בעלי הבית

הקדמה

כתיבת הספר שלפניכם הסתיימה ערב 7 באוקטובר 2023. עשור קודם לכן התחלתי את מחקרי על התגבשותה של השליטה הישראלית בפלסטינים שבשטחי הגדה המערבית וברצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים. ידעתי שאני ניצב לרגלי הר של מסמכים ארכיוניים וספרי היסטוריה, שהדרך תהיה מפותלת, מלאת הרפתקאות, תלולה, מתישה ובלתי צפויה. הדרך אכן הייתה כל אלה והרבה מעבר למה שיכולתי לִצפות.

לא אחת חשבתי כי הנה אני מתקרב לפסגה המיוחלת, וגיליתי שהיא לא קרובה כפי שדימיתי. פעם אחר פעם נוכחתי לדעת שמסמכים ארכיוניים חסויים שהצלחתי לשים עליהם את ידיי לא השלימו את התמונה, ולא זו בלבד אלא העלו שאלות חדשות. איני בטוח שהגעתי אל הפסגה שדמיינתי, אבל הדרך שעברתי ארוכה דיה כדי לראות דברים שהיו שונים, מפתיעים, מוזרים – לעתים מקוממים. גיליתי פרטים לא מוכרים ואף חבויים על ההיסטוריה המקומית, על אירועים, על תהליכים ועל החלטות שהתקבלו.

אומר בגילוי לב שלא הצלחתי לאתר את כל פיסות ההיסטוריה שחיפשתי. חלק מנוף הארץ הזרה הקרויה היסטוריה הוסתר בערפל כבד של רישומי ארכיון מצונזרים ודפי ארכיון שלא נמצאו, מחקרים הכרחיים שלא נכתבו מעולם, משאבים שנגמרו ושפות נדרשות שלא הספקתי להגיע לידי שליטה בהן. מקצת מן הערפל הזה אולי יתפוגג יום אחד. ייתכן שבעתיד חוקרים מוכשרים המצוידים בכלי מחקר משוכללים לאין שיעור משלי יעפילו לפסגות גבוהות הרבה יותר.

בדפים הבאים אני מבקש לבאר ולפרש, ככל שיש ביכולתי, את הגילויים הרבים שעלה בידי לחלץ. אני מבקש להציג ניתוח אנליטי של שלל הממצאים שנחשפו ולהציג את מה שאפשר ללמוד מכל אלה על החיים בארץ ישראל המסוכסכת. אמונתי היא שתפקידו של ההיסטוריון ללמוד את העבר כדי להבין טוב יותר את ההווה. אני מקווה שהצלחתי לעמוד בכבוד בתפקיד זה בכתיבת הספר. בעת כתיבת שורות אלו, כאשר מתחוללת מלחמה עקובה מדם וסבל, אני יכול רק לייחל שתהיה בכך תועלת לכל יושביה של ארצי.

מבוא

ביוני 1967 הטילה מדינת ישראל שלטון צבאי על אוכלוסייה פלסטינית גדולה בגדה המערבית וברצועת עזה. שלטון זה ממשיך להתקיים עד ימינו, למרות ניסיונות רבים ומגוונים מצד החברה הפלסטינית לחסלו ולמרות שאיפת הקהילה הבין־לאומית ותקוותם של רבים בחברה הישראלית לראות את קצו. ספר זה חוזר אל שורשיו של הכיבוש הצבאי הישראלי בשאלה בסיסית שהמחקר ההיסטורי טרם סיפק לה תשובה: כיצד גיבשה ממשלת ישראל את שליטתה באוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים? שאלה זו קיבלה משנה חשיבות ככל שהתארך השלטון הצבאי הישראלי בפלסטינים והיה ממצב זמני וקצר טווח – כפי שהיה בסוף שנות השישים של המאה ה־20 – למציאות שלתוכה נולדו דורות של יהודים וערבים, וככל שחולף הזמן סיומה לוט בערפל.

רוב מוחלט של חברי ממשלת ישראל בסוף שנות השישים ראו בכיבוש הישראלי מצב זמני וצפו שהוא יסתיים בהסכם מדיני חדש אשר יסדיר לצמיתות את היחסים בין מדינת ישראל ובין שכנותיה. כל עוד לא הושג הסכם מדיני שכזה, היו חברי הממשלה תמימי דעים כי על ישראל להשאיר את כוחות צה"ל בשטחים הכבושים. הסיבות לעמדה מוסכמת זו בממשלה היו שונות. היו מי שרצו להמשיך להחזיק בשטחים כדי להשתמש בהם כקלף מיקוח במשא ומתן עתידי לשלום; היו מי שרצו לשלוט בשטחים מכיוון שהעניקו לצה"ל מרחב ביטחון אסטרטגי שממנו אפשר להגן על מדינת ישראל; היו מי שראו בשטחים ארץ האבות ועל כן אין לנתק מהם את העם היהודי; והיו מי שהתנגדו לנסיגה ונימקו זאת בשילוב כמה מהסיבות האלו. כך או כך, חברי הממשלה, כל אחד מסיבותיו הוא, לא היו מוכנים לסגת חד־צדדית מהשטחים, ובייחוד לא מאותם חלקים שבהם ראו חבלי מולדת היסטוריים, דוגמת העיר העתיקה בירושלים. מי שביטא תמימות דעים זאת באופן חד וברור מיד עם תום המלחמה היה שר הביטחון משה דיין. 'אנו מרוצים בהחלט ממה שיש לנו עתה' הכריז דיין בשידור של תחנת הבי־בי־סי הבריטית, והוסיף: 'אנו מחכים לטלפון מן הערבים'.^[1]

הדיון הציבורי בישראל אשר לעתיד השטחים החל מיד לאחר המלחמה. השתתפו בו, מלבד הפוליטיקאים, גם סופרים, משוררים, אינטלקטואלים ואישי ציבור בולטים בישראל. כמו בממשלה, גם הדיון הציבורי סבב בעיקר סביב סוגיית הגבולות המדיניים: מחד גיסא האמינו מצדדי 'שלמות הארץ' כי כה עמוק הוא הקשר של האומה הישראלית לחבלי המולדת שנתפסו במלחמה, עד שכל נסיגה לטובת הסדר מדיני היא בלתי קבילה; ומאידך גיסא סברו תומכי חלוקת הארץ שהסדר מדיני מצדיק נסיגות מסוימות של ישראל, ועל היקפן יש לקיים משא ומתן. לשוליו של דיון זה נדחקה העובדה שבתקופה שחלפה מאז תמה מלחמת ששת הימים התפתחו אופני השליטה הצבאית הישראלית באוכלוסייה האזרחית, ושהשליטה הזמנית הלכה והתארכה משבועות לחודשים, ומחודשים לשנים. הסופר ס. יזהר היה מהראשונים לציין זאת. כבר בדצמבר 1967 קבע בעיתון הארץ: '"השטחים" כידוע אינם ריקים' ומכיוון שכך מי שמדבר על עתיד השטחים: 'מוטב שלא יחמוק: ידבר על האנשים האלה ומה הוא אומר לעשות בהם'. 'הגיונו של כל כיבוש – אכזרי ומתאכזר', התרה ס. יזהר בקוראיו, ושאל: 'האם אנחנו, מוכנים לזה?'.^[2]

