מוקף בשקרנים

הקדמה:

למה שתרצו לקרוא ספר על שקרנים?

הרשו לי לגלות לכם משהו שבטח כבר עלה בדעתכם: יועצים לא תמיד יודעים מה בעצם הם עושים — רחוק מזה!

הייתי יועץ עסקי הרבה שנים. זו עבודה שקשה להגדיר אותה, ולעיתים קרובות הניסיון לאפיין אותה מסתכם בתיאורים מוחשיים להפליא ובה בעת ערטילאיים להחריד. היא נעה על הטווח שבין סחיבת קלסרים לבין ישיבה עם הנהלת וולבו. כך או כך, דבר אחד שנהניתי ממנו במיוחד בעבודה הזאת היה סדנה אחת מסוימת שנהגתי להעביר.

בשנות ה־1990 היה מאוד אופנתי לדבר על ערכי ליבה ארגוניים. הגישה הכללית היתה שהכול קשור בזה וכולם נדרשו לעבוד על ערכי הליבה שלהם. הקביעה ש"אם לא נדע מהם ערכי הליבה שלנו, לא נוכל להצליח בשום דבר" הופנתה אפילו לאנשים שבכלל לא ידעו על ערכים כלשהם שיש להם ולא הבינו מהי המשמעות של ערכי ליבה.

אבל התעשייה שבה עבדתי המשיכה לקדם את הרעיון: אנחנו צריכים להגדיר כמה ערכי ליבה ארגוניים! בואו נעשה את זה!

אחד התרגילים שנהגנו לעשות נראה בערך כך: כינסנו קבוצה של אנשים בארגון מסוים. זו היתה יכולה להיות קבוצה של מנהלים, של אנשי מכירות או כל קבוצה אחרת של אנשים שרצינו לכנס יחד בחדר אחד. פתחתי את התרגיל בכך שהסברתי מהם ערכי ליבה ארגוניים, ומדוע למשתתפים אין שום סיכוי להצלחה בלי לפחות חמישה או שישה כאלה. בשלב הבא התבקשו חברי הקבוצה לכתוב את ההצעות שלהם לערכי ליבה כאלה, ואז ניהלנו משא ומתן עד שהגענו לרשימה של ערכי ליבה משותפים. זה לא מפתיע שלעיתים קרובות, במיוחד בקבוצות של שלושים משתתפים בקירוב, הדיונים היו ערים מאוד.

חשוב לי להבהיר שהתרגיל הזה, כשהוא לעצמו, חשוב ומתגמל. לא זו הבעיה. אבל הבעיות התחילו במפגש הבא, כאשר הקבוצה נדרשה להגדיר ביסודיות כל אחד מהערכים האלה. אחרי הכול, אין הרי ממש טעם בניסוח שורה של אמירות נדושות. וכאן התעוררו הבעיות. כדי שלא להאריך באמירות כלליות הרשו לי לספק דוגמה:

בתשעים אחוז מהפעמים שבהן העברתי את התרגיל הזה (ומדובר במאות פעמים), הוזכרה המילה כנות כערך ליבה חשוב.

כנות! אומרת הקבוצה. כן. זה מה שאנחנו רוצים! כולם מהנהנים בהתלהבות.

"טוב מאוד", אני עונה. "כנות נשמעת מצוין. עכשיו, הגדירו מה זה אומר, ובמיוחד — כיצד אדם צריך להתנהג כדי להבהיר שהוא כֵּן במאה אחוז".

ההתלהבות שלהם דועכת בן רגע או שניים.

בהתחלה זה נראה קל. צריך לומר את האמת.

אבל אז מישהו קולט שאמירת אמת היא עניין די מסובך. האמת יכולה להיות מעמסה. היא יכולה לפגוע ברגשות. להעליב.

מה הפתרון? הקבוצה דנה בעניין. לבסוף מישהו או מישהי מציעים: צריך לומר את האמת כל עוד היא לא עלולה לפגוע ברגשותיהם של אחרים.

אבל האמת של מי? וכמה ממנה?

אם לקוחות שואלים שאלות על שיטות הפעולה שלנו — שממילא הן ברובן עניין פנימי — ברור שאנחנו לא ממש יכולים לחשוף בפניהם את האמת. וברור גם שאיננו יכולים לחשוף מה ההנהלה חושבת על הלקוחות. זה לא מסוג המידע שנחלוק מרצוננו החופשי.

העניין מסתבך.

וגם: האם כולם ראויים לשמוע את האמת מאיתנו? אין ספק שיש לקוחות שמשקרים לנו משום שהם רוצים לזכות ביתרון כלשהו. אנחנו לא חייבים להיות כנים עם לקוחות כאלה, כמובן. לטיפוסים נכלוליים כאלה מגיע לאכול את התבשיל שהם בישלו.

