הצייד ובת הלילית

פרולוג

כשהייתי ילדה, לפני כמעט מאה שנים, שמעתי את הסיפור על הפעם הראשונה בה צייד רצח לילית.

מאז אותו חטא קדום, בני הירח הבינו שלעולם לא יוכלו לחיות בשלום עם השבטים הפראיים. המלחמה בין העמים שלנו קרעה את הארץ לשניים, והוקם לבסוף הגבול שחוצץ בינינו לבינם.

תמיד חשבתי ששמענו רק צד אחד של הסיפור, שחייבים להיות שני צדדים למטבע, אבל כשאני עומדת בפתחו של היער האפל, לבושה שמלה אדומה כדם ומוקפת עיניים רעבות, אני מבינה שטעיתי.

הם באמת מפלצות.

1

בת הלילית

ג'דה

אני לא רוצה להיות כאן.

הלוואי שיכולתי לחמוק מהדלת הצדדית אל היער. לחזור כשנשף הסתיו יסתיים והאורחים המגונדרים יישפכו מהארמון חזרה לביתם.

"גֵ'דַה, שבי זקוף." המלכה פוקדת ברוגע לצידי.

אני מתיישרת במושבי הזהוב בלי לחשוב. נראה שאצטרך לשחק את תפקיד הנסיכה הצייתנית עוד קצת.

מנגינת נבל עדינה מצטלצלת בחלל הענקי ומכתיבה את ריקוד הזוגות מולי. אני לא רוקדת, רק יושבת לצד הוריי ומתבוננת בפֵיה שקופת כנפיים עם עור לבנדר שמסתחררת בין ידי בן זוגה הנוכחי. ליליות ובני עמים מכל קצות היבשת הגיעו לכבד את ממלכת בָּיִינְגֵר. כולם לבושים במיטב בגדיהם, שערם מסודר בקפידה, אין צעד אחד לא במקום.

הוריי מביטים באישור במחזה. הם חיכו זמן רב לתורה של ממלכתנו לארח את החגיגה השנתית. קבוצות מתקוממים החלו לצוף על פני השטח מאז שאבי עלה לשלטון. הן הולכות וגדלות במאה האחרונה. המלכה אומרת שהנשף הוא הזדמנות לשדר שהכול כשורה ולהשוויץ בעושרנו, שהולך ופוחת.

"ביצירה הבאה, הנסיך הָלְפְּרֵן יזמין אותך לרקוד איתו, ואת תֵיעני לו." המלכה מורה לי מבלי להישיר אליי מבט." לאחר שתסיימו, אתם תצאו אל הגן ותשוחחו עד למופע שתוכנן לפני הארוחה."

אני מביטה בה ממושכות. למה דווקא הלפרן? אני מקווה מאוד שלא מדובר בסיבה בה אני חושדת.

"זה נשמע נחמד, אבל אולי אוכל לרקוד עם הנסיך הצעיר, אַרְקֵן? לא התראנו הרבה זמן." אני מציעה בזהירות. אולי היא פשוט רוצה שיראו אותי על הרחבה עם אחד מנסיכי פיות המזרח.

"לא. המלך שלהם הציע שתרקדי עם בנו הבכור, והסכמתי מייד שזה רעיון נהדר." הטון שלה סופי, אין טעם להתווכח.

אני מביטה בעצב בארקן, שרוקד עם אחת מבנותיו של הדוכס מטוֹפְּוֵוייב. הוא מחזיר לי גלגול עיניים, כמו אומר 'תוציאי אותי מכאן'.

"כן, אמא." אני משיבה וממשיכה לסרוק במבטי את החלל. עוד קצת ואוכל להסתגר בחדר שלי.

קישוטי הקרח משתלשלים מהתקרה, מנצנצים כמו יהלומים באור הירח. מישהו מכשף את המזרקה הזהובה שבאמצע רחבת הריקודים. המים שבה משנים את צורתם, כמו פסל חי – סוס אצילי הופך לברבור יפהפה, הוא מכה בכנפיו באוויר ונהיה לעץ בעל גזע מסוקס.

