקומי במבטו העז והיודע־כול. הדמעות נקוו במהירות וטשטשו את שולי שדה הראייה שלי, והידיים שלי רעדו כל כך שלקח לי נצח לשלוח יד לאחור ולהרים את שולי השמלה. זה קצת פתטי, אבל ניסיתי לא להרים את השוליים יותר מדי כי לא רציתי להתפשט מול הבחור הזה.
לבסוף הצלחתי לשלוף את הסכין הוורודה הצעקנית מתחת לצמר האפור. הוא נותר דומם, ושרירי הלסת שלו התכווצו כשהסכין הופיעה לנגד עיניו. עבר לי בראש שאני יכולה לנסות להשתמש בה: דמיינתי את עצמי מניפה אותה בפראות בכוונה לפצוע אותו.
אני יכולה רק להניח שמארס קרא את מחשבותיי, כי הוא... טוב, הוא עשה לי תרגיל ג'ודו, אין דרך טובה יותר לתאר את זה. תוך שבריר שנייה הרגשתי אחיזה כואבת במפרק היד ושמטתי את הסכין. אחר כך הוא שלח את רגלו אל רגליי ודחף בתנועה מהירה שגרמה לי לאבד את שיווי המשקל. זרועו הפנויה הקיפה את מותניי כדי לעצור את נפילתי, והוא תפס אותי כמו שק והעמיס אותי על כתפו כמו איזה איש מערות.
באותו יום גיליתי שכל הרומנים הרומנטיים הזולים שקראתי שיקרו לי. כשגבר מפיל אותך מהרגליים זה לא נעים בכלל, אפילו לא קצת.
קמילה מונק שוב לא מאכזבת!! בספר הזה יד אפילו יותר אקשן מהקודם ואפילו משולש אהבה?!?! סתם כולנו יודעים שמארס הוא האחד אז גם אם נכנסת צלע שלישית אל דאגה, זה סתם גורם למארס להראות את הצד הקנאי שלו, ותאמינו לי זה צד שלא כדאי לפספס🥵 אם אהבתם את ספוטלס, אין ספק שתאהבו גם את לפצח את רובי.
מצויין! כתוב מעולה והזוי במידה הנכונה, הומור ואקשן משובחים
אמאלה איזה ספר מושלם! קראתי אותו בנסיעה של כמה שעות והזמן עבר ככ מהר המתח ביניהם גרם לי לרצות לצרוח!! ממליצה עליו ככ
אהבתי, הדמות הראשית חמודה, מצחיקה וקל להתחבר אליה. הייתה סצנה אחת במיוחד שאמורה הייתה להיות מאוד טראומטית לגיבורה אבל נראה שזה עבר לה בקלות יחסית אז זה היה קטע פחות אמין בעיני אבל זה לא גרע מההנאה מהספר. ספר מתח רומנטי אבל אין באמת מימוש רומנטי, אני רואה שזו סדרה של 4 ספרים, יותר מדי...
נהדר, סדרה מעניינת ודמיונית, שנונה . מחכה לספר החמישי
סדרה נהדרת, הדמויות נהדרות וגם סיפור המסגרת. זה כמובן מופרך אך כתוב כל כך טוב שאי אפשר לעזוב את הספר.
איזה ספר מרענן, מזכיר לי קצת את סגנון הכתיבה של דנה לוי אלגרוד.
מושלם! הספר הראשון בדואט טוב, אפילו טוב ממש... אבל זה פשוט מושלם!!!! הנאה צרופה! גיבורה מושלמת, חזקה, מצחיקה, חכמה... וגיבור חמוד ומופרע ועדין ומגונן ועדיין לא שוביניסט ניאנדרטל כמו במרבית המקרים... יש מתח עדין והגיבורה צובעת את המתח בקומיות מבריקה ושנונה במיוחד שמשאירה טעם של עוד... בקיצור הסופרת יצרה מתכון מושלם! בא לי עוד.... הלוואי ויש המשך!
מזמן לא צחקתי כמו בקריאתו!! למרות הסוף הפתוח ( כן, חבל שלא ציינו) ולמרות שלא תורגמו ההמשכים (פליזזזז דו!) הספר נפלא מלא אקשן מלא ציטוטים קורעים ים שנינויות של גיבורה בתולה תמימה גאון ושל חוטף עם הפרעת נקיון מושלם!!
ספר קליל,לא מתיימר להיות רציני. מומלץ
עוד קצת מהדמויות האהובות, וסוף כייפי ומתוק. האם עניין החייזרים מופרך? אולי...
נהדר, משוגע ומופרך ובכל זאת הכל מסתדר למשהו שכייף לקרוא.
😲 ככה יראו הפנים שלכם בסוף הספר.
נובלה מוצלחת שהיא סיום נפלא לספר הרביעי. היא מלאה בכיף הקליל של הספר הראשון, אבל בלי כל האקשן. סוג של "איילנד ומארס לוקחים הפסקה מהקרבה הקבועה למוות בטרם עת"
וואו אחרי שהספר הקודם הסתיים באופן מותח, הספר הזה לא אכזב. הוא הרגיש מעט שונה משאר הספרים, אבל הוא היה מעולה. מוגזם במובן הכייפי, ואף מרגש מאוד לעיתים. ממליצה בחום!!!
הדמויות עדיין נפלאות, הכתיבה עדיין מצויינת והסוף מותח. ממשיכה מייד לספר הבא!
אחרי התלהבותי מהספר הראשון ישר התקדמתי לשני. הספר הזה לא אכזב. הוא פחות מצחיק, אבל עדיין מלא בהומור מצויין, ויש בו פחות ממארס, אבל כשמארס מופיע הוא מדהים כהרגלו. בעיקר יש כתיבה מצויינת וסוחפת. נהנתי מאוד וממשיכה לספר הבא
קניתי את הספר הזה מזמן ואז שכחתי ממנו. איזה כיף שנזכרתי בקיומו, כי נהנתי מכל רגע. ספר מלא בהומור, קצב מצויין ודמויות סוחפות.
מה יש לומר? יפה כמו כל הסדרה
אהבתי ממש סגירה כמעט מלאה של הסדרה כמה חבל שאין המשך
אחלה ספר לסגור את הסדרה
ספר נפלא! סיום מקסים לסדרה ממכרת שכל רגע איתה הוא הנאה צרופה. חבל שזה נגמר…
כיפי כמו תמיד אם כי קצת פחות מהרגיל. הסיפור נסגר בצורה יפה.
איזה סגירת מעגל. סוף מוצלח לסדרה המוצלחת. אומנם אין הרפתקאות ואתגרים אבל סוף טןב
אמאלה איזה סיום מוחץ!!!!! לא אשקר? בתחילת הספר רציתי לזרוק את הספר לקיר שהבנתי את ההשלכות של הסוף של הספר השלישי עם הספר הזה ואמאלה הספר הזה פשוט חרוט עמוק בלב שלי, לא אשקר היה קטע שבו בכיתי אבל זה ספויילר אז אשמור את זה לעצמי, רק אגיד שאתם חייבים לקרוא את זה!!!
אמאלה מאוהבת ברמות בספר הזה!!! הספר עם הכי הרבה אקשן עד כה, מארס ואיילנד האהובים שלי הם פשוט הלב! נגמר במתח ענקי אז תקנו את ההמשך!!!
ממש אהבתי מלא הפתעות מתח אישה חכמה ובכלל דמויות מעניינות
מצחיק ולא לוקח את עצמו ברצינות
נובלה מתוקה שנותנת הצצה נוספת לחיים של מארס ואיילנד. אין כאן עלילה דרמאטית או מותחת כמו בספרים האחרים אבל הדמויות כאלה חמודות שזה כיף לפגוש אותן שוב 😊
חמוד ומצחיק, שומר על הקו של כל הסדרה, מקווה שיתרגמו את יתר הספרים
ספר חובה, סוגר את הסדרה בצורה טובה בכל הערוצים
ספר כייפי, מצחיק, מהיר תזזיתי ומפתיע. פשוט כיף לקרוא
וואו וואו וואו איזה סיום מעניין ומרגש לסידרת ספרים כל כך מיוחדת. אהבתי מאוד ..!!!!!
