היפנוזה

פרק ראשון
מבוא והגדרות
 
מבוא
למיטב זיכרוני, העניין שלי בהיפנוזה הוצת בתחילת גיל ההתבגרות בעקבות קריאת ספרו של ריצ'רד באך, 'תעתועים'. ספר זה, אשר כיום נראה לי נאיבי למדי, שימש לי אז מעין מורה דרך רוחני. אחד הרעיונות המרכזיים בספר הוא שרצון עז ומאמץ נחוש מספיקים להגשמת כל משאלה. עלילת הספר מתארת מעין משיח מודרני העושה מעשי נסים דמויי חלום (מכאן אולי שם הספר 'תעתועים', illusions), המנסה ללמד את ריצ'רד (גיבור הספר) שהמשיח נמצא למעשה בכל אחד מאתנו. אחד הקטעים הזכורים לי היטב הוא השיעור שקיבל ריצ'רד בשינוי 'התנהגותם' של עננים. דונלד שימודה, המשיח מטיס המטוסים, מסביר לריצ'רד שאם יתבונן ארוכות בעננים וידמיין אותם משתנים ממש לנגד עיני רוחו - הם אכן ישתנו במציאות בדיוק כפי שדמיין.
עננים אמנם לא למדתי להזיז, ונעדר אני ולו קמצוץ של יכולות משיחיות, אולם למדתי שכל אחד מאתנו יכול לגרום לתופעות דומות בגופו, רעיון שאפרט בהמשך המבוסס על תופעת התגובה למחשבה (response־ideo).
למעורבות הדמיון ולאמונה שבעזרת התודעה ניתן להשפיע על העולם הפיזי היו שורשים מוקדמים יותר. בהיותי ילד התגוררתי בשכונה על מדרונו של הר. הדרך לבית הספר עברה בשטחים מסולעים, מנוקדי פריחה, שאותם חצה מסלול מדרגות ארוך. בימות החורף התמלא השטח באלפי צמחי כובע הנזיר שגדלו בו פרא. אהבתי את ריחם, את צבעם ואת צורת עליהם. בשעות הבוקר, כשצעדתי לבית הספר, התבוננתי מוקסם במרבד הירוק ורחב הידיים, המנוקד בצבעי כתום־אדום עזים. אגלי הטל שנקוו במהלך הלילה על העלים היו מנצנצים באור השמש.
בין ילדי השכונה התרוצצה השמועה שקטיפת עלה של כובע הנזיר עם אגל הטל שעליו והנחתו במקפיא למשך הלילה - יהפכוהו למטבע כסף. דמיוני ניצת אל מול אלכימיה פשוטה זו. סקרן, עסקתי בקטיף זהיר של העלים עם אגלי הטל, בהובלתם בזהירות לביתי, ובהמצאת שיטות לייצב אותם בתא המקפיא של הוריי באופן שיישארו יציבים יחדיו עד הבוקר שלמחרת.
מובן שכל מה שמצאתי בבוקר היו עלים נוקשים וקפואים, אולם הזיכרון שנחרת הוא זיכרון חיובי ומלא חיוניות של תקווה והתלהבות.
 

איור 1: אלכימיה של כובע הנזיר
 
שנות התיכון הוו עבורי הזדמנות מצוינת לתרגל את יכולת מעורבות הדמיון שלי מדי יום ביומו. ניצלתי את השעות המשעממות בכיתה לבילוי במסעות דמיוניים, לקריאת ספרים ולכתיבת שירים, ושם נזרעו הזרעים שנבטו בהמשך והפכו לתחומי העניין האקדמיים והקליניים שלי.
על מרכזיות המעורבות של כוח הדמיון ויכולת ה'היספגות בחוויה' בתופעות ההיפנוטיות אעמוד בהמשך. כעת אנסה לבחון מרכיב נוסף. בהיפנוזה, על פי הגדרתה הפורמלית, מעורבות סוגסטיות (השאות) המיועדות לגרום לשינוי כלשהו באדם אחר (הפנוט מוגדר בסעיף 1 לחוק ההיפנוזה כ'פעולה או תהליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות סוגסטיות לשינויים במצב תודעתו ובמודעותו של אדם אחר וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזיכרונו או בהתנהגותו'. ראו להלן נספח א). הבה נתבונן בדוגמה הבאה, שנתן המנצח איתי טלגם באחת מהרצאותיו:
 
מוזיקה מהפנטת
נסו להיכנס לנעליו של מנצח תזמורת. דמיינו את הרגע שבו אתם ניגשים לבמה, רואים את חברי התזמורת מכוונים את כליהם ומחממים את אצבעותיהם או את מיתרי קולם. הביטו בהם. הקשיבו רגעים מספר למתרחש. דמיינו את הרגע שבו אתם עולים על הפודיום ומול הרעש והמהומה אתם עושים תנועה. מחווה קטנה. לא מסובכת.