עד מהרה מתפתח דיון ממושך, שמוביל לשורה של דילמות בלתי פתורות.

הבנתם את הרעיון. אחרי כמה דיונים, שנעשים יותר ויותר קולניים, הקבוצה מחליטה להסיר את הכנות מרשימת ערכי הליבה האפשריים. הם לא מצליחים אפילו להסכים ביניהם מהי המשמעות של המילה הארורה הזאת.

האמת הפשוטה היא שאפילו פעם אחת מתוך כל הפעמים שבהן העברתי את התרגיל הזה לא קרה שכנות נשארה ברשימה.

ולמה אני מספר לכם על זה?

מפני שאני רוצה להיות גלוי בנוגע לדבר אחד למן ההתחלה: יהיה זה בלתי סביר שתסכימו עם כל העמדות שאני מציג כאן על אמת ושקרים. ייתכן מאוד למשל שהערכים שלכם יפריעו לכך. ייתכן גם שההגדרה שלכם לשקר שונה מזו שאני מציע.

בסופו של דבר, ייתכן שיהיו בכם מי שישליכו בתיעוב את הספר, כי אני עומד לאלץ אתכם להסתכל טוב־טוב במראה ולענות על שאלות כמו, מדוע אתם משקרים, והאם יש לכם מושג איך השקרים שלכם משפיעים על האנשים סביבכם?

קוראים אחרים יגלו כל מיני דברים על עצמם וגם (וזה אפילו יותר נחמד) על אחרים. אבל הסיבה העיקרית לכך שאתם זקוקים לספר הזה היא ש"מוקף בשקרנים" יספק לכם את כל מה שדרוש לזיהוי שקרנים. בין שמדובר בחבר קרוב או בקולגה, בבת דודה או במנהלת שלכם, אתם תדעו לזהות אותם. אלמד אתכם גם כמה שיטות שאפשר ליישם כדי לזהות שקרים. וזה דבר חשוב, משום שאתם לא רוצים שיוליכו אתכם שולל, נכון?

הכלים שאדבר עליהם פה ישמשו אתכם בכל האינטראקציות שלכם עם אנשים אחרים. וחשוב מכך, אנשים רבים ישתמשו בכלים הללו באינטראקציות שלהם איתכם.

בואו נהיה כנים — אף אחד לא מושלם.

***

הדבר המשונה ביותר בנוגע לשקרים הוא שכולנו משלימים עם קיומם. המידה שבה אנחנו מוכנים לחיות איתם משתנה, אבל ככל שזכור לי, מעולם לא פגשתי מישהו שרוצה לשמוע אך ורק את האמת בכל רגע נתון. לעיתים קרובות האמת מכאיבה, והחלופה היחידה לאמת היא, בעצם, שקר. נכון? וחוץ מזה, כולנו משקרים, כך שאף אחד אינו יכול לומר בכנות שהוא או היא מעולם לא עשו שימוש באמצעי הזה.

היססתי זמן רב בנוגע לכתיבת הספר הזה — למען האמת הוא היה ברשימת הפרויקטים העתידיים שלי במשך כמה שנים — והקשיים ניכרו לעין למן ההתחלה. המו"ל שלי אמר לי שיהיה עלי להגדיר כבר בתחילת הדברים מהו בעצם שקר, כי אם לא אעשה זאת, יהיה לי קשה מאוד לומר משהו משמעותי.

אני מניח שיש בזה מן האמת.

אבל עד מהרה מצאתי את עצמי מדשדש ומסתבך בנושאים כמו שקרים לבנים וחצאי־אמיתות, ייפוי אמיתות והאמת שלי, עובדות אלטרנטיביות וסטטיסטיקות, וכמובן פייק־ניוז ותקינות פוליטית. כל אלה יוצרים יחד בלגן גדול, ועוד לא דיברנו על רשתות חברתיות ורשתות אחרות. למי, לעזאזל, אפשר להאמין באמת?

אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי. הספר דרש להיכתב. רציתי לחקור את הנושא אחת ולתמיד. וכך אכן עשיתי. והתוצאה היא שאפתח פה צוהר לעולם של מניפולציות, חוסר אמינות, הולכת שולל ושקרים. אבל נפגוש גם את האמיתות שלהן אנחנו זקוקים כדי לנווט בתנאים המורכבים שבהם כל אחד ואחת מאיתנו נמצאים כיום.

בספר הזה אלמד אתכם כיצד לזהות שקר, כיצד לחשוף שקרנים, וכיצד לעמת את השקרנים האלה עם האמת.

אבל אראה לכם גם כיצד לדבוק כמיטב יכולתכם באמת. כמיטב יכולתכם — משום שכפי שראינו, כנות אינה עניין פשוט. אף שכולנו מסכימים שהיא חשובה, אנחנו גם מכירים את אינספור הבעיות שמחכות לנו בהמשך הדרך. וכולנו מתפשרים על האמת, ולפעמים אנו עושים זאת בהזדמנות הראשונה שנקרית בדרכנו.