ספר מותח לכל אורכו, כייפי לקריאה ומשאיר טעם של עוד...
וואו וואו וואו👏 פשוט מדהים ספר שלישי בסדרה וזה פשוט מרתק. ספר מהמם.
ספר מעולה מלא בהומור ואקשן מיוחד כתיבה מעניינת ושונה, אהבתי מאוד את הדמויות והעלילה .
חמוד מאוד, העלה לי חיוך והצחיק אותי. ספר פנינה בעיני.
ספר מצחיק / מותח / מהנה !!! נהניתי ממנו ומכל הסדרה
ואוווווו הספר הזה. הוא חיכה לי כולכך הרבה זמן ואיזה טעות זאת הייתה. איזה כיף האקשן היה ואיך העלילה התפתחה ואוו. והסלואו בורן שלא באמת נגמר פשוט עובד כולכך טוב בקיצור מהר לקרוא!!
בפעם הראשונה שקראתי לא נהניתי. אבל בקריאה שניה בלי לחפש עומק ומשמעות מאד נהניתי. ספר בידורי קולח ומרתק.
סיום נהדר לסדרה. כתיבה חכמה והגיבורה החכמה. הצד התשוקתי קצת נלעג וזה היה יכול להוסיף לתחכום של הספר אם היתה גם סגירה טובה בתחום. יש מתח שנבנה לכל אורך 4 הספרים אבל הסיום לא מספק את הסחורה
מושלם!!! שילוב של רומנטיקה ומתח, סיימתי את הספר תוך 24 שעות
הבעיה היחידה של הספר הנהדר הזה, היא שבסופו את חייבת מיד לקנות את החלק הרביעי ולהתחיל ישר לקרוא גם אותו. איילנד ומארס איזה זוג נהדר. ספר שכולו פאן ואקשן.
אין לי מילים. איזה טירוף של סדרה. הסופרת הזאת בטוח הייתה על איזי טריפ מטורף כשהיא חשבה על העלילה המטורפת הזאת. עם הדמויות הרעות הכי טובות שיש. והטובים שהם לא באמת טובים כי בכל רגע יש עוד טוויסט ואתה לא יודע מאיפה תגיע ההפתעה הבאה. מארס, אהוב ליבי. אם רק היה פרק אחד שמראה את נקודת המבט שלו, בטח תהיה שם כל כך הרבה אהבה לאיילנד. היא דמות מעולה! קיצר, ממליצה בטירוף!
אוף! למה נגמר ככה??? מצד אחד הסלואו ברנינג התחיל להעיק, אבל כרגע כל מה שמעניין אותי זה לגלות מה קרה??? יאללה, תנו לי סוף שמח!
רומן רומנטי קליל וחביב ביותר, לא נראה שאמשיך לספר הבא לפעמים כדאי לעצור כדי לא לקלקל את הרושם.
עוברת לבא. אוהבת את הדמויות והסיפור מושך לדעת מה קורה בהמשך ואיך הם יתחברו שוב
ספר מצחיק עם עלילה קולחת. נהניתי מאוד!
ספר נהדר. מצחיק וקולח. בהחלט ניתן להפוך לסרט
מהנה ביותר, לא אירוטי, רומנטי ומשעשע, עלילה דמיונית וזורמת. מקווה שיתורגמו שאר הספרים בסדרה.
אהבתי, ספר פעולה שהוא לא רומן אירוטי לשם שינוי, דמויות מעניינות גם אם קצת מופרכות. קליל ומשובב נפש
פשוט מהנה, קולח ומשעשע. מתי הספר הבא?
מאוד נחמד ומשעשע לקריאה. לא ספר עמוק אבל מומלץ
הכוכב החמישי רק עבור ההפתעה הטובה מספר שקיבלתי בחינם.סיפור חביב, כיפי, קולח ושנון. סיפור לא שגרתי עם דמויות לא שגרתיות.כתוב יפה ופשוט זורם בהנאה. כבר מזמין את הספר השני.
ואו, בין הספרים שהכי אהבתי, מרגיש כמו לראות קומדיית פעולה רומנטית ממש דמיינתי הכל כסרט, הלוואי שיתרגמו את כל הסדרה
כיף. אמיתי. כמו סרט מלא אקשן טוב, פעלולים ופירוטכניקה, ומהול בקומדיה רומנטית, שמתבשל לאט, עם שני גיבורים שבורים שדוהרים אל הסוף שימתין להם אולי בכלל בספר הבא בסדרה. הולכת לקרוא את הבא בתור. 💎
חמוד ביותר. קראתי בנשימה אחת, כתוב שנון ומשעשע. הגיבורים מקסימים ויש מלא אקשן.מתי הסדרה?
וואו פשוט וואו נהניתי מכל רגע!!!❤️❤️ ממליצה ברמות!!🩷 בלי קשר כל הספרים של הוצאת ספרים בעלמא מעולים!! אני רצה לספר השניי😍😍
וואווו ספר נדיררר!! והסוף קצת לא צפויי חייבת לקרוא את הספר השנייי ממש אהבתיי!
חמוד פלוס. משעשע. דמויות טובות ושונות לגמרי מהדמויות הרגילות. הפוגה נעימה מהמצב בארץ.
ספר מותח, משעשע ומדליק בטירוף ממתינה לבא בתור
ספר נהדר, כתוב טוב מאד. קולח. דמויות מעניינות. מחכה לקרוא את ההמשך
קראתי אותו בשקיקה מייד לאחר שסיימתי את הספר הראשון. נהניתי מכל רגע הכתיבה שנונה והעלילה מושכת. גם הסוף משמח ומשאיר טעם של עוד. תענוג
לא הצלחתי להניח את הספר לרגע. הכתיבה קלילה וקולחת, יש פה מתח ורומנטיקה וצחוק . ספר נהדר כבר מחכה לקרוא את הממשך.
וואו ספר שונה ומיוחד, מצחיק ורומנטי אהבתי ! עלילה מותחת ומרתקת ממשיכה לספר השני
הרגיש לי שונה ומיוחד צחקתי מלא! איילנד היא פשוט מיוחדת ממליצה ברמות סוף פתוח אז ממשיכה לשני🩷
יותר קומדיית מתח מרומנטי... כתוב טוב ומשעשע. אפשר לוותר על הפתיחים לכל פרק, מוזרים ומיותרים ממש! הייתי מעניקה 4 כוכבים אבל הכל יחסי ולצערי יצא לי לקרוא כל כך הרבה ספרים מביכים בז'אנר וביחס אליהם הספר הזה מבריק...
תענוג טהור, ממש כמו הספר הקודם. מחכה בקוצר רוח לספר הבא.
חמווווווד. כייפי. לקרוא בלי לעצור. שומר על עיניין לאורך כל הקריאה בספר. בין 4-5 נקודות. מומלץ🙂
מושלם העלילה סוחפת צחקתי בקול חבל רק שאין איזה תרשים/מילון/ בהתחלה או בסוף הספר להזכיר לנו מי מהדמויות היא מי יש פה מספר אירגונים והיררכיות שיוצרות בלבול בפרט כשיש מרווח בין תרגום הספרים וקצת שוכחים... מחכה בכיליון עיניים להמשך
נהדר, מרתק, קצבי ושנון. תענוג לקרוא😊. רצה לספר הבא..
הספר נע בין מתח לרומן רומנטי… פשוט תענוג צרוף מחכה להבא בתור
איזה כיף...ספר קצת מטורלל, כתוב כמו סרט פעולה קומי. אני נהניתי משני הספרים בסדרה ומקווה שיתורגמו עוד בהקדם
ספר כיפי ממש :) לעולם לא אוכל להסתכל על סקיטלס בלי לרצות למיין אותן.
מצחיק בטירוף אני מתה על הסדרה הזאת לא ברור לי על מה כל הדירוגים הנמוכים
הרפתקה סופר כיפית בקצב מסחרר ובסוף יש גם התפתחות רגשית ונוגעת ללב. משאיר טעם של עוד.