ונסו לדמיין איך ברגע אחד מתוך הכאוס עולה סדר. הרעש הופך למוזיקה.
 
ניצוח הוא מעשה ההנחיה של ביצוע מוזיקלי באמצעות מחוות נראות לעין. המנצח משתמש למעשה בסוגסטיות והנגנים נענים להן. ובדומה לשאלות שהתהליך ההיפנוטי מעורר, יכולים אנו לשאול מי אחראי להצלחה זו, לרגע הקסם של תזמון מושלם הנשמע כמוזיקה, האם המנצח? האם התזמורת והנגנים? ואולי הקהל המגיב (למשל, במחיאות הכפיים שלו)?
ומה מאפייניו של תהליך זה, המאפשר לאדם אחד להשפיע על האחר, לגייס את המשאבים הטמונים בו לכדי עבודה טיפולית שלעתים דומה שיש בה רגעים של קסם? מהי היפנוזה?
דומני שהדרך הטובה ביותר להשיב על שאלה זו היא להתחיל בהדגמת תהליך טיפולי המשתמש בהיפנוזה. לאחריו אנסה לפרט את מרכיבי התהליך ההיפנוטי.
 
אי-אפשר לעמוד בזה (תיאור מקרה)
באחד מימי הסתיו עמוסי העבודה בבית החולים, שבהם יומן הפגישות צפוף ופגישה רודפת פגישה, שמחתי לקבל שיחת טלפון מתנצלת המבטלת את שעת הטיפול הקרובה. זכיתי במפתיע בשעה פנויה המאפשרת לנוח מעט ולאסוף כוחות.
חיש מהר פסעתי עם עמיתה שלי בדרכנו לקפיטריה של בית החולים, לכוס קפה ולשיחה נעימה, הפוגה מרעננת ומפתיעה במהלכו של יום עבודה עמוס.
הספקנו לחזור כמחצית הדרך, כוסות הקפה בידינו וריח המאפים הטריים עולה משקית הנייר הארוזה, כאשר נשמעה במערכת הכריזה הקריאה בשמי. התבקשתי לחזור למחלקה.
עוד במסדרון פגשנו את מנהל המחלקה, תיק רפואי בידו. לידו עומדת אם, ובתה ישובה לצדה.
הוא ערך בינינו היכרות רשמית: 'זו מיכל.* היא הגיעה אלינו לאחר אשפוז במחלקה הנוירולוגית. היא סובלת מרעידות לא נשלטות וכל הבדיקות הרפואיות והנוירולוגיות תקינות. בדיוק סיפרתי להן שאם יש משהו שיוכל לסייע במקרה זה, זו היפנוזה, ואם היפנוזה - אז זה אתה'.
[* שמותיהם ופרטיהם של כל המטופלים (ובכללם מיכל) בדויים, במטרה להגן על פרטיותם.]
הבטתי במיכל ובאמה. מיכל, נערה זהובת תלתלים, ישבה מכונסת בעצמה, לא הביטה בי, רגליה רעדו, כתפיה רטטו, אצבעותיה היו שלובות בחוזקה במאמץ להפסיק את הרעד בידיה. אמה נעצה בי מבט ספקני.
'נו, טוב', הרהרתי בצער על ההפסקה האבודה, 'אני מקווה שלפחות יהיה מעניין'.
'בהחלט, אוכל לנסות', עניתי, שומע את אנחת הרווחה של מנהל המחלקה. לקחתי את התיק הרפואי וביקשתי מהאם ומבתה להמתין לי עד שאלמד את החומר (ואשתה את הקפה. על המאפים ויתרתי לטובת עמיתתי, שמיהרה לחפש שותפים אחרים לבלות בחברתם).
