מיתרים פתוחים

1. לָה קוּפּוֹל

מאי 2013

הם יֵשְׁבוּ במסעדה והיא תבחן את האדריכלות המיוחדת שלה. ארבע וחצי שעות הוא אורכו של פס הזמן הנפרש לפניה, שבקצהו היא אמורה לפגוש אותו שוב לארוחת ערב במסעדה שתהיה, כך הבטיח, מקום ראוי לסיים בו את חופשת הבועה שלהם. המסעדה נקראת לָה קוּפּוֹל על שם הכיפה הגדולה המתנשאת במרכז האולם הענק, נשענת על עמודים גליליים חלקים וגבוהים. הכיפה הזו תכיל באופן מושלם את הבועה שלהם.

בשלוש אחר הצהריים הם עמדו ברחבה הגדולה שמחוץ למוזיאון הלובר והוא נפרד ממנה בנשיקה. בעיני הצופה התמים ודאי נראו כמו זוג רגיל. הוא מיהר לפגישה במוזיאון בעניין תערוכה שרצה לארח בעיר שלו, שהייתה מרוחקת אלפי קילומטרים משם ומעולם לא ביקרה בה. מבחינתה העיר שלו נמצאת מעבר לרוביקון. כשתחזור למלון להתארגן תגגל את שמה של אוצרת התערוכה שעימה נקבעה הפגישה, ותחושה כבדה תחדור לתודעתה. רק כמה ימים, וכבר התעוררה בה קינאה. אולי זו תחושת סוף עידן שמקננת בה. האם יהיה זה הערב האחרון שלהם יחד?

שרון פנתה חזרה מהכיכר שליד הלובר לכיוון המלון הפריזאי, בידה מפה שבה סימן את המקומות המיוחדים שכדאי לה לראות. כמי שחי כאן בזמן לימודיו לפני שנים ומעולם לא חדל לאהוב את העיר הזאת, גם מהיבשת האחרת שבה חי כיום, הוא מכיר אותה היטב. מבחינתו היא נמצאת במרכז העולם, מקום טבעי לפגוש בו אישה שאיננה אשתו וחיה ביבשת אחרת. פריז כספינת ניצולים שארצותיהם וחייהם נותרו מאחור. פריז כבועת אהבה.

שרון צעדה לאורך שדרת העצים הגבוהים המלווה את גדת הסיין. את הגלריה לאדריכלות, אחת הנקודות שניסתה להגיע אליה, ידעה שלא תמצא בקלות וצעדיה היו מהוססים. 'אבל', אמרה לעצמה, 'לפחות אני נושמת את העיר הזאת ביחד איתו'. לפני יומיים־שלושה צעדו יחד, חבוקים ונמרצים לאורך נהר אחר בליון. היא לא זכרה על מה דיברו אז, אבל זכרה את תחושת האושר ששזרה את צעדיהם זו לצד זה.

הגלריה לאדריכלות הייתה סגורה.

הוא אהב אוכל צרפתי משובח וידע טעמיהם של יינות. אמש ישבה מולו במסעדה אחרת, צפתה בו בוחן ברצינות ובעניין את תפריט היינות, מתייעץ עם מלצר מבוגר, רציני אף הוא, בוחר יין במיוחד עבורה ויין אחר עבורו. היא התמלאה תחושת נינוחות. אחרים דאגו לה, כאילו קיבלה בגד יפה שתפור בדיוק לפי מידתה. היא לא צריכה לעשות דבר, רק להודות בחיוך ולהתענג. "לחיי המאהבת המקסימה שלי," אמר. הקלילות שבה ביטא 'מאהבת' באנגלית ספוגה במבטא צרפתי הרקידה אותה מצד לצד, כאילו שמעה שנסון.

כשנכנסה לבית המלון פקיד הקבלה הבחין בה, חייך בנימוס ונתן לה את המפתח של חדר שש־עשרה. גם הוא, כמו שאר פקידי בתי המלון בטיול המשותף שלהם, התייחס אליה בטבעיות מהוקצעת כאילו היו זוג חוקי, על אף הידיעה הברורה שהם לא.