ספר שלא הצלחתי להניח מידיים. העלילה קצבית והמעניינת. מארס ואיילנד פגומים ומקסימים כל אחד בדרכו. הרומן ביניהם יפיפה ומרגש באופן עוצר נשימה כיאה לז'אנר הרומנטי, אבל עדיין מצליח להישאר מציאותי ועם שתי רגליים על הקרקע. לחלק מהקוראות הפריע שהספר נגמר בסוף פתוח, לי אישית לא. אומנם איילנד ומארס התפתחו כדמויות, אבל נראה כי זה הוא רק שלב הביניים ולא הצורה הסופית שלהם. אני מעריכה את העובדה שהסופרת מודעת לזה, ולא ניסתה להשלים את התפתחותם בספר יחיד. לדעתי האישית זה היה פוגם בחווית הקריאה, ובספר בכלל. ממליצה מאוד, ומחכה בקוצר רוח להמשכים!
מצחיק, לא רומן רומנטי שגרתי. ממתינה להמשך תרגום הסדרה
פארודיה נפלאה על סרטי ג'יימס בונד שנונה ושופעת הומור יבש הביאה אותי להתפרצויות צחוק חסרות מעצורים. מחסל עם הפרעת או.סי.די לניקיון (שווה לשכור את שירותיו כעת לקראת פסח) החובר לבחורה תמימה במטרה להשיג יהלום נדיר. הדיאלוגים ביניהם שנונים ומצחיקים ולהיות "בראש" של הגיבורה וזו חוויה בפני עצמה. סיפור כיפי ומיוחד החורג מגזרות הז'אנר של מתח ופעולה או הרומן הרומנטי ולמעשה אינו יכול להשתבץ באף אחד מהם וצריך לקבל כותרת במיוחד עבודו.
מעולה!!! ממש חששתי כי אמרו פה שזה סוף פתוח, אבל לדעתי זה היה אחלה ומחכה כבר לספר הבא. ספר מצויין!
מרענן ונפלא ובמיוחד הציטוטים בפתיח כל פרק
ספר מותח,מצחיק,רומנטי הדיאלוג בין הדמויות קורע מצחוק ובחלקים מרגש. סודות משפחתיים נחשפים אהבתי את הדמויות הראשיות. ממליצה ממליצה ממליצה!! למישהו יש המלצות לספרים בקטגוריה הזאת? נ.ב לא יכולה לחכות שיצאו ההמשכים.
קונה את הספרים של ההוצאה בעיניים עצומות… גם הפעם לא התאכזבתי🙃אהבתי מאוד, מחכה להמשך!❤️
וואו אחד הטובים. מאמץ את חוקי המשחק של הרומן הרומנטי ובו זמנית גם שובר אותם.
תקשיבו, כמה שאני נהניתי מהספר הזה! מהרגע הראשון הוא תפס אותי חזק-חזק וידעתי שהולכת להיות פה זוגיות לטווח הארוך. שנון, מצחיק (חשוב! ספר מצחיק!), רומנטיקה במינון הנכון ביחד עם מתח משובח. כיף אמיתי, מחכה לבאים ומעבירה המלצתי לכל הקרובות והקרובים אליי.
ספר מעולה ,מצחיק ומותח הבנתי זה חלק מסדרה בת 6 כרכים מקווה שתתרגמו את כולם
אחד הטובים שקראתי, דמויות שנונות, ספר קליל וכיפי
אני לא מאמינהההההההה השעה 2:43 לפנות בוקר, אחרי שקראתי את הספר הטוב ביותר בתולדות הספרים כולם, ואין את החלק השני כדי שיסגור את הסאגה!!! הספר. הכי. טוב. אין מילים כדי לתאר אין!, מצחיק, שנון, מפתיע, דמויות עמוקות עם אופי מטורף שנבנה עם כל עמוד. בקיצור רוצו לקנות
ממש אוהבת את הסדרה אבל טוב שזה נגמר כי בספר הזה זה כבר התחיל להיות מאוס
קצת איכזב אותי הסדרה מעולה ויש ירידה קלה באיכות בסיפור באתנחתא הזו
סוחף מאוד בעלילה, בכתיבה ובהתפתחויות. קצת מרוח, ונגמר יבש מידיי, לא עשה לי חשק עז להמשיך הלאה לספר הבא.
לא הרומן רומנטי הטיפוסי. הסופרת קצת צוחקת על הז’אנר. מאוד נהנתי לקרוא אותו. הוא היה מצחיק ושובה עם נגיעות רומנטיות. תיכף מתחילה את ההמשך:)
הספר נחמד יש הרבה אקשן וקומדיה. חסרה לי הספייס. בהתחשב בעבודה שיש עוד 5 ספרים בסדרה על אותם הדמויות ועלילה דומה, זה פחות אני.
פחות סוחף מהקודמים, סיום מאכזב אבל עדיין מצחיק וכיפי
המבע האהוב עליי הוא אפור מוסרי! ספר עם קצב מהיר וסוף שגורם לי להתחיל עכשיו את הספר הבא.
שמעתי כל כך רבה על הספר הזה והיה לי חשש לקרוא אותו - אבל הספר היה כל מה שאמר עליו ויותר. איילנד ומרס פשוט מושלמים בחוסר השלמות שלהם. הסיפור אחר, מלא אקשיין ושנון. כמה רציתי סוף אחר… מקווה שהספר הבא יתן לי אותו 🩷🧚🏻♀️
אהבתי את כל הסדרה אבל הספר הזה היה כבר מופרך. הכתיבה עדיין מצויינת ומצחיקה
סדרה ממש טובה. הספר מצחיק ומעצבן בו זמנית, כיף לקרוא אותו ולא רוצים להפסיק. הסופרת עשתה עבודה מדהימה עם הדמויות בו: מארס מתפתח, איילנד מפתיעה ואלכס נדחף. ממתק שמשלב בתוכו גם תעלומה, גם אקשן וגם סיפור אהבה וכמובן הרבה ניקיון
ההתחלה של הספר מושכת אותך במידה כזו, שאת רוצה להמשיך לקרוא ולא לעצור. הגיבורה מצחיקה, מלאת סתירות ולפעמים קצת משוגעת, אבל זה מה שעושה אותה דמות מעניינת שניתן להזדהות איתה. מארס בהתחלה מעצבן אבל ככל שהספר נמשך מתחילים לחבב אותו. נהניתי מהקריאה, העלילה טובה ולא יכולתי לעזוב אותו.
אוהבת מאוד את הדמויות אבל לדעתי עדיף היה ל ספרים 3 4 להיות אחד... סצנות הקרב חוזרות על עצמן וארוכות, וגם חלק מהתיאורים של שיער החזה חחח המופרכות של החלק האחרון במסע מוגזמת (לא רוצה לעשות ספויילר אבל... באמת??) בקיצור מהנה אבל לא כמו 1,2
מזל שלא הקשבתי לביקורות, ספר מעולה! כתיבה זורמת ונהדרת של הסופרת, גיבורה ראשית מדליקה חכמה ומצחיקה ואפשר להזדהות איתה, גיבור ג׳יימס בונד , עלילה סוחפת וזורמת עם מלא פעולה. אין אירוטיקה אבל בהחלט יש מתח מיני.
ספר סוחף מאוד אם כי לקראת הסוף הרגשתי שהוא קצת מאבד מהניצוץ שלו. כתיבה זורמת ומצחיקה. סוף מעניין... לא בטוחה שאקרא את השני.
אהבתי יותר מהראשון חבל שלא תרגמו את ההמשך, זאת סדרה לא קצרה כחובבת אקשן, רומנטיקה וציניות, זה היה ספר בול מי שכמוני, תאהב/יאהב את הספר המון קצת מסורבל והתיאורים טיפה מיותרים, יש חזרתיות אבל אהבתי את משולש האהבה הזה לא פאנטית של איילנד, אבל אי אפשר שלא לקרוא את הספר בשביל מארס לא חובה אחרי הספר הראשון אבל נחמד מאוד
חביב אך לא יותר. פחות רומנטי ויותר משעשע... יש ספר המשך אך החלטתי לוותר עליו.