מהתיק הרפואי למדתי שמיכל היא נערה בריאה בת שש עשרה, אשר נתקפה ברעד הבלתי מוסבר יומיים קודם לכן. היא הגיעה למיון, אושפזה במחלקה הנוירולוגית, וכל הבדיקות שהכיל התיק הרפואי שלה היו תקינות. בצר להם חשבו במחלקה הנוירולוגית כי אולי יש מקור נפשי לתופעה, והפנו אותה לייעוץ במחלקה שלנו, המחלקה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר.
מחוץ לדלת חדרי שמעתי את מנהל המחלקה ממשיך ומבטיח שאם יש מישהו שיוכל לעזור למיכל, הרי זה אני. הוא הפליג בשבח מומחיותי והעלה את ציפיותיהן. הסטתי הצִדה את המחשבה שחבל שמעולם לא שמעתי ממנו במישרין את מחשבותיו לגביי, אלא רק כך, בגנֵבה, מעבר לדלת. לגמתי לגימה אחרונה מכוס הקפה, נשמתי נשימה עמוקה, והזמנתי את מיכל ואמה פנימה.
הצגתי את עצמי. הוספתי שאני פסיכולוג קליני וכמו שנאמר להן - עוסק גם בהיפנוזה. על פניה של מיכל ראיתי ניצניו של חיוך. היא הביטה לעברי. ביקשתי מהן שיציגו את עצמן.
'אני מיכל. בת שש עשרה. לומדת בכיתה י' וגרה בקיבוץ. זהו'.
'אני דבורה, אימא של מיכל'.
לבקשתי, הוסיפה דבורה וסיפרה כי מיכל היא בכורתה ולה אח צעיר ממנה. היא ואביה של מיכל התגרשו כאשר מיכל הייתה בת ארבע, והאב, שעזב את הקיבוץ, לא שמר על קשר רציף עם ילדיו. את אבני הדרך ההתפתחותיות היא תיארה כנורמליות, וציינה כי עם המעבר לחטיבת הביניים חלה ירידה של ממש בהישגיה הלימודיים של מיכל והיא החלה להתרועע עם קבוצת בני נוער פורקי עול מהיישובים הסמוכים לקיבוצה. מתחילת שנה זו 'לקחה את עצמה בידיים' והחלה להשקיע ברצינות בלימודיה, רואה לנגד עיניה השגת תעודת בגרות טובה ומבקשת להתרחק מאותה חבורה מפוקפקת.
האם דיברה אתי, ומיכל, כאילו מנותקת, לא הביטה בה. ישבה מכונסת. כל גופה רעד.
הודיתי לאם, וביקשתי שתמתין בחוץ בזמן שאשוחח עם מיכל. היא קמה באנחה מכיסאה וצעדה באטיות לעבר הדלת.
פניתי שוב למיכל וביקשתי שתספר לי מעט יותר על עצמה, והיא סיפרה. ביקשתי לדעת מתי החלו הרעידות, והיא סיפרה. הוספתי ואמרתי כי לעתים הגוף מדבר, בעיקר דברים שקשה או אי-אפשר לומר במילים. 'אם אכן הגוף מדבר', תהיתי בקול, 'מה הוא מנסה לומר לנו עכשיו?'
מיכל הביטה בי, מושכת בכתפיה: 'אין לי מושג'.
'האם זו הפעם הראשונה שזה קורה לך?'
עיניה של מיכל הצטמצמו בריכוז. שמתי לב שהרעידות נחלשו. 'היה, אה... לפני חודשיים. אני לא יודעת אם זה קשור, אבל הרגשתי חולשה בברכיים ולא יכולתי להחזיק את עצמי'.
'הרגליים קרסו...' שיקפתי בקול שקט.
'כן'.
'מה קרה אז, לפני חודשיים, שגרם לך לקרוס?'
מיכל הביטה בי במבט מהיר וסיפרה שאביה נעלם. היא סיפרה כי לאחר גירושי ההורים היה הקשר עם האב רופף למדי. בשנה האחרונה יצר עמה קשר. הם התקרבו לאחר שנים רבות של היעדרותו מחייה. לפני כמה שבועות הוא נעלם.
'כמה שבועות?' הקשיתי.
'לא יודעת'.
'בערך שמונה?' ניחשתי.
'כן!' אורו פניה.
