הקומדיה הממשלתית

הקדמה

זהו, סיימתי!

לאחר הרפתקה "קצרה" של 23 שנים בפוליטיקה, כולל בתפקידים המשמעותיים של שר האוצר, שר האנרגיה, שר המודיעין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון ועוד, החלטתי כי מגיע לי ולמשפחתי לנשום קצת אוויר נקי.

בינתיים אני מתכבד להגיש לכם, אזרחי המדינה - לאלה שיתגעגעו אלי וגם לאלה שלא - את "הקומדיה הממשלתית". זוהי מתנת הפרידה שלי ואני מזמין אתכם לצחוק ולבכות, להתעמק ולהתרגש, להתלהב ולתלוש את השערות - ביחד איתי.

■■■

כשהגעתי לכנסת מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה התבוננתי סביבי בפליאה ובתדהמה. הרגשתי כמו תינוק הפוקח עיניו לראשונה. מעולם לא עסקתי בפוליטיקה והכול נראה לי זר ומוזר. עד מהרה למדתי על בשרי שהפוליטיקה הישראלית יכולה להיות אכזרית - אבל גם משעשעת; מתסכלת - אבל גם מלאת סיפוק; מטמטמת - אבל גם מרתקת - והכול בו־זמנית.

מצד אחד, הגעתי לכמה הישגים היסטוריים שרישומם ימשיך ללוות אותנו בעתיד. מובן מאליו שהסתובבתי בחזה נפוח מגאווה, כאשר באחד העיתונים הופיעה לרגל פרישתי תמונתי, ומעליה הכותרת הבומבסטית: "האיש שהשפיע יותר מראשי ממשלה" (צניעות, כפי שאתם מבינים, אינה הצד החזק שלי). אלא שמצד שני, לעתים זה היה קשה עד כאב.

אני מודה לעם ישראל על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, במסגרת תפקידַיי השונים, לדאוג לשגשוגה ולביטחונה של מדינתנו הקטנטונת לאחר "אלפיים שנות". אני גאה על שהייתי הראשון להצביע ולהתעקש על קיומה של תוכנית הגרעין החשאית של סוריה - בניגוד מוחלט לעמדת המוסד ואמ"ן (פרק 7); על המצאתו של התקציב הדו־שנתי הראשון מסוגו בעולם (פרק 11); על תפקידי בחילוצה המדהים של ישראל מהמשבר הכלכלי הגלובלי שתקף את העולם כולו בשנים 2012-2009 (פרקים 17-11); על הצלחתי להביא סוף־סוף לצירופה של ישראל ל-OECD לאחר עשרות שנים של נסיונות עקרים, "בסיועה של ספת ישיבה" (פרק 12); על המצאתה של מה שכונתה בשם "התוכנית הרוסית־אמריקאית להשמדתו של הנשק הכימי בסוריה" (פרק 18); וכמובן, על גיבושו של מתווה הגז ועל הפיכתה של ישראל למעצמת אנרגיה.

אלא שמצד שני, אני נושא בגופי גם לא מעט צלקות. לצערי, לא הצלחתי לגדל את שריון הקשקשים הנדרש בשדה הקרב של הפוליטיקה הקשוחה ושל התקשורת האכזרית שלנו - כך שנותרתי רגיש ופגיע.

שתיים מהצלקות הפכו לסיוטים שכמעט והכריעוני נפשית. המקרה הראשון התרחש ב־2011, כאשר מבקר המדינה הטיל עלי, בתור שר האוצר, את האחריות לאסון השריפה בכרמל שבו נספו 44 אנשים, זכרם לברכה (פרק 16). המקרה השני התרחש כאשר בעת כהונתי כשר האנרגיה ב־2016 התברר לי, לתדהמתי, שכמה מהאנשים המסורים שעבדו לצדי בעבר נחקרו כחשודים בפרשת הצוללות.

חוששני שצלקות אלו תמשכנה ללוות אותי עד ליומי האחרון.

■■■

אז זהו, סיימתי!

אבל כיצד התחיל הכול?

שער הכנסת

1

שיעור בדמוקרטיה 

"תמשיך ד"ר שטייניץ, תמשיך", מלמל לעברי יושב־ראש הסיעה, ראובן "רובי" ריבלין, בישיבת הסיעה הראשונה שבה השתתפתי, ואף גיבה את המסר באמצעות תנועה מעגלית בידו.