ספר ממש מתוק ומפתיע. כתוב בהרבה הומור, צוחק על הז'אנר תוך כדי שהוא חלק ממנו. עם דמויות לא שגרתיות, מתח ורומנטיקה. 4.5 כוכבים, גם בגלל שהסוף פתוח ומחייב לקרוא את הספר הבא
הספר כתוב היטב אבל היה צריך עוד בשר לעלילה וגם הגיבורה עוברת דברים מזוויעים ומדלגים עליהם בקלילות כאילו זה עניינים של מה בכך
סה"כ אהבתי את הספר מאוד מצחיק זה לא רומנטיקה, בקושי בקושי טיפה צפוי מבינה את התגובות כאן שלספר אין ממש סוף אבל זה הגיוני כי יש ספר שני אהבתי ממש את הניגודיות של איילנד ושל מארס, ניגודיות ממש קורעת מצפה לקרוא את הספר הבא :)
ספר נחמד. עדיין לא גיבשתי עליו דעה מוחלטת. אבל הוא מעניין ומשאיר אותך במתח לכל אורכו. יש קצת אי אמינות פה ושם אבל בגדול מעניין..שילוב של מתח ופעולה עם קצת רומנטיקה(שנראה שהסופרת מאוד הקפידה שלא ליפול לקלישאות של הז'אנר ואפילו צוחקת עליו)
נחמד, מותח, אבל הראשון היה יותר טובבבב, רציתי יותר הומור וציניות, הרגשתי פחות, אבל היי עדיין נהניתי כאן
קצת פחות אהבתי מהספר הראשון, אבל בהחלט סדרה אהובה🙂❤️
רומן רומנטי משעשע, שמתיימר להיות פארודיה על רומן רומנטי.
ספר קליל כלכך, כמו סורבה בין המנות לנקיון החיך. אם רוצים משהו בין ספר כבד יותר ומשמעותי לספר רומנטי ויותר לוהט - אז כזה. לא מתוחכם ומשעשע לעיתים.
כתוב קולח ומעניין אבל... סיפור עמוס עמוס עמוס.יותר מדי פרטים ויותר מדי אירועים. משפטי הפתיחה לכל פרק מטופשים ומיותרים. הסוף לא סוף. מתבשל פה ספר המשך. חבל שזה מגיע בהפתעה . לא אוהבת ספרים עם סוף לא סגור
מאוד נהנתי מהספר. העלילה מעניינת ומצחיקה. כן ממליצה לקנות אותו אבל אולי לאחר שיתרגמו עוד מהסדרה. הבעיה שלי עם הספר היא שאיילנד עברה כמה דברים מפחידים (טריגר אינוס והתעללות) אבל זה לא נראה שהיא הושפעה מזה בכלל וזה נראה קצת מוזר ולא אמין. חיכיתי כל הזמן שהיא תדבר על הטראומה שלה וזה לא קרה (אולי בהמשך?). וכן, הסוף פתוח, אפילו נותן הרגשה כאילו חסרים עוד דפים. אז מקווה שיתרגמו את ההמשך.
משעשע, מוזר קצת, אבל העביר את הזמן בקלילות
מומלץ. אם הייתי יודעת שהסוף לא סגור לא הייתי רוכשת . (לא מבינה למה לא מציינים בתקצירים)
הסדרה נהדרת. הספר הזה מתיש. החלק הכי טוב בסידרה זו הגיבורה החזקה עם חוש ההומור שלה והחריפות שלה ובספר הזה זה לא קיים. עם איבוד הזיכרון, היא מאבדת גם את האישיות שלה, וכיוון שכל הספרים מסופרים רק מנקודת המבט שלה זה מאכזב ומתיש.
בינוני למדיי. הסיפור לא ממש זורם והחיבור בין הדמויות שטחי. לא ממשיכה.
ילדותי. הדמות הראשית בלתי נסבלת, הכתיבה והספר עצמו מאוד ילדותי ומציק. לא משהו.
קצת סטה מהספרים ראשונים קצת איבד את העוקץ של הסיפור אבל כייף לקריאה
ממש אהבתי את הראשון והייתי בטוחה שאתחבר גם אליו, אבל הוא פשוט תקוע. אם הראשון היה גם מתח וגם רומנטיקה ובעיניי זה היה משולב מעולה, בספר הזה אין רומנטיקה (לפחות ב150 עמודים הראשונים) ולא הצלחתי אפילו לסיים מרוב ששעמם אותי.
בספר השלישי כבר זה מרגיש מוגזם, השטיקים מתחילים לעצבן, והפתיחים המופרכים לספרים המטופשים מיותרים. חבל, יכולנו להפרד כידידים בספר השלישי ובזה לסיים.
ממש חיכיתי וציפיתי לספר הרביעי ולסיום הסדרה, ולצערי הספר הרביעי השאיר אותי עם חוויה פחות טובה מקודמיו. ציפיתי להתפתחות של הדמויות, לראות צדדים חדשים בהן (בכל זאת, ספר רביעי :). במקום זה הרגיש שחוזרים על אותו הסיפור, הדברים שבזכותם כל כך אהבתי את הסדרה כמו הגיבורה השנונה והחריפה לא קרו בספר זה, ומעבר לזה הרגיש שהסופרת מנסה להכניס כמה שיותר דברים הזויים לתוך ספר אחד..
כתוב בצורה ילדותית למרות שהתוכן לא מתאים לצעירים. סיימתי לקרוא בכוח ומצטערת שקניתי גם את השני
כמה חיכיתי לסוף הסדרה היפה הזו האמת הספר האחרון מעט איכזב אבל עדיין אהבתי את כל הסדרה
לספר הראשון נתתי 5 כוכבים.הוא היה שונה ומרענן. זה ממש לא עשה לי את זה.ההתחלה בסדר ואח''כ סתם סיפור לא ממש מעניין.הוספת עוד דמות גברית לעלילה, לא ממש עזרה. איכשהו הגעתי לסוף כשכבר לא זכרתי מה קורה בכלל בסיפור.אפשר לוותר.
קודם כל, הגדרתם את הספר לא נכון. זה ספר מתח קומי. כל הקשר לרומנטיקה ובהירה איטית היא ממש עלילתית וכללית וממש לא העיקר. חיכיתי שני ספרים כדיי לראות מה קורה איתם ובסוף היא השאירה את זה לדמיון?? הייתי נותנת 3.5 כי המתח כן החזיק אותי, אבל מבאס ממש בפן הרומנטי.
העביר לי את הזמן.... לא ספרות מופת,מן הסתם....
ספר מייגע, לא מבין איך הצלחתי לקרוא שני שליש עד שהתייאשתי. חיכיתי וחיכיתי וכלום לא קרה. הדמות הראשית מעצבנת ובלתי נסבלת, נתתי 3 כוכבים בזכות זה שהצלחתי להחזיק מעמד עד שהתייאשתי וזה גם יותר מדי.
התחיל מעולה אבל איפו שהוא לקראת הסוף התחיל לשעמם.
פחות מוצלח מהראשון לא מתאים לרומן רונטי יותר מדי מיקוד על אקשן
הספר היה נחמד, הראשון היה יותר טוב, יש בזה ממש טיפה רומנטיקה, אך יש עוד המשכים לסדרת הספרים הזאת ולכן היא מסתיימת עם סוף פתוח, אז חבל שלא היה רשום את זה בתקציר לפני שרכשתי את הספר.
ספר נחמד, אין בו הרבה רומנטיקה יש בו יותר פשע ופעולה.
חמוד. יש בו קצת יותר מרוב ספרי הזאנר וגם קצת הומור. קצת מעצבן שהוא נגמר בלי להגמר וחייבים לחכות לספר הבא.
מרגיש הרבה סיפורים בספר אחד. יש קריצות על הז'אנר הרומנטי וגם על הקוראות. הדמות של איילנד חכמה ולא פראיירית. הדמות של מארס קצת קשה לדייק
נחמד, שנון ומצחיק . הבעיה איתו שקשה להתחבר לדמות הגברית וזה יותר קומדיה מאשר כל סיפור אחר.
התחיל ממש טוב, במיוחד אחרי הקליף האנגר שבסיום הקודם אבל איפושהו באמצע הספר זה התחיל להיות הזוי ברמות על. מפה ספויילרים.... . . . . . . . . . מה נסגר עם הטיסה לחלל???? כאילו סירייסלי??? קראתי ולא האמנתי, זה היה ככ מטופש ולא אמין שממש הרס לי את חדוות הקריאה.