הריקוד מסתיים, ויצירה חדשה מתחילה להתנגן. הנסיך הלפרן ניגש אליי בצעד בוטח. שערו כהה ועיניו ירוקות, ממש כמו אלה של אחיו הצעיר, רק שחסרה בהן החמימות המוכרת. הוא גבוה ממני, עורו בעל גוון כחלחל בדומה לכנפיים הסגורות מאחורי גבו.

הלפרן מושיט אליי את ידו ברשמיות, ללא מילה. שנינו יודעים שאני לא יכולה לסרב להצעה שלו. אני משתדלת לגעת בידו כמה שפחות ועוקבת אחריו אל הרחבה.

הרוקדים מפנים לנו את הדרך ונועלים עליי את עיניהם. אני מסיטה את שלי אל רצפת השיש המבריקה. כנפיים, גופים וקרניים בכל צבעי הקשת שוברים את השחור שהתרגלתי לצעוד עליו. לעומתם, השמלה שנשקפת חזרה אליי מייצגת את הטעם החיוור של הליליות. בד תכלת בהיר כל כך, כמעט לבן, משובץ אבנים בורקות. קישוטים כסופים תואמים מעטרים את אוזניי המחודדות, הלא־מספיק מחודדות.

בין כל הגנדורים אני מוצאת בקושי את פניי. חיוורות, נוקשות וחסרות הבעה. ממש כמו אלו של המלכה. שערי הכמעט־לבן עומד בניגוד מוחלט לפחם של הרצפה.

אנחנו מתחילים לרקוד. הלפרן מוביל בקשיחות ובדיוק. אני מתאימה את עצמי לצעדיו ודואגת להביט מעבר לכתפו, כדי שלא אפגוש בעיניו. גם אם היינו יכולים לדבר כרגע, איני בטוחה מה היינו אומרים זה לזה.

האם אי פעם ניהלנו שיחה אמיתית? את מרבית ביקוריי בארמון הפיות המזרחי ביליתי עם ארקן. כשאני וארקן היינו ילדים, הלפרן היה יוצא מגדרו כדי להפריע לנו לשחק, מחפש כל תירוץ לעצבן את אח שלו. בביקורים האחרונים שלי, הלפרן לא הקדיש לנו אפילו מבט כשנתקלנו בו. אני מניחה שהוא רואה בי היום לא יותר מאשר דמות פוליטית וחברה של אחיו. אני לא בטוחה אפילו איך נשמע קולו.

"הרשי לי ללוות אותך אל הגן." הוא אומר ומנפץ את התעלומה. יש לו קול עמוק, צלול.

היצירה הסתיימה בלי ששמתי לב, והוא אמר את המילים שציפיתי לשמוע ממנו. המלכה הכינה אותי אליהן, כדי שלא אתנגד.

אני מהנהנת והולכת איתו אל דלת הזכוכית הגבוהה שמובילה אל מרפסת הגן. הדלת נפתחת במשב עדין וממוקד של רוח, כשאנחנו מתקרבים אליה. אני מחייכת בתודה לזוג השומרים האחראים על כך.

הלילה זרוע כוכבים, וירח עגול ומושלם תלוי בשמיים. שיבורך. הוא מאיר על ערוגות שושני הלילה שפורחים בזוהר נוגה.

התחושה משכרת. אני מתקדמת ללא מחשבה אל עבר מעקה המרפסת. לרגע, אני פשוט בוהה בירח, מתמסרת לתחושת כוחו הזורם בי, הממלא את בטני בעוצמה שרק מחכה להתפרץ.

הלפרן נעמד לצידי אל מול הנוף המרהיב ומניח את ידו בשקע שבתחתית גבי.

מה בשם הירח?

אני נסוגה צעד הרחק ממנו והוא אוחז במהירות בזרועי. אני מסתובבת להביט בו בפליאה, והוא משיב לי מבט אדיש.

"הקשר בין הממלכות שלנו תמיד היה טוב." הוא אומר, מפנה את עיניו קדימה אל הגן.

