נראה אותך גבר

מבוא

חלק מהרעיון לכתוב ספר זה הגיע לאחר שטיפלתי בגברים רבים שהגיעו אליי עם בעיות בתפקוד המיני, כשרובם טענו שבנערות חוו מפגשים מיניים שהשאירו בהם את חותמם, ולא לטובה. ולכן פה מראש אני אומרת לך שעליך להביא בחשבון שזה יכול לפקוד גם אותך. הספר הזה יגרום לך להבין שזה קורה, שנערים רבים חווים חוויות דומות, גם אם בין החבר’ה תיתקל בכאלה שמשחקים אותה כאילו יצאו מסרט. אם הם משחקים אותה גבר־גבר, זה ברוב המקרים רק כי הם לא מוכנים להודות בתסכול ובפער שחוו, ובטח ובטח בכל הנוגע לתפקוד שלהם. הם אלו שחשוב להם מה תגיד החֶבְרָה ואיך אנשי הסביבה יסתכלו עליהם, אז הם משדרים משהו אחר לגמרי. זה כבר סעיף פסיכולוגי בפני עצמו. ואולי אפילו אתה, עד קריאה זו, התנהגת כך בעצמך.

כל הנכתב כאן נאסף מתוך חומרי מחקר, מעדויות של לקוחות, מטיפולים ישירים וממידע שמוזרם אליי מהבריאה.

הסיפורים והעדויות בעילום שם והפרטים שמורים במערכת.

בספר זה החינוך המיני מוצג במיוחד מִרְאוּת הצד התודעתי. התודעה קשורה להתנהגות שהיא לרוב מוטמעת בתת־מודע מאירועי עבר או מהשפעת הסביבה, או נוצרת ממש בתקופה זו של הנערוּת, ועכשיו נצרבת בתאי המוח והגוף. הנערות הינה תקופה סופר חשובה אשר התנהלות לא מובנת ולא מושכלת יכולה לגרור בעתיד בעיות רבות במערכות יחסים, באינטימיות ואף בתפקוד המיני.

מעבר להבנה הכה חשובה על השפעת התת־מודע על התפקוד המיני, לצד הדוגמאות הרבות, אני מציגה דרכים למניעה ולפתרון.

התוכן מופנה לנער המתבגר הן אל מול בנות, ויש גם התייחסות אל מול בני אותו מין.

אין פה טוב או רע, נכון או לא נכון ושיפוטיות. יש פה הצגה עובדתית של מצבים, מקרים, תחושות ורגשות שניתן ללמוד מהם רבות.

האירוע המכונן שגרם לי להיות מטפלת בתחום המיני

אני שלומית וולפין, ילידת 1974.

כשסיימתי את הכשרתי להיות מטפלת בתת־מודע קיבלתי רגליים קרות.

התת־מודע שלי צעק: "מי שמני (שם אותי) לטפל באנשים? מה אני חושבת לעצמי עכשיו לקחת אחריות ולהוביל אנשים לריפוי? השתגעת???"

זה מה שרץ לי בראש.

באותה תקופה סיימתי עשור של אימון ליצנים רפואיים ושני עשורים בתחום הבידור והליצנות.

ואני? הטיפשה: "מי שמני להיות מטפלת?"

התת־מודע זעק וצרח בקולי קולות.

וכך מצאתי את עצמי מעניקה בינתיים עיסויים בקליניקה ביתית ומתפרנסת מזה. מכיוון שממש חששתי להיות מטפלת, התמקדתי בעיסויים לזמן מה.

עד שהמורים שלי צרחו עליי. הפעם הם צרחו פיזית ולא התת־מודע. "השתגעת??? שאת לא תהיי מטפלת? את אלופה. מטאור. את מרפאה! עכשיו תתחילי לטפל!!!"

טוב, צעקות פחות מדברות אליי כי באתי מבית צועק, אבל פה ממש קיבלתי בעיטה לתחת. אגיד לכם מה. הרגשתי שלהיות מטפלת זו אחריות מסוימת. אפילו אחריות גדולה. כבדה. ופחדתי. פחדתי לקחת אחריות. חברותיי ללימודים החלו את הסטאז' שלהן ואני הרגשתי שנותרתי מאחור. לאחר שיחה נוספת עם מוריי, החלטתי להתחיל קודם בסטאז' לקבלת ביטחון התחלתי. קודם לקבל אנשים קרובים בתשלום סמלי כדי לעזור להם. קראתי לזה "ניסויים בבני אדם".

העליתי פוסט בפייסבוק שאני מזמינה כמה אנשים לעבור אצלי תהליך. נתתי קצת רקע כי בכל זאת באתי משני תחומים אחרים לגמרי. הופתעתי מההיענות. מכיוון שאני שומרת את פרטיות מטופליי, אחשוף רק מה שמותר, באישורם.