'והיה קשה לעמוד שוב בפרידה פתאומית כזו', אמרתי.*
[* הדגשת המילים מסמנת הטעמה קלה בדיבור. זוהי זריעתו של רעיון שיוכל להבשיל לידי סוגסטיה כשאעשה בו שימוש בהמשך התהליך ההיפנוטי.]
'כן. אבל גם שנתיים קודם לכן היה לי משהו דומה'.
'מעניין. את יכולה לספר מה קרה אז, לפני שנתיים?'
'אני לא יודעת אם זה קשור, אבל אז החלו הבעיות אצל אימא ברגליים'.
'אילו בעיות ברגליים?' שאלתי, נזכר במאמץ שבו התרוממה אמה מהכיסא.
'אני לא בדיוק יודעת. היו לה בעיות וכאבים. היא לא סיפרה לנו. אבל אז לפני שנתיים זה תקף אותה בפעם הראשונה והיא לא יכלה ללכת'.
'אני מתאר לעצמי שמאוד דאגת לה', החלה התמונה להתבהר מעט בראשי, 'ומה קרה לפני שלושה ימים?'
'הייתי בבית עם אימא. היא אמרה שהיא לא מרגישה את הצד של הפנים שלה. היא לא יכלה להזיז אותו. זה כנראה היה זיהום חיידקי. הלכנו למרפאת מומחים והרופא נתן לה תרופות. זה היה... [נשנק קולה]'.
'זה נשמע מפחיד'.
'לא פחדתי. שאלתי מה יש לה. עד היום היא סיפרה לנו שעם הרגליים זה שום דבר, אבל עכשיו היא אמרה שהיא תספר לנו. עד עכשיו חשבתי שזה יבלות, אבל זה כנראה לא...' דעך קולה.
חשבתי שמיכל מגיבה על החרדה העצומה שחשה בגלל בעיות הבריאות של אמה. היא ידעה בלבה שאמה מסתירה משהו ממנה, ולכן חרדתה גברה. חרדה זו - לאבד את אמה - צמחה על רקע היעלמותו הפתאומית של האב. ציינתי לעצמי שהשיפור בלימודיה חל במקביל לשובו של האב לחייה.
'הגוף שלך מדבר. הוא מספר לנו על החרדה שלך. את פוחדת ממה שיש לאימא. את פוחדת שיקרה לה משהו והיא תיעלם. אבא כבר נעלם. הדבר הראשון שאני מציע לעשות - זה לשמוע מאימא בדיוק מה יש לה. יותר קל להתמודד עם משהו שאנו יודעים מהו'.
מיכל הקשיבה קשב רב. 'נכון', אמרה. גופה פסק מלרעוד כמעט לחלוטין, מלבד רעד קל שנשאר באחת מכפות רגליה.
'לכן, בתום הפגישה שלנו, נבקש מאימא לשבת ולשוחח אתך. היא תוכל להבין שקל יותר לעמוד מול משהו ממשי מאשר מול חרדה עמומה שכל הפחדים שלנו מזינים אותה. ואחרי שיוסר גורם הלחץ הזה, נצטרך ללמד אותך להיכנס למרכז הבקרה של הגוף ומשם לשלוט בשרירי הגוף וגם בהרגשה ולווסת אותם'.
מיכל הביטה בי בספקנות, 'איך עושים את זה?'
'היפנוזה היא אחת הדרכים. מה את יודעת על היפנוזה?'
'לא הרבה. אני יודעת מתכניות טלוויזיה שאתה מאבד את השליטה'.
'זה לא מדויק. למעשה זה אפילו להפך. בהיפנוזה את משיגה שליטה מרבית', עיניה של מיכל התבוננו בי בריכוז ואני התחלתי בעבודה ההיפנוטית בצורה עדינה: 'נסי למשל לשלב את אצבעות ידך האחת באלו של היד השנייה ולשלוח את האצבעות המורות קדימה'.
מיכל עשתה כדבריי, מחייכת: 'אני מכירה את ה"טריק" הזה!'
חייכתי בחזרה, 'נהדר! אז את יודעת שכשאת מדמיינת את האצבעות מתקרבות את יכולה לגרום להן להתקרב!' היא ניסתה זאת והתלהבה: 'איזה "קטעים"!'