"נכון." אני משיבה בנוקשות, הכוח מעקצץ בין אצבעותיי, מתחנן לפורקן שיקטע את המגע שלי עם הנסיך. אסור לי להתחיל קטטה עם בן ברית שלנו... אבל למה הוא לא מוריד ממני את הידיים שלו?

"את בטח יודעת מהן כוונותיהם של הורינו לגבי העתיד שלנו." הוא ממשיך.

אני מנענעת בראשי. אני לא רוצה שימשיך לדבר.

"ג'דה, אל תתנהגי כמו ילדה."

"אני לא!" אני משיבה ומרגישה פתאום בדיוק כמו ילדה אל מול הורה שמביט עליה מלמעלה.

"את תגרמי לי להגיד את זה?" הוא נאנח.

"אתה יכול לא להגיד שום דבר. מבחינתי, אנחנו יכולים לעמוד כאן ולשתוק עד שיתחיל המופע." אני מנסה להישמע אדישה ומתנשאת כמוהו.

"אני מניח שההתנהגות המרדנית שלך תשעשע אותי, כשנהיה נשואים, כמובן."

אני קופאת. כמובן, אני יודעת שהמלכה רוצה שאינשא, ושהנסיך הלפרן הוא אחד המועמדים המועדפים עליה. אבל לשמוע את זה יוצא מהפה שלו ועוד כל כך מוקדם... זו תחושה אחרת לחלוטין.

"אני חושבת שהמשפט הזה ישעשע אותי, כשתתחתן עם מישהי אחרת, כמובן."

"כן. אני ללא ספק איהנה לשבור אותך ואת הפה החצוף הזה." הוא מביט בי בעניין קריר.

אני עוצרת את עצמי בקושי מלהעיף אותו מעבר לחומות הגן. להתגרות בלילית לאור הירח המלא זו פעולה השמורה לאמיצים או לטיפשים. לא קשה לי לנחש איזה מהשניים הוא הלפרן.

"יש מעט מאוד דברים שיכולים לשבור אותי..." אני אומרת באיטיות. "ואתה לא אחד מהם, הנסיך הלפרן."

"שמעתי שמועות על הכוח שלך בקרב בני מינך, תוצר לוואי חביב של הזיווג בין הורייך." הוא רוכן לאוזני ולוחש. "אבל בקרב בני עמי, היכולות שלך שוות ערך לפיה פשוטה, במקרה הטוב." ידו מתהדקת סביב זרועי בהפגנת כוח.

אני נושפת בזעם ומנסה להתרחק ממנו מספר צעדים.

אבל אחיזתו לא מרפה. "ואני ממש לא פיה בינונית, הוד מעלתך."

אני מניחה שאגרום הערב לתקרית בין לאומית למרות הכול. "תוריד ממני את ה –"

"הוד מעלתך, המופע עומד להתחיל." משרת לבוש לבן אומר מאחוריי וקוטע את מה שהיה יכול להיות שצף קללות מספק מאוד.

"אנחנו מייד מגיעים." הנסיך משיב ומשחרר אותי.

אני רוצה להגיד לו שלעולם לא אינשא לו. אני רוצה להזמין אותו לדו־קרב, ממש כאן ועכשיו. אבל גבו מעוטר הכנפיים נעלם בין דלתות הזכוכית לפני שאני מספיקה לומר דבר.

אני נשענת על מעקה האבן ונושמת עמוק. משהו ממש לא בסדר עם הנסיך הלפרן. הצורה בה הרשה לעצמו לדבר אליי ולגעת בי... מה הוא ירשה לעצמו לעשות לי אם נינשא?

עוד נשימה. אסור לי לתת לו לערער אותי. גם אם הוא אכן פֵיְי חזק כפי שהוא טוען, הוא עדיין אידיוט. נראה מי יצחק אחרון כשהוא יעמוד תחת הירח עם כלה אחרת ואני אעמוד בקהל, מגחכת עם ארקן בשורה הראשונה.