נותרו לה שעתיים והיא רצתה לנוח ולהתלבש יפה.

המחשב הנייד שלו היה סגור וריח דק של בושם גברי מילא את החדר, אותו בושם ששרון שאפה לריאותיה בלילות האחרונים ובבקרים המנומנמים שלהם. יש הבדל גדול בין ניקולה של היום והלילה לבין הגבר שאהב לישון בפישוט איברים נינוח. הריסים השחורים שקישטו כתחרת דנטל את עיניו העצומות, בטנו שאינה שטוחה גם כשהוא שכוב על גבו ואיברו הנינוח התופס מקום מכובד לאורך ירכו. בבוקר הראשון שלהם, לפני חמישה ימים, היא נישקה אותו שם וידו ליטפה את ראשה בנינוחות, כאילו הייתה חלק מהחלום שלו.

היא נשכבה על המיטה, עייפה מהטיול בחוץ וגם ממיעוט שעות השינה שזכתה להן הלילה. חשוב לה להיות רעננה ויפה בערב הזה, שהיא סבורה שיהיה האחרון שלהם.

2. קצוות פתוחים

מאי 2012

כל שביקשה הוא קצוות פתוחים. כאלה שמעובדים יפה, שאינם חשופים ואינם מבקשים ממנה דבר. לקראת המסע הקטן שלה לכנס ואחריו לחופשה הפרטית רצתה שהכול יהיה סגור, מעובד, לא צורם, שדבר לא יפריע לקיום הבועה. בזמן ההכנות הבינה כמה אנרגיה גוזלת ממנה העבודה שלה, וראתה בכנס הקרוב ובמיוחד בחופשה שאחריו הזדמנות להיות במקום שבו תוכל לנשום.

בצהרי יום חמישי כבר הקליטה הודעה בתא הקולי המבשרת על נסיעתה לכנס ולחופשה בצרפת, והתנצלה על הזמינות החלקית. למעשה הנסיעה החלה עוד בטרם נסעה. לילה שלם התעופפה בבית חסרת משקל כנוצה, כגרגר, ושום דבר מהמשרד, מהעבודות ומהחברים לא נגע לה, משל כבר הייתה באוויר עוד בטרם הגיעה לשדה התעופה.

בפגישה שקבעה עם גדעון בסוף היום, אחרי שהעובדים הלכו והותירו משרד שקט וחשוך, עברו יחד על המצגת שלהם שאותה תכננה להציג בכנס במילאנו. גדעון יצא לשירותים והיא התמתחה קצת בכיסאה. לאחרונה הם ריהטו מחדש את המשרד, קנו כיסאות נוחים יותר וגם סידרו פינת המתנה עם כורסה לבנה מבד דמוי עור. קיר זכוכית הפריד בין חדר הישיבות לאזור ההמתנה, והיא יכלה לראות שהאור בצידו השני דולק. היא פיהקה כמה פעמים, חשבה שהדמעות שנוצרו עם הפיהוק גרמו לתעתוע ולכן מצמצה בחוזקה והתבוננה שוב, הפעם ביתר עיון, וקפאה. גבר עירום עמד בחדר ההמתנה. גבו חלק לגמרי, גון עורו מוקה בהיר. היא נזכרה בפעם האחרונה שבה הופיע.

ספטמבר 2010

כבר הייתה שעת ערב כשהיא חזרה מהמשרד הביתה. בתחילה האשימה את העייפות ואת האפלולית בסלון, אבל לא היה שום ספק: ליד השולחן הקטן שבפינת העבודה ישב גבר עירום. גבר זר, מרוכז כולו בקופסה שחורה ומאורכת. בקושי נתן דעתו אליה. כשראתה אותו חשה כעין חבטה בחזה ומייד הסתכלה על אילן, שעמד במטבח והיה שקוע בחיתוך ירקות לקוביות קטנטנות. הוא הרגיש את מבטה ופירש אותו בצורה אחרת משהתכוונה.

