סיפורי דלפין ומרינט

על הסופר

מרסל אמה נולד ב־1902 בצרפת, בעיר ז'ואני שבחבל בורגון. הוא היה הצעיר מבין שישה אחים. לאחר שהתייתם מאמו והוא בן שנתיים בלבד, התגורר עד גיל שמונה אצל סבו וסבתו בכפר קטן במחוז הז'ורה, חבל ארץ מיוער מרובה מים ושדות. האווירה הכפרית של ילדותו העניקה לו השראה ובאה לידי ביטוי מאוחר יותר בכתביו. לאחר מות סבתו הועבר לחסותה של דודתו, ואת לימודי התיכון סיים ב־1919. לאחר שחלה בשפעת הספרדית נאלץ לוותר על לימודי ההנדסה שאליהם נרשם, ותפנית זו סללה, בסופו של דבר, את דרכו הספרותית.

אחרי שניסה את מזלו כעיתונאי, כעובד בניין, כרוכל, וכניצב בקולנוע, פרסם אמה את הרומן הראשון שלו ב־1926, שזכה להצלחה רבה. ב־1929 זכה בפרס על ספרו Le Table-aux-Crevès, שלא תורגם לעברית. הרומן שהביא לפרסומו היה הסוסה הירוקה, שראה אור ב־1933 (תורגם לעברית ב־1960). אמה התבונן בתקופה הדרמטית שהיה עֵד לה ברגישות מפוכחת, ואת הרומנים והמחזות שכתב תיבל בהומור ששבה את לב קוראיו. אסופות סיפוריו Les contes du chat perché (1939, אשר תרגמנו כאן לסיפורי דלפין ומרינט) ובהמשך Le passe muraille (1943, שטרם תורגם לעברית) כבשו את דעת הקהל בצרפת והפכו לקלאסיקות המצויות בכל בית בצרפת ונלמדות בבתי הספר.

הקדמה

שום מורה לא יתפאר בכך בפני תלמידיו, אבל היו זמנים שבהם החיות דיברו ממש כמוכם וכמוני, אולי אפילו יותר מכם וממני. לא היה דבר מלבדן. לא הייתה טלוויזיה, גם לא פייסבוק, טוויטר, גוגל, יאהו ויוטיוב. הטאבלטים, משחקי הווידאו, שלא לומר מבצעי הקניות של סוף העונה, טרם הומצאו. לא הייתה דרך אחרת להעביר בה את הזמן. הכלבים לא נבחו, החתולים לא ייללו, החמורים לא נערו. החזירים נחרו מעט, אבל לא הרבה יותר מכם בשעה שנאסר עליכם לשלוח מסרון בזמן השיעור. הפרות אמנם געו קצת כשרכבת חלפה על פניהן, אבל היו אלה געיות אוטומטיות, כמו בזמן שאנו נושפים אוויר בשריקה. הסוס צהל רק לעתים נדירות, ובלבו של שום אייל לא צץ הרעיון לערוג. לשם מה? הרי היה פשוט הרבה יותר להרכיב משפטים, לנהל שיחות, לארגן מפגשים, התוועדויות וכינוסים.

אף מורה לא יאמר לכם את זה, אבל הייתה תקופה שבה ברווז רגיל למדי לא נזקק ליותר משלושה חודשים כדי לטייל מסביב לעולם ולחזור, בוקר אחד, לנקודת המוצא שלו כשהוא מלווה בנמרה שנטיותיה הטורפניות, יש לציין, מביכות אותה מעט. אילו הדרים קצת יותר, לעבר צדו האחר של האגם, היה הברווז ללא ספק חוזר עם היפופוטם חביב לצדו, או עם תנין שובה לב. אם היה מצפין, ודאי היה שב ועמו דוב לבן, פינגווין, זאב ארקטי ועצב קרחוני.

ועם זאת, אותה תקופה לא הייתה נטולת סכנות. כך, למשל, ילדה קטנה חלמה בלילה על דהירה בשדה, רעמתה מתבדרת ברוח, וכשהתעוררה למחרת גילתה שהיא סוסה, לא פחות ולא יותר, מה שגרם לכמה וכמה אי־נעימויות, במיוחד במה שנוגע להורים וללימודים בבית הספר. התקופה הזאת גם לא הייתה נטולת הפתעות. תרנגולת לבנה קטנה, לא מרשימה כלל, יכלה בקלות רבה להפוך לפיל מצויד בכל מה שצריך: חדק, אוזניים גדולות, חטי שנהב וכולי.

אלא שאותה התקופה המסוכנת כל כך, המדהימה, המכושפת – רק בטעות ניזָכר בה בערגה נוסטלגית, וזאת מכיוון שהיא נצחית. היא נמשכת ומתחדשת ללא הרף בגני השעשועים, בעליות הגג או בחדרי המדרגות, בשדות ובכרי הדשא, או בחניונים הגדולים של המרכזים המסחריים. התקופה המופלאה כל כך, המפתיעה, ממציאה את עצמה בכל פעם מחדש בשעה שילדים אומרים בהתרגשות את המילים: "בואו נגיד". בואו נגיד שאני רב־חובל, אסטרונאוט, סוס בקרקס... בואו נגיד שאני הים, הכוכבים, שאני ענן אי־שם...

וכך, כשאנו לוקחים לידינו ספר של מרסל אמה, תכף ומיד אנו מוצאים את עצמנו צוללים לתוך ממלכה שבה שולטים הפנטזיה והדמיון; לתוך אותה יבשת אינסופית, שבה כל החלומות אפשריים, שבה כל החירויות נמצאות בהישג יד, ושמכוּנה – אם אינני טועה – ספרות.