לאחר שאני נרגעת, אני עושה את דרכי חזרה לאולם. אני לא רוצה לראות את המופע הערב ובטח שלא לאכול אחריו. אך כמו תמיד – אין לי ברירה.

קול קטן שואל אותי איך אעצור את הנישואים הללו, אם נגזר עליי לעשות מה שנאמר לי? אבל אני משתיקה אותו. אמצא דרך. אני תמיד מוצאת דרך בסוף.

בתוך האולם, כולם כבר עומדים במעגל גדול. האורחים הנרגשים אוחזים בכוסות קריסטל ומביטים בציפייה ביצור הכבול על הרצפה.

אני רוצה להתמקם רחוק מהם, להישאר בכניסה ולא לראות דבר, אבל המלכה קוראת לי בעיניה. היא רוצה אותי לצידה, להקרין יחד שאנחנו משפחת מלוכה חזקה ומאוחדת. אני מדחיקה אנחה ומצטרפת אליה, על הבמה הקטנה. זו נקודת התצפית הטובה ביותר לצייד שכבול באמצע מעגל הצופים.

שערו השחור של היצור מלא קשרים, גופו העירום מטונף. הגודל שלו מבהיל. הוא בגובה של לילית וחצי וברוחב של לפחות שלוש. שריריו המפותחים בולטים מתחת לשכבת הלכלוך שמכסה אותו. השוני בינו לבין הלילין הזכרים מדהים אותי. לא משנה כמה פעמים אראה ציידים, לא אפסיק להתמלא בפליאה על הכוח שגופם מקרין. כמו גם לחשוש מהסכנה שאותו כוח מהווה עבורנו.

הצייד מביט לכל עבר בשנאה יוקדת. הוא נראה כמו חיה זועמת, רק ללא החן. משהו בוער מאחורי עיניו, משהו שהיה יכול להיות עוצמתי, לו ידע להשתמש בו.

תזכרי שהם רוצחים. מגיע לו להיות כאן.

הוא נאבק בשלשלות הברזל העבות שכובלות את ידיו להתקן ברצפה. שלשלות שלא יכולתי להרים אפילו בשתי ידיי. הברזל חורק, ואחד הצירים סביב מפרק כף ידו נשבר בפתאומיות.

הקהל משתתק, אף לא אחד זז ממקומו בעוד הצייד שובר במהירות את כבלו האחר ורץ לכיווני. טוב, לא בדיוק לכיווני. עיניו הרושפות נעולות על אלו הקפואות של המלכה.

השומרים רצים אחריו, אבל הוא מהיר כל כך. הם לא יספיקו לעצור אותו לפני שיגיע אלינו. אני עומדת לזנק הצידה ממושבי, כשהמלכה עוצרת אותי בהינף יד.

היא קמה, מרימה את ידיה אל התקרה ומורידה אותן בעוצמה אל עבר היצור שרץ לכיוונה כמו שור זועם. קישוטי הקרח התלויים מפשירים באחת לכדי זרם מים שמתנגש בגופו של הצייד ומעיף אותו לאחור.

למרות המכה, הצייד מתייצב ונותר על רגליו.

השומרים מגיעים אליו בריצה. שניים מכים בגבו עם רוח ומורידים אותו על ברכיו. שומר שלישי מניח יד על כתפו ולוכד אותו במקומו. חבר משמר נוסף כבר נעמד מאחוריהם עם שרשראות חדשות.

אני עוד בוהה ביצור בהלם. אני מרגישה שזה כמעט לא הוגן. שרירי השומרים לעולם לא היו מאפשרים להם להוריד יצור כזה על ברכיו, אבל השליטה במים שבדמו, כן.

"מדהימה כתמיד." אבי נעמד ונושק לאימי על הלחי.

אני מתנערת מההלם ומתיישרת ברשמיות.

"אורחים, חברים." המלכה מדברת אל הקהל בנינוחות, כאילו דבר לא קרה. "הצייד הזה הוא רק אחד מעשרות מרגלים שהמשמר תפס השנה באמצע ניסיון לחצות את הגבול אל שטחי ממלכתנו, ואולי בדרכם לשטחים שלכם. חשבתי שתיהנו לראות כיצד ממלכת ביינגר מתמודדת עם אלה שמאחלים לבני הברית שלה רעה."