אחת הבחורות שנענו לאתגר הסטאז' הגיעה עם פחדים. היא טענה שכל היום היא נמצאת בפחדים, ואפילו לא הבינה על שום מה ולמה. בשלושה מפגשים הבנו שהיא עברה הטרדה מינית מבן משפחה, ולאחר שטיפלנו באירוע, שיתפה אותי שהיא מתנהלת כעת בביטחון ובאומץ, וזאת לאחר שלושה מפגשים בלבד! מודה שזה התחיל להנחיל בי ביטחון.

אישה אחרת שהגיעה אליי באה רק למפגש אחד. כך יצא. והוא היה מדהים. מה שהיא רצתה לטפל בו זה חוסר היכולת שלה להתקדם, שהיא הרגישה תקועה במקום, במיוחד בקשר לעסק שלה, וטענה שיש לה בלגן בחיים. תוך כדי התהליך היא הגיעה לאירוע בזיכרון מגיל תשע, ועשתה עבודה רצינית עם הילדה הפנימית, תוך כדי תובנות מעוררות השראה שהשפיעו על חייה לטובה מרגע זה. לאחר כמה ימים היא שיתפה אותי שפתאום הבינה למה אין סדר בחייה, והחלה לנקוט בפעולות מיידיות, וכבר הרגישה במקום של זרימה ולא תקיעות.

מה בעצם עשיתי? כמו מכונה שעושה "העתק הדבק" קראתי מתוך חוברת ההכשרה את התהליכים ש"צריך" לעשות. עשיתי כך כי זה מה שנתן לי ביטחון שאראה שאני עושה את הדברים “כמו בנוהל”, ולא עושה חס וחלילה טעויות. החזקת החוברת ועבודה לפיה נתנו לי את הביטחון ההתחלתי שלו הייתי זקוקה. למדתי ושיננתי את הדרך להגיע לתת־מודע, להציף את האירועים שגרמו לתקיעות ולחסמים, ושם, בתת־מודע, לעשות עבודה לניקוי כדי להשיג תוצאות טובות יותר.

עם אותה אישה שהגיעה לטיפול אחד קרה משהו. ראיתי דברים. עלתה דמות אל מול עיניי כדמות אימא שלה. פתאום עלו בי דברים שנדמו כתקשור. כלומר בניתוח מאוחר יותר הבנתי שיש לי אינטואיציות, שאני מקבלת מסרים שתורמים לי בעבודה הזו, שאני רואה דברים, שאני יודעת דברים.

שוב נסוגתי.

שוב "מי שמני? מה פתאום אני 'מתקשרת'?" שוב שיחה עם מוריי שהיו נוקבים וברורים מאוד לגבי איך הם רואים אותי. נו, טוב... ברור שזה הצריך ממני לעשות עבודה פנימית, ולשחרר אצלי חסמים ואמונות. וכך עשיתי. נעזרתי בקולגות שלי שלימים הפכו לחברות ואפילו טובות וקרובות מאוד. פגשתי את היְלָדוֹת הפנימיות שלי (אלו הן דמויות מהעבר של שלומית שבי שחוו דברים שהשאירו חותם), התגברתי על פחדים וניקיתי אמונות.

חזרתי לפייסבוק, הפעם בקול קורא לבוא ולעבור טיפולים בתת־מודע, לא כסטאז'רית אלא כמטפלת. התחלתי לפרסם ולשווק את עצמי כמטפלת בפחדים, דיכאון, כעסים, חרדות. מתארת מה זו עבודה עם התת־מודע ואיך היא עזרה לי.

וזו אחת הסיבות לצעקתם של מוריי.

בתשעה בפברואר 2013 קיבלתי מכתב מהמכון הפתולוגי שבו נרשם שהיו ממצאים לכך שחליתי בקוליטיס כיבית. קוליטיס כיבית היא מחלת מעיים שעל פי הרפואה הקונבנציונלית נחשבת לכרונית. מחלה שכוללת דלקת במעיים, כאבים, דימום רקטלי, יציאה של צרכים בלי שליטה, בעיה בעיכול מזון... בקיצור, מחלה "מהתחת", תרתי משמע.

הייתי בטיפולים ובאשפוזים בחסות הרפואה הקונבנציונלית. מצבי החמיר, ורק לשם האנקדוטה – אימא שלי נפטרה בגיל חמישים ושמונה לאחר הסתבכות אותה המחלה. והיא נפטרה בתשעה בפברואר.

כמה שנים לפני כן, כשהתחלתי לסבול מהבטן ופניתי לרופאיי, אלו אמרו שהמחלה מדלגת דור. מכיוון שבאותה תקופה גידלתי שתי בנות קטנות אמרתי "לא בבית ספרי", ובעצם הבאתי את המחלה עליי, אגב כוחו של התת־מודע...