פרנסואה מורל

כַּפַּת החתול

בערב, בשובם מן השדות, מצאו ההורים את החתול על שפת הבאר, שם היה עסוק בטוּאלֶטה שלו.

"הנה הוא", אמרו. "הנה החתול שמעביר את כפתו מעל אוזנו. מחר שוב ירד גשם".

ואכן, למחרת כל היום ירד גשם. לא היה טעם לצאת אל השדות. מאחר שלא יכלו לצאת מן הבית, נעכר מצב רוחם של ההורים והם הפגינו חוסר סבלנות. דֶלפין, הבכורה, ומָרינט, היותר בלונדינית, שיחקו במטבח בהרצל אמר, בחמש אבנים, באיש תלוי, בזאב המתגנב ובבובות.¹

"תמיד לשחק", רטנו ההורים, "תמיד להתבטל. ילדות כל כך גדולות. תראו אותן, גם כשיהיו בנות עשר הן ימשיכו לשחק. במקום לתפור משהו או לכתוב מכתב לדוד אלפרד. למרות שזה בטוח יביא יותר תועלת".

כשסיימו לגעור בבנות התנפלו על החתול שישב על אדן החלון והביט בגשם.

"בדיוק כמוהו. לא נוקף אצבע כל היום. לא חסרים עכברים שרצים מהמרתף לעליית הגג. אבל האדון מעדיף לקבל אוכל בלי להתאמץ בשבילו. זה פחות מעייף".

"יש לכם רק טענות כל הזמן", ענה החתול. "היום נועד לשינה ולהנאה. בלילה, כשאני דוהר בעליית הגג, אתם לא רצים אחריי לחלוק לי מחמאות".

"נכון. אתה תמיד צודק, כמובן".

לקראת הערב הוסיף הגשם לרדת, ובזמן שההורים הלכו לאורווה, שיחקו הבנות סביב השולחן.

"לא כדאי לכן לשחק בזה", אמר החתול. "אתן עלולות לשבור משהו. וההורים יכעסו עליכן".

"אם נקשיב לך", ענתה לו דלפין, "אף פעם לא נשחק בשום דבר".

"נכון", אמרה מרינט, "עם אלפונס (זה השם שהן נתנו לחתול), נצטרך לישון כל הזמן".

אלפונס לא התעקש, והבנות חידשו את ריצתן. במרכז השולחן עמדה צלחת חרסינה שבמשך מאה שנים הייתה שייכת למשפחה, והייתה חשובה מאוד עבור ההורים. תוך כדי ריצה נאחזו דלפין ומרינט באחת מרגלי השולחן, ומבלי לחשוב הרימו אותה. צלחת החרסינה החליקה לה אט־אט, נפלה על הרצפה והתנפצה לרסיסים. החתול, שעדיין ישב על אדן החלון, אפילו לא סובב את ראשו. הבנות חדלו מריצתן, ואוזניהן בערו.

"אלפונס, צלחת החרסינה נשברה. מה נעשה?"

"תאספו את השברים ותלכו לזרוק אותם לבור בחוץ. אולי ההורים לא ישימו לב. רגע, אבל כבר מאוחר מדי, הנה הם חוזרים".

למראה שבריה של הצלחת, כעסו ההורים כל כך עד שהחלו לקפץ כמו פרעושים ברחבי המטבח.

"ילדות ארורות!" צעקו, "צלחת שהייתה במשפחה במשך מאה שנה! ואתן שברתן אותה לרסיסים! לא ייתכן כדבר הזה, שתי מפלצות שכמותכן. עכשיו תקבלו עונש. אין יותר משחקים, ורק לחם צר!"

מתוך הנחה שהעונש קל מדי, הקדישו ההורים רגע נוסף למחשבה ואז אמרו לבנות בחיוכים מרושעים:

"לא, לא רק לחם צר. מחר, אם לא ירד גשם... מחר... חה! חה! חה! מחר, אתן תלכו לבקר את הדודה מלינה!"

דלפין ומרינט החווירו מאוד, הצמידו ידיים בתפילה והתחננו במבטיהן.

"תפילות לא יעזרו לכן! אם לא ירד גשם, אתן תלכו לדודה מלינה ותיתנו לה צנצנת ריבה".

הדודה מלינה הייתה אישה זקנה מאוד ורעה מאוד, ולה פה ללא שיניים וסנטר מזוקן. כשביקרו אותה הבנות בכפר שבו גרה היא לא חדלה לנשקן, מה שלא היה כל כך נעים, בגלל הזקָן, ולא החמיצה שום הזדמנות לצבוט אותן ולמשוך בשערותיהן. התענוג שלה היה להכריח אותן לאכול לחם עם גבינה שהעלתה עובש. ואם לא די בכך, הדודה מלינה גם חשבה ששתי האחייניות הצעירות שלה דומות לה מאוד, והבטיחה להן שעד סוף השנה הן יהיו ממש העתקים שלה, דבר שהדאיג אותן מאוד.

"ילדות מסכנות", נאנח החתול. "בשביל צלחת ישנה, שכבר הייתה סדוקה, זה בהחלט חמור מאוד".

"מה אתה מתערב? בעצם, אם אתה מגן עליהן, אולי זה סימן שעזרת להן לשבור את הצלחת?"

"הו, לא!" אמרו הילדות. "אלפונס לא זז מהחלון".