אני מתכוון למה שאני אומר.

לשם שינוי זו תהיה האמת לאמיתה כשאומר שאנחנו מוקפים... שקרנים.

משום שכולם משקרים.

אפילו אתם.

אפילו אני.

אבל אולי אנחנו יכולים לנסות לעשות את זה קצת פחות, ולהשתדל להיות קצת יותר כנים?

בהנחה שאנחנו יודעים איך ולמה.

ובכן, נצא להרפתקה.

ועוד הערה אחת: סביר להניח שלא תסכימו עם כל מה שאומר. חלק מהדברים שאומר אולי אפילו ירגיזו אתכם. אם זה יקרה, דעו שזו לא היתה כוונתי, אם כי עלי להודות שאני מעדיף תגובה כזו על פני האפשרות שפשוט תניחו את הספר בצד ותחשבו: אז מה?

ברוכים הבאים למסע מרענן אל עולמם המופלא של השקרים וההונאות.

תומס אריקסון

פרק 1.

מחשבות על שקרים

אני מצטער אם הכנות שלי לא מוצאת חן בעיניך,

אבל למען האמת —

השקרים שלך לא מוצאים חן בעינַי.

אלמוני

אנשים רבים נהנים לשקר מפעם לפעם. זוהי דרך להוסיף קצת טעם לחיי היומיום, ומרגש לצאת מזה בשלום.

שקר גדול, שקר קטן.

אף אחד לא תפס אותי, הא־הא, ניצחתי.

מפתה במיוחד להצליח לשכנע מישהו באי־אמת, ובמיוחד אם אתם מבלים חלק ניכר מזמנכם בכל מיני תחומים אפורים מהבחינה המוסרית.

בחברה הקדחתנית של ימינו, הריגוש שבחוסר הכנות נעשה עצום. אחרי הכול, הגמול על השקר הוא פחות או יותר מיידי. אין ספק ששקרים פתולוגיים, מניפולציות והונאה נעשו למרכיבים שגורים באינטראקציות האנושיות. בין שמדובר בהמצאה של חדשות מטרידות כדי לזכות בתשומת לב, בעיוות ופירוש מסולף של סטטיסטיקות כדי לתמוך בהנחות קודמות, או שימוש תכוף בשקרים לבנים כדי להימנע ממבוכה, השקר נהנה מפריחה והקו שבין אמת לבדיה נעשה מטושטש יותר ויותר.

האם כולם משקרים?

לא. אין שום ראיה חותכת לכך שכולם משקרים. כל טענה אחרת תהיה שקר מטונף. ואף על פי כן זוהי טענה הגיונית, והיא מבוססת על הניסיון שלי עם בני אנוש. אני באמת לא חושב שתחלקו עלי בעניין הזה. כולנו יודעים שזה נכון. באמת: כולנו משקרים מזמן לזמן (בדרך כלל קצת). זה עוזר להחליק עניינים ולעשות את החיים פשוטים וקלים יותר.

אני בסדר, תודה.

השמלה הזאת ממש יפה לך.

גם אני אוהבת אותך.

אה, לא ראיתי אותך!

לא, לא אכפת לי.

הייתי אומר שבהחלט הגיוני לטעון שכולנו משקרים קצת מפעם לפעם.

גם אם כמה מהקוראים מוצאים את האמת הפשוטה הזאת קשה לעיכול, אפשר לומר בביטחון שאמירת שקרים היא עניין אינסטינקטיבי למדי, וששקרים הם תופעה נפוצה מאוד. ואם אתם אומרים עכשיו לעצמכם, "לא, אני לא משקר", אני מציע שתחזרו ותקראו את הדוגמאות שלעיל בפעם אחרת, ואז תשלימו עם המצב הקיים ועם האמת.

כל אחד מאיתנו משקר מסיבות שונות, כמובן, ובמצבים שונים. יש מי שמשקרים כדי לגונן על עצמם, ויש מי שעושים זאת כדי להימנע מקונפליקט, ו/או להרשים מישהו, לשמור סוד או לזכות באישור חברתי כשהם מציגים את עצמם באור חיובי.

ויש כמובן עוד סיבות. לעיתים קרובות אנחנו משקרים כדי להגן על רגשותיהם של אחרים ולשמור על ביטחונם ואושרם. במידה מסוימת אפשר אפילו להצדיק את השקרים הלבנים ואי־הדיוקים הקטנים האלה. ייתכן שהם אפילו מיטיבים עם מערכות היחסים שלנו — בכל מקרה, זה מה שמחקרים פסיכולוגיים אחדים טוענים.

