סקאנדר 2 - סקאנדר ורוכב הרפאים

הקדמה

היה זה לילה בלי ירח, ושני חדי־קרן חצו את המישור ההרוס.

אחד מחדי־הקרן דהר על פני השממה כשרוכב עטוי מסכה מאיץ בו. חד־הקרן השני התקדם לאט, קצב פסיעותיו מתמזג עם קצב פעימות הלב המנוון של הרוכבת שלו. פעימות איטיות, קצובות, פעימות של לב שמורגל בכאוס.

הרוכב עטוי המסכה הגיע לנקודת המפגש ראשון. הלהבה בעיניו היתה נקודת האור היחידה בחשכה המוחלטת. הוא צפה בטווה מתקרבת, פרסותיו הרקובות של חד־הקרן שלה פגעו בקרקע המאובקת בקול חבטה מבשר רעות.

הבהוב של פחד חלף בעיניו של הרוכב כשהמפלצת בת האלמוות של הטווה התהלכה סביבו. הוא פחד ממנה מאז ומעולם. והפחד הזה גרם לו להרגיש חי.

הטווה חשה באימה שנוכחותה עוררה בו. כולם תמיד יפחדו ממנה. היא היתה אדישה לכך לחלוטין.

"הגיעה השעה. מתחילים."

קולה של הטווה לא היה לגמרי אנושי, ונשמע רקוב ומתפורר כמו הכנפיים של חד־הקרן שלה.

המרגל בעל עיני הלהבה הנהן ורכב בחזרה לעבר בית־הארבעה.

הטווה צפתה בו מתרחק, וגלימתה השחורה התנופפה במשב רוח פתאומי. היא לא חשבה על התבוסה שספגה, וגם לא על בנה, שבגד בה. היא חשבה רק על העתיד.

והיא ידעה שהדרך היחידה שלה לנצח — היא לשנות את כללי המשחק.

קנה:

דפיקה בדלת

זו היתה שעת ערב ביום ההיפוך הקיצי, וקנה סמית ישבה על החוף והביטה בשמש השוקעת בים. מאחוריה, אורות העיר מרגייט נדלקו בזה אחר זה, והיא הוציאה מהכיס את המכתב של סקאנדר, הביטה בו והחזירה אותו למקומו — בלי לפתוח את המעטפה. המכתב הגיע כבר לפני שלושה ימים. והיא רצתה לקרוא אותו. באמת. היא כל כך התגעגעה לאח שלה, שלפעמים, רגע לפני שהיתה נרדמת, היא היתה לוחשת לו בחשכה. משהו מטופש. משהו מפחיד. איזה סוד. ואז היא היתה נזכרת שהמיטה שלו ריקה. שהיא ריקה כבר כמעט שנה. שהוא בכלל ישן בבית העץ שלו באי, ושהוא לומד קסמי יסוד ושיש לו חד־קרן משלו.

זו הסיבה שהיה לה קשה עם המכתבים. המכתבים היו תזכורת נוספת לכך שלעולם לא יהיה לה חד־קרן. שנתיים קודם לכן, היא נכשלה בבחינת הבקיעה, הבחינה שקובעת מי נועד להיות רוכב חד־קרן ומי לא. וזה אומר שלעולם לא יהיה לה חיבור עם חד־קרן ושלעולם לא תעבור לגור באי. ומאז שקנה ביקרה את סקאנדר ואת חד־הקרן שלו פרחח־בר־מזל לפני כמה שבועות, היה לה יותר ויותר קשה לקרוא את המכתבים שלו.

היא נזכרה שוב ושוב בהרמוניה המושלמת שבה סקאנדר ופרחח נעו זה לצד זה, כאילו הם שני חצאים של אותה נשמה. בצוואר המתוח והשרירי של חד־הקרן השחור, בניצוצות שניתזו מהכנפיים שלו כמו אבק כוכבים. באהבה העמוקה שבה הביט סקאנדר בפרחח. בחיבור ביניהם, שהיה חזק יותר מקשר בין אח ואחות. חיבור שכל כולו קסם.