"שקט! אח! כולכם אותו הדבר. מחפים זה על זה. האחד יותר גרוע מהשני. חתול שכל היום ישן..."

"אם זאת צורת הדיבור שלכם", אמר החתול, "אני מעדיף להסתלק מכאן. מרינט, תפתחי את החלון".

מרינט פתחה את החלון והחתול קפץ לחצר. הגשם בדיוק פסק ורוח קלה טאטאה את העננים.

"השמיים מתחילים להתייבש", ציינו ההורים בשמחה. "מחר יהיה מזג אוויר שיתאים לביקור אצל הדודה מלינה. מזל גדול. נו מספיק, די לבכות! זה לא מה שיחזיר את הצלחת. במקום זה לכו וחפשו בולי עץ במחסן".

במחסן, מצאו הילדות את החתול רובץ על ערימת עצים. דלפין התבוננה בו מבעד לדמעותיה בשעה שליקק את פרוותו.

"אלפונס", היא אמרה לו בחיוך שמח שהפתיע את אחותה.

"מה תרצי, ילדתי היקרה?"

"חשבתי על משהו. אם תרצה, מחר אנחנו לא נצטרך ללכת לדודה מלינה".

"אין דבר שאני חפץ בו יותר, אבל כל מה שאגיד להורים לא ישנה את דעתם, למרבה הצער".

"זהו בדיוק, אין לך שום צורך בהורים. אתה יודע מה הם אמרו? הם אמרו שנלך לדודה מלינה אם לא ירד גשם".

"נו, אז?"

"אז זהו! כל מה שאתה צריך זה להעביר את הכפה מעל האוזן, ואז ירד מחר גשם ואנחנו לא נלך לדודה מלינה".

"באמת, זה נכון", אמר החתול. "לא חשבתי על זה. בחיי, זה רעיון טוב".

תכף ומיד החל להעביר את כפתו מעל אוזנו. הוא העביר אותה מעל אוזנו יותר מחמישים פעם. "הלילה אתן יכולות לישון בנחת. מחר ירד כל כך הרבה גשם, שלא תהיה נפש חיה בחוץ".

בארוחת הערב דיברו ההורים רבות על הדודה מלינה. הם כבר הכינו את צנצנת הריבה שישלחו אליה.

הבנות התקשו לשמור על רצינותן, ובכל פעם שמבטה של מרינט נתקל באחותה, היא הרגישה שהיא כמעט נחנקת בניסיון להבליע את צחוקה. כשהגיעה העת ללכת לישון, הצמידו ההורים את האף לחלון.

"איזה לילה יפה", אמרו, "ממש לילה יפה. אף פעם לא ראינו כל כך הרבה כוכבים בשמיים. מחר יהיה מזג אוויר מצוין".

אבל למחרת מזג האוויר היה אפרורי, ועם שחר החל הגשם לרדת. "זה שום דבר", אמרו ההורים, "זה לא יימשך הרבה זמן". והם כבר הלבישו את הבנות בשמלת החג וקישטו את שערותיהן בסרט ורוד. אבל הגשם ירד כל הבוקר וכל אחר הצהריים עד רדת הערב. הן נאלצו להסיר את השמלות והסרטים הוורודים. ובכל זאת, מצב רוחם של ההורים נותר מרומם.

"זאת רק שאלה של זמן. הדודה מלינה תפגוש אתכן מחר. מזג האוויר מתחיל להתבהר. באמצע מאי לא ייתכן שירד גשם שלושה ימים ברציפות".

בערב ההוא, בזמן שמירק את פרוותו, שוב העביר החתול את כפתו מאחורי אוזנו, ולמחרת היה יום גשום. שוב אי אפשר היה לשלוח את הבנות לבקר אצל הדודה מלינה. מצב רוחם של ההורים החל להיעכר. על התסכול שהסבה להם דחיית העונש בשל מזג האוויר, נוספה העובדה שאי אפשר היה לצאת לעבוד בשדות. הם התפרצו על הבנות בשל דברים של מה־בכך, וצרחו שכל מה שהן יודעות זה לשבור צלחות. "ביקור אצל הדודה מלינה ילמד אתכן לקח", הוסיפו. "ברגע שיהיה מזג אוויר יפה, תלכו לשם על הבוקר". ברגע אחד, שבו הפך זעמם לייאוש, הם התנפלו על החתול, הטיחו בו שהוא בטלן חסר תועלת והכו אותו, זה במקל של מטאטא וזו בקבקבי עץ.

"הו! הו!" אמר החתול, "אתם רעים יותר משחשבתי. הרבצתם לי בלי סיבה, אבל מילה של חתול – אתם תתחרטו על זה!"

אלמלא התקרית הזאת שההורים גרמו לה, לחתול כבר היה נמאס לדאוג לגשם, כי הוא אהב לטפס על העצים, לרוץ בשדות וביערות, וחשב שזה מוגזם להישאר בבית רק כדי למנוע מחברותיו את הסבל שיסב להן ביקור אצל הדודה מלינה. אבל זיכרון המכות היה צלול כל כך, עד שהבנות בכלל לא היו צריכות לבקש ממנו להעביר את כפתו מאחורי אוזנו. זה הפך עבורו לעניין אישי. במשך שמונה ימים רצופים ירד הגשם ללא הפוגה, מבוקר עד ערב. ההורים, שנאלצו להישאר בבית ולהתבונן ביבוליהם נרקבים מבלי שנקצרו, לא כעסו עוד. הם שכחו את צלחת החרסינה ואת הביקור אצל הדודה מלינה, אבל, מעט־מעט, הלכו מבטיהם וננעצו בחתול. בקולות מהוסים הם ניהלו הסתודדויות ארוכות, שאיש לא יכול היה לנחש את טיבן.