"בבקשה אל תפריע לעצמך", הוסיף, בעודו מתבונן עם יושב־ראש הליכוד אריק שרון בפתק צהוב שהעבירה לו מזכירת הסיעה.

אבל אני מבקש שתקשיבו, אמרתי.

"אתה מה?"

שאל רובי בהשתוממות כאילו נפלתי עליו זה עתה מהירח.

"מה אמרת?"

אהה... ביקשתי... שתקשיבו, גמגמתי במבוכה.

"וכי מדוע אכפת לך שנקשיב?" השליך רובי את הכדור חזרה לעברי, תוך שהוא מואיל סוף־סוף להרים את ראשו מהפתק ולהתבונן לעברי.

וכי מה טעם לו לדיבור, עניתי, אם לא מקשיבים?

"או־הו! או־הו!" הגיב רובי בפומפוזיות, כאילו היה שחקן בהצגת תיאטרון, "איזה הרגלים מגונים אתה רוצה להביא לנו מהאוניברסיטה, ד־ו־ק־ט־ו־ר שטייניץ... מה, אתה רוצה להרוס אותנו? מישהו שמע אי־פעם כאן, אצלנו, בסיעת הליכוד, על איזשהו קשר בין הקשבה לדיבור?" 

■■■ 

כך נפתח השיעור הראשון שלי בפוליטיקה.

כאשר התמודדתי לראשונה על מקום ברשימת הליכוד לכנסת ב־1999 דורגתי במקום ה־20. אך כיוון שהליכוד בראשות נתניהו הפסיד בבחירות וירד ל־19 מנדטים, הושבעתי כח"כ רק כחודש לאחר מכן, בעקבות פרישתו של נתניהו מהממשלה והכנסת.

הנה־הנה אני, הצעיר שבחבורה, כך חשבתי לעצמי בתחילתה של אותה ישיבה - הטירון שקפץ ממגדל השן של האוניברסיטה לביצה הפוליטית רק לפני כמה חודשים - יושב לו כעת כשווה בין שווים בין כל הדמויות המוכרות מהטלוויזיה, ובעוד רגעים אחדים אוכל להפגין את חוכמתי ברבים.

אלא, שבהתאם למעמדי כטירון, דחק אותי היו"ר לסוף רשימת הדוברים. כנראה שרצה להעניק לי את ההזדמנות להאזין תחילה לדבריהם של הפוליטיקאים הוותיקים והמנוסים וללמוד מהם. אחרי הכול מדובר היה בנפילים שעוד יאכלסו את ספרי ההיסטוריה: סילבן שלום ולימור לבנת, משה ארנס וישראל כץ, מאיר שטרית וצחי הנגבי, נעמי בלומנטל וציפי לבני, מיקי איתן ואברהם הירשזון ויהושע מצא - וכמובן שלא נשכח את מי שהעניק לעצמו את התואר המופלא "הגאון מדליה"! הלוא הוא איוב קרא האחד והיחיד.

עד מהרה הופתעתי לגלות, שגדולי־הדור של הליכוד הקדישו רק נתח קטן מדבריהם למאבקים האופוזיציוניים מול ממשלתו השמאלנית של אהוד ברק. את עיקר תשומת הלב הפנו לשתי סוגיות בעלות חשיבות אמיתית: כיצד יחולקו החדרים שהוקצו לנו בין 19 חברי הסיעה? וכיצד יחולקו המושבים שהוקצו לנו בוועדותיה השונות של הכנסת?

השועלים הוותיקים, מסוגם של יהושע מצא ומשה ארנס, הגיעו לדיון עם הצעה מקורית: שחלוקת השלל המוגבל שנפל בחלקנו בתור אופוזיציה תיערך לפי הוותק שלנו בכנסת. את עמדתם גיבו בטענה, שגם בקונגרס האמריקאי נהוג להקצות את התפקידים בוועדות, ואת המשרדים והלשכות, בהתאם לעקרון הסניוריטי.

המשמעות המעשית של הצעתם היתה, שחבר הכנסת הוותיק ביותר מבינינו הוא שיקבל את זכות הבחירה הראשונה - וכך הלאה והלאה - עד שיגיעו לג'וניור שבחבורה...

שהוא?

אני.