קנה הברישה את החול מכפות הרגליים שלה ונעלה שוב את נעליה. היא הגיעה לשם מוקדם יותר עם כמה חברים, חברים חדשים, כאלה שלא מתלהבים מחדי־קרן. כשהיא חזרה הביתה אחרי מבחן היכולות של סקאנדר, כולם שאלו אותה כל כך הרבה שאלות על האי, עד שבשלב מסוים פשוט נמאס לה והיא הכריזה בבוז שהאי הוא בסך הכול גרסה עלובה של היבשת, ושחדי־קרן הם לא יותר מאשר סוסים מפחידים עם כנפיים מכוערות. האמירה הזאת לא מצאה חן בעיני רוב האנשים, אבל קהל שונאי חדי־הקרן הכתיר אותה מיד למנהיגה שלו.

הם היו מתגודדים סביב קנה בהפסקות, וצוחקים כשקנה היתה מספרת להם איך מכריחים את הרוכבים ללבוש ז'קטים ישנים ובלויים ולגור על עצים. וזה עודד את קנה, וגרם לה להרגיש שאולי היא בכל זאת תמצא את מקומה ביבשת. שיש לה עוד תקווה. השנה היא אפילו סירבה לצפות עם אבא שלה בגביע הכאוס. היא העמידה פנים שלא הבחינה במבט הפגוע בעיניו, כשהבין שהוא עומד לצפות לבד בשידור של מרוץ חדי־הקרן המפורסם. קנה ידעה שההתנהגות שלה כנראה לא היתה מוצאת חן בעיני אמא שלה, אבל ניסתה לא לחשוב על זה, בזמן שהסתובבה עם חבריה החדשים במרכז העיר הריק מאדם.

קנה לא ראתה את נינה קזאמה מנצחת במרוץ באותו יום והופכת לתושבת היבשת הראשונה בהיסטוריה שמתמנה לקומודור הכאוס. היא העמידה פנים שזה לא מעניין אותה, אבל כשהיתה לבד בחדר, היא צפתה שוב ושוב בסרטון שבו נינה וחדת־הקרן שלה ברק־פסול חוצות את קשת הסיום. ברגעים האלה היא ידעה שהיא לא באמת שייכת לחבורה החדשה שאספה סביבה, שהכול הצגה אחת גדולה.

קנה הגיעה הביתה, לסאנסט הייטס, והקישה את קוד הכניסה לבניין. היא חשבה על בתי העץ שבאי. היא כל כך הצטערה שהיא לא יכולה לגור שם, בקן, עם סקאנדר ועם החברים שלו, ושאין לה חד־קרן משלה כמו פרחח, שמחכה לה באורוות. אפילו שעברו כבר שנתיים, קנה עדיין השתוקקה להיות רוכבת חד־קרן יותר מכל דבר אחר בעולם.

"קנה?"

"היי, אבא," היא אמרה כשנכנסה לדירה 207.

היא שמחה לגלות שאבא שלה כבר לבוש במדים שלו לקראת משמרת הלילה בתחנת הדלק. קרה לא פעם שהיא היתה צריכה לשכנע אותו ללכת לעבודה, וקרה גם שהוא לא הסכים ללכת, לא משנה כמה התחננה בפניו. אבל היום היה יום טוב, מסוג הימים שקנה אהבה לספר עליהם לסקאנדר במכתבים שלה. את הימים הקשים יותר היא שמרה לעצמה.

הם חלפו זה על פני זה במסדרון במעין ריקוד מוכר. היא תלתה את המעיל שלה על המתלה שמאחורי הראש שלו, והוא הכניס את צרור המפתחות שלו לכיס הקדמי של החולצה.

"הסתכלת בתיבה?" שאל אבא.

היא ידעה שמה שהוא בעצם שואל זה אם הגיע מכתב מסקאנדר.