ביום השמיני של הגשם, השכם בבוקר, התכוננו ההורים לגשת לתחנת הרכבת, למרות מזג האוויר הגרוע, כדי לשלוח העירה את שקי תפוחי האדמה. כשדלפין ומרינט התעוררו הן מצאו אותם במטבח, תופרים את אחד השקים. על השולחן עמדה אבן גדולה ששקלה שלוש ליברות לפחות. לשאלותיהן של הבנות השיבו, בארשת נבוכה מעט, שזהו דבר דואר שיישלח יחד עם שקי תפוחי האדמה. באותו רגע נכנס החתול למטבח, ובירך בנימוס את כל הנוכחים.

"אלפונס", אמרו לו ההורים, "ליד התנור מחכה לך קערה עם חלב טרי".

"תודה רבה לכם, הורים, אתם חביבים מאוד", אמר החתול, מופתע מעט מהיחס הנעים שכבר לא היה מורגל בו.

בזמן ששתה את החלב הטרי, תפסו אותו ההורים, כל אחד בשתי רגליים, תחבו אותו לתוך השק, קודם את הראש, ואחרי שהכניסו גם את האבן הכבדה ששקלה שלוש ליברות, סגרו את הפתח בחוט פשתן חזק.

"מה קרה לכם?" צעק החתול והשתולל בתוך השק. "הורים, השתגעתם לגמרי!"

"מה שקרה לנו", אמרו ההורים, "זה שהחלטנו שאנחנו לא רוצים חתול שמעביר את כפתו מאחורי אוזנו בכל ערב. מספיק עם הגשם הזה. ומאחר שאתה כל כך אוהב מים, חתול יקר, תכף יהיו לך מים ככל שתרצה. בעוד חמש דקות, תוכל לרחוץ לך בקרקעית הנהר".

דלפין ומרינט החלו לצעוק שהן בשום אופן לא יסכימו לזרוק את אלפונס לנהר. ההורים צעקו שדבר לא יניא אותם מהחלטתם להטביע חיה רעה שמביאה גשם. אלפונס יילל ונאבק בזעם בתוך כלאו. מרינט חיבקה אותו מבעד לאריג השק, ודלפין התחננה על ברכיה שיניחו להן לראות את החתול שלהן. "לא, לא!" ענו ההורים בקולות מפלצתיים, "אין רחמים על חתולים רעים!" לפתע, הם שמו לב שהשעה כמעט שמונה ושהם יאחרו לתחנת הרכבת. הם רכסו בחיפזון את שכמיותיהם, חבשו את כובעיהם, ואמרו לבנות לפני צאתם מהמטבח:

"לא נספיק ללכת עכשיו לנהר. נעשה את זה אחר כך, כשנחזור. עד אז, שלא תעזו לפתוח את השק. אם אלפונס לא יהיה כאן בצהריים, אתן עוברות לגור אצל הדודה מלינה למשך שישה חודשים, ואולי אפילו לכל החיים".

עוד לפני שהגיעו ההורים אל הכביש, התירו דלפין ומרינט את החוט סביב השק. החתול שרבב את ראשו מבעד לפתח ואמר להן:

"יקירותיי, תמיד ידעתי שיש לכן לב זהב. אבל אני אהיה חתול עצוב מאוד אם אסכים, תמורת הצלתי, לראות אתכן מבלות שישה חודשים ואולי יותר אצל הדודה מלינה. במחיר הזה, אני מעדיף פי כמה להיזרק אל הנהר".

"הדודה מלינה לא כזאת רעה כמו שסיפרנו, ושישה חודשים יעברו מהר".

אבל החתול לא היה מוכן לשמוע דבר, וכדי להבהיר שגמלה ההחלטה בלבו, תחב את ראשו לתוך השק. בזמן שדלפין המשיכה בשכנועיה, יצאה מרינט אל החצר והלכה להיוועץ בברווז שהשתכשך לו בגשם במרכזה של שלולית מים. זה היה ברווז נבון, וגם רציני מאוד. כדי להיטיב לחשוב, תחב את ראשו לתוך כנפו.

"חשבתי על זה הרבה", אמר לבסוף, "ולא נראה לי שאפשר לשכנע את אלפונס לצאת מהשק. אני מכיר אותו, הוא עקשן. אם נאלץ אותו לצאת בכוח, דבר לא ימנע ממנו ללכת ולהתייצב בפני ההורים כשישובו. והאמת היא שאני מצדיק אותו לחלוטין. גם אני לא הייתי יכול להשלים עם העובדה שתיאלצו, באשמתי, לסור למרותה של הדודה מלינה".

"ומה איתנו? אם אלפונס יטבע בנהר, לנו לא יהיו נקיפות מצפון?"

"בוודאי", אמר הברווז, "בוודאי. צריך למצוא פתרון שיסדר הכול. אבל הפכתי והפכתי בדבר, ואני באמת לא רואה שום מוצא".

מרינט הציעה ללכת להיוועץ בכל חיות החווה, וכדי לחסוך זמן כינסה את כולם במטבח. הסוס, הכלב, השוורים, הפרות, החזיר, העופות באו והתיישבו אחד־אחד במקום שהורו להם הילדות. החתול, שניצב במרכז המעגל שהלך והתגבש, הואיל בטובו להוציא את ראשו מהשק, והברווז, שעמד על ידו, נטל את רשות הדיבור ועדכן את החיות במצב. כשסיים, החלו כולם להרהר בשקט.

