האדם מחפש להרגיש משמעותי

הקדמה

וִיקְטוֹר אֵמִיל פְרֵאנְקְל הוא מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי. גישה שפרסם בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות", שהוציא לאור ב־1946, כשנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. בספר זה תיעד פראנקל את חוויותיו כאסיר במחנות ההשמדה במהלך השואה, ותיאר את גישתו הפסיכותרפית למציאת משמעות בחיים (פראנקל, האדם מחפש משמעות, 1970/1946).

היסודות לתורת הלוגותרפיה מבוססים על שני רעיונות מרכזיים בהגותו: הרעיון הראשון הוא שאנו, כבני אדם, חייבים לענות על שאלת החיים לגבי משמעותנו בעולם, מאחר שאנו האחראיים על הישרדותנו בו. הרעיון השני הוא שהמשמעות הבסיסית, היסודית והעמוקה ביותר שלנו היא עדיין מעבר לתפיסתנו, והיא תיוותר שם. זהו משהו שאנחנו חייבים להבין, לקבל ולהאמין בו, במקביל לכך שאנו ממשיכים לרדוף אחריו.

הדברים אותם הגה פראנקל הדהדו בעולם ושינו את תפיסת נפש האדם שרווחת עד לזמנו. אולם בחלוף הזמנים ושינוי העיתים חלו תמורות במגמות הפסיכו־חברתיות בעולם הנובעות משינויים התפתחותיים שהאנושות עוברת בעידן מהפכת המידע שאנו מצויים בו כיום (אין זה המקום לפרט את שורשיהן, אך עיקריהן נעוצים בהמצאות טכנולוגיות פורצות דרך ובראשן המצאת המחשב הסיפרתי באמצע המאה ה־20 ובמהפכה התקשורתית שבאה בעקבותיו ושטפה את העולם בשפע של ידע מידי וזמין לכל). לצד שינויים פסיכו־חברתיים אלה השתנה גם הצורך המוטיבציוני של נפש האדם הפרטי ושאיפותיו האינדיבידואליות.

ספר זה מנסה להציג נקודת מבט חדשה המבוססת על מגמות התפתחותיות שאותן חווה האדם המודרני החי בעידן מהפכת המידע. זאת בהתבסס על היסודות הפסיכולוגיים שאותם קבע פראנקל באשר לחיפוש אחר משמעות — הלוגותרפיה, שאותה הגה במסגרת האסכולה ההומניסטית בפסיכולוגיה שאליה השתייך.

פתח דבר

באחד הקורסים על משמעות והעצמה ניגש בתום ההרצאה אחד המשתתפים לברון הרב הפילוסוף הבריטי דוקטור יונתן זקס ושאל אותו: "כבודו, נהניתי מאוד מהרצאתך המחכימה, אך דבר אחד עניין אותי מאוד לאורך ההרצאה כולה ולא היה לי האומץ לשאול." המרצה המכובד חייך אליו ברוך וביקש שישאל אותו כעת. "רציתי לשאול את כבודו מהי השאלה הנפוצה ביותר ששאלו אותך במהלך כול שנות הרצאותייך הרבות?" הברון זקס חייך אליו ובלי לחשוב פעמיים ענה: "השאלה שנשאלתי הכי הרבה פעמים היא האם אתה זוכר אותי?"

"האם אתה זוכר אותי?" זוהי השאלה שיושבת בבסיס רצונו של האדם. האם אני משמעותי עד כדי שמישהו יזכור אותי? אומנם שאלה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מושא השאלה משמעותי יותר עבור השואל. אך זוהי השאיפה הבסיסית ביותר של האדם, להותיר רושם אישי. שיזכרו אותו. להיות משמעותי לסובבים אותו. להיות משמעותי לעולם. או במילים אחרות: "האדם מחפש להרגיש משמעותי."