היה כיף לפגוש את כל הדמויות שוב אבל סגנון הכתיבה מתיש, הבחירה בעלילת החייזרים תמוהה ובגדול היה די משעמם, היה לי קשה לסיים
ספר עם הבלחות מצחיקות ומותחות, אבל בין לבין הכתיבה ממש מבולבלת.
הרבה פחות טוב משלושת הקודמים. נראה שזה לקח כיוון אפל וקודר יותר וכל הכיף התזזיתי והאקשן מהספרים הקודמים התחלף במעין מותחן פסיכולוגי מתיש. ממש ביאס אותי כי מאד אהבתי את שלושת הספרים הראשונים. מאד. כל הכיף, הטירלול, הקצב המהיר וההומור מהספרים הראשונים נעלם. פשוט מדכא לסיים סדרה ככה.
מסורבל, איבד את הקסם של הראשון. וגם ההחלטה לא לממש את המתח המיני מהספר הראשון בספר זה, מאוד שגויה ומתסכלת בעיני.
נחמד אבל די חוזר על עצמו כמו הספר הקודם.. הרבה פיצוצים ודם ואנשים מתים. בקיצור לא מעניין אולי את מי שחובבת סרטי אקשן. אישית לא עושה לי את זה וגם הרומטיקה לא משהו אז לדעתי אפשר לוותר.
רומן רומנטי מטופש, במסווה של מותחן ופארודיה על רומנים רומנטיים.
ספר שצריך לבוא עם אזהרת טריגר. חטיפה, כליאה, אינוס.. אין שום דבר משעשע בספר הזה. מחריד
הספר כתוב טוב קצת מרוח … הדמות שלה משעשעת קצת חופרת חבל שלא מציינים שזה חלק מסדרת המשך לא הייתי משקיע בקריאה . פשוט סיפור בלי סוף זה הכי גרוע בקריאה לא ממליצה לקרא
רק אני הרגשתי שקראתי ספר שבו הסופרת שכחה לכתוב את הסיומת לספר. השאירו אותי בתחושה של אכזבה ותחושה ששכחו לכתוב או להדפיס את סוף הסיפור. לו הייתי יודעת שכך הספר יסתיים לא הייתי משקיעה מזמני בקריאתו. מבחינתי זה היה בזבוז זמן ומאכזב מאוד. והמבין יבין.
פרק 1
הביקור
איש המקצוע קר הרוח שכונה "הנאצי" היה המתנקש האכזרי והמסוכן בעולם, מטורף חסר לב שהפנטזיות הסדיסטיות שלו יכלו להתממש רק באמצעות התחביבים האפלים ביותר.
— ג'יינה דוויל, מרוסיה בתאווה
יכולתי להתחיל בהסבר למה ההורים שלי קראו לי איילנד, או להרצות באריכות על הטראומה הנצחית שממנה עלולים לסבול מי שנולדו לאישה צרפתייה וגבר אמריקאי נרגן... אבל אני חושדת שלאף אחד לא באמת אכפת. אז בואו נתחיל ביום שבו ניקו לי את הדירה — אני מבטיחה שזה יותר מעניין ממה שזה נשמע.
זה היה יום שישי בסוף אוקטובר, וכמו כל חבריי לעבודה במחלקת המחקר והפיתוח של אֶמ־טֶק, חיפשתי כל היום דרך לתקן באג רציני בגרסה העדכנית של אפליקציית הבנקאות שלנו. בסביבות חמש ועשרים אחר הצהריים סיימתי את פחית הדוקטור פפר האחרונה שנשארה בקומה, לחצתי על אנטר, והכרזתי באוזני חבריי לעבודה שהתוכנה שלנו עובדת כמו שצריך. אחר כך קראתי להם לוזרים — במפגן של עליונות גברית, כנהוג בין מהנדסים — ולשם שינוי, יצאתי מוקדם מהעבודה.
אני עדיין זוכרת את עצמי הולכת בשדרת אמסטרדם באותו ערב. הייתי ממש גאה במעיל הצמר החדש שלי, ולא הפסקתי להעביר אצבעות בשערי הערמוני המסופר בקארה קצר ולבחון את השתקפותי בחלונות הראווה, אפילו שג'וי אמרה שהמעיל ארוך מדי ולא מחמיא לגוף קטנטן כמו שלי, ושאני צריכה לחשוף קצת רגליים אם אני רוצה שמישהו ישכב איתי אי־פעם. בתור השותפה שלי לדירה והחברה הכי טובה שלי, היא הרגישה שזוהי אחריותה להבטיח שאאבד את בתוליי לפני שהאיברים הנשיים שלי יתייבשו ויתפוררו, ולכן היא עודדה אותי ללא הרף לעדכן הן את המלתחה שלי והן את הפרופיל שלי בהֵייקיופיד.
לרוב התעלמתי מהעצות שלה. הייתי בת עשרים וחמש, וההישגים שלי עם המין הגברי הסתכמו בכמה דייטים מביכים ובאיזה מעקב אובססיבי שניהלתי אחרי מישהו. תליתי את האשמה בשילוב של עיניים חומות עגולות עם חיוך ילדותי שחשף רווח בין השיניים, ושבגללו עדיין ביקשו ממני מדי פעם להראות תעודת זהות לפני שמכרו לי אלכוהול, אבל למען האמת חששתי שזה קשור יותר ל... ובכן, אליי. הלוואי שהייתי סופת הוריקן בלונדינית ותכולת עיניים כמו ג'וי. זה בטח היה עוזר קצת.
אבל אני מודה שזה לא ממש הטריד אותי. היו לי טונות של ספרי רומנטיקה שארחו לי לחברה בלילות שבת, והגיבורים שלהם היו הרבה יותר מרגשים מכל דייט שהיה לי אי־פעם. מיליארדרים, ערפדים, אנשי זאב, קאובויים... מה שתרצו. וכולם הגיעו עטופים בסיפורי אהבה מלאי תשוקה שבהם הגיבורה היא לא רק חכמה אלא גם יפהפייה, ואף אחד אף פעם לא אומר לה שמבוגרים אמיתיים לא לוקחים מקלות אכילה מהמסעדה היפנית ומעמידים פנים שיש להם אנטנות — את העצה הספציפית הזאת, דרך אגב קיבלתי מאימי החורגת, ג'ניס. והיא מסתובבת עם תמונה של ג'ימי קימל בארנק, אז אתם יכולים להיות בטוחים שהיא יודעת מה זה אומר להיות מבוגר אמיתי.
◊ ◊ ◊
תוך זמן קצר נכנסתי לבניין הישן שלנו ברחוב שמונים ואחת מערב. אהבתי את המקום הזה: הצבע במסדרון התקלף בטירוף, אבל תמיד היתה לי חיבה למבנים מהתקופה של לפני המלחמה, והשכונה היתה שקטה למדי. ג'וי ואני עברנו לקן קטן וחמים של שני חדרי שינה בקומה השנייה, אחרי הפרידה הדרמטית שלה מהשמוק הדפוק המוכר גם בכינויו דייוויד־רואה־החשבון־הבכיר — שאיים בפומבי להתחתן איתה ולשים לה תינוקות בווגינה; דברים איומים. הרגשתי שג'וי אסירת תודה על השינוי באווירה אחרי אחד־עשר חודשים עם האידיוט השחצן, ואני נהניתי מהנוכחות מלאת השמחה שלה — לא סתם קוראים לה ג'וי — וגם הרווחתי יותר מקום בפחות כסף.
עליתי במדרגות כי המעלית היתה מקולקלת, כמו תמיד — תכננתי להתלונן על זה בפני מנהל התחזוקה, אבל אף פעם לא הגעתי לזה. השעה היתה בסך הכול שש ורבע; רק לעיתים נדירות קמתי מהשולחן שלי לפני שבע וחצי, ולא היה לי ספק שאני עומדת להפיק את המיטב מהערב הזה, וגם לנקות סוף־סוף את המערה המעופשת שלנו.
בסדר.