'זוהי תגובה למחשבה. כל דבר שאנו חושבים או מרגישים מיד בא לידי ביטוי בגוף. זה מאפשר לנו להשיג שליטה רבה מאוד בגוף. הנה, תמקדי עכשיו את תשומת הלב ברגליים. השרירים של הרגליים פועלים עכשיו באופן כזה, שהרגליים רועדות רעידות קטנות, נכון?'
מבטה של מיכל הושפל ועפעפיה ירדו מחצית הדרך. ראיתי שהיא מרוכזת מאוד.
'התמקדי ברגל הקרובה אליי. דמייני שהרגל נחה בשקט, בביטחון, ברוגע... בדיוק. בשקט... בביטחון...'
קולי השתנה בהדרגה והשתמשתי בטון ההיפנוטי שלי: עמוק יותר, מונוטוני יותר, עם ניגון מסוים שמסייע לריכוז תשומת הלב בו.
אצל מיכל, כך ראיתי, התרחשה תופעה מוזרה במקצת. הרגל הקרובה אליי, שאותה הנחיתי להיות רגועה ושקטה, הגבירה את רעדה. הרגל הרחוקה ממני, לעומת זאת, הייתה שקטה לחלוטין.
'תראי איזה "קטעים"', הצבעתי על רגלה היציבה, משתמש בביטוי ששמעתי ממנה קודם לכן, 'את מראה לי מי ה"בוס" כאן בחדר. אני מקבל את התיקון שאת מתקנת אותי - מרגע זה את תהיי הקובעת!'.
מיכל צחקה. גם הרגל הקרובה אליי נרגעה עכשיו.
'מה, וזו היפנוזה? אני יכולה עכשיו להחליט שהרעידות ייפסקו?'
'שימי לב, מיכל. למעשה, הרעידות ברגליים כבר כמעט פסקו לחלוטין. עוד מעט תוכלי ללמוד איך מרכז הבקרה פועל. לפני זה, בואי ונראה אם את יכולה להשיג הצלחה דומה גם בשרירי הזרוע והכתף'.
ביקשתי ממנה ליישר את זרועה בזווית ישרה. היד רעדה ומיכל נראתה מתאמצת להחזיקה במקום. היא נראתה חלשה ושבירה.
'נהדר מיכל. עכשיו שימי לב. [שבתי בהדרגה לטון ההיפנוטי שלי] דמייני שֶקרן אור חדה, כמו קרן לייזר, יוצאת מהכתף שלך, לאורך היד, ודרך האצבע שלך עוברת מעל הכתף שלי. קרן אור בהירה וחדה... ישר מאחורי הכתף שלי... תתמקדי בקיר שמאחוריי...'
זרועה התקשחה, פניה התרככו, עיניה היו חצי עצומות ומזוגגות מעט. היא דמיינה - וגופה הגיב.
'נהדר. כעת דמייני שהיד שלך חזקה וקשוחה, יציבה מאוד. כאילו היא יצוקה מבטון או מברזל. חזקה מאוד... כמעט ללא מאמץ... חזקה ויציבה, מהכתף ועד קצות האצבעות...'.
חזרתי על כך עוד כמה פעמים ושאלתי את מיכל אם לדעתה אוכל להזיז את ידה. היא הביטה בי, ידה עדיין מורמת, יציבה, בלא תנועה. היא כבר לא נראתה מתאמצת.
'אני לא יודעת'.
'את מרשה לי לנסות?'
'כן'
עמדתי לצדה והפעלתי לחץ על זרועה. היד הייתה כמאובנת ולא זזה ממקומה. 'אנסה יותר חזק?'
'כן!' אמרה בתדהמה.
הפעלתי לחץ חזק יותר. נעזר במשקל גופי. היד כמעט לא זזה.
'את יכולה להרפות את היד עכשיו, שבתי למקומי. מיכל הניחה לידה לצנוח על ברכיה. 'וואו! מה זה היה?
'שוב, תגובה למחשבה. זהו בעצם הבסיס להיפנוזה. את מרוכזת מאוד, מפעילה את הדמיון והגוף מגיב. למעשה, אני משער שזה מה שגרם - בלי שהיית מודעת לכך - לרעידות מלכתחילה. מה שאנחנו עושים עכשיו זה להגביר את השליטה שלך במה שלמעשה את כבר עושה די טוב.'
'מה, היפנטת אותי עכשיו?'
'הצלחת להפיק מצב היפנוטי, כן. יש לך כישרון. את תוכלי ללא קושי להפיק מצבים היפנוטיים נוספים.'