פרק פתיחה: האסכולות השונות בפסיכולוגיה

המושג 'משמעות' והקשרו הרעיוני לבריאות נפש האדם והמוטיבציה המניעה אותו משויך באופן ישיר לאסכולה ההומניסטית בפסיכולוגיה. אסכולה זו שהחלה להתפתח באמצע המאה ה־20 ייחסה חשיבות רבה לשאיפותיו של האדם כיצור בעל בחירה חופשית השואף למימוש ולהגשמה עצמית. ובכלל שאיפותיו גם מרכיב המשמעות שהאדם יוצק לחייו ועצם שאיפתו של האדם לעסוק בדברים משמעותיים עבורו. זאת בניגוד לגישות הפסיכולוגיות שרווחו עד אז בעולם, שטענו שמותר האדם מן הבהמה אין. וכי האדם מופעל על ידי דחפים, אינסטינקטים וגירויים חיצונים, ללא יכולת בחירה חופשית כלל, וללא כול שאיפה למימוש עצמי או משמעות כלשהי.

לפיכך, נביא תחילה הקדמה קצרה באשר להתפתחות האסכולות השונות בפסיכולוגיה והשתלשלות ההבנה באשר לתפיסת נפש האדם במהלך השנים עד להופעתה של אסכולת ההומניזם. בהמשך נפרט קצת יותר באשר לאסכולת ההומניזם ששמה דגש על מימושו העצמי של האדם והמשמעות שאותה הוא יוצק לחייו. אסכולה שאליה השתייך ויקטור פראנקל ושבמסגרתה הגה את תורת הלוגותרפיה — טיפול על ידי יציקת משמעות, ושאותה הציג בספרו "האדם מחפש משמעות".

בהמשך, בעיקרו של הספר נבקש לטעון שהגותו המהפכנית של פראנקל נאמרה על מצע תקופתי נתון, ולא נכון לנתקה מהקשרה, ומהרקע התקופתי שממנו צמחה. אולם היום, בתקופתנו אנו, בעידן מהפכת הידע והשפע שבא לפתחנו, נבקש לטעון שיש מקום לבחון את תפיסת המשמעות בהיבט מעט שונה ממה שהציע פראנקל. בימינו, כשצרכי החסך של האדם הולכים ופוחתים בשל השפע החומרי ושפע הידע הזמין לכל, אף המשמעות שאותה האדם מבקש ליצוק לחייו מקבלת ממד שונה. תחתיה עולה ומתעצמת תחושתו היסודית של האדם האינדיבידואליסט החי בעידן המודרני לא רק ליצוק משמעות לחייו אלא יתירה מזאת — להרגיש שהוא עצמו משמעותי ובעל ערך ייחודי אינדיבידואלי. משמעותי בעיני עצמו. משמעותי לסובבים אותו. משמעותי לעולם. ולכן תחת "האדם מחפש משמעות" נציע את הניסוח "האדם מחפש להרגיש משמעותי".

ואל יטעה הקורא לחשוב ששני הדברים היינו הך הם ושמשחק לשוני בלבד מפריד ביניהם. נדגיש ונאמר שהבדל מהותי קיים בין האדם שמחפש משמעות, לבין האדם שמחפש להיות משמעותי. על מנת לתמוך בטענה זו נסתייע בשפה האנגלית שבה המילה 'משמעות' פירושה Meaning ואילו המילה 'משמעותי' פרושה Significant. שתי מילים בעלי משמעות שונה לחלוטין.

אם כן, שלוש האסכולות הדומיננטיות ביותר בתפיסת נפש האדם הן הפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה (Psychoanalysis),¹ הבִּיהֶבְיוֹרִיזְם (Behaviorism)² וההוּמָנִיזְם (Humanism).³ השתיים האחרונות נובעות באופן טבעי מן הראשונה, וכולן מייצגות תפישות שונות בחקר החוויה האנושית וחקר בריאות הנפש.

נוסף על שלוש אסכולות מרכזיות אלה קיימות גישות נוספות, כמו הגישה הסְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִית (Structuralism),⁴ ולעומתה גישות הגֵשְטָלְט (Gestalt)⁵ והפוּנְקְצְיוֹנָלִיזְם (Functionalism)⁶ הנוגדות אותה. גישות נוספות הסתעפו מתוך שלוש האסכולות המרכזיות, והן בחרו להדגיש היבטים שונים בהבנת הנפש.