שנים של סבל, אשפוזים, כאבים, "בילוי" בשירותים, התפדחות על חוסר שליטה ביציאות במקומות ציבוריים או בין אנשים, חוסר אונים כשאין מענה של שירותים, העמסת תרופות, בדיקות, שימוש בחיתולי מבוגרים, הימנעות ממצבים אינטימיים, הסתגרות בבית, פגיעה חברתית וכלכלית... שנים כאלו הביאו אותי ביום בהיר אחד לכדי מחשבה אחרת – שפשוט נמאס לי. אני זוכרת את היום הזה. גרתי אז בקריות. נסעתי ברכבי לכיוון המרכז כשבדרך היה לי מרווח זמן לעצמי. החלטתי לעצור בחוף הדרומי של חיפה. ירדתי לחוף ופשוט עמדתי שם, פרשתי ידיי לצדדים, הרמתי ראשי השמיימה וקראתי "אני בריאה!"

כוונתי הייתה ברורה – להיות בריאה! ביקשתי לפנות ממני את כל משפטי העבר שעסקו במחלה. להפסיק לומר היגדים שכללו בתוכם את המילים “מחלה” או את שם המחלה. החלטתי להשתמש במונח “בריאה”. היקום שמע והחל לפעול. אגב, ככה זה עובד. וזה כל הרעיון של ההטמעות לתת־מודע, איך זה מנהל אותנו וכיצד אפשר לשנות את המצב. כשהיקום שומע צליל מסוים שכולל בתוכו בריאות, הוא מתחיל להניע את גלגליו לשם יצירת מצב זה.

הבֵן, היקום פועל לפי איך שאתה חושב או לפי האמונות המוטמעות לך במוח. אלו הן פרדיגמות. אמונות שהוטמעו ונחרטו ונצרבו, והמוח שלך מנהל אותך לפיהן. ובכל השנים המוח שלי חשב "מחלה", עד הרגע שהחלטתי שיחשוב "בריאות".

לפני כן, כל מה שידעתי על התת־מודע היה מתוך ספרו של ד"ר ג'וזף מרפי "כוחו של התת־מודע". כשקראתי בו נדהמתי להבין באמת את כוחו של התת־מודע, אבל לא ממש נתתי לזה מקום עמוק יותר בחיי דאז.

הגעתי לכנס היכרות בבית ציוני אמריקה בתל אביב שעסק בתת־מודע. על הבמה היו שני מנחים – בעל ואישה – שסיפרו את סיפור חייהם, כשבין היתר היה שם סיפור של ריפוי פיזיולוגי – ריפוי שקורה דרך התת־מודע. מובן שהספקנות שלי עלתה ואותתה לי בראש. באותו מעמד המנחים ביקשו מאיתנו המשתתפים בכנס לעצום עיניים, ובעצם הדגימו לנו מה זה להיכנס לתת־מודע.

עברנו תהליך הדגמה. אני לא ממש זוכרת את התהליך. אין לי מושג כמה זמן הוא ארך. עשר דקות. חצי שעה. לא יודעת. אני זוכרת מה שקרה אחריו. לרגע עצמתי עיניים ולאחר שניות הייתי בתחושה שאני עפה לאירוע עבר, כאילו נפתחו לי תיקיות קבצים במוח ששלפו אירועים ואני נוכחת בהם כאילו זה כאן ועכשיו. ממש ראיתי דמויות. אנשים מוכרים. ראיתי מקומות. צבעים. קולות. כמו ללחוץ על כפתור בטלוויזיה ולבחור פרק מתוכנית. “התעוררתי” בתחושה שזה טלטל אותי.

זה היה פסיכי. במלוא מובן המילה. האירוע הזה הותיר בי רושם אדיר, עד כדי כך שמייד עם סיום הכנס נרשמתי ללמוד את הנושא. עברתי הכשרה להיות מטפלת, ולמעט הטיפול בתת־מודע הוספתי לרזומה נדבך טיפולי שנקרא "רפואת על". זה אחד התהליכים המכוננים שהביאו את המעיים שלי להחלמה.

הבן, חיפשתי מזור שאינו מהרפואה הקונבנציונלית, כך שבמשך שבעה חודשים נטלתי תוספי תזונה שעזרו בד בבד לשקם את המערכת, והמורה שלי טיפל בי במספר מועט מאוד של מפגשים ובכך נוצר ריפוי. המורה שלי כל הזמן הקדים לציין ולומר שהוא לא המרפא. הוא המוביל. הוא ההכוונה. הוא התיווך. הוא מנחה אותי בעזרת שאלות להגיע לתשובות המביאות את הגוף לריפוי, כך שהגוף מרפא את עצמו. וכך אני מדגישה שוב ושוב מול מטופליי ואל מול המתעניינים בשירותיי.

תוך כדי הלימודים אני מודה שהסקפטיות עדיין הדהדה בי מדי פעם בפעם, עד האירוע הבא.