הציבור הישראלי היה יכול לחמוק משאלותיו של ס. יזהר והזהרותיו ולהתמקד בוויכוח הטריטוריאלי על גבולות המדינה, אך ממשלת ישראל הייתה חייבת לספק תשובות מידיות ולהחליט כיצד היא מתכוונת לנהל אוכלוסייה ערבית גדולה שנתונה בפועל באחריותה. חברי הממשלה הבינו שתנאי מקדים להמשך החזקת השטחים, בין שיהיה זה לשם הכלתם הסופית במדינת ישראל ובין כקלף מיקוח למשא ומתן עתידי, הוא למצוא דרך לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית שחיה בהם. מה יהיו הנחיותיה, למשל, כאשר נתיניה בשטחים יארגנו הפגנה נגד המדינה? האם תעניש את כל מי שהשתתף במחאה או רק את המארגנים? ואם תעניש – כיצד? ועוד, האם על המדינה לנהוג בתושבי שכם כשם שנהגה בתושבי ירושלים המזרחית? האם תנהג ביושבי מחנות הפליטים כמו בתושבי הקבע בערים ובכפרים? אלו רק כמה מהשאלות שהעסיקו את הממשלה מן הימים הראשונים של הכיבוש הצבאי, אך נותרו ברובן מחוץ לדיון הציבורי. ספר זה מוקדש לביאור, לפרשנות ולניתוח תהליך קבלת ההחלטות בממשלת ישראל בסוגיית השליטה בפלסטינים בעת התהוותה. בתהליך מורכב זה נבחנו אפשרויות שונות, התחוורו עמדות שונות ונעשה מאמץ לחתור לפשרות ולהסכמות.

אתמקד בשנים 1967–1969 ואראה כיצד גיבשה ממשלת ישראל, בהובלת שר הביטחון דאז משה דיין, שיטה שנועדה לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית שבגדה המערבית וברצועת עזה. הֶגיון השיטה לא היה ביטחוני גרידא ואי אפשר לתמצת אותה בביטויים שגורים כמו הפרד ומשול או שיטת המקל והגזר, אף שתכסיסים טקטיים שכאלה היו ודאי חלק ממנה. בספר שלפנינו נסקור רשת סבוכה של שיקולי ביטחון ושיקולים של מדיניות חוץ ופנים שהיו כרוכים אלה באלה במהלך התגבשותה של שיטת שליטה זו. נַראה גם כי השליטה באוכלוסייה – ולא רק באדמה – שימשה לממשלה אמצעי לקידום מטרותיה בסוגיות הליבה של הסכסוך הישראלי-ערבי: שאלת הגבולות, השאלה הדמוגרפית, סוגיית ירושלים והמקומות הקדושים ושאלת פליטי 1948. אם כן, לדרכי השליטה שהתוותה ממשלת ישראל בשנתיים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים היה משקל בעיצוב חייהם של יהודים וערבים בין נהר הירדן לים התיכון.

כעת אבאר מספר היבטים חשובים בספר. ראשית אציג את נקודת המבט שדרכה מחקר זה מציג את ממצאיו; שנית, אסקור את מקומו של ספר זה ביחס לספרות הקיימת על תולדות הכיבוש הישראלי; שלישית, אציג את מבנה הספר ואת ההיגיון העומד מאחורי חלוקת הפרקים; ולבסוף אסלול את הדרך אל נקודת ההתחלה של הכיבוש על ידי סקירת ההקשר ההיסטורי והפוליטי של היחסים בין מדינת ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב בשנים 1948–1967.

הכיבוש מנקודת המבט של השולט

בספר זה אני בוחן את תהליך התגבשותה של שליטה צבאית באוכלוסייה אזרחית מנקודת המבט של בעל הסמכות הגבוהה ביותר בשטח, הצד השולט – ממשלת ישראל. מיד עם תום מלחמת ששת הימים ניכסה לעצמה הממשלה את הובלת תהליך קבלת ההחלטות בשטחים והותירה לכוחות הביטחון – צה"ל, המשטרה ושירות הביטחון הכללי (שב"כ) – את הביצוע. ההנחה שעמדה מאחורי חלוקת אחריות זו הייתה שהשליטה בפלסטינים אינה נושא צבאי טהור שאפשר להשאיר לטיפולם של מפקדי צה"ל, אלא נושא בעל השלכות מהותיות על מאפייניה של מדינת ישראל בעתיד. סביב שולחן קבלת ההחלטות ישבו אפוא לצד אנשי כוחות הביטחון גם אנשי משרד ראש הממשלה, משרד החוץ, משרד האוצר, משרד הפנים, משרד העבודה וגופים נוספים.

השחקנים העיקריים בספר זה הם חברי ממשלותיהם של לוי אשכול וגולדה מאיר. ממשלה זו, שהוקמה בינואר 1966, החליטה לצאת למתקפת מנע נגד צבא מצרים ביוני 1967. עם הקואליציה נמנו המפלגות האלו: המערך, מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), המפלגה הדתית לאומית (המפד"ל), הליברלים העצמאיים ואגודת ישראל. בזמן כהונתה של הממשלה התחוללו בה שני שינויים ראויים לציון: ערב מלחמת ששת הימים הסכים ראש הממשלה לוי אשכול, בלחץ ציבורי ופוליטי כבד, לצרף לממשלתו שתי מפלגות מתחרות עם נטיות נִציות בתחומי חוץ וביטחון ובעלות עוצמה פוליטית לא מועטה. הראשונה הייתה גוש חירות ליברלים (גח"ל) בהנהגתו של מנחם בגין, והשנייה רשימת פועלי ישראל (רפ"י) בהובלתו של משה דיין.^[3] כמעט שנתיים לאחר מכן, במארס 1969, החליפה גולדה מאיר בתפקיד ראש הממשלה את לוי אשכול, שנפטר בפברואר של אותה שנה ועמדה בראש ממשלתה ה־14 של מדינת ישראל עד שזו סיימה את תפקידה בדצמבר 1969.^[4] מי שבלט במיוחד בנושא ניהול האוכלוסייה הפלסטינית היה משה דיין. עם כניסתו לממשלה ב־1 ביוני 1967 הוא קיבל לידיו את תיק הביטחון שהיה קודם לכן בידי אשכול. בעקבות הניצחון המהיר והמוחץ במלחמה נעשה דיין לאחד ממנהיגי הצבא המפורסמים ביותר בעולם ולאישיות רבת־עוצמה בישראל. אף שהיה השר הפעיל ביותר בכל הקשור לעיצוב שליטתה של ישראל בפלסטינים, לא היה בידו לפתח את שיטת השליטה הישראלית לבדו. חברי ממשלה אחרים – בעיקר שר העבודה יגאל אלון, שר האוצר פנחס ספיר, שר החוץ אבא אבן, ראש הממשלה לוי אשכול, שר הפנים משה חיים שפירא והשר ללא תיק מנחם בגין – ייצגו אינטרסים מדינתיים שלא תאמו תמיד לשיקולי הביטחון של דיין ואנשיו. הם תרמו רעיונות מקוריים משלהם, ששיקפו את תפיסת עולמם ואת נקודת המבט של משרדי הממשלה שעמדו בראשם, והתנגדו לא פעם להצעותיו של דיין. לאחר דיונים ממושכים התקבלו רוב ההחלטות הנוגעות לפלסטינים בשטחים הכבושים בקונצנזוס בין חברי הממשלה, או לכל הפחות ברוב גדול. מי שלא הוזמנו להשתתף בתהליך קביעת המדיניות בשטחים היו נתיני הממשלה הפלסטינים, אבל אין זה אומר שלא היה משקל לעמדותיהם. כפי שאראה בהמשך הספר, באמצעות צעדי מחאה והתנגדות הצליחו התושבים הפלסטינים פעמים רבות לאלץ את ממשלת ישראל לשנות את החלטותיה.