אם נניח שכל מה שהוא לא מאה אחוז אמת הוא בהכרח שקר, הרי שהעניין סגור. לפעמים אנחנו צריכים להשיב על שאלות בנוגע לרגשות שלנו, ופשוט "לא מסוגלים" לענות בכנות. לפעמים כואב מדי להודות באמת, ולכן אנחנו מקווים לטשטש אותה בלי להיחשף.

שני צדדים למטבע

אבל בדרך כלל המצב לא כל כך פשוט.

תארו לעצמכם הורה שמשקר לבתו בת הארבע. זה נשמע נורא. אבל נניח שהיא איבדה את הצעצוע האהוב עליה, והוא ראה שהצעצוע נדרס תחת גלגלי מכונית. הוא לא רוצה לשבור את ליבה, ולכן הוא אומר לה שהצעצוע הלך לבית חולים לצעצועים, ושהוא יחזור ברגע שיחלים.

כל זה תמים מאוד. ההורה משקר כדי להגן על בתו ולמנוע ממנה כאב. למעשה, זהו שקר חומל. עם זאת, גם אם כוונותיו של ההורה טובות, ייתכן שבשקר החומל הזה הוא פגע באיזון שיש לשאוף אליו בין הרצון להגן על רגשות הילד ובין הרצון לאפשר לילד לעבד את מה שקרה וללמוד להתמודד עם מידה מסוימת של כאב. אחרי הכול, החיים כואבים לפעמים, והאתגרים יצוצו במוקדם או במאוחר.

בשלב מסוים, הילדה הקטנה תשאל על אודות הצעצוע שלה. אולי היא תרצה לבקר אותו בבית החולים לצעצועים — זה מה שנהוג לעשות, לא?

לפני אבא שלה יעמדו שתי אפשרויות: הוא יכול לספר לה את האמת ולהודות שהמציא את כל הסיפור — לא כיף גדול, אבל לפחות פעולה שתשים קץ לתסבוכת — או שהוא יכול להמציא שקרים חדשים כדי להתמודד עם ההשלכות של השקר הראשוני.

מכיוון שהורים לא נוטים לבחור באפשרות הראשונה, סביר להניח שעד מהרה הוא יסתבך ברשת של שקרים והונאות שקשה להיחלץ ממנה, ולא משנה כמה טובות היו כוונותיו.

ומה לגבי הדוגמה הבאה:

כשהייתי בחטיבת הביניים, אחת מבנות כיתתי אמרה לחבר הכי טוב שלה שהציור שלו מעולה ושאין ספק שהוא ייבחר לתערוכה הבית־ספרית. כפי שאתם יכולים לנחש, זה לא קרה. במקרה הזה, נראה שהילדה גם רצתה לשמח את החבר שלה וגם להגדיל את הסיכויים של הציור שלה להיבחר לתערוכה. הרעיון הכללי היה שאם הילד יאמין שהציור שלו מושלם, ושאין ספק שהוא יתקבל, הוא יפסיק להשקיע בו את כל מרצו, וכך ישתפרו הסיכויים שלה.

השקר המסוים הזה התבסס על שילוב של כוונות טובות ושל כוונות אנוכיות. היא רצתה לשמח את החבר שלה, אבל יותר מכול היא רצתה להרוויח בעצמה. במקרה הזה, ובמקרים רבים אחרים, שקרים יכולים להביא הטבות זמניות, אבל פוגעים באמון בטווח הארוך.

ונראה לי שזוהי בדיוק הבעיה. שקרים הם חרב פיפיות. רוב השקרים אינם זדוניים בכוונה. לפעמים הכוונה שלהם אפילו טובה. אבל בין ששקרים נאמרים כדי לגונן על אנשים אחרים ולהעניק להם מפלט זמני מהמציאות הברוטלית ובין שהם נאמרים למטרות של השגת רווח אישי, מתוך קנאה או כדי לתמרן אנשים, לכל השקרים יש השלכות, במוקדם או במאוחר.

פייק־ניוז וחוות טרולים

היו זמנים שהציבור האמין למה שהופיע בעיתונים. אבל הזמנים האלה היו מזמן. היום אנו הרבה יותר חשדנים, ויש לכך סיבות טובות.

פייק־ניוז (ידיעות כזב) למשל: מדובר בדיווח עובדתי־לכאורה שלמעשה אינו מדויק, או שמוצג באופן מטעה כדי לבלבל את הנמענים ולא לאפשר להם להבחין בין אמת לבדיה. זוהי אחת הסיבות לכך שאנשים רבים כל כך כבר לא צופים בחדשות בטלוויזיה. הם מרגישים שאין להם מושג עד כמה הדיווח נאמן לאמת.

העובדה שרוב הדיווחים, יום אחרי יום, עוסקים באירועים מזוויעים — מסוג האירועים שמושכים הקלקות וקוראים או צופים — גורמת לאנשים רבים להרגיש שדיווחי החדשות רק מדכאים אותם. כשאני חושב על זה, אני מתרגז נורא.