יש מצב ששיקרתי לעצמי. הדעות הליברליות למדי שחלקנו לגבי תחזוקת הבית הובילו לכך שג'ונגל הרהיטים הרעועים מאיקאה שקראנו לו בית נראה כמו אזור מלחמה. ערימות של בגדים ושל ספרים היו פזורות בחדרים שלה ושלי בהתאמה, כלים מלוכלכים בני שלושה ימים נמנמו בכיור, ושכבת אבק עדינה כיסתה את שואב האבק, מה שלדעתי ביטא בצורה פואטית את מידת האכפתיות שלנו.
איך שלא יהיה, כשסובבתי את המפתח במנעול הייתי בטוחה שהערב הזה יהיה שונה מהרגיל ושפירורי האוריאו שתקועים בין כריות הספה שלנו עומדים לפגוש יריב ראוי. דווקא צדקתי לגבי הנקודה המסוימת הזאת, דרך אגב, אבל אני מקדימה את המאוחר. סגרתי את הדלת מאחוריי, נכנסתי לסלון ו... כמעט חטפתי התקף לב.
דמות ענקית וכהה עמדה שם בגבה אליי.
אולי אני מגזימה קצת בגלל ההלם הראשוני, כמו כשמתעוררים לפעמים באמצע הלילה ובטוחים שהמעיל על המתלה הוא רוח רפאים. הדם געש באוזניי במשך שנייה ואז הבנתי שהיצור שעומד לפניי אכן גבוה ורחב כתפיים — הוא התנשא לפחות שלושים סנטימטר מעל המטר שישים המלכותיים שלי — אבל כל שאר הסימנים רמזו שמדובר בזכר רגיל ולא באיזה נַאזְגוּל משר הטבעות.
שיער חום קצר, ז'קט כחול כהה גזור היטב... נשפתי אוויר מריאותיי באנחה ארוכה: כנראה פשוט נתקלתי באחד מהכיבושים של ג'וי. היא לא נתנה להם מפתחות לעיתים קרובות, אבל היה ברור שיום אחד אחזור הביתה ואיתקל באיזה אידיוט חתיך שמחסל לי את חטיפי הגרנולה.
במקרה הספציפי הזה, נראה שהתוספת האחרונה לאוסף ההולך וגדל של "צעצועי ג'וי" עדיין לא קלט את נוכחותי. וממש התעצבנתי שהיא שוב לא טרחה להתריע על הגעתו של דגם חדש. היא לא אמורה לצאת עם מדריך הפילאטיס שלה? אבל לא היתה לי שום כוונה להיכנס בבחור המסכן רק בגלל שהיא שכחה להודיע לי על נוכחותו.
בחנתי את התנועה הקלה של כתפיו כשעמד מול המזנון השחור הארוך שניצב בין חלונות הסלון וקלטתי בחטף כמה ניירות בידיו.
שינוי בתוכנית. אני כן מתכוונת להיכנס בו.
"סליחה, אלה דפי החשבון שלי. אני יכולה לבקש ממך לא לגעת כאן בכלום? ואולי להציג את עצמך?" התכוונתי להישמע בשליטה עצמית, אבל בעצם התנפלתי עליו.
האורח שלי לא טרח להסתובב אליי, והמשיך לקרוא את המסמכים שלי כאילו לא שמע אותי.
אבל הוא כן שמע.
"ערב טוב, מיס שאפטל. בבקשה, תרגישי בנוח בזמן שאני מסיים את זה."
חתיכת חצוף... תמציתי, מדויק, מנומס. רגוע לחלוטין. קלטתי מבטא קל. הוא שוהה כאן כבר די הרבה זמן, אבל לא אמריקאי. בריטי, אולי? המשחק הקטן שלו לא מצא חן בעיניי. "אני שמחה שג'וי אמרה לך שגם אני גרה כאן. אתה מוכן להסביר לי למה אתה מחטט במסמכים שלי?"
הדפוק הזה פשוט התעלם ממני.
עכשיו כבר באמת כעסתי. חציתי את החדר וניסיתי למשוך בזרועו כדי לעצור אותו. "היי, אני מדברת אליך!"
כשהוא הסתובב לבסוף והסתכל עליי, קלטתי עד כמה הזרוע שלו עבה: אחיזתי התרופפה והרגשתי שהדופק שלי מאיץ מעט. כבר לא הייתי סתם עצבנית מהזלזול הבוטה של הבחור; עכשיו הוא התחיל להפחיד אותי.
מבט כחול וקר פגש את מבטי, והחיוך שחייך אליי לא בדיוק הגיע לעיניו. "נדמה לי שביקשתי ממך כרגע לחכות עד שאסיים. אולי תשבי בינתיים?"
הגרון שלי התייבש. עזבתי את הזרוע שלו והתרחקתי צעד לאחור. "א־אתה חבר של ג'וי?... היא נתנה לך את המפתחות?"
"לא. אני כאן בשבילך, איילנד."
הדופק שלי האיץ בטירוף והבטן שלי התהפכה כאילו כל החדר מסתובב. אני חושבת שהרגליים שלי זזו עוד לפני שבכלל קיבלתי החלטה מודעת לברוח: התחלתי לרוץ לדלת הדירה, וצרחתי בכל הכוח בתקווה שגברת ג'וזפסקי, השכנה שלנו, הדליקה את מכשיר השמיעה שלה לשם שינוי. "תתרחק ממני, אל תתקרב אליי! אני מתקשרת למשטרה!"
אחיזת מלחציים סביב כתפיי גררה אותי לאחור לפני שהספקתי להגיע לדלת, וצמרמורת של אימה טהורה התפשטה בגופי ממרכז החזה ועד לקצות האצבעות. תיק השק השחור הגדול שלי החליק מכתפי ונחת על הרצפה בקול חבטה עמומה, ותכולתו התפזרה לרגלינו. יד עטויה בכפפה שחורה הניחה לכתפי הימנית, נצמדה לפה שלי ולחצה לי על הלחיים כמעט עד כאב. נאבקתי בו ופלטתי סדרה של יללות חנוקות. דמעות נקוו בזוויות עיניי כשהבנתי שהקולות שאני מצליחה להפיק הולכים ונחלשים: הגרון שלי כאב מדי, ולא היה לי אוויר.
אחרי כעשרים שניות, כל מה שמיתרי הקול שלי הצליחו להפיק היו צלילי קרקור חלשים בין התנשפויות קצרות. הרגשתי שאני טובעת. כשהקול שלי גווע, פחתה בהדרגה גם אחיזתו ההדוקה סביב פי, והרגשתי את נשימתו בשערי. "אני יכול לסמוך עלייך שלא תצרחי שוב?"
הנהנתי ברעד. הוא הוריד את היד מהפה שלי, אבל היד שאחזה בכתפי לא הרפתה ממנה, והוא סובב אותי אליו כמו בובת סמרטוטים רפויה. הוא לא נראה כועס, ואפילו לא עצבני. הוא רק הרים אל שפתיו אצבע מורה מכוסה בכפפה והזהיר אותי במבט.
עמדנו ליד דלת הכניסה של הדירה לפחות דקה בלי לזוז, וחיכינו שמישהו, כל אדם שהוא, יגיב לצרחות שלי. הזמן נהיה סמיך וכאילו האט את מהלכו ולכד אותי: כל אחד ואחד משריריי היה משותק; הנשימה שלי כמעט נעצרה. האצבעות המונחות על כתפי התפרשו ונעו במורד זרועי, ולבסוף השתהו סביב מפרק כף היד שלי בכמעט ליטוף. רעדתי. הדם הלם באוזניי, ובאותו רגע היקום שלי התכווץ והתכנס כולו לתוך עיניו הכחולות הכהות של הגבר הזר הזה. קצת כמו המפץ הגדול ברוורס, אפשר לומר.
מחוץ לדירה לא נשמע כלום. רק דממה.
החיוך חסר הנשמה שקידם את פניי חזר למקומו, והוא נופף אליי את אצבעו בנזיפה. "אל תעשי את זה שוב, בבקשה. אולי במקום זה תכיני לנו קפה?"
מצמצתי. "אני... מה?"