הניתוח ההיסטורי בספר מבוסס על מקורות ארכיוניים אשר מתעדים את עבודת הממשלה והצבא בשנים 1967–1969. מסמכים אלה היו גנוזים בארכיונים ישראליים ונותרו חסויים במשך כמעט חצי מאה. המסמכים נפתחו לעיונם של חוקרים ומתעניינים רק לאחרונה, ובהם אלפי עמודי פרוטוקול של דיוני ממשלה וּועדות שרים שונות, לצד מסמכי עבודה של משרדי ממשלה וגופי הביטחון. מקורות אלה מאפשרים 'להרים את המסך' ולחשוף את השיקולים, את האינטרסים ואת חילוקי הדעות של ההנהגה הישראלית אשר לניהול האוכלוסייה הפלסטינית באותה תקופה. קוראים ישראלים של ספר זה רגילים לשמוע במהדורת החדשות היומית, למשל, שבעקבות ההתפתחויות האחרונות בשטחים התכנס הקבינט המדיני־ביטחוני לדיון במצב, אולם אין באפשרותם לדעת מה אמרו נציגיהם באותן ישיבות סגורות, מה החליטו ואֵילו שיקולים עמדו מאחורי החלטותיהם. המידע הזה הוא סודי. המסמכים הארכיוניים שפג חסיונם מאפשרים לנו לחזור אחורה בזמן ו'להאזין' – כמו זבוב על הקיר – לדיונים בחדר הקבינט, למשל על התגובה הישראלית להפגנה סוערת בעזה או למברק החריף ששיגר מזכיר המדינה האמריקני. הפרוטוקולים מתעדים מילה במילה את דבריהם של חברי הממשלה בדיונים הללו. בחדר הישיבות התבטאו השרים, אנשי כוחות הביטחון ובכירי שירות המדינה בחופשיות רבה בהשוואה להתבטאויותיהם בפומבי. בחדר הסגור פחת מאוד חששם מכך שדבריהם יגיעו לאוזני הערבים או האמריקנים, ובכך אולי ייגָרם נזק לאינטרסים הביטחוניים והמדיניים של מדינת ישראל. הם גם היו מוטרדים פחות מהבעת עמדות לא אהודות שהשמעתן בציבור הייתה עלולה לסכן את עתידם הפוליטי או המקצועי. הפרוטוקולים והמסמכים הרבים – בהם סיכומי פגישות, התכתבויות ותכניות עבודה אשר הפיקו כל יום גופי המדינה והצבא – נוצרו לצורכי עבודה שוטפת ולא בעבור ההיסטוריונים, אבל כאשר מסמכים כאלה נפתחים לעיון אפשר לחשוף באמצעותם פלח מהמציאות שאבדה עם הזמן, בין משום שנשכחה ובין משום שהוסתרה בכוונה משיקולי ביטחון ומדיניות חוץ. מבעד לחומרים הארכיוניים אנו יכולים להיחשף לעובדות ולשיקולים רגישים ואולי אפילו מביכים, שבזמן אמת הוסתרו מהציבור המקומי ומהקהילה הבין־לאומית.

עם זאת, בניתוח המקורות שעליהם מבוסס המחקר יש להביא בחשבון שאמנם חברי הממשלה יכלו להתבטא בחופשיות יחסית בדיונים הסגורים, אבל הם ידעו היטב כי מסביב לשולחן בדיון הביטחוני, המדיני או הכלכלי ישבו לא רק שותפים להנהגת המדינה אלא גם יריבים פוליטים, שנהגו לא פעם להדליף לעיתונאים את דברי חבריהם. זאת ועוד, אין בפרוטוקולים כדי לספר לנו על העולם שמאחורי הקלעים, ובו סביר להניח, נסגרו עסקאות שונות הרבה לפני שמזכיר הישיבה החל לתעד את הישיבה. נוסף על כך, ודאי שמסמכים מסוג זה נותנים לנו מבט מצומצם בלבד על הלכי רוח, וכדי להבין אותם לעומק אנו נדרשים למבט רחב על החברה הישראלית.

אמנם חברי הממשלה ידעו כי יבוא יום שהמסמכים אשר מתעדים את דבריהם ייפתחו לעיון הציבור, וייתכן שהיסטוריונים אפילו ילמדו אותם, אבל כל זה היה צפוי לקרות בעתיד הרחוק, לאחר שהם יעברו מן העולם או לפחות לאחר שתכהה רגישות הציבור לנושאי הדיונים המתועדים. בינתיים סווגו הפרוטוקולים בסיווג 'סודי ביותר', והגישה אליהם נאסרה לכול זולת למתי מעט. כאמור, המסמכים אכן נחשפו לעיניי קהילת המחקר זמן רב לאחר שמשה דיין, יגאל אלון, לוי אשכול ושאר חברי אותה ממשלה הלכו לעולמם, אולם הרגישות הציבורית, הפוליטית והבין־לאומית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהחל לפני יותר ממאה שנה, כלל לא פחתה. בעת כתיבת שורות אלו לא רק שהסכסוך הישראלי-פלסטיני טרם נפתר, והוא ממשיך לגבות דמים, אלא שהשליטה הישראלית על הפלסטינים, שהחלה ב־1967, עדיין נמשכת. יתר על כן, סוגיות הקשורות לניהול אוכלוסייה פלסטינית תחת כיבוש עדיין מעסיקות את הממשלה ואת כוחות הביטחון הישראליים. וכך, למרות תמורות הזמן, אפשר לדעתי ללמוד לא מעט מדיוני הממשלה מסוף שנות השישים על השיקולים שהנחו את ממשלות ישראל בעשרות השנים שחלפו מאז 1967.