התיאוריה שלי היא שלאנשים שיוצרים את האלגוריתמים ששולטים בפעולות שלנו ברשתות החברתיות יש תובנות מצוינות על אודות האופן שבו בני אדם פועלים, אבל נראה שהאנשים האלה לא מבינים כיצד הרשתות החברתיות משפיעות עלינו. או שפשוט לא אכפת להם מההשלכות, כל עוד הם רואים רווחים.

כך או כך, ההופעה של הפלטפורמות הדיגיטליות חשפה אותנו למבול של חדשות ומידע. לרוע המזל, לא מעט אנשים וארגונים לא ישרים הבינו שבאמצעות יצירת נרטיבים בדויים והפצתם ניתן להונות ולתמרן את דעת הקהל.

ידיעות כזב עושות שימוש גם בסקרנות שטבועה בבני האדם. היא מפעילה את הרגשות שלנו כדי להפיק קליקים ומעורבות. דיווחים כוזבים על מותם של סלבריטאים, או על מעלליהם השערורייתיים של פוליטיקאים, מובילים לדיונים נרחבים. אין צורך לנקוב כאן בשמות. יהיו עמדותיכם הפוליטיות אשר יהיו, אתם יכולים להיות בטוחים שגם המפלגה שאתם תומכים בה מסלפת את האמת מפעם לפעם.

ייתכן שהדוגמאות האלה נראות תמימות. אבל יש גם "חוות טרולים" שהכוונות שלהן בעייתיות יותר. בסנקט פטרבורג ובעוד ערים ברוסיה פועל ארגון שנושא את השם התמים ושוחר הטוב "הסוכנות לחקר האינטרנט" (Internet Research Agency). אלא שכפי שעולה מכמה תחקירים, "הסוכנות" היא בעצם חוות טרולים, ומאות עובדיה משתמשים בחשבונות מזויפים ברשתות חברתיות כדי לקדם את האינטרסים של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, בין השאר באמצעות הכפשה והחלשה של ארצות הברית ושל אוקראינה. בין היתר נטען שהקמפיינים של הסוכנות תרמו לניצחון של דונלד טראמפ במירוץ לנשיאות ב־2016.

אמת או בדיה?

הדעות בעניין חלוקות.

המדע תמיד אומר אמת?

טוב... בעולם שמנוהל על ידי נתונים ועל ידי סטטיסטיקות ותוצאות מדעיות, כל אלה משמשים בסיס לכל מיני דעות וטיעונים שנועדו להשפיע על דעת הקהל ולגייס תמיכה ציבורית. טיעון נפוץ, שנהוג לטעון נגד דעות שונות, הוא שהן לא מבוססות על המדע. כשאנשים מחליטים שלא להאמין למשהו, הם ייטו לא להאמין אפילו למה שעיניהם רואות, אלא אם הדבר מגובה ומאושר על ידי חצי מיליון מחקרים מדעיים לפחות.

הדבר המעניין הוא שאנשים שפונים למדע בתהליך גיבוש עמדותיהם בתחום אחד מסוגלים בהחלט להתעלם מראיות מדעיות כשהדבר נוגע לעמדותיהם בתחומים אחרים. איך זה אפשרי? בהמשך הספר נבחן את האופנים השונים שבהם רגשות ודעות משפיעים על בני אדם שמנת המשכל שלהם גבוהה ממידת הנעליים שלהם.

כי אנחנו הרי לא יצורים רציונליים.

אבל מה לגבי סטטיסטיקות? הן תמיד מדויקות, לא? אחרי הכול, מִספרים אף פעם לא משקרים? טוב, במידה מסוימת זה אכן נכון. הצירוף של שתיים ועוד שתיים עדיין נותן תמיד ארבע. אבל שקרנים משתמשים גם במספרים. לפעמים נתונים מספריים מוצגים באופן שקרי לחלוטין, ולכן יותר ויותר קשה להאמין ל"עובדות".

כל מי שמצדד בעמדה או דעה מסוימת עלול להתפתות לסלף נתונים או להציגם באופן סלקטיבי כדי להאיר את אמונותיו באור חיובי. מניפולציות מהסוג הזה נוטות להתרחש כשבני אדם מרגישים שהאידיאולוגיה שלהם חשובה יותר מהאמת. הם רוצים להציג את הנתונים בצורה מסוימת, ולא משנה אם לכולם ברור שזה לא הגיוני. לכן הם משחקים במספרים ובוררים את הראיות שיתמכו באמת הבדיונית שלהם.