"כן, הסתכלתי. אין כלום," שיקרה קנה.

"טוב, נו. בטח יגיע משהו בקרוב." אבא נישק אותה על ראשה. "לילה טוב, מתוקה. נתראה בבוקר."

קנה הלכה אל החדר שלה כשהמכתב של סקאנדר בוער בכיסה. היא ידעה שהיא היתה צריכה לספר לאבא שלה על המכתב, אבל היא לא היתה מסוגלת, לא הלילה. לא ביום ההיפוך הקיצי. היום שבו בני שלוש־עשרה בכל רחבי היבשת ניגשים לבחינת הבקיעה שלהם, ומקווים לשמוע חמש נקישות בדלת בדיוק בחצות — נקישות שפירושן שהם נבחרו להיות רוכבי חד־קרן. קנה ידעה טוב מאוד שאם היא תספר לאבא שלה על המכתב, הוא רק ירצה לדבר שוב על מה שקרה לפני שנה, על זה שסקאנדר נקרא אל האי.

האמת היא שאבא שלה גם ככה רצה לדבר כל הזמן רק על סקאנדר ופרחח־בר־מזל. וזה קצת גרם לקנה להרגיש כאילו כל דבר שקורה לה — ציון טוב במבחן במתמטיקה, חברים חדשים, העובדה שהיא לפעמים בכתה במיטה עד שהיא היתה נרדמת — פשוט לא מספיק חשוב, ולכן אין טעם לדבר עליו בכלל. אבל היא מוכרחה להודות שהיה נחמד לראות את אבא שלה שמח — לאורך רוב הילדות שלה היה נדיר אפילו לראות אותו מחייך. רוב הזמן, היא הרגישה שהיא נקרעת בין הרגשות שלה ובין הרגשות של אבא שלה.

אבל האומללות של קנה לא היתה הדבר היחיד שהיא הסתירה מאבא שלה. היא היתה משוכנעת שסקאנדר לא מגלה להם את כל האמת על הדרך שבה הגיע אל האי. היא קראה כל ספר בספרייה, כל אתר, כל פורום, בחיפוש אחר הוכחה לכך שמועמדים מבטיחים במיוחד לא חייבים לגשת לבחינת הבקיעה.

היא לא מצאה כלום. כל נער שמלאו לו שלוש־עשרה לפני יום ההיפוך הקיצי היה מוכרח לגשת לבחינת הבקיעה. זה מה שכתוב באמנה. זה החוק. ועדיין, איכשהו, החוק הזה לא חל על סקאנדר. קנה לא אהבה את המחשבות העוקצניות שחלפו במוחה. היא גידלה את סקאנדר בעצמה, פחות או יותר. היא בטח היתה שמה לב אם היה בו משהו יוצא דופן. אבל עם כל האהבה שלה אליו, זה פשוט לא היה נכון. הוא תמיד היה זקוק לה. וזה אומר שסקאנדר מסתיר מהם משהו.

השעה היתה מאוחרת. קנה התחפרה בשמיכה, והניחה את המכתב של סקאנדר על השידה ליד המיטה שלה. היא תקרא אותו מחר. אולי. היא בהתה בתקרה וניסתה לשכנע את עצמה לא להישאר ערה עד חצות. זאת תהיה הפעם השלישית שהיא מחכה עד חצות ולא זוכה לשום נקישה בדלת ולשום קריאה מהאי. היא הכריחה את עצמה לא לדמיין את חד־הקרן שלה, אף על פי שעשתה זאת בכל יום היפוך קיצי מאז שהיתה קטנה. צבע הפרווה של חד־הקרן, הכנפיים שלו, היסוד שאליו הוא משויך.

טוק. טוק.

קנה זינקה לישיבה כמוכת ברק. אולי אבא שכח את המפתחות שלו? לא יכול להיות. היא הרי ראתה אותו מכניס אותם לכיס.

טוק. טוק.

זה לא חלום. היא עדיין ערה לגמרי.