ספר זה עוסק בשנתיים הראשונות, פחות או יותר, של שלטון ישראל על הפלסטינים שבשטחים. נקודת ההתחלה היא כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים, אשר ניטשה בימים 10-5 ביוני 1967. בחירת נקודת הסיום של הספר היא פחות ברורה מאליה. בהיסטוריוגרפיה הישראלית בכלל ובזו העוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט, נהוג לחלק תקופות היסטוריות בהתאם למועדי המלחמות. כך למשל יש ספרי היסטוריה שעוסקים רק בתקופת מלחמת 1948 או בתקופות שבין המלחמות – 1956-1948 ו־1973-1967. חלוקה זו לא נמצאה מתאימה לנושא הספר. שלמה גזית, שהיה מתאם פעולות הממשלה הראשון בשטחים, כתב באמצע שנות השמונים כי העקרונות שנקבעו 'בשנה-שנתיים הראשונות של השלטון הישראלי' המשיכו להיות שרירים ותקפים בעשורים שלאחר מכן. עוד הוסיף גזית כי עיקרי המדיניות שנקבעו בסוף שנות השישים לא השתנו, למרות האירועים הרבים והדרמטיים שהתרחשו במזרח התיכון בשנות השבעים ובראשית שנות השמונים, ובהם ספטמבר השחור (ספטמבר 1970) ומלחמת לבנון הראשונה (יוני-ספטמבר 1982).^[5] קביעתו של גזית אשר לחשיבות המכרעת של השנתיים הראשונות מתיישבת עם ממצאיי. שיטת השליטה שעיצבה ממשלת ישראל בסוף שנות השישים נשארה על כנה לכל הפחות עד לפרוץ האנתפאדה הראשונה בדצמבר 1987, ונראה כי כמה מעקרונותיה מוסיפים לעצב את המציאות בישראל-פלסטין עד ימינו.

הרכבת המשקפיים של השולטים עלולה ליצור הטיה לטובת המונחים שבהם השתמשו מנהיגי מדינת ישראל – גיבורי הספר – על חשבון אלה של נתיניהם. הבדלים במינוח של ישראלים ופלסטינים אינם עניין פעוט. הם מבטאים שני נרטיבים היסטוריים שונים שעליהם מיוסדות שתי תפיסות מנוגדות של המציאות. למשל, כל אחד מן העמים מבטא את שייכותו לארץ ואף את בעלותו עליה במונחים שונים: ארץ ישראל בפי היהודים, פלסטין בפי הערבים. גם את שייכותם ל'עיר הקודש' מבטאים העמים בשני שמות שונים: ירושלים ואל־קודס. גישתי בספר היא לנסות לאזן, בהתאם להקשר, בין המונחים שהשתמשו בהם השחקנים הראשיים, שהיו ברובם ישראלים, ובין מונחים מקובלים בכתיבה אקדמית על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לצורכי כתיבת הספר התגלתה בעיית איזון המינוח כפשוטה יותר מזו שהנחתי. אכן, לאחר מלחמת ששת הימים המירה ממשלת ישראל את השם הירדני 'הגדה המערבית' בשם בעל הניחוח התנ"כי 'יהודה ושומרון', וקבעה כי מבחינה משפטית השטחים אינם כבושים אלא מוחזקים, אולם לקח זמן למנהיגים ולאנשי כוחות הביטחון לאמץ מונחים חדשים אלה. מנהיגים דוגמת אשכול נהגו להשתמש בשיחותיהם הפנימיות במונח 'הגדה המערבית' ולא 'יהודה ושומרון', ודיין, הידוע בסגנון דיבורו הישיר והמשתלח, לא התבייש להשתמש במילה 'כיבוש'.^[6]

האם לכיבוש יש היסטוריה?

דרך המלך ללימוד השנים הראשונות של השלטון הישראלי בשטחים, לפני שהמקורות הארכיוניים נהיו זמינים לעיון ולמחקר, הייתה ספריהם של אלופים ועיתונאים ישראלים. החיבור המרכזי שעסק בהתגבשותו של השלטון הישראלי בשטחים בראשיתו הוא ספרו של האלוף בדימוס שלמה גזית משנת 1985, המקל והגזר.^[7] גזית, שהיה הקצין הישראלי בעל הכוח הרב ביותר בשטחים הכבושים עד 1974, נעשה לאחר שפשט את מדיו להיסטוריון הראשון של השלטון הישראלי בגדה המערבית. הוא ביקש להסביר בחיבורו כיצד הצליח השלטון הישראלי בשטחים, שהוא כאמור היה מראשיו, להחזיק מעמד שנים כה רבות בלי לקומם עליו את מרבית האוכלוסייה הפלסטינית (ספרו נכתב שנתיים בלבד לפני פרוץ האנתפאדה הראשונה).^[8] כבעל ייחוס במערכת הביטחון, הורשה גזית לעיין במסמכים מאותה תקופה, אף שאלה היו עדיין חסויים וחסומים בפני קהילת החוקרים ובפני הציבור, והוא למד אותם לעומק.^[9] חיבורו אכן שיטתי, ואין עוררין כי הוא סיפק לקהל הקוראים בסיס עובדתי חשוב, הרבה מעבר לספר זיכרונות רגיל.

במשך שלושה עשורים לפחות לא היה אפשר לבחון את ממצאיו ואת קביעותיו בכלים אמפיריים, ולכן היו האפשרויות לבקר את טענותיו מוגבלות. ובכל זאת היה חיבורו של גזית למקור המרכזי על ראשית השליטה בשטחים בעבור החוקרים שבאו אחריו, ועליו נשענו במידה רבה אף החוקרים הביקורתיים ביותר בנוגע להתנהגותה של ישראל בשטחים, דוגמת עדי אופיר, אריאלה אזולאי וניב גורדון. ההסתמכות הרבה על חיבורו של גזית מעלה מספר תהיות: ראשית, מאחר שגזית כתב על מה שהוא עצמו היה מופקד, ספרו לוקה בהיעדר הבחנה בין החוקר ובין מושא המחקר שלו; שנית, גזית בוחן את תהליך עיצוב המדיניות מנקודת מבטה של מערכת הביטחון ומחמיץ את התפקיד המכריע שהיה לשיקולים של מדיניות חוץ ומדיניות פנים על החלטות הממשלה; ושלישית, הוא בוחר לעסוק רק בגדה המערבית ומתעלם לחלוטין מרצועת עזה.^[10]