"יש למישהו רעיון?" שאל הברווז.

"לי", ענה החזיר. "תקשיבו. בצהריים, כשההורים יחזרו הביתה, אדבר איתם. אגרום להם להתבייש ברעיונות האכזריים שלהם. אסביר להם שחיי החיות הם קדושים ושהם יבצעו פשע נורא אם ישליכו את אלפונס לנהר. אין לי ספק שהם יבינו אותי".

הברווז הנהן באהדה, אבל לא נראה משוכנע. מבחינתם של ההורים, נועד החזיר להמלחה, ולכן לטיעוניו לא יכול להיות משקל רב:

"יש למישהו אחר עוד רעיון?"

"לי", אמר הכלב. "תנו לי לטפל בזה. כשההורים ייקחו את השק, אני אנשוך להם את הרגליים עד שהם ישחררו את החתול".

הרעיון נשמע טוב, אבל דלפין ומרינט, למרות שקצת התפתו, לא רצו שינשכו להוריהן את הרגליים.

"וחוץ מזה", אמרה פרה אחת, "הכלב צייתן מדי והוא לא יעז לתקוף את ההורים".

"מה שנכון נכון", נאנח הכלב, "אני צייתן מדי".

"יש לי רעיון הרבה יותר פשוט", אמר שור לבן אחד. "אלפונס יֵצא מהשק, ובמקומו נכניס בול עץ".

דבריו של השור התקבלו במלמולי הערצה, אבל החתול הניד בראשו.

"זה בלתי אפשרי. ההורים ישימו לב שבתוך השק שום דבר לא זז, שום דבר לא מדבר ושום דבר לא נושם, ומהר מאוד הם יגלו את האמת".

היה צדק רב בדבריו של אלפונס, והחיות היו מיואשות. בדממה שהשתררה לאחר מכן, נטל הסוס את רשות הדיבור. זה היה סוס זקן וקירח, ששתי רגליו רעדו ושההורים לא השתמשו בו עוד. הם התכוונו למכור אותו למשחטת הסוסים.

"אני לא אחיה עוד הרבה זמן", אמר. "אם כבר למות, אז מוטב שזה יביא תועלת. אלפונס הוא חתול צעיר. עוד נכון לו עתיד חתולי מזהיר. ולכן רק טבעי שאכנס במקומו לתוך השק".

כולם נראו נסערים מאוד מהצעתו של הסוס. אלפונס התרגש כל כך שהוא יצא מן השק, הלך להתחכך ברגלי הסוס וקימר את גבו.

"אתה החבר הטוב מכולם והחיה הנדיבה מכולן", אמר לסוס הזקן. "אם יתמזל מזלי ולא אטבע היום בנהר, לעולם לא אשכח את ההקרבה שהיית מוכן לעשות למעני, ואני מודה לך על כך מעומק לבי".

דלפין ומרינט משכו באפיהן שוב ושוב, והחזיר, גם הוא בעל נשמה עדינה, פרץ בבכי. החתול מחה את עיניו בכפותיו והמשיך בדיבורו:

"למרבה הצער, מה שאתה מציע לי הוא בלתי אפשרי, ואני מצר על כך, כי הייתי מוכן לקבל הצעה שהוצעה לי מתוך ידידות שכזאת. אבל אני ממלא את כל השק, ואתה בשום אופן לא תוכל להיכנס לשם במקומי. אפילו הראש שלך לא נכנס לשם".

עד מהרה התברר לילדות ולכל החיות שההחלפה אינה אפשרית. הסוס הזקן היה ענק בהשוואה לאלפונס. תרנגול אחד, שלא הייתה לו שום דרך־ארץ, חשב שההשוואה משעשעת והרשה לעצמו לצחוק על כך בקולניות.

"שקט!" אמר לו הברווז. "לא מתחשק לנו לצחוק, ואני מניח שאתה הבנת את זה. אבל אתה פשוט רשע, אז תואיל בטובך להסתלק מכאן".

"היי, אתם", ענה התרנגול, "תתעסקו בעניינים שלכם! אני שואל אתכם מה השעה?"

"אלוהים, כמה שהוא גס", מלמל החזיר.

"לך מכאן!" צעקו כל החיות. "לך מכאן, תרנגול! לך מכאן, כמה שאתה גס! לך מכאן!"

התרנגול, שכרבולתו הייתה אדומה מאוד, חצה את המטבח לקול קריאות הבוז ויצא משם כשהוא נשבע שינקום. היות שירד גשם, הוא הלך לתפוס מחסה במחסן. מקץ כמה דקות הגיעה לשם גם מרינט, ובחרה בקפידה בול עץ מתוך הערימה.

"אולי אני יכול לעזור לך למצוא את מה שאת מחפשת", הציע התרנגול בקול ידידותי.

"הו! לא. אני מחפשת בול עץ שיש לו צורה של... טוב, איזו מין צורה".

"צורה של חתול, ברור. אבל כמו שאמר אלפונס, ההורים ישימו לב שהעץ לא זז".

"זהו, שלא", אמרה מרינט. "הרעיון של הברווז הוא..."