קנה צעדה לעבר הדלת הקדמית בצעד זהיר, מהוסס. אם תהיה נקישה נוספת, היא תפתח את הדלת. אם לא, היא תשכח מכל העניין. היא תחזור למיטה.

טוק טוק.

בלב הולם, קנה פתחה בתנופה את דלת הכניסה של דירה 207 ומצאה את עצמה עומדת מול אדם בעל פנים חיוורות, לבוש כולו שחור. שתי עיניו הירוקות של האיש התרוצצו ימינה ושמאלה ולבסוף ננעצו בפניה. עצמות לחייו נראו חדות ומאיימות באור המסדרון. זיק כסוף הופיע לרגע על לשונו כשהוא פתח את פיו לדבר.

"דוריאן מאנינג." הוא הושיט לה יד שדופה.

קנה לא לחצה את ידו.

"נשיא בית הבקיעה וראש חוג הכסף." הוא כחכח בגרונו ברוב חשיבות ועיקם את אפו כמצפה לתגובה. ההבעה שיוותה לו מראה של עכברוש.

"אוקיי..." ליבה של קנה הלם בפראות בחזהּ כשהוא הזכיר את בית הבקיעה, אבל היא הכריחה את עצמה לשמור על קור רוח ותחבה קווצת שיער חום מאחורי אוזנה. "מה אתה עושה כאן?"

"באתי בשביל להציע לך עסקה," הוא הכריז בדרמטיות.

קנה סגרה את הדלת. ברור שהאיש הזה הוא לא יותר מטיפוס תימהוני עם אובססיה לחדי־קרן. זה סתם צירוף מקרים שהוא דפק על הדלת בדקות הראשונות של יום ההיפוך הקיצי. האכזבה הזו הצטרפה לכל האכזבות שקנה כבר חוותה, והיא הרגישה איך הלב שלה נאטם עוד יותר.

אבל הדלת לא הצליחה להיסגר. דוריאן מאנינג חסם אותה בחרטום המגף השחור והמבריק שלו.

"חשבתי שאת רוצה לפגוש את חד־הקרן המיועד שלך, קנה סמית. או שאני טועה?"

פרק ראשון:

פיקניק קטלני

סקאנדר סמית הביט בפרחח־בר־מזל, חד־הקרן שלו, מלקק דם משיניו. זה היה יום יפה, יום מתאים לפיקניק. השמים היו כחולים יותר מקסם מים, וקרני השמש החמות של אוגוסט השכיחו כל מחשבה על ימי הסתיו הקרירים שבפתח.

"מה קרה לכל הכריכים?" שאל מיטשל הנדרסון, שמשקפיו גלשו במורד אפו. הוא עמד על ברכיו וסקר בקפידה את תוכנו של סל עשוי קש.

"אכלתי אותם, נו מה," אמרה בובי ברונה, שלא טרחה לפקוח את עיניה.

"אבל הם היו בשביל כולם!" הזדעק מיטשל. "אני בכוונה חילקתי אותם שווה בשווה..."

בובי התרוממה ונשענה על המרפק שלה. "חשבתי שיצאנו לפיקניק. וזה מה שעושים בפיקניק, אוכלים כריכים. לא?"

"זה בסדר, מיטשל." פלו שקוני זחלה לעברו על השמיכה שעליה ישבו. "אתה יכול לקחת אחד משלי, כבר הוצאתי אותו מהעטיפה." לא היה דבר שפלו שנאה יותר מעימותים, כך שאיש לא הופתע שהיא ויתרה על הכריך שלה בשביל להרגיע את הרוחות.

"זה אחד מהכריכים שבובי הכינה?" שאל מיטשל ונגס בחשדנות בקצה הלחם המשולש שקיבל מפלו.

פלו צחקה. "לא יודעת, אבל אני לא לוקחת אותו בחזרה! תן אותו לאדומה אם אתה לא רוצה אותו."