שמעו זאת אלו שיצאו ראשונים בפריימריז האחרונים, כמו סילבן שלום ומשה קצב, וזינקו ממקומם כנשוכי נחש. כאלטרנטיבה הם מיהרו להציע - הפתעה! הפתעה! - שחלוקת השלל תיערך בהתאם למיקומו של כל אחד מאיתנו ברשימת הליכוד לכנסת. זאת, לא כדי "להיטיב עם עצמנו חלילה", אלא על מנת "לשקף נאמנה את רצונם של חברי המרכז שהצביעו עבורנו בפריימריז".

המשמעות המעשית של הצעתם היתה שחבר הכנסת הראשון ברשימה הוא שיקבל את זכות הבחירה הראשונה ללשכה ולוועדות - וכך הלאה והלאה - עד שיגיעו למקום ה־20...

שהוא?

שוב, אני.

כלום יש להתפלא על כך שהרגשתי "מן הפח אל הפחת?"

בשלב מסוים הצטרפו לדיון גם שלוש חברות הכנסת הנמרצות של הליכוד - לימור לבנת, נעמי בלומנטל וציפי לבני - והפגינו את יכולתן לחשוב מחוץ לקופסה. להצעתן, לפחות בכל הנוגע להקצאת החדרים החדשים בכנסת - חדרים "מפוארים" עם מקלחות ושירותים צמודים שכונו "הילטונים" - תינתן עדיפות לאלו שבתאי הגוף שלהם יש לפחות שני כרומוזומים מסוג X.

מיד קלטתי, בחושי החדים, שהצעתן של הנשים משפרת במשהו את מצבי על פי העיקרון של "צרת רבים חצי נחמה". שהרי לשיטתן הייתי אמור להימנות עם קבוצה נחותה, אך גדולה, של 16 ח"כים זכרים, שסבלו כמוני מהיעדרו של כרומוזום X שני.

אלא שבעודי מתלבט האם לתמוך בהצעתן, זיהיתי בזווית עיני שלגבי החדרים הולכת ומתרקמת חזית חדשה, שכללה כמה חברי־כנסת מהפריפריה, כמו למשל משה קצב מקריית־מלאכי ואיוב קרא מדלית אל־כרמל. הפריפריאלים הציעו - לא תנחשו לעולם! - שחלוקתם של ה"הילטונים" תיערך בהתאם... לריחוק הגיאוגרפי של מקום מגוריהם של הח"כים מירושלים. זאת, במטרה להביא "לחיסכון בתקציבה של הכנסת".

תשאלו: מה עניין שמיטה לתקציבה של הכנסת?

גם אני שאלתי.

ההסבר היה שובה־לב בפשטותו: מכיוון שה"הילטונים" עם השירותים הצמודים מאפשרים לינה במקרים של התמשכות הדיונים אל תוך השעות הקטנות של הלילה, אזי אם יקצו אותם לחברי הכנסת מהפריפריה, הדבר יביא להפחתת הלינות שלהם במלונות ירושלים על חשבון תקציבה של הכנסת.

בלי לחוש כיצד קרה הדבר, מצאתי את עצמי מצדד בהתלהבות בהצעתם החסכונית של הפריפריאלים.

כל קשר לעובדה, שבאותה תקופה התגוררתי עדיין בחיפה, היה, כמובן, מקרי בהחלט...

בעודנו ממשיכים להתנצח על "תוכנית החלוקה", נתקפתי לפתע בפרץ נוסטלגיה. נזכרתי כיצד כמה חודשים קודם לכן, במסגרתו של החוג לפילוסופיה באוניברסיטה, השתתפתי בדיונים אקדמיים, שבמקום לעסוק בשאלות הרות גורל כמו חלוקת החדרים במשכן, עסקו בשאלות קטנות וקטנוניות כגון:

כלום ניתן להוכיח באופן לוגי־פילוסופי את קיומו של אלוהים?

האם קיימות אמיתות מוחלטות?

ומהי משמעות החיים?

אלא שלאחר כמה רגעים של זיכרונות נעימים מחיי הקודמים, והרהורים נוגים על ההבדלים התרבותיים שבין הפילוסופיה לפוליטיקה, החליט האגו העקשן שלי לקפוץ לביקור.

הוא בא על מנת להזכיר לי, שמבחינתו אין מצב, שבו אני - כמי שנחשב לאלוף הווכחנים באוניברסיטה והתפרסם ביכולתו להתנצח על כל נושא ונושא שעות על גבי שעות עד שכולם יֵצאו מותשים - אצא כשידי על התחתונה כבר בוויכוח הראשון שאליו נקלעתי במסגרת חיי החדשים כחבר כנסת.