ספר בולט נוסף שעוסק בראשיתה של השליטה הישראלית באוכלוסיית הגדה המערבית, שמהדורתו הראשונה התפרסמה בישראל כבר ב־1969, הוא ספרו של העיתונאי שבתי טבת קללת הברכה. החשיבות של ספר זה היא לאו דווקא בתרומתו להבנת ההיסטוריה של הכיבוש הישראלי, וספק אם המחבר עצמו התכוון לתרום תרומה שכזו, אלא בכך שהוא היה רב־מכר בישראל וככזה שיחק תפקיד חשוב בעיצוב הזיכרון הציבורי. בעיני רבים ספר זה נחשב לאחד ממחוללי מיתוס הכיבוש הנאור – התפיסה המניחה כי בנסיבות הכואבות של כיבוש צבאי הצליחה ישראל ליצור שלטון שהטיב עם האוכלוסייה הפלסטינית. הספר עוקב אחר מספר דמויות מפתח בשלטון הישראלי בשטחים, כמו שר הביטחון דיין, מושל שכם צבי עופר וקצין המטה איתן ישראלי. הוא פותח לפני הקוראים צוהר לעולמם הפנימי של מי שעסקו במלאכת השליטה, על התלבטויותיהם ועל מצוקותיהם. טבת מציג את העושים במלאכה כמי שקיבלו על עצמם משימה לא נעימה אך הכרחית, כמי שאמנם עשו טעויות בדרך, אבל כוונתם נותרה תמיד 'לבנות בסיס לשלום ולהבנה' בינם ובין האוכלוסייה המקומית.^[11] ספרו של טבת מייצג גישה תמימה שהתמקדה בכוונות שישראלים מסוימים ייחסו לעצמם והתעלמה מיחסי הכוח ומעומק הפערים בין כובש לנכבש.

ספר פופולרי אחר שעוסק בראשית השליטה הישראלית בשטחים ופורסם ב־2005, שנים רבות לאחר פרסום ספרו של טבת, הוא 1967: והארץ שינתה את פניה מאת ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב. כמו טבת, גם שגב עוקב בספרו אחר אישים ואירועים מרכזיים לאורך שנת 1967 ומשבץ בו סיפורים עסיסיים על שלל דמויות היסטוריות וכן אנקדוטות מעניינות מאותם ימים. שלא כטבת, שגב מסתמך במידה רבה על מקורות ארכיוניים שהחלו להיחשף בישראל בראשית שנות האלפיים. מקורות אלה הובילו אותו לגילויים חדשים על אודות ראשית השליטה בשטחים, שעד אז הוסתרו או טושטשו היטב בידי ההנהגה הישראלית, ובהם תעודות ומסמכים על גירוש תושבים מיישוביהם בגדה המערבית בזמן מלחמת ששת הימים ומניעת שיבתם של הבורחים לאחריה. עם זאת, שגב אינו מסיק מסקנות עקיבות כלשהן משלל העובדות החדשות שגילה, אלא מסתפק בספרו בהמחשה של הלכי הרוח בחברה הישראלית בכלל ובהנהגתה בפרט, לפני מלחמת ששת הימים, בזמן המלחמה ואחריה.^[12]

היסטוריונים שחקרו בשיטתיות את הסכסוך הישראלי-ערבי לאחר 1967 הזניחו את סוגיית השליטה הישראלית בפלסטינים לטובת השאלה המדינית־טריטוריאלית על הגורל הפוליטי של השטחים. הם ניסו להבין מדוע לא הצליחו הישראלים והערבים להגיע להסכם מדיני בעקבות מלחמת ששת הימים על בסיס הנוסחה של 'שטחים תמורת שלום'. חוקרים אלה הסיקו מסקנות שונות, והוויכוח ביניהם משקף במידה מסוימת את הוויכוח הפוליטי־ציבורי בישראל בין מי שמטיל את עיקר האחריות להמשך הסכסוך והיעדר השלום בעיקר על כתפי ממשלות ישראל ובין מי שתולה את עיקר האשמה בערבים. העיתונאי ומדען המדינה ראובן פדהצור פתח את הדיון ההיסטורי הזה באמצע שנות התשעים באמצעות שלל מקורות ארכיוניים שהגיעו לידיו מתקופת ממשלת אשכול (השר לשעבר ישראל גלילי העביר לפדהצור מסמכים אלה אף שעדיין היו חסויים). פדהצור טען כי ממשלת אשכול הייתה מוכנה לפשרה טריטוריאלית בגדה המערבית כדי להשיג הסכם שלום עם מדינות ערב, אבל נכשלה בהשגתו עקב סרבולים בעבודתה. המסקנה העולה מספרו של פדהצור היא שהסיכויים לשלום היו משתפרים במידה רבה אם ראש הממשלה היה משכיל לשתף את כל חבריו לממשלה במאמציו המדיניים ולא ממדר אותם.^[13] לעומתו, ההיסטוריון אבי רז הראה כי ממשלת אשכול לא החמיצה את השלום בטעות, אלא התחמקה ממנו בכוונה וביודעין כדי להמשיך להחזיק בגדה המערבית ככל הניתן, תוך כדי שהיא מאחזת בעיני בקהילה הבין־לאומית.^[14] סת' אנזיסקה מחזק את מסקנתו של רז ומראה כי ממשלות מאוחרות יותר, החל בממשלתו הראשונה של מנחם בגין (1983-1977) וכלה בממשלתו השנייה של יצחק רבין (1995-1992), עשו ככל יכולתן כדי למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה ולהבטיח את המשך הבעלות של ישראל על אזורים אלה. אנזיסקה טוען גם כי אותן ממשלות חתרו לכיוון חסר סיכוי של הקמת אוטונומיה פלסטינית תחת ריבונות ישראלית במסגרת הסכם מדיני בין ישראל לערבים.^[15] לעומתם, ההיסטוריון יואב גלבר טוען כי שאלת הכוונה של ממשלת אשכול והממשלות שבאו אחריה להגיע לשלום על בסיס של חלוקה טריטוריאלית כלל אינה רלוונטית, כי הצד הערבי הוא שלא היה בשל לחיות בשלום עם מדינת ישראל.^[16] מחקרים אלה רבי־חשיבות להבנת ההקשר הפוליטי והבין־לאומי של הכיבוש הישראלי, אולם תרומתם להבנת התגבשותה של השליטה הישראלית בפלסטינים מוגבלת.