באחד השיעורים המורה ביקש שמישהו יתנדב להדגים עליו את תהליך הריפוי. התנדבה אחת המשתתפות שסבלה מאלרגיה לקלמנטינות כבר כמה שנים. אני אומרת לכם שהתהליך איתה לא ארך יותר מחצי שעה. היא ישבה מול כולנו בעיניים עצומות במרכז החדר, ענתה לשאלות ששאל המורה, ותוך כדי הסשן הוא סימן למישהו מהמשתתפים לצאת ולהביא קלמנטינה מהעץ שבחוץ. הבן, היא לא הייתה מסוגלת להיות בסביבת מישהו שמקלף או אוכל קלמנטינה. כשהיא בעיניים עצומות קילף המורה את הקלמנטינה. והיא? לא הגיבה. לא הייתה תגובה אלרגית. בום!!! היא פקחה את עיניה, חייכה וצחקקה. שפשפה את עיניה כלא מאמינה. אני לא יודעת איך האחרים הגיבו לאירוע, אני הייתי בהלם.

אירוע הריפוי הזה הוכיח לי חד וחלק שיש קשר ישיר בין מחלות, כאבים, תסמינים וכל תחלואה אחרת – לבין הנפש והנשמה. אני חושבת שזה היה אירוע משמעותי אפילו יותר מהחלמתי שלי (אני כותבת שורה זו ומגחכת לעצמי קלות...).

מה היה מכונן כל כך שהביא אותי לטפל בבעיות בתפקוד המיני?

לאחר השיווק ההתחלתי, כשהזמנתי אליי לקליניקה אנשים לטיפול, הלכתי רק על פי מה שידעתי ולא זעתי לא ימינה ולא שמאלה. החלטתי להתמקד בכמה נישות “רגילות” שמהן סובלים אחוזים גבוהים באוכלוסייה. שם היה לי בטוח ונוח.

יום אחד התקשר אליי גבר בן ארבעים ושבע ואמר לי שיש לו בעיה והוא חייב את העזרה שלי. לרוב, כבר בשיחת הטלפון אני מבקשת לדעת מה הבעיה, כדי לבדוק באמת אם אני הכתובת עבור המתעניינים בטיפול. בהתחלה הוא אמר שהדבר מביך אותו מאוד, וכבר שנתיים שקורה לו משהו והוא לא מדבר עליו עם אף אחד. הוא לא ממש הסכים לשתף, ורק אמר שהוא מוכן לבוא ולשתף אותי פנים אל פנים. על פניו היה מדובר בבעיה בגבריות שלו. אני בליבי חשבתי שאם יש בעיה בגבריות, אז בדרך כלל ויאגרה פותרת את העניין.

תראה מה זו תודעה קולקטיבית. הוטמעה לי מחשבה שקשורה באי־אונות של גברים שנפתרת על ידי ויאגרה. אפילו לא טרחתי לבדוק את העניין, לראות אם יש אמת מלאה מאחורי הדבר. לא טרחתי לשאול שאלות, פשוט הייתי מונעת מאמונה קולקטיבית. האמנתי במה שכולם האמינו.

קבענו, והוא הגיע אליי לקליניקה. ישב מולי גבר מבוהל, חסר אונים, מתוסכל ובמיוחד מבויש. הוא ציין שמעולם לא דיבר עם אף אחד לגבי הבעיה שלו, והגיע הזמן לטפל בזה. התברר שכבר שנתיים הוא לא מצליח לחדור לחלל של אישה. שברגע שהוא מתכוונן לחדירה, הוא מאבד מזקפתו. טען שהתגרש מאשתו ומאז הוא נפגש עם נשים שהוא מעוניין להכיר, אבל חווה אתגר בזמן החדירה אליהן. הוא אפילו איבד קשר עם מישהי שרצה מאוד בשל בעיית הזקפה בעת החדירה. בבירור מהיר נטען שזקפה יש וקיימת במשך כל האקט המיני, רק כשהוא רוצה לחדור אז הוא מאבד זקפה.

הוא הבהיר שהוא רוצה טיפול דרך הראש, דרך התת־מודע. “תעשי מה שאת יודעת לעשות,” אמר לי, “את הקטע שלך עם התת־מודע.”

זזתי במעט אי־נוחות בכיסא שלי כי על פניו עד אותו רגע לא טיפלתי כלל בבעיות בתפקוד המיני. הסברתי לו בעדינות שמעולם לא עבדתי עם גברים שחוו בעיות זקפה. הוא היה נחרץ בדעתו שאעשה את מה שאני יודעת לעשות. הוא ממש קיבע את עצמו על הכיסא כמסמן שהוא לא מתכוון לזוז משם עד שאני לא עושה משהו.