סקאנדר נשען על צד גופו של פרחח, והנוצות על כנפו המקופלת של חד־הקרן דגדגו את צווארו. הוא הרגיש נינוח ושלֵו כפי שלא הרגיש מאז שהגיע לאי, שנה קודם לכן. והוא היה מאושר — איך לא? הוא מצא סוף־סוף את מקומו. היה לו חיבור עם חד־קרן. היו לו חברים — בובי, פלו ומיטשל — חברים שהוא יכול לצאת איתם לפיקניקים. הם היו חברי הרביעייה שלו, מה שאומר שהם גרו יחד בבית עץ בקן, בית הספר להכשרת רוכבים. ארבעתם עברו בהצלחה את מבחן היכולות בסוף השנה הראשונה שלהם בתור גוזלים, ועמדו להתחיל את שנת ההכשרה השנייה שלהם בתור מקננים.

ליבו של סקאנדר החל לפעום במהירות כשנזכר ביום של מבחן היכולות, ופרחח השמיע גרגור עמוק, כאילו ניסה להרגיע אותו. אחרי שסקאנדר עבר בקושי את מבחן היכולות, הוא והחברים שלו פגשו פנים אל פנים את הטווה המסוכנת, ונלחמו בה כדי למנוע מצבא חדי־הקרן הפראיים שלה לתקוף את היבשת.

סקאנדר ניסה לא לחשוב על הטווה, וגם לא על הגילוי הנורא שהטווה היא בעצם אמא שלו. הוא ניסה לשכוח את הרגע שבו דהרה לעברו ולעבר פרחח על גבו של חד־הקרן המרקיב שלה. הוא גם עשה כמיטב יכולתו לשכוח את העובדה שעדיין לא גילה לקנה, אחותו הגדולה, שאמא שלהם בחיים. הוא פשפש בכיסו בחיפוש אחר המכתב שכתבה לו מעט לפני יום ההיפוך הקיצי. הוא לא פתח את המעטפה, אלא רק העביר את אגודלו על שוליו של הנייר. זה גרם לו להרגיש קרוב אליה, איכשהו, וריכך קצת את רגשות האשם שלו על כך שהוא מסתיר ממנה את האמת.

"אתם מאמינים שהשנה מתחילה ממש בעוד כמה שבועות?" שאלה פלו בחשש בזמן שהביטה בחד־הקרן שלה להב־כסוף, שלגם ממי הנהר כמה מטרים משם.

"חבל שאי אפשר להתחיל כבר מחר," אמרה בובי והנוצות שעל זרועותיה — המוטציה שלה — רפרפו בהתרגשות.

"את רק רוצה לכסח אנשים עם נשקי יסוד," נאנח מיטשל.

בובי חייכה חיוך ערמומי. "נו, ברור. נלמד להילחם בדו־קרב! כמו שאומרים ביבשת, אני הולכת לעשות חיים כמו פשפש בלונה פארק."

סקאנדר צחקק למשמע הביטוי המומצא של בובי. היא קרצה לו.

"אני מעדיף להישאר כאן." מיטשל נשכב על גבו ועצם את עיניו. "הרבה יותר פשוט."

סקאנדר נטה להסכים איתו. כשהוא הגיע לאי בפעם הראשונה, סקאנדר היה משוכנע שקיימים רק ארבעה יסודות: אש, מים, אדמה ואוויר. אבל אחרי שפרחח בקע, הוא הבין ששניהם משויכים ליסוד חמישי, לא חוקי — יסוד הרוח. בדיוק כמו הטווה. עם קצת עזרה מחברי הרביעייה שלו, סקאנדר הצליח להתחזות לרוכב מים במשך רוב שנת ההכשרה הראשונה שלו. אבל האמת התגלתה בסופו של דבר, ועכשיו שכולם ידעו שהוא משויך ל"יסוד המוות" — כולם חוץ מקנה ומאבא — הוא שמע לחשושים סביבו בכל גשר תלוי ובכל סולם בקן. הוא ידע שייקח זמן עד שתושבי הקן ילמדו לבטוח ברוכב רוח.