נניח למשל שהסטטיסטיקה מראה שלבני אדם ממוצא אתני מסוים יש רוב ניכר בכל הקשור להתנהגויות פליליות מסוימות. מידע מהסוג הזה יכול לשמש בדרכים שונות ולשרת מניעים שונים. מישהו שרוצה להגדיל את התקציבים לתוכניות שילוב וליוזמות בתחום התעסוקה אולי ישתמש בסטטיסטיקה הזאת כדי לקדם את הרעיונות האלה. ואולם אין זה מן הנמנע שאותם נתונים ממש יכולים לשמש מישהו שרוצה לעורר שנאה כלפי אותה קבוצה. ומה תעשה התקשורת? האם היא תימנע מדיווח על העניין?

אבל ברוב המקרים אין לפיתוי שלא לומר את האמת השלכות מרחיקות לכת כל כך. שקרים קטנים, בלתי מזיקים לכאורה (המכונים לרוב "שקרים לבנים"), מסתננים לא פעם אל תוך האינטראקציות היומיומיות שלנו. בדרך כלל שימוש בשקרים לבנים נובע מפחד מעימות, או מרצון של המשקר שלא לגרום אי־נוחות או אפילו צער לזולת. אלא שהם עלולים להפוך להרגל רע, למשהו שאנחנו נזקקים לו בכל פעם שהאמת לא נעימה.

למרות שבמקרים כאלה הכוונות הן בדרך כלל טובות, כתוצאה מההתנהגות הזו אנחנו מתרגלים לחוסר כנות, ובטווח הארוך נפגעת יכולתנו לגלות הבנה אמיתית.

בהמשך אתייחס שוב למגוון השקרים הללו וארחיב בעניין. יש לי עוד הרבה מה לומר על כך.

ברמה האישית

כדי להיחלץ מכל המהמורות הכרוכות בשקרים, עלינו לכייל מחדש הן את ערכים החברתיים שלנו והן את תחושת האחריות האישית שלנו. הדרך ליושרה ולכנות מתחילה ככל הנראה במודעות עצמית ובחשיבה ביקורתית.

לכולנו לא היה מזיק לפקפק בעצמנו לעיתים קצת יותר קרובות. כצרכנים קבועים של מידע, עלינו לדאוג שיהיו בידינו הזמן והמשאבים הדרושים כדי להעריך באופן ביקורתי את הנתונים והחדשות המוצגים בפנינו. עלינו להקדיש זמן לבדיקת מידע ולהערכת מקורות, להימנע ממסקנות חפוזות ורגשיות, ולזהות פייק־ניוז.

בשלב הזה ייתכן שאתם חושבים לעצמכם שזה פשוט לא אפשרי.

למי יש זמן לכל זה?

ובכן, זוהי בדיוק הנקודה. גם האישים והגופים שמפיצים את כל השטויות שמתפשטות לכל עבר מודעים לקושי הזה. לכן הם פשוט מגבירים את הזרם, כשהם בטוחים לחלוטין שלפחות חלק מזה יתפוס בסופו של דבר.

אומרים על יוזף גבלס, שר התעמולה של היטלר, שהוא טבע את האִמרה: "אם חוזרים על שקר מספיק פעמים, הוא הופך לאמת". אבל גם חזרה על האמרה הזאת שמיוחסת לגבלס לא תהפוך אותה לאמת. אולי רק למשהו שנראה כמו אמת.

"אתה לא אוהב אותי יותר"

הנה דוגמה שכדאי לבחון: אישה שואלת את בן זוגה למה הוא הפסיק לאהוב אותה. עסק ביש. אבל למה היא שואלת אותו את השאלה הזו? ומה הוא אמור לענות? הסיבה לשאלה של האישה פשוטה למדי. היא מרגישה שבזמן האחרון בן הזוג שלה לא מקדיש לה מספיק תשומת לב. וייתכן שזה אכן המצב, ותהא הסיבה לכך אשר תהא. אולי הוא שקוע מדי בבעיות שלו עצמו, ולכן היא מרגישה כך ואומרת לו שהיא חושבת שהוא לא אוהב אותה. לגבי התשובה — התשובה המובנת מאליה היא שהוא כמובן אוהב את אשתו.

בהחלט יכול להיות שזה שקר. גרוע מכך: ייתכן שהוא יתעקש לומר שהוא לא סתם אוהב אותה. ייתכן שהוא יתעקש לומר שהוא אוהב אותה יותר מתמיד, למרות שבאותו הרגע הוא מרוגז מהחקירה. זו בדיוק ההתנהגות שגורמת לו להרגיש פחות חיבה כלפי אשתו. ייתכן שהשקר שלו גדול אפילו יותר. אולי פשוט נמאס לו ממנה.

האישה חוזרת על טענתה: אתה לא אוהב אותי יותר.

היא עושה זאת למרות שהיא יודעת שהוא מתמודד עם עומס בעבודה, ושזו קרוב לוודאי הסיבה לכך שהוא שכח לגמרי מפרחים ומתשומת לב. נניח.