נשמתי עמוק והסברתי לו מה התהליך שהייתי עושה עם אחרים, וכי בתהליך הזה שקשור לזקפה מובן שאני נזהרת ומודיעה שאין פה רמיזה לקיום יחסי מין או דרישה למגע מיני מכל סוג שהוא. בתהליך עצמו פנינו לתת־מודע ושם ביקשתי להבין מה גרם לאותו אירוע פיזיולוגי. מה היה המניע לבעיית הזקפה אצלו. הדבר שוחזר בצורה מדויקת כל כך שלא ניתן היה להחמיץ מה שגרם לכך. התשובה הייתה שהוא נכנס לוואטסאפ של אשתו וקלט שהיא בוגדת בו. זבנג! באותה שנייה התחולל אצלו ה־UDIN (אירוע מכונן היוצר מחלה או בעיה בתפקוד הגוף. הסבר מפורט בפרק “בעיות בתפקוד המיני”) ונוצר משבר אמון, ומתוך כך נוצרה הבעיה בתפקוד המיני. תוך כדי שהוא בעיניים עצומות הוא שחזר את האירוע לפרטי פרטים. הוא שם לב מה ראה ומה הרגיש. כשביקשנו לבדוק למה מאז הוא לא מצליח להחזיק זקפה בעת החדירה, התת־מודע שלו ענה שהוא איבד אמון בנשים, ואם אין אמון, האיבר פשוט לא רוצה להיכנס לשם.

זה היה שיח מדהים. ממש התרגשתי. איזה פיצוח. ומהיר כל כך. מה שעשינו היה שנתנו מקום לכל מה שקרה שם לבוא לידי ביטוי, עשינו ניקוי אנרגטי והטמענו אנרגייה חדשה. לאחר הטמעת האנרגייה החדשה סיימנו את התהליך. ביקשתי ממנו לעדכן אותי במה שקורה ונפרדתי ממנו לשלום. לא זוכרת אם בכלל ידעתי מה להגיד אחרי טיפול שכזה.

אחרי שהוא הלך הייתי קצת בהלם. מצד אחד היה לי ברור שהגעתי נכון לאירוע שיש לטפל בו, מצד שני אמרתי לעצמי מה הקשר עכשיו בין התת־מודע לזקפות. אני משתפת אותך שהייתי בטוחה שעובדים עליי. שאין מצב שאקבל ממנו איזושהי הודעה משמחת. אפילו לא ידעתי אם להזמין אותו לעוד מפגשים. הייתי בבלבול גדול עם עצמי. וכך עברו יומיים ושלושה, ולא שמעתי ממנו. הגעתי למצב שאני מתחילה לקבל שוב רגליים קרות לגבי העיסוק הזה של הטיפול, והתחלתי להעלות סרטים בראש לגבי אופן הטיפול והתוצאות.

ואז זה קרה. לאחר כמה ימים, בעשרה ביוני 2020, קיבלתי הודעת וואטסאפ שבישרה שהוא “הלך על זה”, נפגש עם ידידה והצליח. עמד לו והוא חדר!!! כך הוא כתב לי (הפרטים שמורים במערכת):

היי שלומית, אצלי הכול יותר מבסדר ותודה רבה לך. הייתי באינטימיות עם ידידה מהעבר והיה מעולה! חזרתי לעצמי סוף־סוף. תודה־תודה ושוב תודה. היה מדהים. גם אני לא האמנתי, אבל זה קרה. כנראה שהייתה לי חסימה נפשית שהצלחת לשחרר אותה. רוב תודות.

מייד התחלתי לבכות. התרגשתי גם מהתוצאות שהוא קיבל וגם מההבנה שזה אפשרי; שעשינו תיקון פיזיולוגי לבעיית זקפה דרך התת־מודע.

לאחר רגיעה מההתרגשות ומהבכי שוב כרסמה בי הספקנות. שאין מצב שזה אמיתי, שהוא שלח לי את ההודעה הזו רק כדי שלא אטריד אותו אחר כך... הפלגתי במחשבותיי ואמרתי לעצמי שאולי זה בכלל מקרה חד־פעמי, שמישהו בוחן את האמינות שלי. מרוב שפקד אותי חוסר הביטחון שלי, החלטתי שאני לא מדברת על זה, וממשיכה עם המקרים ה”רגילים”. ארבעה חודשים לאחר מכן הוא שלח לי זאת, ב־14 באוקטובר 2020:

היי שלומית, היום, בנקודת הזמן הנוכחית, לאחר טיפול קסום שהענקת לי לפני כארבעה חודשים, מרגיש צורך לשתף אותך בחוויות שמציפות אותי ורוצה לומר לך שוב תודה מקרב לב. אני נמצא סוף־סוף במערכת זוגית חדשה, כחודשיים, שבה האינטימיות (ושוב, תודות לך) בשיא הפריחה. חזרתי להיות זכר האלפא שהייתי, ויכול אפילו בקלות לומר תודה – זכיתי באהבת חיי!!! את עושה עבודת קודש ועל כך את ראויה להערכה כנה ולתודה!

גם הזקפה ממשיכה להחזיק, וגם זכה באהבה חדשה. שוב הוצפתי התרגשות. בוכה ובוכה ובוכה. מאותו רגע גמלה בי ההחלטה לטפל בגברים החווים בעיות בתפקוד המיני.