לפיכך התנתקתי מזיכרונות העבר ואזרתי עוז לחדש את ההתנצחות האינפנטילית שלי מול יושב־ראש הסיעה:

אז אולי תוכל בכל זאת להסביר לי בטובך, מר ראובן "רובי" ריבלין, בשביל מה "מדברים" - אם לא "מקשיבים"?"

"הלוא זה מובן מאליו!" הגיב רובי בנונשלנטיות, "הלוא זה מן המוסכמות והמקובלות! החברים מדברים על האסטרטגיה הפוליטית שלנו נגד ממשלת השמאל בתקווה שדבריהם יתפרסמו בתקשורת - ולא, חלילה וחס, כדי לשכנע איש את רעהו".

אבל אין כאן תקשורת! הכרזתי בתרועת ניצחון. הרי בעצמך הודעת ש"הישיבה תתקיים בדלתיים סגורות".

סוף־סוף, חשבתי לעצמי, הצלחתי להחזיר ליושב־ראש החכמולוג שלנו מנה אחת אפיים. מזה כבר יהיה קשה לו, לרובי קשישא, להתאושש.

אלא שהמציאות טפחה על פני.

"אומרים עליך, ידידנו המלומד, שאתה חכם גדול בפילוסופיה", השיב רובי, "אבל בפוליטיקה יש לך כנראה עוד הרבה מה ללמוד. מניסיוני אני יכול לומר לך שאילו פתחנו את הישיבה לתקשורת, העיתונאים לא היו מקדישים לכל הדברים החשובים שנאמרים כאן אפילו מילה.

"אבל הדלפות מישיבה סגורה? זוהי כבר אופרה אחרת! זהו כבר 'הישג עיתונאי'! ומאחר שהם אינם נוכחים כאן איתנו, הם גם חופשיים לתבל את הדיווחים שלהם בסיפורים מסמרי שיער על 'העימות החריף שנתגלע בסיעת הליכוד ושהגיע לסף צעקות', וזה כבר יוכל להקפיץ את החשיפה העיתונאית המדהימה שלהם לראש המהדורה. משום כך", סיכם רובי, "אתה צריך להבין, ד"ר שטייניץ, שאנחנו חייבים לקיים מדי־פעם ישיבות בדלתיים סגורות, על מנת להבטיח לעצמנו קצת סיקור תקשורתי".

נוק־אאוט!

הופלתי לקרשים.

התחלתי להפנים את העובדה שבפוליטיקה אינני מבין, ועוד פחות מכך בתקשורת.

או כפי שביטא זאת סוקרטס לפני 2,400 שנים, התחלתי להבין ש"אני יודע שאינני יודע".

אלא שנזקקתי לכמה מהלומות נוספות על מנת להבין עד כמה עמוקה בורותי.

כך, למשל, כאשר שבועיים לאחר מכן ציטטתי לתומי במהלך ישיבת הסיעה (סתם כך, מתוך רפלקס אקדמי) מספרו של הפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל "על החירות" - זכיתי על המקום לתגובה ציונית הולמת:

"לצטט מספר פילוסופיה בישיבת הליכוד?" הזדעק היושב־ראש, "השם ירחם... הלוא זה כמו הכנסת צלם להיכל. דע לך, ד"ר שטייניץ, שזה כבר עשוי להיחשב לפשע חמור נגד תנועתנו, ויש שיאמרו: חמור ביותר. מה שעוללת לנו עכשיו מסוכן אף יותר מהחיבור המוזר שעשית לנו בשבוע שעבר - החיבור המופלא בין דיבור לבין הקשבה.

"תגיד לי את האמת, דוקטור", המשיך רובי להקניט אותי תוך שהוא מגייס לטובת העניין את עברי בשלום־עכשיו: "אתה בטוח שאתה לא איזה סוכן שתול של השמאל שנשלח אלינו על מנת להרוס את הליכוד מבפנים?"

אט־אט התחלתי להפנים את העובדה, שחברי החדשים בסיעת הליכוד לא מתלהבים להאזין להרצאותיי המלומדות, וגם לא מתכוונים לפרגן לי על השכלתי הפילוסופית או על עברי השמאלני.

לכן תליתי את שארית תקוותי בתקשורת.