"שבי, כבר יהיה מוכן, שרוני," חייך אליה. בתנועות מיומנות סחט את הלימון בלי להטיל את גרעיניו אל הסלט וערבב קלות. "רוצה קצת גבינה בולגרית מעל?" שאל ובלי לחכות לתשובה גירד פתיתים שצנחו באיטיות משונה, לבנים ורכים. היה נדמה לה שנפילתם איטית מכפי שמחייב כוח המשיכה, וכל המצב היה מוזר ומרגיע בעת אחת.

היא התיישבה בשקט ליד שולחן האוכל ובהתה בגבר העירום שהיה בשלבים מתקדמים של פתיחת הקופסה, מרוכז בה לחלוטין. הוא נראה לה מוכר, אך לא הצליחה למקם אותו בזיכרונה. הוא שלף מהקופסה כינור עץ כהה שאותו אחז בצווארו, ואז מיקם אותו מתחת לסנטרו כמורגל בדבר והתכופף שוב כדי לחפש דבר נוסף. נראה לה מוזר שמקס רובץ בסלון החשוך ולא לרגליו של אילן במטבח. הוא הרים מבט וכשכש בזנבו הקטן בהתאמה לכל תנועה של הגבר בסלון.

"מוזר שמקס לא איתך פה, לא?" היא ציינה.

"אה, נכון, צודקת. לא חשבתי על זה," ענה אילן.

הוא הגיע עם קערת הסלט לשולחן והתיישב. "אולי נדליק טלוויזיה ונשמע את החדשות ברקע?" שאל וכבר עמד לקום.

"לא!" כמעט צעקה והוסיפה כדי להסוות את בהלתה, "לא צריך רעש רקע, שמענו מספיק חדשות כל היום." ההסבר הניח את דעתו והיא שוב תהתה בינה לבינה כמה שקרים תצליח לערום ביניהם עד שלא תוכל להעלים יותר את דבר קיומם. ממקומו ליד השולחן לא היה סיכוי שיבחין בגבר העירום אלא אם יפנה אליו את מבטו. היא ניסתה לנהל שיחה כדי להסיח את דעתו, אולי ברגע כלשהו תצליח לגרום לזר להתחבא או להסתלק. איכשהו היה לה ברור שהגבר העירום נמצא כאן בשבילה, ועדיף שאילן לא יראה אותו. שלא יהיו אי־הבנות.

"רגע, אני רוצה לתת לך את לוח הזמנים של הכנס." אילן קם ממקומו. המדפסת הייתה בפינת העבודה, סמוך לגבר שכבר החזיק ביד ימין את הקשת ובידו השמאלית סגר את מכסה הקופסה.

"חכה," עצרה אותו, "בוא נאכל קודם, הטוסטים מתקררים."

כנגד היגיון זה לא היה לו מה לומר והוא התיישב. בשלב זה מקס ניגש אליהם, והיא העיפה מבט כדי לוודא שקערת האוכל שלו מלאה.

"הכול מוכן לך לנסיעה?" שאל אותה.

"לא בדקתי מול הרשימה שהכנת לי, אם לזה התכוונת," הטיחה ומייד נבהלה מעצמה, שמא האגרסיביות הקלה שבקולה תפגע בו. היא נשמה עמוק ואמרה "אבדוק אחרי שנאכל," והניחה בצלחתה מנה קטנה של סלט. אילן התבונן בה.

"הכנתי הרבה סלט, את אוכלת כמו ציפור לאחרונה," העיר, וכאילו כדי להוות דוגמה מילא את הצלחת שלו בקוביות הנוצצות מלימון ומשמן זית, בתנועות גדולות שהפילו כמה מהן על המפה הלבנה שכבר התחילה לספוג את כתם העגבניות. היא נחרדה.