היא מחווה בראשה, והגנרל שזכה בכבוד מתקרב אל הצייד בגרזן שלוף. משימה לא קלה בהתחשב בכוח שיידרש ללילין לחדור את שריריו של הצייד. הוא מניח את הלהב על צווארו של היצור לרגע ומניף אותו.

הגרזן יורד ומנתק את ראשו של הצייד מכתפיו. אני צופה במה שנמצא מאחורי עיניו כבה לעד.

כולם מוחאים כפיים בהתרגשות, והמלכה מחייכת. ההדגמה הצליחה לזעזע את נציגי הממלכות האחרות ולבסס קצת יותר את הכוח שלנו. היא גם הזכירה להם שהממלכה שלנו היא הדבר העומד ביניהם לבין יצורים פראיים כמו זה שעל הרצפה.

האם היא תכננה שישתחרר מלכתחילה?

מספר משרתים אוספים את הגופה ומנקים את הדם שזלג ממנה, בעוד משרתים אחרים מובילים את האורחים אל חדר האוכל. ארוחת הסתיו החגיגית עומדת להתחיל.

אני עוקבת אחריהם באיטיות. אין לי מושג איך אפשר לאכול אחרי דבר כזה, אבל נראה שאני היחידה שהטקס מפריע לה. זו לא הפעם הראשונה, ובטח לא האחרונה שארגיש יוצאת דופן.

כשאני תופסת את מקומי בשולחן, הנסיך הלפרן לוכד את מבטי וקורץ.

אני מנסה לא לחשוף את הצמרמורת שחולפת בגופי. מעולם לא חשבתי שאפחד כך מהלפרן או מכל גבר אחר.

אתמודד עם העניין הזה בקרוב. לא אתן לו להשתעשע במחשבה שאתחתן איתו עוד הרבה זמן.

2

הצייד

טריסטן

"בטוח שלא שינית את דעתך?" אבי שואל בפעם העשירית לפחות.

"בטוח." אני משיב בעייפות. "אף פעם לא הייתי טוב בנאומים, בכל אופן."

אנחנו עומדים על גבול היער, רחוקים מיתר השבט שמחכה בציפייה להתחלת טקס הציד.

"תרגול הוא שם המשחק, טריסטן." אבא חוזר ואומר.

אני בוהה בו בלי לראות אותו באמת ומנסה לדמיין את החיה שאצוד היום. לא אתפשר על יצור קטן יותר מחזיר יערות.

"אם לא תתאמן, איך תעורר השראה בציידים שלך? איך תשמור על המסורת שלנו? חלק מלהנהיג שבט זה גם לדעת לנאום..."

הוא ממשיך עם אחת ההרצאות הקבועות שלו, ואני מקשיב רק בחצי אוזן. כל תשומת ליבי מוקדשת אל היער. הגוף שלי בוער בציפייה לצאת לדרך, להתמסר לטבע, לאתר את המטרה. ולאחר מכן... איתור חיה אחרי מעקב מוצלח, הוא החלק הכי טוב בציד. הנחיריים שלי מתרחבים בניסיון לקלוט משהו גדול ועצבני במיוחד כבר מכאן. לא הייתי מפסיד את הציד הזה בעד שום הון שבעולם, ובטח לא בשביל נאום מטופש.

"כמעט הגיע הזמן להתחיל, לא?" אני תוהה כביכול לעצמי כשסוף סוף הוא עושה הפסקה בדבריו.

"שהאלים יעזרו לך טריסטן." אבי נאנח, ועיניו השחורות, הזהות לשלי, מביטות אל השמיים. "אני מקווה שעד הסתיו הבא כבר תתקן את סדרי העדיפויות שלך."

"אולי אז." אני מחייך אליו, לא רוצה לנפץ לגמרי את החלומות שלו. לא

אחרי שהם כבר התנפצו עם לאגוס.