עד כה טיפלתי רק בבוגרים בני תשע־עשרה עד שבעים ושבע, אבל בער בי להוציא לאור את המידע הכה חשוב הזה, ולהביא לכך שאנשים יתחילו לשים לב איך הם מתנהלים כבר בראשית התבגרותם המינית, כדי למנוע בעיות עתידיות. אני מאמינה שכל אדם ראוי לחיות חיים מלאי עונג, סיפוק והנאה.

1

חשיבות המדריך המיני

“האם היה חינוך מיני בבית?” שאלתי אותו.

“לא,” ענה במהירות.

“האם היה איזשהו שיח בבית על אוננות?”

הוא זז באי־נוחות במקומו. “לא...”

“האם היה דיבור על שימוש בקונדום, על האפשרויות להימנע מכניסה להיריון לא רצוי או על האפשרות להידבק במחלות מין?”

“לא.”

“האם אימא או אבא באופן אישי ניגשו אליך להסביר לך מה החשיבות בתקשורת מינית?”

“ממש־ממש לא. מיניות אף פעם לא הייתה שיח בבית.”

“מממ... האם מישהו מההורים ניסה להסביר לך במילותיו שלו כיצד באים ילדים לעולם? מה זה בכלל קיום יחסי מין? מה האחריות שלך בעניין הזה?”

“לא, לא ו... לא.”

ואני ממשיכה ושואלת, “איך הבנת מה קורה בגוף שלך מבחינת הבגרות המינית שלך?”

“זה פשוט קרה. בוקר אחד הרגשתי קשיות, וממה שסיפרו חברים בשכונה הבנתי שאני חווה זקפה. החבר’ה דיברו על קרי לילה ואז הבנתי שהיה לי את זה, במיוחד כי בפעם הראשונה נבהלתי שאולי ברח לי קצת שתן בלילה מתוך שינה.”

“כיצד למדת לקיים יחסי מין?”

“זה בא תוך כדי. לא היה מי שילמד או ידריך אותי, שיסביר לי מה לעשות, ומה נכון או לא. אז למדתי תוך כדי. בחלק מהפעמים הייתי צופה בפורנו בכל מיני קטגוריות. הייתי רואה מה עושים שם לנשים, ומתאר לעצמי שזה מה שעושים.”

כתבתי במשפט הראשון ששאלתי אותו, אבל בעצם שאלתי אותם. גברים רבים שנשאלו את אותן שאלות, וענו בדרך זו או אחרת. גברים בגילאי תשע־עשרה עד שבעים ושבע, גברים מבית דתי, חרדי, חילוני, מסורתי, גברים מבית יהודי, מוסלמי, דרוזי ונוצרי. היו פעמים ששיתפו אותי שמה ש”למדו” היו רק הפחדות, כגון להיזהר ממחלות, להיזהר מקיום יחסי מין לא מוגנים או להיזהר שלא להכניס את הבחורה להיריון.

מתוך המקום הזה נוצָרים לא מעט אתגרים בטיב היחסים האינטימיים והמיניים בין שני הצדדים, ולאחר מכן הדבר מוביל גם לאתגרים בטיב היחסים הזוגיים.

גברים צעירים, נערים שגדלים מתוך אמונה ומתוך הבנה שהפורנו הוא דרך ללמוד ולחוות מיניות “בריאה”, חווים תחושות רבות של החמצה, של אי־נוחות, ושל אי־הבנה למה ה”סרט” הזה לא נוכח בחייהם. הם חווים השוואתיות קשוחה לגבי גדלים ולגבי ביצועים, והם עלולים למצוא את עצמם מתוסכלים לגבי דימוי הגוף שלהם, לגבי תחושת שייכות וראויות, ולגבי תחושת מקובלות. הם גם עלולים להיות במצב שבו הם משותקים מפחד מפני הגעה למצב אינטימי.

בשל כך נוצרים מצבים שנערים וגברים שלא יודעים מה לעשות עם הפרטנר או הפרטנרית שלהם, מרגישים שלא מימשו את המיניות הזכרית שלהם. חלק מהם אף מתנהגים כ”ציידים”, כ”נותנים בראש”, כבאים לשגל וזהו, מבלי להבין שיש עוד צד בעניין הזה. יש כאלו חסרי רגישות מול הצד השני, שההתנהגות שלהם אינה תמיד מובנת, ויש מי שיפרשו זאת אף כהטרדה או כאונס.

הבן, הספר הזה יציף בפניך דברים שאולי אתה חווה באופן אישי, ורק עכשיו נותן על כך את הדעת. עם זאת, אני לא יוצרת הכללה כלפי כולם שכך נוהגים, כך חושבים או כך מתנהגים, אלא מביאה פה בצורה מפורטת מה כן “קיים בשוק”, ולמה מתוך זה חשוב שיהיה קיים חינוך מיני תודעתי.