אם יו"ר הסיעה נוהג בי כאילו הייתי ברווזון מכוער שנולד במחנה השמאל ונקלע במקרה לשורות הנסיכים של הליכוד, אמרתי לעצמי - העיתונאים הנבונים בוודאי יבחינו בכך שאני ברבור יפה ומרשים.

מה שעודד אותי לטפח אשליות בכיוון זה היתה העובדה, שרבים מהכתבים שהסתובבו באותה עת בכנסת החמיאו לי על ספרי "הזמנה לפילוסופיה", שיצא עד היום ב־74 מהדורות והדפסות והפך לספר הפילוסופיה הנמכר בתולדות ישראל. מדובר בתקופה שקדמה להמצאתם של הסמרטפונים. תקופה שבה הבריות עדיין חטאו ברכישת ספרים, ולעתים אפילו בקריאתם.

כלום תוכלו לתאר לעצמכם את אכזבתי כאשר גיליתי, שגם התקשורת רחוקה מלהתלהב ממני?

לאחר חודשים של תסכול תפסתי לשיחה את מי שהיה אז כתב הערוץ הראשון בכנסת, ניצן חן, אותו הכרתי מתקופת לימודינו המשותפים בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. עדיין זכרתי כיצד החצוף הזה (אני מקווה שחלה על זה התיישנות), לא זו בלבד שהעתיק ממני עבודה סמינריונית שלמה - אלא שעוד העז לקבל עליה ציון גבוה משקיבלתי אני.

ניצן ידידי, פניתי אליו, מדוע אתם כמעט שלא מזמינים אותי לאולפני הטלוויזיה?

"לא נעים לי להגיד לך", השיב ניצן, "אבל אתה לא מספיק מעניין".

אני לא מעניין? הגבתי בזעם, אני?

עד שיש לכם פילוסוף אחד בכנסת אתם מחליטים שהוא - כלומר: אני - לא מספיק מעניין?

"זה שאתה דוקטור לפילוסופיה", הסביר ניצן, "עוד לא הופך אותך למעניין... ואני מתכוון ל'מעניין' במובן הטלוויזיוני של המילה. תגיד לי את האמת דוקטור: כמה פעמים הוציאו אותך עד עכשיו ממליאת הכנסת בשלוש קריאות?"

א־ה־ה... אף פעם? עניתי.

"וכמה פעמים הרחיקו אותך מהוועדות בגלל מהומות?"

א־ה־ה... אף פעם? עניתי שוב, אבל איך זה קשור?

"זה קשור ועוד איך!" הכריז ניצן בתרועת ניצחון "כי זה מה שיהפוך אותך למעניין! הרשה לי להסביר לך, שטייניץ, את עובדות החיים: חבר כנסת חדש חייב לחולל פרובוקציות, אחרת לא יזכה בתשומת לב תקשורתית. אם הוא יכול להזיל קצת דמעות במהלכו של איזה דיון מרגש זה בכלל מעולה - כי זה מה שיהפוך אותו למעניין במיוחד".

אתה רציני? הגבתי בתדהמה, הלו! זה כנסת ישראל או תיאטרון הבימה?

"אולי לא שמת לב, יובל יקירי", הסביר לי ניצן בטון דידקטי, "מתי אנחנו מזמינים ח"כים חדשים לאולפן?

"אם הם נזרקו מהמליאה או מהוועדה בבוקר - אנחנו נזמין אותם בערב על מנת להסביר את התנהגותם. הדיל הבלתי כתוב בינינו פשוט בתכלית: הח"כ שהתפרע יזכה לחשיפה טלוויזיונית יפה - ואנחנו נזכה לדרמה טלוויזיונית שלמה!"

זה לא כל כך מתאים לי, עניתי לו במבוכה, הרי לא עזבתי את האוניברסיטה בשביל להתמחות בפרובוקציות זולות. האמן לי, ניצן, שמבחינתי להיות מורחק מהמליאה בשלוש קריאות זה לא כבוד כל כך גדול... זה לא הערך המוסף שאני אמור להביא מהאקדמיה.

"אני מבין אותך", אמר ניצן בפנים עגומות, "אתה באמת אגוז קשה לפיצוח. היית מרצה לפילוסופיה, ואתה עדיין חושש להתבזות בפני החברים הוותיקים שלך מהאקדמיה. החשש הזה בוודאי יעבור לך תוך שנה או שנתיים, אבל בינתיים בוא וננסה לחשוב בשבילך על אסטרטגיה אחרת...