"טוב, קדימה. לך תצטרף לשורה." אבא מתרצה ומחייך חזרה. "כשהטקס יסתיים תגיע מייד לאולם השמש. שלא אשמע שאתה מתגנב שוב עם הבת של ווּלְפְבֵּיְין."

"בסדר, אבא." אני רוטן ועושה את דרכי אל קבוצת הציידים שעומדת מול קו העצים.

"ואל תאחר! אנחנו צריכים לדבר." הוא אומר את המילים שהכי פחות רציתי לשמוע.

אני כבר די רחוק ממנו, אבל הוא יודע ששמעתי אותו. אין טעם להעמיד פנים שלא. אני מרים את ידי כסימן הסכמה כללי ומתקדם.

קהל החוגגים מפנה לי דרך. הם מרימים אליי קרניים מלאות שיכר ורגלי בשר מפוחמות. לעזאזל, אני שונא את היחס המיוחד, אבל בעוד רגע הוא כבר לא ישנה. ברגע שאני מצטרף לשורת המיועדים, אני פשוט הופך לאחד מהם.

הקבוצה מורכבת מציידות ומציידים צעירים. הם לבושים בעורות וצבועים בסימוני מלחמה. לפני כמה שעות, לַיְירָה התעקשה לקשט גם אותי בפסים. כחול ואדום מכסים את הקעקועים השחורים שפרושים על גבי, על זרועותיי ועל החזה שלי. עוד מסורת שאני לא מבין. למה לי לכסות סמלים של צידות מוצלחים ומבחני שבט שעברתי, כשאני יוצא לצייד חשוב?

ליירה גם הבטיחה בעיניים שובבות שתעניק לי פרס הערב אם אחזור עם שלל מרשים. לא שהייתי צריך את התמריץ, אין לי כוונה להפסיד לאף צייד כאן.

אבי נעמד מולנו, עטוי שריון כסוף שהוא שומר לאירועים מיוחדים. אימי מצטרפת אליו, לבושה בשמלה פשוטה, צבועה פסים בעצמה. גבם אל היער האפלולי, שמבטיח לי אתגר, הנאה וכבוד.

"הימים מתקצרים והשמש מאבדת מכוחה." אבי מתחיל את הנאום שלו וסורק את הנבחרים שמולו. "כעת מתחילה עונת הנדידה והתרדמת. השפע שנהנינו ממנו בחודשי הקיץ עומד להסתיים, וזו ההזדמנות שלנו להקדיש את הציד הזה לאלים, כדי שיעשו איתנו חסד ויעזרו לנו לעבור את החורף."

כל שנה זה אותו סיפור. החורף מגיע, החיות מתמעטות והשלג מביא איתו מחסור ורעב. אני לא מבין למה צריך לספר לנו את זה כל פעם מחדש, אבל אבא מקפיד על המסורת. כנראה זה מתבקש כשאתה הרג'אר.

"אתם צעירי השבט, הציידים החזקים ביותר. אתם מסמלים את הכוח שלנו." הרגש בוער בקולו, ואני קצת מתרשם מיכולת הדיבור שלו. איך הוא מצפה שאדבר ככה? "ולכן, אתם אלה שתצאו לציד האחרון של הקיץ. תביאו אתכם את השפע ותודו לרע־קא שדואג לשגשוג שלנו ומנצח את המלחמות שלנו. לציידים, שזהו הציד הראשון שלהם, זכרו: אל תיסחפו ותכנסו אל השטח האסור בו נמצאת מאורת המפלצת קַאדוֹק. אם הטרף שלכם ברח מעבר לגבולות, תשכחו ממנו." הוא צועד הצידה, כך שדבר אינו עומד בינינו לבין היער. "כרעו ברך." הוא מורה, ואני יורד על ברכיי כמו כולם. "מי ייתן והאלים יכוונו את החיצים שלכם, ידריכו את חרבותיכם ויכו בכוחם בכל מטרה בה תבחרו."