ושוב, בן הזוג חוזר ואומר שהיא מספר אחת בסדר העדיפויות שלו, ושוב הוא משקר. בזמן האחרון הוא מבלה את רוב זמנו בעבודה, ועכשיו הוא מונה כל מיני סיבות להתנהגות שלו, וכולן נועדו לשרת את צורכי הרגע המסוים הזה.

עד מהרה השניים מסתבכים בקרב התשה רגשי, שבו לאף אחד מהם אין סיכוי לנצח.

ברור שהפתרון הפשוט היה שהאישה תאמר שהיא לא מרגישה נאהבת כשבן זוגה מקדיש זמן רב כל כך לעבודה. והוא היה יכול להשיב באומרו משהו על כך שהוא מבין לליבה ושהוא ינסה מעתה לעשות דברים שיראו לה כמה היא חשובה לו. מה לגבי דייט בשישי?

אין ספק שתקשורת כזאת היתה פשוטה הרבה יותר. עשר שניות אחרי חילופי דברים כאלה שניהם היו מרגישים הקלה (אני מקווה שאתם לוקחים את הדברים האלה לתשומת ליבכם).

סיבות נוספות לשקר

אני בטוח שכולנו, בשלב כזה או אחר בחיינו, ניצבנו בפני שאלה שהציג לנו הבוס שלנו ובחרנו לשקר לו או לה בפנים.

הדו"ח כמעט גמור. אגיש לך אותו ברביעי.

לא היתה תשובה כשהתקשרתי.

סליחה על האיחור. היו פקקים איומים.

הילד שלי חלה בחזרת, לא אוכל להגיע לכנס.

וכפי שכבר ראינו:

לא רק לבוס.

ברור שיש שקרים שנאמרים מתוך כוונה טובה. ההורים שלנו לימדו אותנו להודות למארחים על ארוחת הערב ולומר כמה נהנינו ממנה גם אם היא היתה איומה. מצופה מאיתנו לציין שלדודה סופיה יש בית מקסים גם אם הטפטים אצלה נראים כמו הסיוטים שלכם. מבחינה אתית, לפעמים נימוס ואדיבות חשובים יותר מכנות.

אנחנו אומרים לאנשים שאכפת לנו מהם ש"הכול יהיה בסדר", ואנו עושים זאת גם כשאנחנו בספק רב אם כך יהיה. אז כן, בהחלט. שקרים מסוימים ממלאים תפקידים חברתיים מסוימים, ולפעמים מונעים ממערכת יחסים להידרדר.

האם כנות היא המדיניות הטובה ביותר?

אין ספק שלכנות יש תפקיד חשוב בבניית אמון וביצירת מערכות יחסים בריאות. מצד שני, אין ספק גם שאנשים רבים טוענים שאיש אינו יכול לחיות חיים נטולי כזב, ומכאן נובעת לא רק הטענה שכל בני האדם משקרים במידה כזו או אחרת, אלא גם הטענה שלא חייבים כנות כדי לבנות ולתחזק מערכות יחסים בריאות.

אולי הם צודקים? אולי לא כל ההיגדים שסוטים מהאמת ראויים לגינוי. יש פה טווח רחב שנע מהגזמות מקריות ועד הונאות חמורות הכרוכות בשקרים בוטים. למרות שרובנו בהחלט מסוגלים מדי פעם לייפות דברים באופן בלתי מזיק כדי לשמור על הרמוניה במערכת היחסים או כדי לגונן על רגשות של אחרים, אין הכוונה שכולם משקרים באותה המידה בכל מצב. קראתי מחקרים רבים הטוענים שלמעשה בני אדם נוטים באופן כללי לשקר לעיתים רחוקות למדי, ושומרים את השימוש במרמה לצרכים אסטרטגיים.

בשביל כנות צריך כוונות טובות, ואילו מרמה נובעת בדרך כלל ממגוון גורמים. לפעמים שקרים הם תגובה אינסטינקטיבית, שנגרמת כתוצאה מהחשש להיתפס באופן מסוים או להתמודד עם השלכות שליליות. עלינו פשוט לקבל את העובדה שלא כולם משקרים מתוך כוונה רעה. זאת אומרת, לפחות לא אני ואתם. הא־הא.

כך או כך, מערכות יחסים אנושיות מבוססות על אמון, ומהסיבה הזאת היעדר יושרה מזיק כל כך. את הכנות והמהימנות של אדם מסוים אפשר להעריך אך ורק בטווח הארוך, ואילו שקרים נוטים להחליש בהדרגה את האמון שלנו. הם משפיעים על הדינמיקה החברתית. וזה הרי הגיוני לגמרי. מי היה רוצה לבלות במחיצת שקרנים?