"יש לי! יש לי!" קפץ לפתע בהתלהבות, "מה דעתך שבמקום ללכת על פרובוקציות זולות - נלך על גימיקים מתוחכמים? זה פחות מבזה, ועדיין יכניס אותך היטב לתקשורת".

למה הכוונה? שאלתי, איזה מין גימיקים?

"קח למשל את ההברקה האחרונה של יוסי שריד", אמר ניצן. "אתה זוכר איך לפני כמה חודשים דנו בכנסת באיזשהו חוק לגבי כלבי נחייה לעיוורים - וכל הח"כים מימין ומשמאל יצאו מגדרם על מנת לבטא את הזדהותם עם העיוורים?"

ראיתי על זה משהו בתקשורת, עניתי.

"ואתה זוכר באיזו 'גאונות שובבית' גנב שריד את ההצגה?" המשיך ניצן בהתלהבות, "הוא קשר לעיניו סרט בד, שאל מאחד העיוורים את כלב הנחייה שלו, והתהלך בעזרת הכלב אל מול המצלמות. זאת על מנת להרגיש על גופו איך חשים העיוורים. אין לך מושג איך התקשורת עפה על זה... והכול נעשה בצורה יפה ומכובדת".

אתה השתגעת? התנפלתי עליו. להתחפש לנכה לצורך חשיפה תקשורתית?

לדעתי, זה דווקא מאוד־מאוד לא מכובד!

למען האמת, זה נראה לי אפילו יותר נמוך מאשר שר האוצר בייגה שוחט, שחבש תרבוש לראשו וניגן על משולש כדי להופיע בתוכנית טלוויזיה. האמן לי, ניצן, שאם במקום יוסי שריד ממרצ מישהו מהליכוד היה מתחפש לנכה ועושה בדיוק את אותו התרגיל - אתם בתקשורת הייתם צולבים אותו, וגם סוקלים אותו באבנים. בחייך ניצן, לא הגעתי לפוליטיקה על מנת להתבזות, אתה הרי מכיר אותי...

"כבר אמרתי לך שאני גם מבין אותך", אמר ניצן, "הגעת מהאוניברסיטה, ואתה עדיין משלה את עצמך שתוכל להצליח בפוליטיקה מבלי לשלם מחירים. זו כנראה הסיבה לכך שכל כך מעט אנשי אקדמיה מגיעים לפוליטיקה, ואלו שמגיעים נפלטים ברובם לאחר קדנציה או שתיים. אני כמובן אשתדל לסייע לך היכן שאוכל", סיכם ניצן, "אבל אני חייב לחזור ולהבהיר לך את האמת הלא־נעימה: אם תדבק בהחלטתך שלא להתבזות בשביל חשיפה תקשורתית, תצטרך כנראה להמשיך ולחרוק שיניים".

לימים נזכרתי בשיחתנו זו כאשר דיברתי עם פרופ' מנואל "מנו" טרכטנברג, ממפלגת העבודה, ביום בו הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים. את מנו למדתי להעריך כאשר ראש הממשלה נתניהו, ואני כשר האוצר, ביקשנו ממנו ב־2011 לעמוד בראש "ועדת טרכטנברג", שגיבשה את ההמלצות בעקבות המחאה החברתית.

"אני לא מצליח לבוא לידי ביטוי", הסביר לי מנו בעודנו יושבים בכורסאות ב"פרסה" של מליאת הכנסת.

"כחבר ועדת הכספים אני משתמש בכל הידע שלי כפרופסור לכלכלה על מנת להסביר בשפה שווה לכל נפש את ביקורתה של מפלגת העבודה על המדיניות הכלכלית שלכם. אלא שלידי יושבת ילדה ג'ינג'ית, שלא מבינה דבר וחצי־דבר בכלכלה, וגם לא מעוניינת ללמוד. היא רק מתנפלת כל כמה דקות על פקידי האוצר שמופיעים בפנינו בצעקות רמות בנוסח: 'הון־שלטון!' או 'אני כבר אחשוף את השקרים שלכם'." אז בוא ונגיד לעצמנו את האמת: את מי מזמינים לטלוויזיה בערב בתור נציג מפלגת העבודה: אותי או את סתיו שפיר?"