לפתע צלילי כינור החלו להתנגן. צליל אחד שמתחיל מאפס, מהלא־כלום, הולך ומתגבר והוא עדין וחזק בה בעת. עיניו של הגבר העירום היו עצומות מתחת לגבות שחורות עבותות ופניו הביעו דבקות וריכוז. הצליל הבודד התחלף במשיכות קשת קלילות ואלה הפיקו חרוזי צלילים מתוקים שאפפו את כל הווייתה. היא הייתה מרוכזת בו על אף שלא התבונן בה. הצלילים הלכו והתגברו בקצב, צ'ארדש מלא כמיהה. גומת החן שלו העמיקה. שערו החלק קיפץ על מצחו ועל עיניו עם תנועות ראשו הקצובות והנלהבות. הוא ניגן עבורה והיא הקשיבה. היה לה ברור שאם תפסיק להקשיב, הוא לא ינגן עוד וייעלם. מקס השמיע יללה חרישית ועצם את עיניו.

אילן, שלא שמע כלל את הכינור, היה מרוכז בניסיון לנגב במפית יבשה את הכתם האדום שהלך והתכהה על המפה הלבנה. הכתם הציק לה, ויותר הציק לה הצורך לעסוק בעניינים מטופשים שכאלה כשהכנר מנגן מוזיקה שמימית במיוחד עבורה. האם תקום כדי לעזור לאילן לנקות את הכתם? ומה אם לא תשגיח על מבטיו של בעלה והוא ישים לב לגבר העירום? מה אם הכנר ייבהל מתנועתה וממשיכת הכיסא ויתבלבל, והצלילים שנחרזו במיומנות ייפרמו ויתפזרו לכל עבר?

"אתה שומע את זה?" הגניבה מבט מהיר אל פינת העבודה ואילן הרים את עיניו בתהייה.

"שומע מה?" שאל.

"לא משנה, כנראה משהו אצל השכנים," לחשה.

"למה את לוחשת?" הרים את קולו.

ואכן, כפי שחששה, המוזיקה פסקה. הכנר העירום גירד בראשו ועיין בתווים המונחים מולו, לקח עיפרון משולחן העבודה שלה וכתב משהו. היא תהתה מתי ישים לב שהוא נמצא ליד השולחן הלא נכון בבית הלא נכון.

"אילן, תביא בבקשה מטלית לחה לנקות את הכתם," אמרה בלי ללחוש, מזגה לעצמה חצי כוס יין ולגמה ממנה במהירות. הגבר שוב הרים את כינורו, עצם עיניו ונשם.

הכתם האדמדם התעקש, נלחם אך לא היה לו סיכוי. גם צלילי הכינור בפרק הזה היו תובעניים וחדים יותר. הגבר התבונן בתווים, הניד את ראשו מדי פעם וגופו התנועע מצד לצד בדבקות. אילן ניקה את הכתם האדום שהלך ונעשה ורוד וקטן יותר בתנועות שפשוף יסודיות. הקשת נשקה למיתרי הכינור בתנועות קצביות לשמאל ובחזרה. שרון גירדה עוד קצת בציפורניה את הכתם, ליתר ביטחון. המפה הייתה לבנה שוב, אך השפשוף הותיר כתם של רטיבות שהיה גדול בהרבה מהכתם המקורי. צלילים סוערים, תובעניים משהו התפזרו בחלל המטבח שלהם, והתחלפו בצלילים רכים ומפייסים שעשו אהבה עם המיתרים. פניו של הכנר נישאו מעלה, חיוך קטן היה נסוך עליהם והיא שמה לב לשפתיו. שפתיים של נשיקה. רעד עבר בגופה. צליל דק חתם את הפרק הסוער ואחריו עוד אחד, ארוך מקודמו. ידו של הכנר העירום שאחזה בקשת חזרה למקומה לאט־לאט, כמו כנף של מלאך, ונחה לצידו. היא הבחינה בפרקי אצבעותיו שבלטו מעט ביחס לאצבעותיו הארוכות והדקות, ובריסים המלאים והכהים של עיניו העצומות.