"אנחנו גם אמורים לקבל את האוכפים שלנו לפני תחילת השנה," ציינה פלו.

סקאנדר נאנח. "אתם אולי תקבלו אוכפים. אני בכלל לא בטוח שיש יצרן אוכפים שיסכים להכין לי אוכף."

"כן, אמרת את זה כבר," אמרה פלו והזעיפה פנים. "אבל ג'יימי לא התרגש יותר מדי מזה שאתה רוכב רוח. ואם זה לא מפריע לנפח שלך, למה שזה יפריע ליצרן אוכפים?"

"ג'יימי כבר מכיר אותי. זה לא אותו דבר."

"והוא נחמד," הוסיף מיטשל. "הוא אמר שהשיער שלי מגניב." להבות האש שעל ראשו בערו בעוצמה פתאומית, כמו מחזקות את טענתו.

"אם כבר מדברים על טקס האוכפים." בובי הזדקפה לישיבה. "שמעתי שמועה שאוכפי שקוני לא תמיד בוחרים רוכב. הם כל כך מפורסמים, שהם מציעים אוכפים רק לרוכבים שיש להם סיכוי להתחרות בגביע הכאוס." עיניה של בובי הזדגגו בכמיהה. "פלו, שקוני זה העסק של המשפחה שלך. את בטוחה שאת לא יודעת שום דבר?"

פלו נענעה את ראשה, ופס הכסף ברעמת השיער השחור שלה נצנץ באור השמש. "אבא לא מספר לי כלום. הוא אומר שזה לא הוגן, ואני מסכימה איתו."

"הוגן, שמוגן. את כזאת רוכבת אדמה," רטנה בובי וקמה להבריש עפר מרגלה האפורה של בז. חדת־הקרן עקבה בקפידה אחרי התנועות של הרוכבת שלה, כדי לוודא שהיא מסירה כל גרגיר לכלוך. "מה הטעם להיות חברה של מישהי שאבא שלה יצרן אוכפים, אם היא לא מגלה לך שום דבר?"

בובי לא היתה היחידה שניסתה בשבועות האחרונים לחלץ מפלו מידע לגבי עסקי האוכפים של המשפחה שלה. ופלו הרגישה כל כך לא נעים לאכזב את חבריה לשכבה, שהיא העדיפה לבלות את רוב זמנה בבית העץ, רק בשביל לחמוק מהם. סקאנדר הבין לליבם של חבריו המקננים. כולם ידעו שאוכף טוב הוא נכס הכרחי לכל רוכב, ולכן כולם ניסו לברר אם אוכפי שקוני מתכננים להשתתף בטקס השנה. אולו שקוני היה יצרן האוכפים הטוב ביותר באי, שלא לדבר על זה שהוא ייצר את האוכף של נינה קזאמה, קומודור הכאוס החדשה. סקאנדר עדיין התקשה להאמין שתושבת יבשת, כמוהו, זכתה בגביע הכאוס ושהיא עכשיו קומודור — האדם החזק ביותר באי.

פרחח קם על רגליו, חבט בכנפיו בסקאנדר בתנועה שובבית, ואז צעד עם בז לעבר הנחל שבו עמדו אדומה ולהב והרוו את צימאונם. הם התחילו לשחק משחק שמהצד נראה כמו "איזה חד־קרן יצליח להרוג הכי הרבה דגים". סקאנדר בכלל לא היה משוכנע שחדי־קרן אוכלים דגים, אבל פרחח ואדומה נהנו מאוד לנעוץ בהם את שיניהם החדות ולשלוף אותם מהמים. פרחח אפילו הצליח לשפד כמה מהם על הקרן השחורה שלו. אחרי כמה סיבובים, בז הערמומית הקפיאה קטע מהנחל בעזרת קסם יסוד, ואדומה ופרחח חבטו את הלסתות שלהם בקרח הקשה. להב נחר בבוז, כאילו לא האמין באיזו קלות חבריו נפלו בפח, ועיניו האפורות פנו להביט בדגים, שהמשיכו לשחות בבטחה מתחת למעטה הקרח.