שני ספרי עיון נוספים שבחנו את תולדות הכיבוש הישראלי בשטחים מאז 1967 ועד המאה ה־21 ראויים לציון מיוחד. ספרו של ניב גורדון Israel’s Occupation, שפורסם ב־2008, הוא המחקר הראשון שבוחן את תולדותיו של הכיבוש הישראלי לאורך ארבעה עשורים. במבט־על גורדון בוחן ומנתח את התמורות במנגנוני השליטה הישראליים על אוכלוסיית הגדה המערבית ורצועת עזה, מתקופת הכיבוש המוקדמת עד ימיה המאוחרים של האנתפאדה השנייה (2005-2000). גורדון מראה כי בשנים המוקדמות התמקדה המדיניות הישראלית בתיעול האנרגיות של תושבי השטחים לפעילות כלכלית ולהעדפתה על פני פעילות לאומית או פוליטית. לדבריו, דרך זו אפשרה לשלטון להימנע משימוש בכוח רב. לעומת זאת, השימוש באלימות מדינתית הוא המאפיין העיקרי של השליטה הישראלית המאוחרת. גורדון מכנה תמורה היסטורית זו: מעבר מפוליטיקה של חיים (politics of life) לפוליטיקה של מוות (politics of death).^[17] ספרם של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, משטר זה שאינו אחד, שפורסם באותה השנה, 2008, הוא ניסיון נוסף לנתח את תולדות הכיבוש הישראלי, הפעם באמצעות ארגז הכלים של הפילוסופיה הפוליטית. אזולאי ואופיר מבקשים במחקרם לשנות את הגדרתה של מדינת ישראל, ממדינת לאום דמוקרטית המחזיקה זמנית בשטחים כבושים למשטר אחד קבוע המשתרע בין הים התיכון לנהר הירדן ומורכב משני משטרים נבדלים הדרים בתוכו בכפיפה אחת. לפי המחברים, השליטה הישראלית בשטחים מושתתת מאז 1967 על המתח הלא פתור בין הזמני לקבוע, ומתח זה הוא שמסביר כיצד במשך ארבעה עשורים הצליח המשטר לזכות בלגיטימציה מלאה מצד אזרחי מדינת ישראל ומצד חלק מהשחקנים בזירה הבין־לאומית, בעוד הוא ממשיך לשלוט במיליוני נתינים חסרי אזרחות.^[18] מחקרים אלה מציעים מונחים תאורטיים חדשים וחשובים המבארים כיצד פעלו מנגנוני השליטה הישראליים בשטחים.^[19]

לפני יותר מעשור טען ההיסטוריון אלון קונפינו כי 'יש סיבות טובות ומוצדקות להיעדר מחקר היסטורי על 67', אבל עתה באה העת להפוך אותה ואת תוצאותיה להיסטוריה מודעת לעצמה, ביקורתית שמטרתה להבין את העבר ולא להצדיק אותו בשם זהות זו או אחרת'.^[20] בזמן שחלף מאז פרסומם של דברים אלה כמעט לא השתנה גוף המחקר ההיסטורי על השליטה הישראלית בפלסטינים שבשטחים – קרי היעדרו, אף שמדיניות הממשל בשטחים מעסיקה את החברה ואת הפוליטיקה הישראלית וזוכה לתשומת לב בין־לאומית רבה. המחקר המצומצם בולט בייחוד בהשוואה למחקר ההיסטורי הנרחב והמגוון על סוגיות אחרות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו מלחמת 1948, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים והממשל הצבאי על הערבים אזרחי ישראל (1948–1966). בספר הזה אני מבקש לעשות צעד גדול קדימה בדרך הארוכה והלא פשוטה להבנה בהירה ומעמיקה של התפתחות הכיבוש. אני עושה זאת באמצעות המסמכים שהשאירו אחריהם מנהיגיה, קציניה, ובכיריה של מדינת ישראל, וכך מנתח לראשונה את התגבשותה של השליטה הישראלית בפלסטינים מתוך חדר הקבינט.

מבנה הספר

פרקי הספר מסודרים, ככל שאפשר, לפי סדר הזמנים. בכל פרק אני בוחן סוגיה אחת או שילוב של סוגיות, ואת עיצובה של מדיניות הממשלה בנוגע אליהן. אלה הסוגיות העיקריות שיידונו: גבולות, פליטים, ירושלים, דמוגרפיה, שימוש בכוח וכלכלה. הפרק הראשון עוסק בוויכוח שפרץ בממשלה בימים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים על עתיד גבולות המדינה ובאשר לפתרונות אפשריים לסוגיית פליטי 1948. בדיונים שקיימה הממשלה נחשפה מחלוקת פוליטית בין מי שחתרו לספח את הגדה המערבית בשלמותה למדינת ישראל בין מי שביקשו לוותר עליה, למעט ירושלים המזרחית, ובין מי שקיוו ליצור אוטונומיה פלסטינית תחת ריבונות ישראלית. מחלוקת זו הובילה את חברי הממשלה 'להחליט שלא להחליט' ובהיעדר רוב לא התקבלה הכרעה. הוויכוח חשף גם את נקודות ההסכמה שנעשו לבסיס הרחב שעליו השתיתה הממשלה את שיטת השליטה שלה בפלסטינים: חברי הממשלה הסכימו כי צה"ל לא ייסוג מהגדה המערבית ללא הסכם מדיני; שגיבוי אמריקני הכרחי כדי למנוע נסיגה כפויה; שירושלים המזרחית תישאר לצמיתות חלק ממדינת ישראל; שרצועת עזה תצורף בעתיד למדינת ישראל ושמחנות הפליטים בשטחים יפורקו. בהמשך ניווכח שכבר בימים הראשונים לאחר תום המלחמה שלל שר הביטחון משה דיין פתרון מדיני מכל סוג ודגל בהשארת מצב הכיבוש כפי שהיה ללא תאריך תפוגה.

נושאו של הפרק השני הוא המתח בין שאיפת ישראל לעקור מהגדה המערבית מספר גדול ככל הניתן של תושבים ערבים ובין עיצובו של שלטון הכיבוש בהתאם לציפיות הקהילה הבין־לאומית. תחילה פעל צה"ל בשני כיוונים מנוגדים אלה מיוזמתו ולא בהוראת הממשלה. עוד בזמן מלחמת ששת הימים לחצו כוחות צה"ל על תושבים פלסטינים לעזוב את הגדה המערבית ודאגו לסגור אחריהם את השערים. אולם לחץ מצד ארצות הברית וסיקור לא אוהד מצד כלי תקשורת בין־לאומיים אילצו את הממשלה להסכים לקבל מקצת מהפליטים החדשים חזרה. בד בבד הצהיר צה"ל שהוא מבקש להחזיר את החיים לקדמותם ופעל לשקם את שגרת החיים של התושבים. בפרק אראה שבהנהגת ישראל נוצר מתח קבוע ובלתי פתור בין השאיפה לרוב יהודי מוצק בתחומי ישראל ובין צרכים ביטחוניים. עוד אראה כי בירושלים פעלה הממשלה במידה רבה הפוך מבגדה המערבית. בזמן שבגדה המערבית חדל הצבא מפעולות הגירוש ועידוד הבריחה של תושבים, החליטה הממשלה על גירוש יושביו הערבים של הרובע היהודי. להבדיל מפעולות הנורמליזציה של הצבא בשטחים, בירושלים פעלה הממשלה לשנות את המצב הפוליטי בעיר מן היסוד. היא החליטה לספח את מזרח העיר, והסיפוח אושר בכנסת.^[21] צעד זה סיים את הכיבוש הצבאי במזרח ירושלים והעביר את ניהול העיר מידי הצבא לידי הממשלה ועיריית ירושלים.

