הצל או המעשה המופלא בפטר שלמיל

המעשה המופלא בפֶּטֶר שׁלֶמיל

א

לאחר שיט מוצלח, אף כי לי היה מייגע מאוד, הגענו סוף־סוף אל הנמל. משהביאה אותי הסירה לחוף, מיד עמסתי במו ידי את רכושי המועט, נדחקתי בתוך ההמון הסואן ונכנסתי אל הבית העלוב הראשון שבחזיתו ראיתי שלט. ביקשתי חדר, והמשרת סקר אותי במבט אחד והוליכני פנימה. ביקשתי שיביאו לי מים חיים, ויתארו לי במדויק היכן אמצא את מר תוֹמאס ג'וֹן. — "לפני שער הצפון, בית־האחוזה הראשון שמימין, בית גדול וחדש, בנוי שיש אדום ולבן ועם עמודים רבים." טוב. — השעה עדיין היתה מוקדמת, ומיד עמדתי והתרתי את צרורי, הוצאתי את מעילי השחור, שזה לא כבר הפכו את פנימו החוצה, לבשתי בקפידה את מיטב בגדי, נתתי את מכתב ההמלצה בכיסי, וכעבור שעה קלה שׂמתי פני אל האיש שהיה אמוּר לסייע לי בתקווֹתי הצנועות.

עליתי במעלה רחוב הצפון הארוך, הגעתי אל השער ומיד ראיתי את העמודים הבוהקים מבעד לירק — "הנה, זה כאן," אמרתי בלבי. איבקתי בממחטתי את רגלי, ישרתי את הסוּדר שלצוארי, משכתי במצילה והפקדתי את גורלי בידי שמים. הדלת נפתחה באחת. במסדרון היה עלי לעמוד בחקירה, אך השוער הודיע על בואי ונתכבדתי להיקרא אל הגן, שמר ג'וֹן היה מטייל לו שם עם חבורה קטנה. מיד הכרתי את האיש, לפי ברק שׂביעות־הרצון המדושנת עונג שלו מעצמו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, כגביר המקבל פני אביון, ואף פנה אלי, אך בלי לפנות מעל שאר בני החבורה, ולקח מידי את המכתב שהושטתי לו. — "כך, כך! מֵאחי. זמן רב לא שמעתי ממנו כלום. הוא בקו הבריאות, לא כן? — שם," הוסיף ודיבר אל בני החבורה בלי לחכות לתשובתי ובמכתב שבידו הורה על גבעה אחת, "שם ציוויתי להקים את הבניין החדש." ופסק את החותם אך לא הפסיק את השיחה, שעניינה העושר. "מי שאין בידו מיליון אחד לפחות," אמר את דברו, "הוא, במחילה, סמרטוט!" — "כן, אמת לאמיתה!" קראתי וגל של התרגשות שטפני. נראה שהדבר מצא חן בעיניו, כי חייך אלי ואמר: "הישאר כאן, ידידי החביב. אחר־כך אולי אתפנה לומר לך את דעתי בעניין הזה," ורמז על המכתב, ומיד שם אותו בכיסו ושב ופנה אל בני החבורה. — הוא הציע את זרועו לגברת צעירה אחת, שאר האדונים שעו אל שאר היפהפיות, כל אחד מצא את בת־זוגו והחבורה כולה יצאה אל הגבעה הזרועה שיחי ורדים פורחים.

אני השתרכתי מאחור ולא הייתי לטורח על איש, כי שום נפש חיה לא נתנה את דעתה עלי עוד. בני החבורה היו עליזים מאוד, השתטו, התלוצצו, רגע דיברו בכובד־ראש על עניינים קלי־ערך ורגע הקלו ראש בעניינים חשובים, וביותר הרבו להתבדח על מכרים שאינם, עליהם ועל חייהם. ואני הייתי זר בתוכם מכדי שאבין הרבה בכל אלה וטרוד ומכונס בעצמי מכדי שאתן דעתי על חידות שכאלה.