'יש!', מיכל נראתה מלאת סיפוק מדבריי. היא התרווחה בכיסאה, מוכנה להמשיך.
'בואי נתחיל עם משהו נחמד שתוכלי ללמוד ולהשתמש בו גם בהמשך. זה נקרא "המקום הנעים" או "המקום הבטוח". נסי לתאר לי מקום שנעים לך מאוד להיות בו, מקום בטוח ונעים שבמהלך התרגיל תוכלי להיות בו.'
מיכל החלה לתאר. כיוונתי אותה בזהירות לתיאור מדויק, שישתמש בכמה שיותר מחושיה. רשמתי לעצמי נקודות מרכזיות שאותן ראיתי כבעלות פוטנציאל טוב להיכלל בסוגסטיות שאתן בהמשך. מיכל תיארה גבעת חול המשקיפה אל ים צלול והיא שרועה על שמיכה קלה למרגלות עץ דקל גדול, בשעת שקיעה. היא ביקשה לשמוע מוזיקה באוזניות.
מיכל תיארה, ושנינו, היא ואני, ראינו בדמיוננו את התמונה. היות שהיא הייתה רגועה מאוד, ורישום הסצנה שתיארה היה עדיין טרי מאוד, הצעתי לה להניח לעיניה להיעצם לגמרי ולדמיין את המקום הנעים.
'הולכתי' אותה על פי ההנחיות שנתנה לי זה עתה, מדבר בקצב נשימותיה, מתעכב על פרטים קטנטנים (למשל, התחושה המיוחדת של החול המגיב על כובד הגוף שעל השמיכה). גופה היה שקט לחלוטין. היא הייתה במצב של טראנס היפנוטי, גלגלי העין נעים מתחת לעפעפיה, כמו בשעת חלום.
העמקתי את הטראנס ההיפנוטי. מיכל הגיבה היטב.
'ובשלב מסוים, כשהגוף רגוע ומוכן לכך, זה יכול להיות מעניין לחפש היכן מרכז הבקרה של הגוף [אמרתי בקול שקט, עמוק ואטי]. אפשר להביט בו... אולי זה המוח, ובמוח יש חדרים. או שזה חדר בקרה, או חדר מחשב, או לוח שעונים... אולי שולחן עם כפתורים... זה יכול להיות מעניין ומסקרן להגיע לשם, להתבונן בחדר הבקרה... כשתגיעי לשם, תדעי שזה המקום... זה די ברור שמכאן שולטים בכל מה שמתרחש'.
התבוננתי בריכוז בפניה, והבחנתי בניע קל, 'כן. ייתכן שזה המקום'.
ראשה נד קלות לאישור.
'אפשר להיכנס בזהירות, זה בסדר. להתבונן מסביב... זה מעניין ומסקרן... את יכולה לשים לב אם יש כפתורים שאינם במקומם הנכון... אולי סימון מהבהב מעל ידית מסוימת, אולי איתות על המסך... בחדר הבקרה רואים את כל מה שקורה בגוף... אפשר לווסת את כל הפעילות... לשלוט בה... ואת יכולה לגשת ולתקן את מה שדורש תיקון...'
בעוד אני מדבר, נשמע דנדון פעמון מהיומן האלקטרוני שבמחשב שלי, המתריע חמש דקות לפני פגישה.
'והנה, נשמע צליל שמאשר שהפעולה שלך הצליחה', השתמשתי ברעש הלא צפוי, עד כי היה נדמה שאני יזמתי אותו, 'הזמנתי' אותו או אפילו יצרתי אותו.
ביקשתי ממיכל להמשיך ולוודא שכל המכשירים שבחדר הבקרה פועלים כשורה: אלו שאחראים למחשבות, לרגשות, לפעולות השרירים. שוב ביקשתי שתכוון בעדינות ובמדויק ושתסייר בגוף כדי לבדוק שהכול פועל כשורה, מווסת ובשליטה. גופה היה שקט לחלוטין, בהרפיה עמוקה. מנטלית היא הייתה בפעילות אינטנסיבית, והיה אפשר להבחין בסימנים לכך.
גם את הפעם השנייה שהמחשב חסר הסבלנות שלי התריע על הפגישה הקרבה, שילבתי בתהליך, כסימן שהכול מתנהל כשורה.