הפסיכואנליזה שנחשבת לחלוצת חקר תורת נפש האדם, נוסדה בסוף המאה ה־19 על ידי זיגמונד פרויד (1939-1856) שהיה רופא נוירולוג יהודי ווינאי. אסכולה זו התבססה על שלוש תפיסות שרווחו באותה תקופה בעולם המדע בכלל ובווינה שבאוסטריה, מקום הגותה, בפרט. בבסיס תפיסתה של הפסיכואנליזה עומדת תאוריית האבולוציה של צ'ארלס דרווין (1882-1809) שהיה חוקר טבע וגאולוג אנגלי שטען כי משחר היווצרות היקום, הטבע עבר תהליך שבו המינים השונים התפתחו מאב קדמון משותף אחד. תהליך התפתחותי זה נוצר לדבריו, בשל הברירה הטבעית לשרידות. לטבע יש יכולת לשמר רצף תכונות אבולוציוניות הכרחיות להמשך הישרדותו של כל זן, לבל ייכחד. לכן, כמו שאר הזנים שבטבע, אף התפתחותו של האדם נבעה מתהליך אבולוציוני־הישרדותי זה. ברירתו הטבעית של האדם לשרידות הייתה להפוך מיצור חייתי בעל דחפים קמאיים לבן תרבות בעל ערכי מוסר המקיים אינטראקציה מושכלת עם סביבתו החברתית (דרווין, 1960/1859).

נוסף על תפיסת העולם הדרוויניסטית, הפסיכואנליזה התבססה על תפיסות עולם מכניסטיות ודטרמיניסטיות שרווחו בעולם המדע הווינאי בתחילת המאה ה־19. על פי התפיסה המכניסטית, כל תופעה בטבע ניתנת להסבר באמצעות מנגנוני סיבה ותוצאה מכניים חיצוניים, ואין לייחס לשום תופעה בטבע מניע פנימי (דקארט, 2008/1637). בין הוגיה של תפיסה זו היה המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי רנה די פרון דקארט (1650-1596). ועל פי התפיסה הדטרמיניסטית, כל מאורע בעולם, כולל פעולות, החלטות או מחשבות אנושיות, נקבע באופן בלעדי בשל אירועים קודמים (יורמסון, 1967). בין הוגיה הקדמונים של תפיסה זו היה הפילוסוף היווני אריסטו (322-384 לפנה"ס).

בשל האמונה בתאוריית האבולוציה, הפסיכואנליזה לא האמינה בנאצלות נפשו של האדם מן החיה. היא גרסה כי המקור לפעילותה של נפש האדם הוא יצרים, דחפים וכוחות חייתיים ביולוגיים מולדים, בדיוק כמו בנפש החיה.

בעקבות התפתחות הפסיכואנליזה קמו לה מתנגדים רבים בעיקר בשל אי יכולתה לבסס את טענותיה על סמך מחקרים מדעיים אמפיריים. בין מתנגדיה החריפים ניצבה וקמה האסכולה הביהביוריסטית (התנהגותית). תאוריה זו היא תאוריית למידה על בסיס גירוי־תגובה. אסכולה זו אמנם אימצה את תפיסות היסוד של הפסיכואנליזה — האבולוציה, המכניזם והדטרמיניזם — אך יצאה באופן נחרץ נגד הפסיכואנליזה עקב הקושי בהצגתה כתאוריה מדעית. בשל חוסר יכולתה של הפסיכואנליזה להסתמך על מחקרים אמפיריים הניתנים לזיהוי, להפרכה או לשחזור ביקשה הגישה הביהביוריסטית לבסס את חקר הפסיכולוגיה כתחום מדעי לכל דבר (Watson, 1913).

כיוון שהביהביוריסטים, כמו הפסיכואנליטיקאים, סברו כי מותר האדם מן הבהמה אין, הם טענו כי פעולות אנושיות שנראות מורכבות לכאורה נובעות למעשה ממניעים מכניסטיים של פחדים והתניות באופן זהה לחלוטין לפעולת נפש החיה. לטענתם, אי אפשר להפריד בין החוויה שבהתבוננות הפנימית בנפש האדם ובין יצריו הפיזיים, הניתנים לזיהוי כתוצאה מתגובותיו לגירויים המופעלים עליו. הניסויים שביצעו הביהביוריסטים עסקו בתצפיות מדעיות על בעלי חיים, ומתוך כך הם הסיקו על החוויה האנושית.