הגענו אל שיחי הוורדים. פַאני היפה, שהיתה, כך דומה, מלכת היום, התעקשה לשבור במו ידיה ענף פורח. היא נדקרה בקוץ והארגמן ניגר על ידה הענוגה כניגר מן הוורדים הכהים. החבורה כולה נרגשה מן המאורע. חיפשו רטייה אנגלית. גבר אחד — קשיש, ארוך, דק־גו, צנום ושקט, שהלך מן הצד ואני לא השגחתי בו עד אז, תחב מיד את ידו אל הכיס הצר שבכנף מעילו, מעיל טַפטָה אפור, מיושן, הוציא מתוכו ארנק קטן, פתחוֹ ובקידה כנועה הושיט לגברת את מבוקשה. היא לקחה את הרטייה בלא לתת את דעתה על הנותן ובלא תודה, הפצע נחבש והחבורה המשיכה בדרכה אל הגבעה, שמגבהּ אמרו לזון את עיניהם בנוף למן המבוך הירוק של הגן ועד לאוקיינוס העצום.

המראה אכן היה נשׂגב ונהדר. נקודה בהירה הופיעה באופק בין המים הכהים ובין תכלת הרקיע. "הבו משקפת!" קרא ג'ון, ועד שהספיקו המשרתים שבאו לשמע הקריאה לזוז ממקומם, תחב האיש האפור את ידו לכיס מעילו ובקידה צנועה הוציא מתוכו משקפת־דוֹלוֹנד1 נאה והגישה לאדון. הלה קירבה מיד אל עיניו והודיע לבני החבורה כי זו הספינה שהפליגה לדרכה אתמול ורוחות נגדיות, שנשבו אל פני הנמל, השיבוה אחור. המשקפת עברה מיד ליד ולידי בעליה לא חזרה. ואילו אני הבטתי משתאה על האיש ולא הבנתי כיצד יצא הכלי הגדול הזה מתוך הכיס הזעיר. אבל דומה שאיש לא השגיח בכך, החבורה התעלמה מן האיש האפור כשם שהתעלמה ממני.

הוגש כיבוד קל, פירות נדירים מכל חלקי תבל בכלים יקרים מאוד. מר ג'ון שימש את אורחיו בגינוני נימוסים קלים — ואז פנה אלי בדברים בפעם השנייה: "אכול־נא, אכול. ביָם לא קיבלת דברים כאלה." קדתי קידה, אך הוא לא ראה, כי כבר קשר שיחה עם אחר.

המטיילים התאווּ להשתרע על הדשא שבמדרון, מול הנוף הפרוש לפניהם, אך חששו מלחוּת האדמה. מה נפלא היה, העיר אחד מן החבורה, אילו היו להם מרבדים תורכיים לשטחם כאן. עוד המשאלה בפיו וכבר היתה ידו של האיש במעיל האפור בכיסו ובתנועות צנועות ואף כנועות, טרח ומשך מתוכו מרבד תורכי מפואר, שזור זהב. המשרתים לקחוהו מידיו, כאילו כך צריך להיות, ופרשוהו במקום הרצוי. בני החבורה לא התמהמהו וישבו עליו, ואילו אני חזרתי והבטתי במבוכה על האיש, על הכיס, על המרבד, שאורכו יותר מעשרים צעד ורוחבו עשרה, שיפשפתי את עיני ולא ידעתי מה לחשוב על כל זה, מה גם שאיש לא ראה בזה שום דבר משונה.

רציתי מאוד להיוודע מה טיבו של האיש, לשאול מיהו, אך לא ידעתי אל מי אפנה, כי ממשרתיהם של האדונים יראתי כמעט יותר משיראתי מאדוניהם של המשרתים. לבסוף התאזרתי עוז וניגשתי אל צעיר אחד, שנראה לי פחוּת מן האחרים והִרבּה לעמוד לבדו. ביקשתי ממנו בלחש שיאמר לי מיהו האיש האדיב העומד שם בבגד האפור. — "ההוא, שנראה כבדל חוט שנשמט ממחט של חייט?" — "כן, זה שעומד שם לבדו." — "אינני מכיר אותו," השיב לי, ונדמָה כרוצה להשתמט מהמשך השיחה עמי, כי נסב מעלי ופנה בדברים בטֵלים אל אחר.