שפתיו התעוותו והוא הטה את ראשו. קשתיות העין שהיו קודם קרות כקרח התמלאו שעשוע. "קפה. שמעת על זה פעם? פולים קלויים טחונים, מים, כוס... קפה."
אני יכולה רק להניח שהבדיחה שלו נועדה להקליל קצת את האווירה ולוודא שלא אצרח שוב, בזמן שהוא עושה את מה שהוא בא לכאן לעשות. זה לא עבד. החיוך הקלוש שלו רק הזכיר לי את ג'ק ניקולסון מחייך אל שלי דובאל, שנייה לפני שהוא מנסה לקצוץ אותה לחתיכות בגרזן. אגלי הזיעה שנקוו על הרקות שלי התקררו. הנהנתי בביישנות. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להתרחק ממנו.
פסעתי לאחור בתנועות איטיות ומבוקרות בלי להסיר את מבטי מעיניו כדי לא לפספס שום סימן, למקרה שהוא ינסה לתפוס אותי שוב. הבחנתי בתיק השק שלי. הוא היה מונח על הרצפה במרחק של כמטר ממני. כמה עטיפות ממתקים מקומטות נמלטו ממנו כשנפל והיו מוטלות עכשיו ליד הספה; גם הוא ראה אותן, וחיוכו התערער לשנייה.
אילצתי את שפתיי להסתדר בצורה שקיוויתי שנראית כמו פה ידידותי וכנוע. "מצטערת על זה, אני אאסוף הכול."
החיוך שהוא חייך אליי נראה מלא כנות בדיוק כמו החיוך שלי. "לא, אל תדאגי. אני אטפל בזה. תורידי את המעיל ולכי להכין קפה כמו שאמרנו, בבקשה."
הוא כרע ברך ודבר ראשון הושיט יד אל הטלפון שלי. כשראיתי שהוא מחליק אותו אל כיס הג'ינס שלו במקום להחזיר אותו לתיק, בלעתי רוק חרש. הכרחתי את עצמי להסיט מבט מידיו שאספו את הטמפונים שלי, הורדתי את המעיל במשיכת כתפיים והשלכתי אותו על הספה. ברגע שהוא ראה את זה ידיו הפסיקו לנוע, עיניו הצטמצמו, והוא הביט בי רגע ארוך במבט לא מרוצה.
הרגשתי שאני מתכווצת תחת מבטו הבוחן. האם הפרתי חוק אופנתי כלשהו? מוחי דהר בחיפוש אחר הסבר, ועיניי זינקו אל קולב המעילים שעמד במרחק של כמטר ממני.
הוא ראה את זה, והחיוך שלו שב והתפשט על פניו. "זה יהיה יותר לעניין."
הרמתי בזהירות את הבגד, תליתי אותו ומיהרתי לעבר המטבח. הקול שלו עצר אותי לפני שהספקתי להיכנס; היד שלי קפאה על ידית הדלת.
"איילנד, אני משתדל בדרך כלל שהכול ילך טוב, אבל נראה לי שדברים יכולים גם להשתבש." פניתי להביט בו. אקדח בנרתיק שחור הציץ מהרווח הקל בין חזית הז'קט שלו לגופו.
אוי, אלוהים. אילו דברים בדיוק?
חשבתי שעדיף לדעת מייד עד כמה ה"דברים" יכולים להשתבש. "א... אתה מאפיונר?"
הוא נראה מופתע באמת ובתמים. "אני לא יודע איך לענות על זה. מה ההגדרה שלך למאפיונר?"
"אממ, זה מישהו שעובד בשביל המאפיה והורג אנשים," הצעתי פירוש אפשרי.
"אני רק הורג אנשים."
התשובה הזו הפכה את עמוד השדרה שלי לקרטיב.
נשמתי נשימה רועדת ונכנסתי למטבח.
ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי, זינקתי אל מגירת הסכו"ם ונברתי בה בידיים רועדות. אני מודה שלא היתה לי תוכנית של ממש, וכשהבנתי שאני אוחזת בסכין לחיתוך ירקות עם ידית ורודה — החפץ היחיד שהתקרב איכשהו להגדרה של כלי נשק בדירה שלנו — החלו לעלות בי ספקות. זה לא יספיק, לא נגד אקדח. עיניי נתקלו בקומקום. מים רותחים, ישר בפנים שלו. וגם סכין. זה יכול לעבוד...
"את צריכה עזרה עם הקפה, איילנד?"
הקול שלו הקפיץ אותי כל כך שהסכין כמעט נפלה לי מהיד מרוב בהלה. נתמכתי בשיש עד שליבי האט את פעימותיו. אפשר לשכוח מהקומקום. אני חייבת להכין את הקפה הזה, אחרת הוא ייכנס לפה, יראה אותי זוממת להתנקש בחייו בסכין הוורודה שלי, ויחתוך אותי לשניים כמו גזר גמדי.
"לא... א... אני בסדר," צעקתי מבעד לדלת.
קפאתי לכמה שניות והקשבתי לרעשים שבקעו מהסלון. ניסיתי להעריך אם הוא עומד להיכנס לפה או לא. לא. תודה לך, אלוהימה. חיפשתי בארונות העץ והוצאתי שתי קופסאות קרטון ארוכות וצרות, מלאות למחצה בקפסולות צבעוניות. הקפה נטול הקפאין היה ממש מתבקש: אין שום צורך לתת עוד מנת קפאין לאדם שהודה כרגע שהוא רוצח. בזמן שמכונת הקפה ירקה טיפה אחר טיפה של משהו נטול קפאין לתוך ספל לבן קטן, הבטתי בשעון של המיקרוגל. שבע ועשרה. ג'וי תחזור מהפילאטיס רק בסביבות תשע וחצי, וכפפות עור לקח לי את הטלפון. נזכרתי שיש לנו גם טלפון קווי. מעניין אם אצליח להסיח את דעתו מספיק זמן כדי להתקשר למשטרה. העברתי את המבט בין הסכין הוורודה, שעדיין נחה על השיש, לבין הנוזל הכהה שמילא את הספל.
הניחוח העשיר והמעושן שריחף באוויר היה כמעט מנחם באופן מוזר.
החלטתי מה הצעד הבא וחזרתי לסלון בגב נוקשה וברגליים מתנודדות. הוא עדיין היה שם, כמובן. הכול הוכנס בחזרה אל התיק שלי, שנח כעת ליד הספה והרחק מהישג ידי. נראה שהוא סיים לבדוק את החזרי המס שלי, אבל לפני שהניח אותם בחזרה על המזנון, הוא עצר ופשפש בהם עוד קצת. לא הבנתי מה הוא עושה עד שהתמקדתי היטב בכל נייר ונייר.
2013.
2012.
2011.
הפסיכופת הזה מיין אותם על פי סדר כרונולוגי.
לא פלא שלא חשדתי בכלום כשנכנסתי לדירה: למעשה, המקום נראה טוב יותר מכפי שנראה כשיצאתי מפה הבוקר, כאילו הוא החזיר כל חפץ למקומו בזמן שחיטט בדברים שלנו.
סביר להניח שזה בדיוק מה שהוא עשה.
שמעתי קול נקישה; כוס הקפה רטטה על הצלוחית הקטנה בידיי הרועדות. חשקתי שיניים ונשפתי אוויר. הבנתי שאני עומדת לבלות את הערב עם פולש ביתי חולה ניקיון וסדר, ושאם יש לי כוונה כלשהי לצאת מזה בחיים אני חייבת לקחת את עצמי בידיים.
הוא פנה והביט בי בחיוך הקר ושובה הלב שלו. "תודה. את יכולה לשים את זה על שולחן הקפה."
עשיתי זאת וחיפשתי את עיניו. "מי אתה? מה אתה רוצה ממני?"
"אנשים קוראים לי מארס," הוא אמר והרים את הספל המהביל. "ואני חושב שאת יודעת למה אני כאן, איילנד."