היא שמעה במטבח שצריך להיזהר מהתרנגול, וחששה שכבר פטפטה יותר מדי, לכן השתתקה ויצאה מהמחסן עם בול העץ שבחרה. הוא ראה אותה רצה בגשם ונכנסת למטבח. כעבור כמה דקות יצאה דלפין עם החתול, ולאחר שפתחה עבורו את דלת האסם המתינה לו על המפתן. התרנגול פקח את עיניו בתימהון וניסה לשווא להבין את המתחולל. מפעם לפעם, ניגשה דלפין לחלון המטבח ושאלה מה השעה בקול מודאג.

"עשרים לשתים־עשרה", ענתה מרינט בפעם הראשונה. "עשרה לשתים־עשרה..." "חמישה לשתים־עשרה..."

החתול לא נראה בשום מקום.

פרט לברווז, יצאו כל החיות מן המטבח והלכו לתפוס מחסה.

"מה השעה?"

"שתים־עשרה. זה אבוד. ככה לפחות זה נראה... את שומעת? זה צליל של עגלה. ההורים חזרו".

"אין דבר", אמרה דלפין. "אני הולכת לסגור את אלפונס באסם. אחרי הכול, אנחנו לא נמות אם נגור חצי שנה אצל הדודה מלינה".

היא הושיטה את היד כדי לסגור את הדלת, אבל אלפונס הופיע על המפתן, מחזיק בין שיניו עכבר חי. העגלה של ההורים התקדמה בשיא המהירות והופיעה בקצה הכביש.

החתול ודלפין בעקבותיו מיהרו למטבח. מרינט פתחה את השק שבו הניחה קודם את בול העץ כשהוא עטוף בבד, כדי להעניק לו רכות. אלפונס השליך לתוך השק את העכבר שנשא בין שיניו, ועד מהרה שב השק ונסגר. העגלה של ההורים הגיעה לקצה הגן.

"עכבר", אמר הברווז וגחן מעל השק, "החתול השאיר אותך בחיים, ברוב טובו, אבל יש לכך תנאי אחד, אתה שומע?"

"כן, אני שומע", ענה העכבר בקול קטן.

"כל מה שאנחנו מבקשים ממך זה ללכת מצד לצד על בול העץ שנמצא יחד איתך בתוך השק, כך שיחשבו שהוא זז".

"זה קל, ואחר כך?"

"אחר כך יבואו אנשים וייקחו את השק כדי לזרוק אותו למים".

"כן, אבל..."

"בלי אבל. בתחתית השק יש חור קטן. אתה יכול להרחיב אותו אם תצטרך, וכשתשמע כלב נובח על ידך, צא וברח. אבל לא לפני שהוא ינבח, אחרת הוא יהרוג אותך. זה ברור? והכי חשוב, מה שלא יקרה, אל תפלוט צעקה, אל תוציא הגה".

העגלה של ההורים נכנסה לחצר. מרינט החביאה את אלפונס בתוך תיבת העץ והניחה את השק על מכסה התיבה. בזמן שההורים התירו את הבהמות, יצא הברווז מהמטבח והילדות מצמצו בעיניהן כדי שייראו אדומות.

"איזה מזג אוויר גרוע", אמרו ההורים כשנכנסו. "הגשם חדר לשכמיותינו. ועוד לחשוב שהכול באשמת החתול הזה!"

"אם לא הייתי כלוא בתוך שק", אמר החתול, "הייתי שמח להקשיב לתלונות שלכם".

החתול, מצונף בתוך תיבת העץ, היה ממוקם בדיוק מתחת לשק שממנו בקע כביכול הקול החלוש. בתוך כלאו, פסע העכבר אנה ואנה על בול העץ והזיז את אריג השק שעטף אותו.

"לנו אין על מה להתלונן. זה אתה שנמצא במצב רע. אבל זה מגיע לך".

"נו באמת, הורים, נו באמת. אתם הרי לא כל כך רעים כמו שאתם מנסים להיראות. תנו לי לצאת מהשק ואני אסכים לסלוח לכם".

"לסלוח לנו! זה באמת שיא השיאים. אולי בגללנו ירד גשם במשך שבוע שלם?"

"הו! לא", אמר החתול, "לזה אתם באמת לא מסוגלים. אבל ביום ההוא אתם הרבצתם לי בלי שום הצדקה. מפלצות! רשעים! חסרי לב!"

"הא! חיה רעה שאתה!" צווחו ההורים. "זה מה שמגיע למי שמעליב אותנו!"

הם כעסו כל כך עד שהתחילו לחבוט בשק במקל של מטאטא. בול העץ העטוף בבד חטף מטר חבטות, ובזמן שהעכבר המפוחד קיפץ בתוך השק, פלט אלפונס יללות כאב.

"זהו, זה הספיק לך? או ששוב תגיד שאנחנו חסרי לב?"

"אני לא מדבר איתכם יותר", השיב אלפונס. "תגידו כל מה שמתחשק לכם. אני לא אפצה יותר את הפה ולא אדבר עם אנשים רעים כמוכם".

"כרצונך, בני היקר. בכל אופן, הגיע הזמן לסיים עם זה. קדימה, בואו נלך אל הנהר".

ההורים אחזו בשק, ולמרות הצעקות שהשמיעו הילדות, יצאו מהמטבח. הכלב, שחיכה להם בחצר, החל ללכת בעקבותיהם ועל פניו ארשת מפוחדת שהביכה אותם מעט. כשחלפו ליד המחסן, קרא התרנגול:

"ובכן, הורים, אתם הולכים להטביע את אלפונס המסכן? אבל תגידו משהו, הוא בטח כבר מת. הוא כמו בול עץ, לא זז בתוך השק".