סקאנדר שמח שהם החליטו לעשות פיקניק באזור המים. המקום היה מרוחק מהקן פחות משלושים דקות טיסה, אבל הנופים שם היו שונים בתכלית. אינספור יובלים ופלגים התפתלו לאורך המישור כמו עורקים כחולים, מוקפים במרבדים של עשב ירוק. בדרך לשם הם טסו מעל עצי ערבה בוכייה, שעליהם בנו תושבי האזור את בתי העץ שלהם, וצפו בסירות דיג חורקות עוברות מתחת לגשרים תלויים, שנמתחו בין גדותיהם של נתיבי המים.

כשהגיעו למרכז אזור המים, מיטשל הפנה את תשומת ליבם לשוק הצף המפורסם, שבו סוחרים מכל רחבי האי הציעו את מרכולתם מתוך סירות בנהר. חלק מהקונים בחנו את הסחורה כשהם עומדים על משטחי עץ מתנודדים בצורת עלים של שושנת מים. קונים אחרים כבר ישבו בסירותיהם והשיטו את הרכישות שלהם הלאה. בעיקולי הנהר, זרמו המים אל אגמים צלולים, שבהם יכלו תושבי האי לשחות ובעלי חיים להרוות את צימאונם — כלומר, אלה מביניהם שלא נפלו קורבן לנשנושים של חדי־הקרן. אפילו הריח באזור המים היה שונה —

סקאנדר השתעל ונחנק.

"מה קרה? אכלת אחד מהכריכים של בובי?" שאל מיטשל בהבנה. "אמרתי לה שאף אחד לא אוהב כריכים עם ריבה, גבינה ומרמייט, אבל היא אף פעם לא מקשיבה, ובטח שלא —"

"אתם מריחים את זה?" שאל סקאנדר בבהילות.

חדי־הקרן, שעדיין עמדו ליד הנחל, התחילו לצווח בקול רם. פרחח נסוג במהירות לעבר הגדה ונופף בכנפיו השחורות בבהלה. הפחד של פרחח התמזג עם הפחד של סקאנדר דרך החיבור שלהם. לא כאן, הוא חשב. לא יכול להיות.

פלו אחזה בזרועו. "סקאר, מה קרה?"

ואז היה משב רוח פתאומי. עיניה של פלו נפערו באימה וסקאנדר הבין שהוא לא היה היחיד שחש בסכנה. גם היא הריחה את זה: הריח החמוץ של עור מתפורר, פצעים מלאי מוגלה, ריח המוות. יש רק יצור אחד שמריח ככה.

"אנחנו חייבים ללכת מכאן. הריח ממש חזק, הוא בטח קרוב!" סקאנדר זינק לעבר פרחח בניסיון להימלט מהמקום לפני שהסכנה תגיע אליהם.

צווארו של פרחח, שעדיין עמד על גדת הנהר, היה לח מרוב זיעה. הוא צווח לעבר משהו שנמצא בתוך המים ועיניו החליפו צבעים משחור לאדום ובחזרה. סקאנדר הביט מטה. חבריו מיהרו לצידו.

הדם געש באוזניו של סקאנדר. במרחק, הוא שמע את פלו צועקת, את מיטשל מקלל ואת בובי משתנקת.

חד־קרן פראי צף במים.

הוא היה מת.

סקאנדר לא הבין מה הוא רואה. זה לא יכול להיות. חדי־קרן פראיים הם בני אלמוות.

"אני לא מבין," אמר מיטשל בקול צרוד. זאת היתה הצהרה מאוד לא אופיינית.