החינוך המיני התודעתי נכון גם לגבי מי שרוצים מאוד לחוות אינטימיות מיטיבה, רק שאין להם בהכרח את הכלים או ההדרכה הנכונה. זה נכון למי שאינו מספיק בעל ניסיון, וגם למי שכן טוב לו, אבל מעוניין לשפר עוד יותר את המצב. זה נכון בייחוד לכל מי שגדל בסביבה זו או אחרת, ומחזיק באמונות שונות לגבי אוננות, פורנו, מיניות וקיום יחסי מין. זה נכון לכל ההפחדות, לכל האיסורים, לכל העונשים והאלימות שנלווים לכך. זה נכון לגבי כל מה שהוטמע בתת־מודע של כל אחד ואחד מאיתנו, ושמנהל את מי שאנחנו, את החשיבה שלנו לגבי מיניות, ואת ההתנהגות המינית שלנו.

לא כל גבר הוא חסר רגישות, אטום ולא יודע לענג או לספק. יש מכם רבים מדהימים, שכן רוצים מיניות בריאה ואינטימיות שתוביל לזוגיות בריאה, אבל כל רעשי הסביבה מונעים מכם להיות כאלה.

על מנת להיות שם כדאי להבין מה עומד מאחורי התנהגויות מסוימות, שחלקן בהשפעת הבית, חלקן בהשפעת הסביבה, חלקן בהשפעת המדיות, וחלקן בהשפעת מי שהיית איתו או איתה.

כן, כן. גם לאותן נערות, בחורות או נשים – גם לאותן דמויות זכריות בחייך יש חלק משמעותי מאוד לגבי התפקוד המיני שלך – הן העכשווי והן העתידי.

בספר זה אפרוס בפניך מצבים ודוגמאות מהחיים ומלקוחות על מנת שתבין איך לשפר את עצמך, ואיך לדעת להתמודד עם אירועים מיניים כאלו ואחרים שאתה עלול לחוות בעתיד.

למה זה חשוב, ולמה עכשיו?
עת כתיבת הספר אנחנו בתחילת שנת 2023. על פניו – אנו מוקפים טכנולוגיה מתקדמת בתחום הסלולר, המחשבים, הקוסמטיקה, הבריאות והרפואה. העולם מתקדם במהירויות שלא היו כאן קודם. הכול מאוד מיידי. המדיה מכילה היום מידע עשיר בכל תחום שרק נבחר, מאיך להכין עוגת שוקולד או פשטידה, ועד אווירונאוטיקה ובינה מלאכותית. אבל במיניות? פה העקב אכילס של החברה. ניתן למצוא מטפלים או מנחים ספורים ש”שמים הכול על השולחן”, ומסבירים כיצד לחיות במיניות טובה ובריאה, כיצד לתקשר מיניות ולחיות לפי אמות מידה מסוימות. וגם אלו, “בעלי האומץ”, נוטים לפעמים לחטוף על הראש איך הם בכלל מעזים לדבר מיניות, ללמד מיניות או... להדגים מיניות.

יש מוסכמות חברתיות שנטמעו עם השנים, ובעצם יצרו מצב שמיניות היא דבר שלא מדברים עליו, שיש בזה בושה ומבוכה גדולים מאוד. והרי זהו אבסורד – שבסופו של דבר הרבה ממה שקורה בגלובוס הזה מונע ממיניות.

מיניות היא כוח יצירה, יצירתיות, יצריות. מיניות היא סביבנו כל הזמן, בין אם נשים לב אליה ובין אם נתכחש לה. מיניות היא המנוע של החיים. היא מביאה איתה חיוניות ובריאות. כן! בריאות נפשית ופיזית כאחד.

לכן צריך לדעת למנן אותה, ללמוד אותה, להכיר את עצמנו דרך המיניות ובזכותה, וזאת על מנת שנהיה גרסה טובה יותר של עצמנו.

החברה סובלת מאוד מפגיעות מיניות, מהטרדות ומאונס – משני הצדדים. החברה סובלת מריחוק ומהפרדה שלעיתים נדמה שמיניות קשה וגסה יכולה לקרב. אנשים צמאים לקִרבה ולמגע, ונוהגים פחות כשורה בגופם כשמדובר במיניות קורבנית. והרשימה עוד ארוכה. מיניות לא בריאה, מיניות שאינה מספקת, שמתוקשרת לא נכון – יכולה לגרום לפְרֵדות, לגירושין, לפגיעה גופנית, להתאבדות ואפילו לרצח.

ולכן זו הסיבה מדוע צריך עכשיו (!) לשים את הדברים על השולחן. למנוע את הפגעים הללו, ולהביא את העולם לשיח פתוח ומתוקשר, מכיל ושלֵו, ובכך ליצור הרמוניה ונועם רב בין הבריות.

למי תוכן הספר מיועד?
הספר הזה פונה לנער הזכרי המתבגר.