התרבות שלנו והשקרים שלנו

לתרבות יכולה להיות השפעה רבה על היחס של בני חברה מסוימת לשקרים ולכנות. לדוגמה, תרבויות ששמות דגש בכבוד, כמו אלה של מזרח אסיה, ממוקדות בערכים כגון יושרה ומוסר, וכפועל יוצא מכך מדגישות את הצורך בכנות ובאמון. ואילו תרבויות כגון אלה המערביות, ששמות דגש בצרכים נסיבתיים, כלומר נותנות עדיפות למה שהכי טוב עבור עצמי בכל מצב נתון, מתאפיינות בשיעור גבוה יותר של שקרים.

השאלה מי דובר אמת בחוגים עברייניים היא שאלה מעניינת. איזו תרבות מטפחת חבורה של גנגסטרים, שבה מספר לא מבוטל של פסיכופתים וסוציופתים שמתפרנסים משקרים והונאות וכיוצא באלה מעשים? שקרים והונאה מושרשים כל כך עמוק בעולם הזה, שקשה להאמין שמישהו שחי בתוכו יכול להאמין למישהו אחר מאותו עולם. קשה לאדם שומר חוק לתאר לעצמו חיים בתנאים קיצוניים כל כך של חוסר אמון.

יש גם דוגמאות רבות למדינות שלמות שטיפחו תרבות של שקרים וחוסר כנות. חשבו למשל על דיקטטורות טוטליטריות. ביקורת על השלטונות היא עניין מקובל בחלק של העולם שאני חי בו, אבל היא מקובלת הרבה פחות בדיקטטורות. בזמן השלטון הקומוניסטי, החברה המזרח גרמנית נשלטה בידי פחד. ככל הנראה כמעט תושב אחד מתוך שלושה היה מודיע של המשטרה החשאית בצורה כזו או אחרת, וכתוצאה מכך כולם שיקרו לכולם על הכול כל הזמן. אף אחד לא העז לקחת אחריות על כל דבר שהוא, היות שהדבר היה כרוך בסיכון שהאנשים הלא נכונים יגלו מה את או אתה חושבים על נושא כזה או אחר.

ויש גם תרבויות שהן מושחתות הרבה יותר מתרבויות אחרות, ושחיתות היא בהחלט לא תשתית טובה ליושרה במרחב הציבורי. אפילו כאן בשוודיה הקטנה, שהיא בסך הכול חברה מתפקדת היטב, אנו חווים קשיים שנגרמים בגלל שקרים.

אגב שוודיה, יש לציין שהבעיות שלנו עשויות להיראות די משונות בעיני זרים. באופן מסורתי, כאן לא רואים רברבנות בעין יפה. אם במקרה אתם מצליחים "יותר מן הראוי" בעיני האנשים סביבכם, תוכלו לצפות שמישהו ינסה להוריד אתכם לקרקע. אם אתם מרוויחים הרבה כסף, אנשים רבים פשוט יניחו שגזלתם אותו מאחרים, במקום לעבוד קשה במשך שנים רבות ותוך סיכונים רבים. הגישה הזו משתקפת ב"חוק של ינטה" (Law of Jante),* שיוצרו היה דני־נורווגי, ולפיו עלינו לשמור על שקט בכל הנוגע להישגים האישיים שלנו, כדי לוודא שלא נכעיס אף אחד. הנה סעיף מספר שבע מתוך החוק של ינטה:

אסור לך לחשוב שאתה טוב במשהו.

ומה התוצאה של הגישה המדכאת הזאת?

"איך זה שקיבלת את המשרה הנפלאה הזאת? אתה מכיר שם מישהו?"

ומה התשובה לכך?

"אה, פשוט היה לי מזל".

אסור לכם בשום פנים ואופן להודות שעבדתם כמו חמורים במשך תשע שנים כדי להגיע לאן שהגעתם. זה די מוזר, בלשון המעטה. אבל כך או כך, זה שקר.

ולפעמים זה בסדר לשקר

איזו מסקנה אפשר להסיק מכל זה? אולי המסקנה הזאת: אף על פי שאפשר לטעון שחוסר כנות נחשב לתכונה לא חיובית, אנחנו נוטים להתייחס לנסיבות המיוחדות לחוסר כנות. מכיוון שכך, אולי יהיה זה קצת לא הוגן מצידי שלא להביא בחשבון את הכוחות הרבגוניים והמורכבים שעומדים מאחורי התנהגויות אנושיות. כך או כך, כל בני האדם מסוגלים לכנות, והמדד החשוב ביותר לאופיו של אדם הוא התדירות שבה הוא בוחר בַּאמת ומעדיף אותה. בה בעת נראה לי ברור לגמרי שיש לי הרבה יותר כבוד כלפי מישהו שיכול להיחלץ ממצב כלשהו באמצעות שקרים — אבל נמנע מלעשות זאת — משיש לי כלפי מישהו שסתם קשה לו מאוד לשקר. תחשבו על זה.

המשך הפרק בספר המלא