השינויים שחוללה ממשלת ישראל בירושלים גרמו למאבק בינה ובין הנהגת תושבי העיר הערבים, שניסו למנוע אותם, ובכך עוסק הפרק השלישי. בעקבות מספר הפגנות של מרי אזרחי בהנהגת מנהיגים מקומיים אשר סירבו להשלים עם סיפוח העיר לישראל ועם החלטות הממשלה בנושאי דת, חינוך וכלכלה, נאלצה הממשלה להשליט את רצונה גם בכוח. היא הטילה עונשים על המוחים מצד אחד וקיבלה חלק מדרישותיהם מצד אחר. החלטות אלו עיצבו את מזרח ירושלים כאזור אפור: הוא כבר לא היה לחלוטין חלק מן הגדה המערבית, אבל גם לא נעשה לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. כפי שאראה בפרק הרביעי, המאבק בין ממשלת ישראל ובין ההנהגה המזרח־ירושלמית היה למאבק פסיכולוגי של ממש כאשר המרי התפשט אל מחוץ לגבולות העיר ירושלים ולבש אופי של אי־ציות המוני בגדה המערבית. המחאה הגדולה והנרחבת ביותר הייתה בהשבתת הלימודים בבתי הספר בכל ערי הגדה המערבית במשך יותר מחודשיים (ספטמבר-נובמבר 1967). מעשי המרי עוררו שאלות בממשלה בנוגע למידת הכוח שעל השלטון להפעיל כדי לשמר את מרותו ובה בעת לשמר מראית עין של שלטון תקין.

עד נובמבר 1967 עלה בידי ממשלת ישראל להחליש את מקורות ההתנגדות ההמונית בגדה המערבית באמצעות מספר צעדי ענישה והכלה, אבל שר הביטחון דיין ראה בהצלחה זו הישג זמני בלבד. בפרק החמישי אראה כיצד התכוון דיין לתרגם את שאיפתו לשלטון כיבוש קבוע בשטחים לשפת המציאות. בעיני דיין, מרי אזרחי רחב היקף של האוכלוסייה הפלסטינית, כמו זה שהיה בבתי הספר, הוא איום ברור על המשך שלטונה של ישראל בגדה המערבית, והוא חשש כי התפרצות נוספת של מרי כזה הוא רק שאלה של זמן. על כן הגה דיין פילוסופיית שליטה שמטרתה לפתח יחסי תלות בלתי נראים בין האוכלוסייה לשלטון. אכן, ככל שהתבססה מדיניות השליטה הזאת, יחסי התלות של האוכלוסייה בשלטון אפשרו לו לצמצם למינימום את השימוש בכוח גלוי שמשך תשומת לב רבה של כלי התקשורת הבין־לאומיים להתארכותה של השליטה הצבאית הישראלית בשטחים. הדרך העיקרית ליצור את יחסי התלות הייתה להעניק הטבות לאוכלוסייה בכלל ולמנהיגים מקומיים בפרט; כך היה להם מה להפסיד במקרה של מרי. אמנם באמצעות שיטה זו הצליחה מדינת ישראל להפחית את היקף מעשי המרי במידה רבה, אבל היא לא הייתה ישימה לכלל האוכלוסייה הפלסטינית. בני ובנות הנוער הפלסטינים החליפו את המנהיגים המבוגרים והמסורתיים בהובלת ההתנגדות ב־1969-1968, ונראה כי הדרך היחידה שכוחות הביטחון הישראליים הצליחו לעצור אותם ולמנוע מהם מלהצית מרי אזרחי כללי הייתה דיכוי בכוח.

השליטה ברצועת עזה, על אוכלוסיית פליטי 1948 הגדולה שבה, הציבה קשיים ייחודיים בפני הקברניטים הישראלים. הפרק השישי מתמקד בסוגיות אלו. ממשלת ישראל סברה שתוכל לדלל את אוכלוסיית הרצועה במחצית על ידי העברת הפליטים לארצות אחרות מכוח הסכם עם מדינות ערב המובסות או באמצעות מדיניות חשאית לעידוד הגירה. צעדים אלה היו אמורים להכין את הקרקע לסיפוח מלא של הרצועה למדינת ישראל ללא חשש מ'בעיה דמוגרפית'. דיין ואשכול היו פעילים במיוחד בניסיון לצמצם את מספר התושבים ברצועה, אך כל מאמציהם עלו בתוהו. על רקע התגברות ההתנגדות החמושה במחנות הפליטים בסוף 1968, דרשו כוחות הביטחון מההנהגה הפוליטית שינוי כיוון במדיניותה של ישראל ברצועה: במקום לנסות לרוקן את מחנות הפליטים באמצעות לחץ כלכלי על יושביהם, להדק את מנגנוני השליטה על מחנות הפליטים דווקא באמצעות שיפור רמת החיים בהם. הממשלה אימצה את המלצת כוחות הביטחון ובכך השלימה בפועל עם קיומה של בעיית הפליטים בשטחים שבשלטונה ועם היותה בעיה קבועה ללא פתרון.

בפרק השביעי אבחן את תהליך עיצובה של מדיניות התעסוקה הישראלית שהנהיגה ישראל כלפי כוח העבודה הפלסטיני ואת זיקתה לסוגיות ביטחוניות, כלכליות ודמוגרפיות. אראה כיצד לאחר כשנה של שלטון בשטחים ביקש שר הביטחון דיין לפתח אמצעי לשליטה יעילה על רבבות המובטלים הפלסטינים באמצעות התרת עבודתם בישראל, שכוונתה הייתה יצירת תלות שלהם בממשל לצורכי פרנסה. בהצעת דיין צידדו שרים נוספים שגרסו כי תוספת ידיים עובדות בשכר נמוך הכרחית למשק הישראלי. שותפות ביטחונית-כלכלית זאת נתקלה בהסתייגויות מצִדם של שרים בממשלה אשר הצביעו על התנגשות בין מטרותיה של השותפות ובין היעדים הלאומיים של פיזור אוכלוסייה וקליטת עלייה. הפולמוס שהתנהל בין חברי הממשלה הוליך לגיבושה של מדיניות פשרה שלפיה ישראל תפתח מקומות עבודה חדשים בשטחים ובה בעת תגדיל את מספר היתרי הכניסה לישראל. ואולם בתוך זמן קצר הסתמן שהמדיניות שננקטה בפועל תאמה בעיקר את דרישותיהם של דיין ושותפיו. עם זאת, היו בה רכיבים שהגנו על כוח העבודה היהודי מִתַחרות והבטיחו אינטרסים דמוגרפיים ישראליים.

הפרק השמיני מיוחד לסיכום עיקרי הספר. בחלק זה אדון בדרכים שבהן התעצבה שיטת השלטון הישראלי בשטחים על בסיס של שיקולי ביטחון, מדיניות חוץ ומדיניות פנים ואבחן את זיקתם של שיקולים אלה לסוגיות ליבה של הסכסוך. לבסוף אעסוק גם בשאלה גורלית אחת, מהותית למתעניינים בהיסטוריה הישראלית ועם זאת חורגת מגבולות המחקר ההיסטורי שבספר: האם שליטת ישראל בפלסטינים שבשטחים, שהחלה בשנת 1967, היא מצב קבוע או זמני?