ביצעתי דה-היפנוטיזציה פורמלית, מחזיר את גופה למצבו הרגיל, אך משאיר סוגסטיות פוסט-היפנוטיות שיוכלו לפעול גם בהמשך, בעיקר בקשר ליכולתה לווסת מצבי לחץ ולהביעם במילים.
וידאתי שהיא ערנית לחלוטין, שאלתי לתחושתה ולחווייתה. היא זכרה מעט מאוד מהתהליך אך שמחה 'לגלות' שהרעד פסק. הכנסתי לחדר את דבורה, האם, וביקשתי שתשוחח עם מיכל גלויות על מצבה הרפואי, מאחר שבתה דואגת לה.
המלצתי שמיכל תמשיך לתרגל היפנוזה עצמית. אם תרגיש צורך, הוספתי, יהיה אפשר להיעזר באיש מקצוע. דבורה הבטיחה שתסדר זאת במוסדות הקיבוץ.
פניתי למלא את טופס ההפניה מהמחלקה הנוירולוגית, חותם על המלצתי לשחרר אותה מאשפוז. צירפתי את הטופס לתיק, מסרתיו להן ונפרדתי מהאם ומבתה. התבוננתי בהן מתרחקות ומשוחחות ביניהן. כשנכנס מנהל המחלקה להודות לי, בדיוק לגמתי מכוס הקפה.
היא הייתה קרה לגמרי.
 
היפנוזה היא תהליך המתרחש על פי רוב במצב מודעות מיוחד (הוא ה'טראנס' ההיפנוטי, אם כי יש החולקים על קיומו של מצב ייחודי כזה, כפי שנראה בהמשך), שבו ניתן בעזרת סוגסטיות לתמרן ולעורר שינויים במצב תודעתו ובמודעותו של אדם אחר. אולם לא רק במצב המודעות והתודעה ניתן לעורר שינויים, אלא גם בגופו של האדם האחר, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזיכרונו או בהתנהגותו. מדובר בשלל תהליכים ותופעות המביאים לחוויית מודעות שונה ומיוחדת של העצמי.
ההיפנוזה היא טכניקה טיפולית המאפשרת שינוי רצוני ומבוקר במערכות הגוף, והניתנת לשילוב במסגרתן של גישות טיפוליות רבות ומגוונות. אולם למעשה תופעות היפנוטיות קורות באופן ספונטני בחיי היום־יום, והיפנוזה אינה רק מצב של טראנס עמוק שבו אנו מנותקים ואיננו מודעים לתהליך שאנו עוברים. אם קרה לך שנהגת במכונית, ולפתע מצאת שנסעת קילומטרים רבים 'בלי להרגיש' - קרוב לוודאי שהיית במצב היפנוטי: חלק ממוחך המשיך בנהיגה, ואילו זרם התודעה המרכזי הופנה כלפי פנים. קרוב לוודאי שלו נזקקת לבלימת פתע, היו חושיך נדרכים (שהרי חלק ממוחך המשיך להיות עסוק בנהיגה, בלי 'להטריד' אותך בפעילות מוכרת ואוטומטית זו) והקשב היה חוזר מיד למתרחש בכביש.
ודוגמה נוספת: כאשר ממתינים בתור בקופת החולים, או כאשר נוסעים ברכבת או טסים במטוס, לעתים 'פונים פנימה' והקשב למתרחש מסביב מתעמעם יותר ויותר, עד למצב של ריכוז פנימי עמוק, מעין חלימה בהקיץ. לרוב, בתום חוויה זו של היפנוזה ספונטנית, תהיה ההרגשה דומה להתעוררות ממצב של שינה.
אולם גם מצבים של שקיעה בקריאתו של ספר, האזנה למוזיקה, צפייה בהצגה או צפייה בסרט קולנוע יכולים לכלול מרכיבים היפנוטיים ספונטניים. ייתכנו מצבים נוספים, פחות נעימים בעליל, למשל כאשר כל כניסה לחדר מסוים גורמת לשינוי קיצוני בהרגשה: הנשימה הופכת כבדה ומחניקה, לחץ הדם משתנה, הדופק עולה - בכל פעם, בלי קשר למה שמתרחש בפועל. מעבר זה ממצב רגשי אחד למשנהו, אל מול תנאים מסוימים המפעילים אותנו, מכונה סוגסטיה מותנית.