"נו, אפשר סוף־סוף לאכול?" אילן טען נגדה יותר מאשר שאל אותה, והיא צפתה בו מורח טוסט בחמאה בתנועות סכין חדות שפצעו את הלחם עד שהפך לפירורים. הוא הטיח את הסכין בשולחן, תחב אל פיו חתיכת טוסט ואז גרף בעזרת המזלג ערמה מהסלט והערה אותה אל פיו. היא שמה לב שהיא בוהה בו, נמלכה ומזגה לעצמה עוד מעט מהיין האדום.

"רוצה קצת?" הציעה. פיו היה מלא שוב והוא הניד בראשו והמשיך ללעוס. היא איבדה את התיאבון, לגמה עוד קצת מהיין, הגניבה הצצה נוספת אל פינת העבודה והצמידה את שתי ידיה מול חזה בתנועת הודיה. הכנר הניח בזהירות את הכינור ואת הקשת בתוך הקופסה השחורה — כעת הבחינה בריפוד הירוק — וסגר אותה ברכות חרישית. אחר כך קם מהכיסא, ולהפתעתה לא נשמע כל צליל גרירה כשדחף אותו לאחור. הוא פסע עירום ויחף לכל אורך הסלון, עצר לרגע קט, החווה מולה קידה ואז המשיך ללכת.

"אז מה, את לא אוכלת?" אילן שאל, "חבל."

הוא לקח את הצלחת שלה, קם וכמעט התנגש בגבר העירום. הוא שפך את תכולת הצלחת לתוך המשולש הקטן שבכיור ואז פתח
את דלת המדיח כעומד להצניח את הצלחת הריקה לתוכו. היא בהתה בו, התכוננה לצליל החריקה והניפוץ, אלא שהוא החזיר לה מבט והכניס את הצלחת למקומה בדייקנות ובשליטה עצמית. היא הצטמררה.

"אני יוצא לסיבוב קטן עם מקס, תכף חוזר," אילן הודיע.

אחרי שלגמה את היין שנותר בכוס הלכה לכיוון חדר הרחצה. היא יצאה עטופה במגבת סביב חזה, התיישבה על המיטה ועצמה את עיניה לרגע. ליטוף בכתפיה ולחיצה בשכמותיה נעמו לה והפתיעו אותה, שכן לא הייתה מודעת לנוכחות נוספת בחדר השינה. "אילן?" שאלה, עיניה עדיין עצומות, ולא נענתה.

"אני הולך להתקלח, כבר מגיע למיטה," אילן הודיע מהפרוזדור כשחזר עם מקס מהטיול.

היא המשיכה לשבת בעיניים עצומות ולהתמכר למגע הנעים כל כך. משפט כזה מצידו רמז שהוא מצפה שתחכה לו במיטה. אחרי עשרים שנה נעלמה הספונטניות מחייהם ואולי בעצם כך היה תמיד, היא כבר לא זכרה. היא פשטה מעליה את המגבת והתבוננה במראה הגדולה שמול המיטה. גופה הדיף אדים חמים וניחוחות סבון. כמו בסרט הוא הופיע שוב, ישב עירום על המיטה והתבונן בה בשקט, חיוך על שפתיו. בהלה החלה פועמת בחוזקה בחזה.

הוא סימן לה לבוא ולשכב במיטה לידו. ׳מה יהיה כשאילן יצא מהמקלחת?׳ חשבה, וכאילו שמע את מחשבותיה הניח אצבע על פיה ולחש, "את יפה, שרון." היא עצמה את עיניה, נשכבה לצידו והניחה לידיו ללטף את שערה, להחליק אותו קווצות־קווצות סביב ראשה על הכר הלבן. לשונו שוטטה על שפתיה ותחושת בשר שפתיו הייתה חמה ורכה. הוא הידק את שפתיו אל פיה בנגיעות תובעניות, היא פישקה את שפתיה ולשונו טפחה על שלה בקלות, כמעט בחיוך. היה לה נעים. היא הניחה לו להעמיק את לשונו בפיה ולחקור אותו ככל שיחפוץ, וידיה הקיפו את כתפיו.

"מה את עושה?" אילן נשמע מעט מבודח.

"מה?" היא לא ידעה מה לומר. קלונה נחשף.