חום השמש גבר והציק לגברות, ופאני היפה פנתה כמתוך היסח־הדעת אל האיש האפור, ששום אדם, ככל הידוע לי, לא פנה אליו בדברים עד אז, ושאלה אותו שאלה של קלות־דעת: שמא יש לו עמו גם אוהל? הלה ענה לה בקידה עמוקה עד מאוד, כמי שחלקו לו כבוד שאין הוא ראוי לו, וכבר היתה ידו בתוך כיסו ומן הכיס עלו לעינַי יריעות, מוטות, יתדות ברזל, בקיצור, כל אבזריו של אוהל קיִט מפואר מאין כמותו. האדונים הצעירים סייעו בנטיית האוהל והוא נִטה על כל פני השטיח — ועדיין לא ראה בזה איש דבר יוצא־דופן.

אותי אחזה מכבר האימה, פלצות ממש, אך מה נוראה היתה בהלתי כשנאמרה המשאלה הבאה וראיתי את האיש מוציא מכיסו שלושה סוסי רכיבה, שְמַע, שלושה סוסים יפים, סוסים אבירים, באוּכפיהם וברִתמתם! — שווה בנפשך, אלוהים אדירים! שלושה סוסים חבושים מאותו כיס עצמו שכבר יצאו ממנו ארנק, משקפת, מרבד רקום עשרים צעד אורכו ועשרה רוחבו ואוהל קיִט שגודלו כגודל המרבד, על מוטותיו ועל יתדותיו! — אילולא הבטחתיך נאמנה שבמו עיני ראיתי זאת, ודאי לא היית מאמין.

אמנם האיש עצמו נראה נבוך ושפל־רוח והאחרים כמעט לא נתנו את דעתם עליו. אך עלי הפילה דמותו החיוורת, שלא יכולתי לגרוע את עיני ממנה, בעתה כה גדולה, שלא יכולתי לשאתה עוד.

החלטתי לחמוק ולהסתלק מן החבורה וחשבתי כי מעמדי הלא־נחשב בה יקל עלי את הדבר. רציתי לשוב העירה ולמחרת לנסות את מזלי שנית את מר ג'ון, ואם אמצא עוז בלבי, לשאול אותו על האיש המשונה באפור — אילו רק עלתה בידי להיחלץ כך!

אמנם הצלחתי להתגנב ולעבור דרך שיחי הוורדים ולרדת במורד הגבעה ורגלי כבר עמדו על כר דשא, אך עדיין חששתי שמא יפגוש אותי מישהו בלכתי כך על הדשא ולא בשבילים, ותרתי בעיני את סביבתי. — מה גדולה היתה בהלתי כשראיתי את האיש במעיל האפור קרב ובא מאחורי. מיד הסיר לפני את כובעו וקד קידה עמוקה מכל הקידות שקדו לי מעודי. לא היה ספק בַּדבר: האיש מתכוון לפנות אלי בדברים, ואני לא יכולתי להשתמט מפניו בלי שאנהג בגסות־רוח. הסרתי אף אני את כובעי, החזרתי לו קידה וגלוי ראש עמדתי תחתי בשמש כנטוע באדמה. בהיתי אליו באימה, כציפור שהנחש ריתקהּ למקומה. גם הוא נראה נבוך מאוד, לא נשא את עיניו, קד שוב ושוב, קרב עוד מעט ופנה אלי בקול חרישי, רהוי, בנעימת דיבורו של מקבץ נדבות.

"יואיל־נא אדוני לסלוח לי על טרחנותי, על שמעז אני לגשת אליו כך, בלי להכירו. בקשה לי אל אדוֹני. לוּ הסכים בטובו — " — "אבל אדוני, בשם אלוהים!" קראתי בחרדה, "מה אוכל אני לעשות לאדם ש..." ושנינו דברינו לעו ודומני שגם הסמקנו.