"זה בהחלט אפשרי. הוא חטף כאלה מכות, שלא ברור עד כמה הוא חי".

בעודם אומרים זאת, לכסנו ההורים מבט אל השק שהיה מוסתר תחת אחת השכמיות.

"אם כי זה לא מה שמונע ממנו להמשיך לזוז".

"נכון", אמר התרנגול, "אבל לא שומעים אותו בכלל, כאילו יש בפנים בול עץ ולא חתול".

"למען האמת, הוא אמר לנו שהוא לא יפצה את פיו, גם לא בשביל לענות לנו".

הפעם לא העז התרנגול לפקפק בדבריהם, ואיחל לחתול דרך צלחה.

בינתיים יצא אלפונס מתיבת העץ ורקד עם הילדות במעגל באמצע המטבח. הברווז, שצפה מהצד בחגיגה, לא רצה לקלקל להם את השמחה, אבל המחשבה שההורים אולי הבחינו בהחלפה המשיכה להטריד את מנוחתו.

"עכשיו", אמר כשהסתיים הריקוד, "עלינו לנקוט משנה זהירות. לא נרצה שההורים ימצאו את החתול במטבח כשיחזרו. אלפונס, הגיע הזמן ללכת להתמקם בעליית הגג, ואל תשכח שאסור לך לרדת משם באמצע היום".

"בכל ערב", אמרה דלפין, "נשאיר לך במחסן אוכל וקערת חלב".

"ובמשך היום", הבטיחה מרינט, "נעלה לעליית הגג ונבוא להגיד לך שלום".

"ואני אבוא לבקר אתכן בחדרכן. בערב, כשתלכו לישון, תשאירו את החלון פתוח".

הילדות והברווז ליוו את החתול עד לדלת האסם. הם הגיעו לשם בדיוק ברגע שהגיע לשם גם העכבר לאחר שנמלט מן השק והיה בדרכו לעליית הגג.

"ובכן?" אמר הברווז.

"כולי רטוב", אמר העכבר. "הדרך הביתה בגשם התארכה עד אינסוף. ותארו לכם שיכולתי בקלות לטבוע. הכלב לא נבח ממש עד הרגע האחרון, כשההורים כבר עמדו על שפת הנהר. הם כבר כמעט זרקו אותי למים יחד עם השק".

"בסופו של דבר, הכול התנהל למישרין", אמר הברווז. "אבל אל תתמהמהו, ותעלו מיד לעליית הגג".

כששבו ההורים וראו שהילדות עורכות את השולחן תוך כדי שירה, הם היו המומים.

"באמת, נראה שמותו של אלפונס המסכן לא ממש מעציב אתכן. חבל שהתאמצתן כל כך לצרוח כשהוא הלך. מגיעות לו חברות נאמנות יותר מכן. אחרי הכול, הוא היה חתול מצוין והוא יחסר לנו מאוד".

"הצטערנו מאוד", אמרה מרינט, "אבל אם הוא כבר מת, אז מה אפשר לעשות, הוא מת".

"וחוץ מזה, זה הגיע לו", הוסיפה דלפין.

"צורת הדיבור הזאת לא מוצאת חן בעינינו בכלל", גערו ההורים. "אתן ילדות חסרות לב. אנחנו כל כך רוצים, אהה, אנחנו כל כך רוצים שתלכו לבקר אצל הדודה מלינה".

הם אמרו זאת והתיישבו לשולחן, אבל ההורים היו עצובים כל כך שכמעט לא נגעו באוכל, ולילדות הם אמרו שהן אוכלות כמו ארבעה אנשים.

"העצב לא מקלקל לכן את התיאבון. אילו אלפונס המסכן היה רואה אותנו עכשיו, הוא היה מבין מי הם חבריו האמתיים".

בסוף הארוחה, הם לא יכלו עוד להחניק את הדמעות והחלו להתייפח לתוך הממחטות שלהם.

"נו די, הורים", אמרו הילדות, "תאזרו קצת אומץ. אל תיתנו לעצמכם להישבר. הבכי לא יקים את אלפונס לתחייה. נכון שאתם הכנסתם אותו לתוך שק, הרבצתם לו במקל, והשלכתם לנהר, אבל תזכרו שעשיתם את זה לטובתנו; רציתם להחזיר את השמש לגידולי השדות שלנו. תחשבו בהיגיון. קודם, כשהלכתם לנהר, הייתם כל כך נחושים, כל כך עליזים!"

במשך כל היום היו ההורים עצובים, אבל למחרת בבוקר התבהרו השמיים, השמש זרחה, והם כמעט שלא חשבו עוד על החתול שלהם.

בימים הבאים הם חשבו עליו פחות ופחות. השמש התחממה והעבודה בשדות לא הותירה להם זמן להתחרט.

אשר לילדות, הן לא היו צריכות לחשוב על אלפונס. הוא כמעט שלא עזב אותן. הוא ניצל את היעדרותם של ההורים ובילה בחצר מבוקר עד ערב, והתחבא רק בשעת הארוחות.

בלילה, הוא הצטרף אליהן לחדרן.

ערב אחד, כששבו ההורים אל החווה, פגש אותם התרנגול ואמר להם:

"אני לא יודע אם רק דמיינתי את זה, אבל נדמה לי שראיתי את אלפונס בחצר".

"התרנגול הזה מטומטם", סיננו ההורים והלכו משם.

אבל למחרת התרנגול שוב נתקל בהם:

"אלמלא נזרק אלפונס לקרקעית הנהר", אמר, "הייתי מוכן להישבע שהיום אחר הצהריים ראיתי אותו משחק עם הילדות".