היא הסתובבה על צידה לעברו.

הגבר העירום שכב מאחוריה וליטף את גבה באצבע אחת. צמרמורת עברה בה והיא עצמה את עיניה. כך תישאר, כדי לא להתמודד עם מבטו של אילן.

אילן הסיר את משקפיו והניח אותם בזהירות בנרתיק שניצב על השידה שלו. הוא נשכב על המיטה בצידה הימני והיא הרגישה את קרבת גופו העירום גם הוא ואת נשימתו. הייתכן שלא הבחין בגבר העירום שבצידה השני? תהתה.

"את שוכבת ומחבקת כרית וגונחת."

שרון נכלמה ברגע האינטימי שלה. היא עצמה את עיניה וסגרה את הבועה שבה שהתה עד לפני רגע. "חשבתי שאת מחכה לי עם הקטעים האלה," הוא חייך וקירב את פניו אל פניה, נשימתו
הדיפה ריח משחת שיניים ואפטר שייב. "את מריחה נהדר, שרון, מממ..." הנשיקה שלו הפתיעה אותה שכן עיניה עדיין היו עצומות. אצבעות ליטפו את גבה והיא תהתה מי המלטף ומי המנשק. נעמה לה התחושה ששני גברים מחבקים אותה במיטה ובה בעת הייתה בה מבוכה.

"לא הלילה, אילן. מחר אני נוסעת מוקדם לדרום, לכנס. אני חייבת לסיים לארוז ולעבור על המצגת שלי." יד רפרפה לפתע על פיה. הגבר העירום נדחק מאחוריה ונדמה היה לה שהוא ממש דוחף אותה להיצמד לבעלה.

"להפך, מחר את נוסעת ואני כבר מתגעגע. חיבוק לשבוע הקרוב." ידיים לא מוכרות ומגע זר ומרטיט בין ירכיה מילטו ממנה אנקה חרישית. הוא החליק את שערה ומשך קלות, סידר אותו גם הוא קווצות־קווצות משני עברי ראשה על הכרית שמתחתיה, ממשיך ללטף את צווארה ולנשק אותו. היא פלטה אנחה נוספת ואז חשה את גופו העירום מטפס עליה. היא סגרה בכוח את רגליה.

"לא הלילה, אילן."

הוא התייחס לסירוב שלה כאל משחק, אחז בשתי ידיה והרים אותן מעל ראשה. שפתיו עדיין מנשקות את צווארה הוא החדיר את ברכו בין ירכיה, מפשק אותן לאט. "מחר את נוסעת לכנס, מאמי. תני לי אותך..." הכמיהה ניכרה בקולו. היא הייתה עייפה וחישוב הזמן המועט שנשאר לה לישון לפני הנסיעה עורר בה אי־רצון, אבל הליטופים עוררו אותה. זה יהיה קצר, חשבה.

היא פוקחת את עיניה לחושך גדול. העייפות ממנה והלאה, גופה מגיב כמו מעצמו והיא מודעת לכל מהלך. היא מרגישה את שערותיה הלכודות מתחתיה מותחות את ראשה לאחור כשהיא נדחפת למעלה ולמטה מכוח תנועותיו. משהו שונה אצלו הלילה. המשקל שלו נעשה יותר ויותר כבד והיא נבהלת לראות את עיניו של הגבר העירום נעוצות בהם. המבוכה שלה מתעצמת והיא אומרת ללא קול ׳תפסיק, אני חושבת שיש פה מישהו.׳ הוא לא שומע ומגביר את קצב תנועותיו. היא מתכווצת, נועצת את ציפורניה בגבו של בעלה, נראה שהוא לא מבחין כלל בכאב ומרוכז לגמרי בחדירה.