כשכולם דוממים, הרעשים שנשמעים מהעצים מטריפים אותי. כל הציידים בשורה, ובכללם אני, מביטים לעומק הסבך. מאזינים. מתכוננים. המטרים הבודדים שמפרידים בינינו לבין העצים כמעט שלא קיימים מבחינתי. שום דבר לא קיים חוץ ממני ומהטרף שלי.

אני לוקח נשימה עמוקה. ניחוחות הצמחייה והאדמה מתערבבים בעשן ממדורות החוגגים. אני מפריד בין הריחות באופן מודע. קודם אני מזהה ניחוח של ארנב קוצים, ציד קטן מידי, לא מכבד את טקס הסתיו. אני מאזין לרוח, קולט משק כנפיים ומתעלם גם ממנו. זה לא מספיק.

היער האפלולי חוסם את כניסתו של אור השמש, ואני מתרכז וממצמץ פעמיים. אני עדיין לא רואה טוב כל כך, אבל מרגיש כל עץ ועץ סביבי. מרגיש את האדמה הקרירה ואת העלים המתים שעליה.

"ציד מוצלח!" אבי קורא.

אנחנו מזנקים, כל צייד נכנס אל היער מנקודה אחרת.

אני רץ פנימה ונעלם בסבך הירוק, השמיעה שלי מחודדת כל כך שאוזניי כואבות. עיניי סורקות את האדמה, מזהות ומפרידות עקבות, עד שהן קופאות על צורת פרסה עמוקה במיוחד.

היא שקועה, רחבה. הריח המוכר והמעט־חריף צורב את נחיריי. צבי מרבה־קרניים. לפי העקבות מדובר בזכר גדול. הוא יספיק.

אני ננעל על הריח, וכל הסימנים מובילים אותי קדימה. המעקב הוא טבעי כמו לנשום, עליי רק לתת לגוף שלי לעשות כרצונו. אני שולף כבר את להבי האגרופן שעל מפרקי ידי, שהתנועה והרעש לא יבהילו את הבהמה כשאתקרב.

גופי טס כמו רוח רפאים בין הגזעים. אני חייב להגיע לבהמה לפני שהאחרים

יעלו על הריח. היא השלל שלי. הכבוד שלי. אני לא סתם בנו של מנהיג השבט, אני צייד מיומן.

שם. עלים יבשים מתפצחים תחת פרסות. קולות לעיסה רכים.

אני עוצר בהדרגה את הריצה ומתגנב אל קרחת היער שממנה מגיעים הצלילים.

זו חיה יפהפייה. מרבה־קרניים בוגר. קרניים מרשימות יוצאות ממצחו ומכל אורך עמוד השדרה שלו. פרווה חומה־אדמדמה, פרסות שחורות. הוא נראה בריא, חזק. השלל המושלם.

אחיזתי סביב האגרופנים מתהדקת. עיניי מתמקדות בנקודת התורפה של הצבי, הגרון שלו. אני מקיף אותו בדממה כדי לקבל זווית טובה יותר. ריחו ממלא את אפי, אני כמעט טועם אותו על הלשון שלי.

צליל צעדים מרוחקים מפר את הדממה. אני מפנה את ראשי אל מקור ההפרעה. מגפיים כבדים, פגיעה של נדן בחגורת עור. צייד אחר, אחד שלא יודע להתגנב טוב במיוחד. אני יכול לנחש למי שייכים הצעדים האלו, אבל כך או כך אני חייב למהר.

זינוק עוצמתי, ואני כבר בחצי הדרך אל החיה. הצבי מרים אליי את עיניו הגדולות והחומות ונרתע לאחור. הוא מסתובב ממני, אך לפני שהוא מספיק לפתוח בריצה, אני זז שוב.

רגליי מכות באדמה ודוחפות אותי קדימה היישר אל צווארו. הוא מוריד אליי את ראשו המקורנן, ועשרות קרניים מסתעפות מכוונת אליי ומאיימות לחורר אותי.