לא, לא ידעתי, והיה די משונה לגלות שהעובדה שיש לפרצוף הזה שם לא שינתה שום דבר. אף אחד לא זכר את השם של ג'ק טורנס מהניצוץ; אבל הפנים שלו — מחייכות בטירוף מבעד לחור המשונן שבדלת עם הגרזן בידו — הפכו להתגלמות האימה והתחושה שאין לאן לברוח. אם כך, שמו של האורח שלי הוא "מארס". שם פרטי? שם משפחה? מה זה משנה? עבורי הוא היה בסך הכול הצורה שהפחד עיצב לעצמו. חסמתי אינספור אפשרויות שהמוח שלי הטיח בי וניסיתי לשמור על נימת קול שקולה. "אתה לא נראה כמו פורץ. מה אתה רוצה, מארס? מה אני צריכה לעשות כדי שתלך מכאן?"
בהתחלה הוא לא ענה. רק לגם כמה לגימות איטיות מהקפה ואמד אותי במבטו. ניצלתי את ההזדמנות כדי לעשות כמוהו, והשתדלתי לשנן כל פרט. לפחות אוכל לספק לשוטרים תיאור מדויק, אם אחיה עד אז.
המראה המסודר והרגיל שלו עמד בניגוד למבנה גופו השרירי — וגם למידת הנימוס שלו, כפי שכבר גיליתי. הוא היה מגולח למשעי, ובמקום חליפת מאפיונר שחורה או משהו כזה, לבש מכנסי ג'ינס, חולצה לבנה ללא רבב, ז'קט כחול כהה, ונעל נעלי אוקספורד חומות ומצוחצחות היטב, שרימזו על חיבה להברקה ביריקה. כשסרקתי את תווי פניו המסותתים ואת עיניו הכחולות העמוקות, הבנתי שהופעתו הפיזית מטעה למדי, במיוחד לנוכח ההבעה הנינוחה והמחויכת שלו שהבליטה שתי גומות חן. קמטי הבעה עדינים סביב העיניים רמזו שהוא חצה את שנתו השלושים. עיניי התעכבו על שערו. גם בחזית הזאת לא נתקלתי בשביל באמצע או בתסרוקת מופרעת דומה שעשויה לרמוז שמדובר במטורף. סתם שיער חום בהיר שכנראה נהיה גלי כשהתארך, מסופר בתספורת קצרה רגילה.
נראה שהוא שם לב שאני בוהה בו, ומשהו בהבעת פניו השתנה — עווית קלה בגבה, התקשחות קלה של תווי הפנים. הוא הניח את הספל בחזרה על השולחן והתקרב אליי בחן של חיה טורפת.
"אני מחפש שני מיליארד דולר. יש לך מושג איפה אני יכול למצוא משהו ששווה שני מיליארד דולר, איילנד?"
אוקיי... לזה לא ציפיתי. אני יודעת שזה יישמע טיפשי, אבל המוח שלי התחיל להריץ פתאום עשרות תרחישים שהסתיימו בתוצאה חיובית. מארס טעה בכתובת; ברור שהוא חיפש דגים הרבה יותר שמנים ממני. נכון, הוא לא התנהג בדיוק כמו ג'נטלמן, אבל עד כה הוא לא ירה בי, נכון? אולי הוא ילך אם אישבע שלעולם לא אדבר על המפגש שלנו עם אף אחד? בחרתי להתעלם מהאפשרות הברורה מאליה — שחיסול עדים הוא כנראה חלק בלתי נפרד משגרת העבודה שלו — וחציתי את החדר אל ערימה של ניירות מקומטים שהיו מונחים על המדף העליון של כוננית הספרים שליד הספה. אחר כך חזרתי אליו והושטתי לו את תלושי השכר שלי במבט מתחנן. "תשמע, אין לי מושג על מה אתה מדבר, אבל אני מבטיחה לא להגיש תלונה אם פשוט תלך מכאן."
עיניו התרחבו, ומה שעשוי היה להיראות כחיוך אותנטי העמיק את גומות החן שלו.
"יש לך חוש הומור יוצא מן הכלל, איילנד. אבל מה שחשוב כרגע הוא שתגידי לי איפה האבן ואיך את מתכננת להחזיר אותה, לא לנסות להצחיק אותי."
מה לעז...?
פסעתי צעד לאחור והנחתי לתלושי השכר לנשור מידי. רציתי להאמין שאוכל לשלוט בפחד שלי למשך פרק זמן שיספיק לי כדי להתמודד עם מארס. אבל הוא חזר ביתר שאת, וסחט לי את הריאות.
באופן מוזר, כשהרמתי את מבטי ראיתי שהבעת הפנים של מארס משקפת את שלי. גרונו התכווץ למראה עשרות הדפים הפזורים לרגליי. "תרימי אותם בבקשה ותניחי אותם בחזרה על המדף."
אוקיי, הבחור לגמרי סובל מהפרעת ניקיון כפייתית.
החלטתי שלא כדאי ללחוץ עליו עוד יותר כדי לגלות בדיוק כמה חוטים רופפים יש לו במוח: כרעתי במהירות על ברכיי והרמתי את תלושי השכר שלי כפי שהורה לי. אבל לפני שהספקתי להשלים את התנועה, נעצרתי בגלל כאב חד בבסיס עמוד השדרה שלי. הזדקפתי מייד בלי לחשוב ובהלה איומה התפוצצה בבית החזה שלי.
אוי, אלוהים. לא, לא, לא, לא, לא!
מעליי שמעתי אנחה עמוקה וארוכה. הוא ראה. או אולי ניחש. זה לא משנה: מארס ידע על הסכין הוורודה, הסכין שתחבתי ברישול לגומי של הגרביונים מתחת לשמלת הצמר הקטנה שלי, אשר כרגע דקרה אותי בגב — פשוטו כמשמעו — כשהתכופפתי.
ולמרות זאת הרמתי את הניירות בכמה צעדי ריקוד נוקשים. הסכין החמימה התחככה שוב ושוב בעמוד השדרה שלי עם כל תנועה, ותהיתי אם היא באמת בולטת דרך השמלה. אחרי שסיימתי לאסוף את כולם בערימה מסודרת, קמתי לאט והושטתי אותם למארס במבט מושפל. הוא לקח ממני את תלושי השכר בדממה והחזיר אותם למקומם על המדף בלי להסיר ממני את עיניו.
מצאתי בי כוח להשיב לו מבט, וכשעיניי פגשו את עיניו הרגשתי שהדם אוזל מפניי. לא יכולתי לראות את זה, כמובן, אבל היתה לי מין תחושת עקצוץ בפנים, כאילו אלף רסיסי קרח דוקרים את לחיי ומצננים את הזיעה שם, וידעתי שאני לבנה כמו סיד.
הוא הושיט את ידו ללא מילה וריתק אותי למקומי במבטו העז והיודע־כול. הדמעות נקוו במהירות וטשטשו את שולי שדה הראייה שלי, והידיים שלי רעדו כל כך שלקח לי נצח לשלוח יד לאחור ולהרים את שולי השמלה. זה קצת פתטי, אבל ניסיתי לא להרים את השוליים יותר מדי כי לא רציתי להתפשט מול הבחור הזה.
לבסוף הצלחתי לשלוף את הסכין הוורודה הצעקנית מתחת לצמר האפור. הוא נותר דומם, ושרירי הלסת שלו התכווצו כשהסכין הופיעה לנגד עיניו. עבר לי בראש שאני יכולה לנסות להשתמש בה: דמיינתי את עצמי מניפה אותה בפראות בכוונה לפצוע אותו.
אני יכולה רק להניח שמארס קרא את מחשבותיי, כי הוא... טוב, הוא עשה לי תרגיל ג'ודו, אין דרך טובה יותר לתאר את זה. תוך שבריר שנייה הרגשתי אחיזה כואבת במפרק היד ושמטתי את הסכין. אחר כך הוא שלח את רגלו אל רגליי ודחף בתנועה מהירה שגרמה לי לאבד את שיווי המשקל. זרועו הפנויה הקיפה את מותניי כדי לעצור את נפילתי, והוא תפס אותי כמו שק והעמיס אותי על כתפו כמו איזה איש מערות.
באותו יום גיליתי שכל הרומנים הרומנטיים הזולים שקראתי שיקרו לי. כשגבר מפיל אותך מהרגליים זה לא נעים בכלל, אפילו לא קצת.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