לאחר רגע של שתיקה פתח האיש שוב ואמר: "בזמן הקצר שהיה לי העונג לשהות במחיצתו יכולתי פעמים אחדות — ירשה־נא לי לומר לו זאת — להתבונן מתוך התפעלות שאין מלים בפי להביעה, התפעלות אין־קץ, בצלו היפה של אדוני, הצל היפה הזה שאדוני מטיל בשמש כמתוך בוז אצילי קל, בלי לתת עליו את דעתו, הצל הנהדר הזה שבכאן, לרגליו של אדוני. יסלח־נא לי על בקשתי שהיא אמנם בקשה נועזת. אולי יתרצה לי אדוני ויסכים להפקיד בידי את הצל הזה שלו."

הוא השתתק וראשי היה עלי כגלגל. וכי מה היה עלי לעשות בהצעה המשונה הזאת שמציעים לי לקנות ממני את צִלי? האיש ודאי יצא מדעתו, אמרתי בלבי ובנעימת דיבור אחרת, הולמת יותר את דיבורו הנכנע שלו, אמרתי לו:

"אַי! אַי! ידידי הטוב, כלום לא די לך בצלך שלך? מין עסק משונה הוא בעיני העסק הזה." והוא נכנס מיד לתוך דברי ואמר: "יש לי בכיסי כמה דברים שבוודאי ימצא אדוני איזה חפץ בהם. בעבוּר הצל הזה, שאין ערוך לו, יהיה בעיני כל מחיר מוּעט מדי."

שוב אחזה אותי צינה, כי נזכרתי בכיס, ולא הבנתי איך יכולתי לקרוא לאיש ידידי הטוב. ושוב פניתי אליו בדברים ועשיתי כל מה שיכולתי כדי לתקן את המעוּות באדיבות אין־קץ.

"אבל אדוני," אמרתי לו, "יסלח־נא לעבדו הנרצע. דומני שלא ירדתי לסוף דעתו, שהלא כיצד אוּכל את צִלי בלבד..." ושוב הפסיקני: "איני מבקש אלא רשות להרים את הצל האצילי הזה, כאן, בו־במקום, ולשימו בכיסי. כיצד אעשה זאת, ענייני הוא. תמורת זאת, כאות להכרת־הטובה שלי, אתן לאדוני לבחור מכל דברי הערך שאני נושא עמי בכיסי: שורש היַברוּח האמיתי, שורש הדוּדאים, מעות מתפרטות, טאלֶרים חמסנים, מפת הצָלחות של נושא־כליו של רולאנד, אישון־גרדום בכל מחיר.2 ואולם לא לאלה אדוני זקוק, מוטב: כובע המִשאלות של פוֹרטוּנַאטוּס, שתוקן וחודש למען יאריך ימים, וגם חריט המזל, כחריט שהיה לפורטונאטוס." — "חריט המזל של פורטונאטוס," נפלתי לתוך דבריו, ולמרות כל פחדי הגדול, קנה את לבי במלה האחת הזאת. ראשי הסתחרר ונדמָה לי שדוּקַאטים כפולים מנצנצים לנגד עיני.

"יואל־נא אדוני בטובו לבדוק את החריט הזה ולנסותו." והוא תחב את ידו לכיסו, משך והוציא משם בשני שׂרוכי עור משובחים שקיק לא־גדול של עור עזים חזק, תפור היטב, והושיטו לי. שמתי בו את ידי והוצאתי מתוכו עשר מטבעות זהב, ועוד עשר, ועוד עשר, ועוד עשר. מיד הושטתי לו את ידי: "גמרנו! עשינו עסק, הרי לך צִלי תמורת השקיק." הוא תקע את כפו בכפי, ובלי שהִיות כרע לפני על ברכיו ובתבונת כפיים מפליאה הסיר לעינַי לאט־לאט את צלי מן הדשא, החל בראש וכלה ברגליים, הרימוֹ, גוללוֹ, קיפלוֹ ולבסוף נתנוֹ בכיסו. אחר־כך קם על רגליו, קד לי עוד קידה וחזר אל שיחי הוורדים. ולי נדמָה ששמעתיו צוחק חרש בינו לבינו. אך החזקתי היטב את השקיק בשרוכיו, והארץ סביבי היתה שטופת שמש, ועשתונותי עדיין לא שבו אלי.