"הוא נעשה יותר ויותר מטומטם, מה יש לו מאלפונס המסכן הזה?"

לאחר שאמרו זאת, בחנו ההורים את התרנגול בתשומת לב רבה. הם החלו לדבר בלחש מבלי להסב ממנו את מבטם.

"התרנגול הזה אמנם טיפש", אמרו, "אבל הוא בריא ויפה. לא שמנו לב לזה למרות שאנחנו רואים אותו כל יום. האמת היא שהגיע הזמן ושאין שום סיבה להמשיך להאכיל אותו".

למחרת היום, עם שחר, נשחט התרנגול ממש ברגע שעמד להתחיל לדבר על אלפונס. הוא בושל בקדירה, וכולם נהנו ממנו מאוד.

חלפו שבועיים מאז נחשב אלפונס למת, ומזג האוויר המשיך להיות נאה. טרם ירדה ולו טיפת גשם אחת. ההורים אמרו שזו ברכה, והוסיפו בשמץ דאגה:

"אם כי אסור שזה יימשך זמן רב מדי. איננו מעוניינים בבצורת. גשם טוב יסדר את כל העניינים".

מקץ עשרים ושלושה ימים, עדיין לא ירד גשם. האדמה הייתה יבשה כל כך עד שלא הצמיחה דבר. גידולי הדגנים, שיבולי השועל והשיפון לא פרחו והחלו להצהיב. "עוד שבוע עם מזג אוויר כזה", אמרו ההורים, "והכול יישרף". הם הצטערו, התחרטו מרות על מותו של אלפונס והאשימו בכך את הילדות. "אם לא הייתן שוברות את הצלחת, כל הסיפור עם החתול לא היה קורה, ועכשיו הוא היה כאן כדי לדאוג לנו לגשם". בערב, אחרי האוכל, הם הלכו לשבת בחצר, וכשהתבוננו בשמיים החפים מענן, ספקו כפותיהם בייאוש וצעקו את שמו של אלפונס.

בוקר אחד נכנסו ההורים לחדרן של הבנות כדי להעיר אותן. החתול, שחלק מן הלילה בילה בפטפוטים עם הילדות, נשאר לישון במיטתה של מרינט. כששמע את הדלת נפתחת, בקושי הספיק להחליק תחת השמיכות.

"בוקר טוב", אמרו ההורים, "הגיע הזמן לקום. השמש כבר זורחת, וגם היום לא ירד גשם... אה! זה, אבל... רגע..."

הם חדלו לדבר, ואז בצווארים מתוחים ובעיניים קרועות התבוננו במיטתה של מרינט. אלפונס, שהיה בטוח שהוא מסתתר היטב, לא שיער שזנבו מבצבץ מן השמיכה. דלפין ומרינט, עדיין ישנוניות, התכרבלו בשמיכותיהן. חרש־חרש התגנבו ההורים, ובארבע ידיים תפסו בזנבו של החתול, שפתאום מצא את עצמו תלוי באוויר.

"אה! זה! אבל זה אלפונס!"

"כן, זה אני, אבל תעזבו אותי, אתם מכאיבים לי. תכף תבינו הכול".

ההורים הניחו את החתול על המיטה. דלפין ומרינט נאלצו להתוודות על מה שהתחולל ביום הטביעה.

"עשינו את זה לטובתכם", אמרה דלפין, "כדי לחסוך לכם רצח של חתול מסכן שלא הגיע לו למות".

"המריתן את פינו", גערו ההורים. "החלטות אין להפר. אתן הולכות לבקר את הדודה מלינה".

"אה! זה הסיפור?" צעק החתול וקפץ על אדן החלון. "אז בסדר גמור! אז גם אני הולך לדודה מלינה, ואני הראשון שהולך".

משהבינו שנהגו בטיפשות, הפצירו ההורים באלפונס שיישאר בחווה, כי עתיד יבוליהם היה מונח כאן על הכף. אבל החתול לא רצה להקשיב. לבסוף, אחרי שהניח להם להתחנן בפניו זמן רב וחילץ הבטחה שהילדות לא יעזבו את החווה, הוא הסכים להישאר.

בערבו של אותו יום – החם ביותר שהיה אי־פעם – דלפין, מרינט, ההורים וכל חיות החווה נעמדו בחצר במעגל גדול. במרכז המעגל ישב אלפונס על שרפרף. הוא לא מיהר. קודם כול מירק את פרוותו, ובבוא העת העביר את כפתו מאחורי אוזנו יותר מחמישים פעם. למחרת בבוקר, אחרי עשרים וחמישה ימי בצורת, ירד גשם שוטף שהִרווה בעלי חיים ואנשים. בגן, בשדות ובכרי המרעה החל הכול לצמוח ולהוריק. בשבוע שלאחר מכן התחולל עוד אירוע משמח. לאחר שהחליטה לגלח את הזקן, מצאה הדודה מלינה חתן והלכה לגור עם בעלה החדש במרחק אלפי קילומטרים מהילדוֹת.

הערות

1 בקובץ הסיפורים מוזכרים משחקי ילדות לרוב, חלקם ישנים ואינם משוחקים בימינו וחלקם אינם מוכרים לקורא העברי. במקרים שבהם לא מצאתי מקבילה בעברית, השתמשתי בשמות משחקים בעלי עיקרון דומה או בתרגום מילולי, והוספתי הסבר כמיטב יכולתי (כל ההערות הן של המתרגמת).