הדם של חד־הקרן הפראי הסתחרר במים סביבו ונסחף הלאה עם הזרם. הוא צבע את הסלעים החלקלקים ואת העשבים והאצות בנהר. זבובים כבר זמזמו סביב פצע גדול בחזה של חד־הקרן. סקאנדר חשב לעצמו שהגופה כנראה נסחפה בזרם עד שנתקעה בעיקול הנחל.

"הוא בטוח מת, נכון?" לחשה פלו.

מיטשל שילב את זרועותיו. "אני לא מתכוון לבדוק, אם זאת השאלה."

סקאנדר ובובי ירדו מגדת הנחל והחלו לצעוד בתוך המים. ריח הריקבון העז צרב את עיניו של סקאנדר וגרם לו לדמוע. מאחוריו, פרחח המשיך לצווח, וקולו היה דק וגבוה, כמו חד־קרן שרק עכשיו בקע. סקאנדר ניסה להרגיע את פרחח דרך החיבור ביניהם, אבל האמת היא שכל תא בגופו היה דרוך, מוכן לזנק בחזרה אל הגדה ברגע שיבחין בשבריר תנועה מכיוונו של חד־הקרן הפראי. בובי כיווצה את שפתיה בנחישות וכרעה ליד הקרן השקופה של היצור הערמוני.

היא נענעה את ראשה וסקאנדר רכן לצידה, מכנסיו ספוגים במים ובדם. אחת מעיניו האדומות של חד־הקרן היתה פקוחה, עיוורת. סקאנדר הושיט יד וסגר בעדינות את העפעף המקומט. סקאנדר הביט בריסים העבים של חד־הקרן, שהיו כל כך דומים לאלה של חד־הקרן שלו, והתמלא עצב. פרחח, שעמד על גדת הנחל, נהם בהסכמה.

"אני חושבת שזה חד־קרן צעיר," מלמלה בובי. "הוא פחות דוחה מחדי־הקרן הפראיים שפגשנו בשממה."

"סקאנדר!" צעק לפתע מיטשל וקולו נשמע היטב מבעד לפכפוך הנחל. "אנחנו חייבים להוציא אותך מכאן! רוכב רוח? חד־קרן פראי? אסור שיראו אותך במקום כזה."

סקאנדר מצמץ לעברו ולעבר אדומה, שעמדו זה לצד זה על הגדה. "רוכבי רוח לא יכולים להרוג חדי־קרן פראיים."

"שום דבר לא יכול להרוג חדי־קרן פראיים. אף אחד לא יכול לפגוע בהם, הם אמורים לחיות לנצח. אבל הנה, עובדה." מיטשל העביר את ידו בעצבנות בשערו הבוער.

"קדימה, סקאר. בוא נלך." פלו כבר עלתה על גבו של להב. "אני יכולה לחשוב על כמה אנשים שישמחו להאשים אותך בכל זה."

פניו של דוריאן מאנינג צפו לנגד עיניו של סקאנדר. בסוף השנה הקודמת, ראש חוג הכסף זעם על עצם הרעיון שרוכב רוח יורשה להתאמן בקן.

סקאנדר התיישב על גבו של פרחח ושלח מבט אחרון בגופת חד־הקרן הפראי המוטלת בנחל. פחד הזדחל אל ליבו. חדי־קרן פראיים לא אמורים למות. הם אמורים לחיות לנצח, להיות בלתי מנוצחים. אבל אם הם בכל זאת יכולים למות, אם זה יכול לקרות... איזה כוח אפל מסוגל להרוג יצור שאמור לחיות — ולמות — לנצח?

אמא? סקאנדר ניסה שלא לחשוב על האפשרות הסבירה ביותר. הוא התחלחל מהמחשבה שהיא הצליחה לצבור מספיק כוח כדי להרוג יצורים בני אלמוות. הוא רצה להאמין שהיא לא עומדת מאחורי כל זה, שרק מישהו יותר חזק, יותר מרושע, יכול היה לבצע רצח בלתי אפשרי כזה.

אבל סקאנדר לא הצליח לחשוב על מישהו נורא יותר מהטווה.