הערות

[1] 'דיין: אנו מחכים לטלפון מהערבים', מעריב, 13.6.1967. 
[2] ס. יזהר, 'על משוררי הסיפוח', הארץ, 8.12.1967. 
[3] בינואר 1968 התאחדה רפ"י עם המערך ונוצרה מפלגת העבודה.
[4] בתקופת הביניים הקצרה כיהן יגאל אלון כראש ממשלה זמני. 
[5] גזית, המקל והגזר, עמ' 335. חשוב לציין שאף שהספר שלפניכם עוסק בתקופה קצרה של כשנתיים בלבד, התרחשו בה אירועים רבים משיכולתי לסקור. לא נדרשתי לכל הפגנה שהתקיימה בשטחים, ולא לכל עצומה שנשלחה לאלוף הפיקוד או לכל פעולת דיכוי של הצבא. התמקדתי באירועים ובדיונים שלמיטב שיפוטי השפיעו במידה הרבה ביותר על תהליך קבלת ההחלטות בממשלת ישראל. 
[6] נוסף על מחלוקת המינוח בין יהודים לערבים, התפתחה בקרב היהודים בישראל מחלוקת על השם שיש לכנות בו את כלל האזורים שעליהם השתלט צה"ל במלחמה, להוציא ירושלים המזרחית. מי שרצו להדגיש את הקשר העתיק בין העם היהודי לאזורים אלה נהגו לכנות אותם 'השטחים המשוחררים', ובמקום להשתמש במונח הירדני 'הגדה המערבית' השתמשו במונח 'יהודה ושומרון'. לעומתם, מי שרצו להדגיש את הארעיות של אחיזת ישראל באזורים אלה השתמשו בכינוי 'השטחים הכבושים'. משפטנים ישראלים הציעו את המונח 'השטחים המוחזקים' (ראו: גזית, המקל והגזר, עמ' 44, הערה 9). בחרתי, כברוב הספרות האקדמית כיום, להשתמש בספר זה במונח 'השטחים הכבושים' או פשוט 'השטחים', כשעסקתי בגדה המערבית וברצועת עזה יחד. השימוש במונח זה אינו מצביע על עמדה אשר למונח 'הנכון', אלא נובע מכך שזהו המונח המקובל בכתיבה האקדמית על הנושא. כפי שציינתי, חברי ממשלת ישראל עצמם לא נמנעו ממונח זה. 
[7] גזית, המקל והגזר. 
[8] שם, עמ' 334. 
[9] ריאיון שערכתי עם שלמה גזית, המרכז למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 5.11.2017. 
[10] בהקדמה לספרו, גזית קובע שהמדיניות הישראלית בגדה המערבית 'נתנה את הטון' גם לגבי האוכלוסייה ברצועת עזה (גזית, המקל והגזר, עמ' 11). משתמע מכך שמיותר לחקור את התגבשות השליטה על האוכלוסייה שברצועת עזה בנפרד מן המחקר על הגדה המערבית. קביעה זו מטעה. כפי שאראה בספר זה, המדיניות הישראלית ברצועה התעצבה בדרך שונה מזו שבגדה המערבית, בגלל חלקה היחסי הגדול של אוכלוסיית הפליטים בה. אפשר לשער שגזית העדיף להתעלם מן המדיניות ברצועת עזה מסיבה אחרת, והיא שהמדיניות הישראלית ברצועה הייתה עידוד הגירה חשאי. השערה זו מתחזקת לנוכח תשובתו של גזית בנוגע למדיניות הישראלית של עידוד ההגירה מרצועת עזה. הוא השיב לעיתונאי ששאל על כך ש'צריך לתלות' את כל מי שמדבר על הנושא (יוסי מלמן ואביבה לורי, 'עזה: מבצע הפינוי הראשון', הארץ, 16.8.2005). רק בשנים האחרונות של חייו, לאחר שעיתונאים והיסטוריונים חשפו רכיבים מרכזיים מסוד המדינה הכמוס הזה לעיני כול, הרשה לעצמו גזית לשוחח על העניין ביתר חופשיות (ריאיון עם שלמה גזית, המרכז למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 5.11.2017).
[11] טבת, קללת הברכה, עמ' 6-5.
[12] שגב, 1967; בעניין ספרו זה של שגב ראו גם: גולני, 'אני מפחד מהיום'.
[13] פדהצור, ניצחון המבוכה. 
[14] Raz, The Bride and the Dowry
[15] Anziska, Preventing Palestine
[16] גלבר, הזמן הפלסטיני. 
[17] Gordon, Israel’s Occupation
[18] אופיר ואזולאי, משטר זה שאינו אחד. אפשר לומר שספרם מפתח את מחקריו ואת רעיונותיו של הגאוגרף מירון בנבנשתי, אשר גרס כבר בשנות השמונים שבכל השטח שבין נהר הירדן לים התיכון קיים רק משטר אחד שיש בו ריבוד אתני קשיח. חשוב מכך, בנבנשתי העריך שהכיבוש הזמני הוא אך מסווה למשטר קבע שקיומו בעתיד אינו נתון בסכנה (בנבנשתי, הקלע והאלה). 
[19] אפשר להוסיף ששתי הסוגיות הקשורות לביסוס השליטה הישראלית באוכלוסייה הפלסטינית שזכו למחקר מעמיק הן היחסים הכלכליים בין ישראל לשטחים והמבנה המשפטי בשטחים. לספרות בנושא הכלכלה ראו למשל: ליפשיץ, 'הצמיחה הכלכלית בשטחים'; Roy, The Gaza Strip B; Arnon (ed.), The Palestinian Economy. לספרות בנושא המבנה המשפטי ראו למשל: דרורי, החקיקה; בן נפתלי, גרוס ומיכאלי, '"כיפוח": כיבוש, סיפוח קיפוח'; Sfard and Viterbo, The ABC of the OPT. 
[20] קונפינו, 'לכתוב, לא רק לזכור', עמ' 297. 
[21] המונח מזרח ירושלים מצביע על כל האזור שסיפחה הכנסת ב־28.6.1967. אזור זה היה ונשאר גדול משטחה של ירושלים הירדנית, הידועה גם כירושלים המזרחית. הוא כולל את העיר העתיקה, את השכונות הערביות של העיר (דוגמת שיח' ג'ראח), עשרות כפרים בסמוך לעיר (דוגמת צור באהר), מחנות פליטים (דוגמת מחנה שועפאט) ושטחים פתוחים. מבחינה גאוגרפית, מזרח ירושלים נמצא גם מצפון ומדרום למה שנחשב ירושלים עד 1967, ולא רק ממזרח. 

המשך הפרק בספר המלא