"אתה, יובל, התמזל מזלך לכהן כשר בממשלה", המשיך מנו, "כך שאתה יכול להביא את הכישורים האקדמיים שלך לידי ביטוי בעשייה היומיומית. אני, בתור ח"כ מהאופוזיציה, הופך לשקוף מבחינה תקשורתית בשעה שחברי למפלגה מתחרים ביניהם כל הזמן מי צועק ומתלהם חזק יותר".

"ואתה יודע מה הכי מעליב?" סיכם מנו, "שהפעם היחידה בה זכיתי לתשומת לב תקשורתית היתה כשנכנסתי למליאת הכנסת בגופייה לבנה בתור מחאה. בסוף כל מה שיזכרו מהקריירה הפוליטית המפוארת שלי תהיה גופייה לבנה..."

לקראת סיום פגישתנו שב ניצן חן וניסה לעודד את רוחי: "שרק לא תתייאש לי, יא שטייניץ. אני בטוח שאם תצליח להתמיד עוד יגיע היום שבו תמונה לשר בממשלה, או לפחות ליושב־ראש של אחת מהוועדות של הכנסת. ואז כבר נוכל להזמין אותך לאולפן גם בלי פרובוקציות וגימיקים, כי יהיה חשוב לציבור להכיר את עמדותיך. אז אולי תספר לי קצת על תוכניותיך לעתיד?"

האמת שהגעתי לכנסת במטרה לעסוק בתחומי החוץ והביטחון, עניתי לו, כי לדעתי התייחסות אקדמית, עם קמצוץ של ספקנות פילוסופית, עשויה לתרום לכל החשיבה שלנו בתחום של הביטחון הלאומי. תחום זה מופקד בדרך כלל בידיהם של גנרלים בדימוס, שרובם, אם להיות כנים עם עצמנו, יוצאים קצת מרובעים מהמערכת הצבאית.

אתה יודע, סיפרתי לו, שבהיותי איש אקדמיה הקמתי מעין "ועדת חוץ וביטחון אקדמית"? גיבשתי סביבי קבוצה נכבדה של דוקטורים ופרופסורים מתחומי ההיסטוריה הצבאית, לימודי המזרח התיכון, מדע המדינה ופילוסופיה, ונהגנו להתכנס בערך פעם בחודש כדי לדון בסוגיות היסוד של הביטחון הלאומי.

"ברור שאני יודע", אמר ניצן, "ואני גם זוכר איך הגעתם יום אחד, אתה וחבורת הפרופסורים הקצת תימהונית שלך, בלי להעליב, להציג את מה שכונה בשם 'תסריט שטייניץ' בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. משהו מעורר חלחלה על מתקפת פתע של הפלסטינים מהגדה המערבית ומעזה ישר ללב הארץ תוך השתלטות על צירים מרכזיים, על שכונות מגורים, ועל מחנות צבא עורפיים... גם פרסמת איזה מאמר בעניין. איך קראו לו?"

"כשהצבא הפלשתיני יפלוש למרכז הארץ", אמרתי. סגן הרמטכ"ל עוזי דיין והאלוף יצחק בריק אפילו הזמינו אותי לפגישה בעקבות אותו מאמר.

"אז אני יכול לנחש שבעתיד תבקש להתמנות לחבר בוועדת החוץ והביטחון?" שאל ניצן.

האמת שכבר ביקשתי, סיפרתי לו, אלא שבליכוד החליטו משום־מה, שהחברות בוועדה היוקרתית תוענק לפי השקלול של הוותק בכנסת ביחד עם המיקום ברשימה - ומה לעשות שבשני הקריטריונים גם יחד יצאתי האחרון בסיעה?

לדעתי, אמרתי, ועדת החוץ והביטחון חייבת להפוך לוועדה הפרלמנטרית החשובה ביותר בכנסת, אלא שלשם כך נדרש לה שידוד מערכות רציני. במקום "בית לורדים יוקרתי" שבמסגרתו זוכים בכירי הפוליטיקאים שאינם חברים בממשלה בזמן מסוים לקבל סקירות חשאיות וליהנות מסיורים במערכת הביטחון - עליה להפוך לוועדה פרו־אקטיבית שמאתגרת את המערכת.

האמן לי, ניצן יקירי, שאם אוכל בעתיד להתמנות ליו"ר של אותה ועדה, לא תמצא בכל משכן הכנסת אדם מאושר ממני.