הביהביוריזם שהחלה את דרכה בתחילת המאה ה־20, הלכה והתבססה מאוד בעולם המדע דאז. ואולם, ככל שהתרבו ההוכחות המפריכות את הנחות היסוד של תאוריה זו, כך היא הלכה והפכה לפחות רלוונטית בקרב החוקרים. בין הנחות היסוד שהופרכו היו גילויים שהוכיחו כי מערכת 'גירוי־תגובה' אינה פועלת באופן חף מהתערבויות זרות, וכי בין הגירוי לתגובה קיימים גורמים נוספים שעשויים להשפיע על התנהגות הנבדק, כמו גנטיקה ותורשה. יתר על כן, נמצא כי קיימים הבדלי למידה שונים, שאינם קונסיסטנטיים, בין חיה לחיה, כך שתהליך הגירוי יכול לייצר תגובה שונה אצל זני חיות שונים. גילוי זה שומט את בסיס ההשוואה בין תהליכי הלמידה בחיות לאלה המתקיימים באדם.

בעקבות שתי אסכולות אלו קמה באמצע המאה ה־20 אסכולת ההומניזם שהתנגדה בתוקף להנחות הייסוד האבולוציוניות, המכניסטיות והדטרמיניסטיות של אסכולות אלו. ההומניסטים טענו כי נפש האדם שונה מהותית מנפש החיה, והיא איננה מסתכמת בהתניות פיזיולוגיות־מכניסטיות הנוצרות כתוצאה מגירויים חיצוניים המופעלים עליה. עוד סברו ההומניסטים כי בשונה מהחיה, לאדם יש יכולת בחירה חופשית. לא זו בלבד, אלא ששאיפתו של האדם היא להשיג משמעות וסדר בחייו, תוך שאיפה לערכים גבוהים ולהגשמה יצירתית.

על פי התפיסה ההומניסטית החיפוש אחר משמעות הינו חלק מרכזי במוטיבציית האדם, ומהווה מרכיב יסודי בבריאות ובמיטוב נפש האדם. אסכולה זו, שבמהלך השנים הפכה להיות הדומיננטית מבין שלוש האסכולות (הפסיכואנליזה, הביהביוריזם וההומניזם) שהבאנו לעייל, צמחה בארצות הברית (ומקבילתה האירופאית, המכונה הפסיכולוגיה האֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיסְטִית7) על רקע השפעותיה של רוח הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (הפילוסופיה הקיומית) שהחלה לנשוב ברחבי אירופה בשלהי המאה ה־19.

תחילת הגותה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הייתה על ידי הפילוסוף הדני סֶרְן אוֹבִּי קִירְקֶגוֹר (1855-1813) ועל ידי הוגה הדעות הגרמני פְרִידְרִיךְ וִילְהֵלְם נִיטְשֶׁה (1900-1844). ממשיכי דרכם היו הפילוסוף הצרפתי זָ'אן פּוֹל סַרְטֵר (1980-1905) ועוד.

הערות

1 'פסיכואנליזה' מורכבת משתי המילים שמקורן ביוונית: 'פסיכו' (נפש) ו'אנליזה' (פירוק השלם לחלקיו). פירושן הוא ניתוח הנפש באמצעות פירוק לגורמים.

2 'ביהביוריזם' באה מהמילה האנגלית 'Behavior' (התנהגות), ופירושה: הגישה ההתנהגותית.

3 'הומניזם' באה מהמילה האנגלית 'Human' (בן־אנוש), ופירושה: הגישה המייחדת את אנושיותו של האדם.

4 'סטרוקטורליזם' באה מהמילה האנגלית 'Structure' (מבנה), ופירושה: הגישה המתייחסת לנפש כאל מבנה המורכב מפריטים.

5 המילה 'גשטלט' בגרמנית פירושה: 'תבנית', 'צורה'. גישה זו מתייחסת לחשיבה האנושית בתבניות מחשבתיות הוליסטיות.

6 'פונקציונליזם' באה מהמילה האנגלית 'Function' (פונקציה, תפקיד), ופירושה: הגישה המתייחסת למשמעות התפקודית שהנפש ממלאת, שהיא הסתגלות יישומית לסביבה.

7 'אקזיסטנציאליזם' בא מהמונח בדנית existents־forhold שהיה שגור אצל הפילוסוף קירקגור, ופירושו: הגישה הקיומית המתחילה באדם הפרטי החי והפועל.