"שרוני," הוא חוזר ולוחש לה. היא רוצה להיעתר, אבל ירכיה המכווצות לא נענות לבקשתו ולא להחלטה הרציונלית שלה לשחרר. לעומתה, הוא נחוש ומגביר את קצב דחיפותיו. ראשה סחרחר. היא נזכרת בנגינת הכינור של פגניני, איך ניגן כאילו שדים אחזו בו. כששמעה את הביטוי לא הבינה איך אפשר להפעיל את הגוף האנושי באופן שֶׁדִּי. מעולם לא האמינה ברוחות ובאחיזה שֶׁדִּית, אבל עכשיו שערה הארוך נמתח ומתחכך כנגד הכרית, יוצר חום בלתי נסבל בקרקפתה. הטלטול רב העוצמה כל כך זר ושונה והיא מרגישה את הכוח השדי. מתוך החשכה היא מבחינה בגבר העירום עומד לידם, מנצח בתנועות ידיו ובראשו על הטלטלות והתנועות הקצביות המטורפות. "אני לא מאמין, שרוני, מה שאת עושה לי," אילן מתנשף. הידיים של הגבר העירום מגבירות עוד ועוד את קצב הניצוח וגופו של בעלה נענה באלימות. התנועות הללו כבר לא אנושיות, נדמה כאילו היא ובעלה נמצאים במקום אחר שבו הכול מתעצם. צלילי הכינור של פגניני מתנגנים בעוצמה באוזניה בקצב ששום בן אנוש אינו יכול לעמוד בו. התנועות המטורפות מעלימות בבת אחת את כוח הכיווץ וההתנגדות של ירכיה ושל שפתי הווגינה שלה. "בבק־שה. די. תפ־סיק. זה. לא. אנו־שי," היא מצליחה בקושי רב לבטא את המילים ואז ירכיה נפשקות מאליהן והיא מרגישה את הרעד שעובר בו לפתע, מרגישה את כיווץ אשכיו, שומעת את גניחתו ואז שתיים־שלוש תנועות נעיצה בתוכה פנימה. שריריו נותרים לרעוד מעט, קודחים בגופה ואז נרפים באחת. הוא נשכב מעליה באפיסת כוחות, מתנשם בכבדות בעיניים עצומות, נשימה וגניחה לסירוגין ואז מתגלגל הצידה בלי לפקוח את עיניו. היא מרגישה איך הגוף שלה מגיר נוזלי זרע ודם. צלילי הכינור נאלמו באחת. שקט משתרר בחדר.

שרירי גופה המכווצים הולכים ומתרפים. יד מעבירה על כפות רגליה ליטוף. נעים לה. היא מתמסרת לתחושה הרכה של ליטוף בכפות הרגליים שממשיך במעלה שוקיה, עוצמת את עיניה שוב ואז מבחינה בדמעות שנקוו בהן. טיפה אחת צונחת ומשמיעה קול נקישה כשהיא נופלת על הכרית שלמראשותיה.

היא מתיישבת במיטה והוא ממלמל משהו מתוך שינה כבדה.

היא מתרוממת בקושי ובבת אחת כבר נמצאת ליד הדלת, מושכת על עצמה חולצה גדולה ששייכת לו. הגבר העירום קורץ לה והיא צופה מבועתת כשהוא רוכן מעל בעלה השוכב כמובס על המיטה.

היא תלך להתרחץ, תיתן למים החמים לשטוף אותה ותישען על הקיר הקריר של המקלחון. אחר כך תבין שקיבלה מחזור, ולכל דבר יהיה הסבר הגיוני כביכול ממרחק של זמן. זה יסביר את עודף הרגישות שלה ואת התחושה של טלטול על־טבעי, אפילו את צלילי הכינור של פגניני. ובכל זאת, כשתשוב למיטה תציץ סביב ותנשום לרווחה כשהגבר העירום לא יהיה שם. אחר כך תשכב ליד הגבר שישן במיטתה ולא תצליח להירדם. הוא נראה כמו בעלה, אבל כבר לא מוכר לה.

"אילן," היא תלחש והוא ימלמל שהוא מת מעייפות. "מה קרה לך הערב? אני בשוק ממך," היא תגיד.

"כן," הוא ישיב, "הייתי נורא עייף, שרון. מצטער שלא שכבנו."

היא לא תעצום עין עד שיגיע הזמן לקום.