לאור כמות המטופלים שהגיעו אליי, שהיו כבר בוגרים, הבנתי שאני מטפלת בבעיה שכבר נוצרה, בעיקר עקב החוסר בחינוך מיני בריא. טיפלתי בגברים שחוו אתגרים בתפקוד המיני שלהם, ומי שפקדו את הקליניקות שלי היו בני תשע־עשרה עד שבעים ושבע. כן, כן. ממש קשת רחבה של גילים. וזה לא שינה מאיזה מגזר הגיעו, מה ההכשרה שלהם, מה מצב המעמד החברתי שלהם, באיזה רכב הם נוהגים, ומה גובה המשכורת שלהם – הם חוו בעיות כמו כולם. וברוב המקרים לא היה בבית או במוסד הלימודי שום שיח על מיניות בריאה. מי שכבר חווה שיעור בחינוך מיני העיד יותר על כך שהסבירו באופן נפרד לבנות מה זה מחזור חודשי, כלומר על הווסת, מה זה ביוץ, מתי עלולים להיכנס להיריון, מה הם "עשרת הימים הבטוחים", ומה הם אמצעי היגיינה כגון תחתוניות ותחבושות. דובר בקטנה על שימוש בקונדום למניעת כניסה לא רצויה להיריון, ודובר על אופציה לגלולות. וזהו! מנגד, לבנים הסבירו על קרי לילה וזקפות בוקר, על ההבנה שלנשים יש מחזור, ועל כך שהן הורמונליות.

האם זהו באמת חינוך מיני תודעתי?

אז הבנתי שאני מטפלת בבעיות שנוצרו עקב בעיות הבנה, עקב חוסר ידע, ועקב אי־יכולת להתמודד עם מצבים מיניים שגורמים לשרשרת של בעיות. בעיות של זקפה, שפעם חשבתי שאופייניות לבני חמישים ומעלה, היו נוכחות אצל לקוחותיי כבר מגיל תשע־עשרה. בעיות של חרדות ביצוע אפיינו גם הן כל גיל. שפיכה מוקדמת היא תופעה נפוצה שלא ממש מטופלת, וגוררת תסכול רב בקיום יחסים – לשני הצדדים – ולא כל אחד יודע איך לטפל בתופעה הזו או איך להתמודד איתה. כולל הצד השני. קחו את עניין השפיכה המעוכבת שגם היא יוצרת תסכול רב, ובעקבותיה גוררת לפעמים מצבים של חוסר יכולת להיכנס להיריון בגלל הגבר. ולא מדברים את זה! יש גברים החווים ירידה בחשק ובתשוקה המינית, ואינם מודעים למה שעובר עליהם, שעה שהצד השני לא ממש מפרגן.

מתוך ההבנה שחינוך מיני יכול למנוע את אשר נכתב ועוד ייכתב – אזי החלטתי לכתוב ספר זה.

אני מייעדת אותו לכל מי שרוצה להבין שחלק מהמיניות שלו, מההתנהגות ומהחשיבה המינית שלו היא בכלל לא שלו, אלא מחשבות והתנהגויות של אחרים, שהוטמעו בו. אני רוצה לגרום להבין מהי תקשורת מינית, איך לתקשר את הצרכים ולהגיע להבנות, להסכמות ולעונגים. אני מייעדת את התוכן למי שרוצה ללמוד להתמודד עם אירועים שעלול יהיה להיתקל בהם, ובכך למנוע בעיות תפקודיות עתידיות. אני מייעדת זאת כדי להוריד מפלס לחץ וחרדה מבחינת "חובת ההוכחה" של הגבר. אני מייעדת את הכתוב למי שמוכן להיות מאהב טוב, קשוב ומכיל. למי שרוצה להיות בסיפוק ובהנאה בצורה בריאה. למי שרוצה לשים את עניין המיניות על שולחן, ולא לסגור אותה בבוידעם. למי שרוצה להעביר חינוך מיני בריא כמורשת גם לילדיו. זה נכון הן עבור בנים הרוצים קשר מיני עם בנות, והן עבור מי שרוצים קשר מיני עם בנים.

מה החזון הגדול?
אני רואה חינוך מיני תודעתי כחובה עוד מגילאי נערוּת מוקדמים, זאת בגלל שהנוער היום חשוף כבר מגיל צעיר לפורנו שאינו מבהיר את התמונה הכללית לגבי מיניות, וחשוף להורים או לסביבה לא מודעת שגם היא נחלת הדורות הקודמים לגבי מחשבות, אמונות והתנהגויות הקשורות במיניות.

אני שואפת להגיע לכמה שיותר בני נוער ובוגרים בארץ ובעולם באמצעות ספרים (כתובים ודיגיטליים), קורסים דיגיטליים, הרצאות וסדנאות בארץ ובעולם, ואת זאת אעשה בניהול צוות מקצועי ומודע במסע הזה.

אני רוצה להקים מרכזי פעילות בארץ ובעולם אשר ישמשו בית למיניות בריאה – לשיח, לשיתוף, לטיפול, ולכל הנדרש מהמבקש להיטיב עם עצמו בתחום זה.

אני מבקשת שחלק מלימודי המוסדות הפרטיים והציבוריים יכללו חינוך מיני תודעתי, וששיעורים אלה יהיו שיעורי חובה!