אני מתחמק הצידה ושולח את האגרופן קדימה, הלהבים חותכים בפרווה, ודם חם מכסה את ידי. הצבי ממשיך לנסות לנגוח בי בראשו המרשים. מכה אחת ממנו תעלה לי בחיי, אבל הוא איטי מדי. אני חותך אותו בידי השנייה. אובדן הדם מחליש אותו בכל רגע שעובר. לבסוף, הוא יורד על ברכיו ונופל על האדמה באנקה שמהדהדת בקרחת היער.

אני נעמד מעליו. עיניו מאבדות את המיקוד, הופכות למעורפלות וריקות. אני מניח את ידי על ראשו ומודה לו על גופו, שיאכיל את השבט שלי. האדרנלין מתחיל לעזוב אותי, ליבי מאט. הציד נגמר.

"בשם מע־לא!" קול מתוסכל מתפרץ מאחוריי. "הייתי בטוח שאני הראשון שעלה על הריח שלו!"

אני מגחך ומעמיס את הגופה הכבדה על כתפיי, כך שראשה נח על גבי אבל הקרניים רחוקות ממני. הוא שוקל לפחות כמוני. "זו לא הפעם הראשונה שאתה טועה, דְרָאוֵון."

"וכנראה גם לא האחרונה..." הוא נאנח. "הייתי עוזר לך לסחוב אותו, אבל אני באמת חייב לתפוס משהו. אחרת קַאלְיַה בחיים לא תבלה שוב במיטה שלי."

"זה לא שהיא מבלה בה הרבה עכשיו." אני צוחק וצועד לקראתו. מתרגל למשקל על גופי.

"כן, אבל חשבתי שאולי הלילה, בחגיגת סיום הקיץ, היא תזרוק לי איזו עצם. במיוחד אם אביא משהו גדול."

"אני מקווה שהכנת אותה לזה שאתה ממוצע, שלא תצפה סתם."

"לעזאזל, טריסטן! קודם אתה גונב לי את מרבה־הקרניים הזה ועכשיו אתה יורד לי על ה –"

"אל תיקח אותי ברצינות, אני סתם מתוח. אבא שלי רוצה שנדבר הערב, ואני כבר יודע מה הוא יגיד." אני מפרט כשאנחנו צועדים יחד בין העצים אל נקודת הזינוק, הגופה מדממת על גבי.

"זה לא נורא כל כך להיות הרג'אר." הוא מנסה לעודד אותי. "אתה מקבל דברים בחינם, כולם מכבדים אותך וכל הציידות רוצות לבלות לילה עם מנהיג השבט." הוא צוחק ומרים אליי גבות.

"אל תשכח גם להיות תקוע כל היום בחדר המלחמות עם זקנים תככנים, להתחנף למנהיגי שבטים אחרים, לספר להורים שילדיהם מתו בגללי..." אני אומר בייאוש ובוהה בענפים הנעים ברוח. "ולאבד את מי שאני, כדי להפוך להיות אבא שלי. ממש מפתה."

"אני לא יודע, טריסטן... זה לא נראה כל כך רע מהצד. זה כל מה שאני אומר."

"זה בכלל לא היה אמור להיות התפקיד שלי." אני מוצא את עצמי מתלונן. "תאר לעצמך שאתה חי בידיעה שאח שלך הולך לקבל את כל כאב הראש הזה, ואז פתאום..."

"זה לא שהוא רצה לא להיות כאן." דראוון משיב ברצינות.

אני נאנח בעצב. לא הייתי צריך להגיד את זה.

"אני מריח חזיר־נהרות." הוא מצהיר פתאום ונעצר. "זה אולי לא מרשים כמו

מרבה-קרניים, אבל זה עדיף על פני ארנבון־קוצני."

"נתראה בערב." אני מהנהן אליו וממשיך ללכת.

"אל תשכח להחליף למשהו חגיגי יותר!" הוא קורא מאחוריי ונעלם בין העצים בקול צעדים רועש.

אני מגחך לעצמי. הוא בחיים לא יתפוס משהו עם הרעש שהוא עושה. אבל עדיין הייתי מעדיף להתחלף איתו.