ישנם מצבים שבהם בבלי דעת אנו מפעילים על עצמנו סוגסטיות היפנוטיות. המתרחש בראשנו לפני מבחן יכול לשמש דוגמה לכך. תהליכי חשיבה ושינויים פיזיולוגיים מכשירים את הקרקע להתמודדות עם לחץ המבחן. סוגסטיה עצמית שלילית תהיה מחשבה מסוג 'אני בטוח שאכשל במבחן הזה, אין סיכוי שאצליח בו'. סוגסטיה זו ודומיה עומדות בבסיס חרדת הבחינות וחרדות הביצוע. מנגד, אנו יכולים לרתום את תהליכי החשיבה להתמודדות יעילה יותר, בין בכך שנדמיין את עצמנו רגועים, בין בהרפיית השרירים או בחשיבה על משפטי הצלחה.
כדי להבין את עוצמתה של המחשבה (בין מכשילה ובין מעודדת) אפשר לעשות ניסוי קצר. נסו לאתר מסלול ישר ברוחב מרצפת (כשלושים סנטימטר רוחבו) וללכת לאורכו בקו ישר. קרוב לוודאי שתעשו זאת בלי קושי. דמיינו כעת אותו מסלול, אלא שהפעם מדובר בקצהו העליון של קיר המתנשא לגובה שלוש קומות, ואתם רוצים להלך לאורכו. קרוב לוודאי שהמחשבה על הגובה תגרום להיסוס רב, ודמיון הנפילה הוודאית יביא לאבדן שיווי המשקל ולמעידה. לוליינים, המודעים לתהליך זה, מנטרלים מחשבות כאלה. הם מביטים היישר לעבר המטרה ומסוגלים להלך על חבל בגובה עשרות מטרים מעל הקרקע באמצעות טכניקות דמיון כגון הליכה לאורך קו המצויר על הקרקע.
 
מרכיבי התהליך ההיפנוטי
היפנוזה היא כאמור פעולה או תהליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות סוגסטיות לשינויים במצב תודעתו ובמודעותו של אדם אחר וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזיכרונו או בהתנהגותו. להלן אגדיר את המרכיבים העיקריים של התהליך ההיפנוטי: סוגסטיה (suggestion), רפור (rapport), תגובה למחשבה (response־ideo) ומידת ההיענות ההיפנוטית (המכונה גם היפנוטיביליות [hypnotizability], סוגסטיביליות [Suggestibility] ולעתים susceptibility [מונח שלא מצאתי לו מקבילה מניחה את הדעת בעברית]). כל המרכיבים הללו באו לידי ביטוי בתיאור ההתערבות הטיפולית שערכתי למיכל.
 
סוגסטיה
'נעים מאוד'
קורה לעתים קרובות שבמהלך הרצאה בנושא ההיפנוזה מתקשים המשתתפים להבין את המושג 'סוגסטיה'. לא פלא הוא מאחר שגם חוק ההיפנוזה התקשה להגדיר מושג זה. לאחר שאני מבקש מהנוכחים לנסות ולהגדירו בעצמם, אני ניגש לאחד מהם ובלי אומר ודברים מושיט אליו את ידי. תמיד התגובה היא לחיצת כף היד המושטת.
'ובכן, זוהי סוגסטיה,' אני אומר.
 

איור 2: סוגסטיה לא מילולית
 
סוגסטיה היא תהליך פסיכולוגי המביא לקבלה בלתי מבוקרת של אידאה, והיא יכולה לגרום לשינוי בהתנהגותו של המטופל, במחשבותיו, ברגשותיו, באמונותיו ובדעותיו. קבלה זו אינה פרי שכנוע אינטלקטואלי. נהפוך הוא - תהליכי הבקרה האינטלקטואליים נעקפים. המילה העברית לסוגסטיה, השׁאה, מוזכרת כבר בתנ"ך: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית, ג, י"ג). מילון אבן־שושן מגדיר 'השאה' כפיתוי, הסתה (פירוש מקובל בהקשר לפסוק זה), אך גם כהשפעה רוחנית על מישהו עד כדי שכנועו (פירוש המתאים יותר למקרה חווה והנחש, וכן לשימוש שלנו בהקשר ההיפנוטי). ניתן להשתמש כמעט בכל סוג תקשורת, מילולי או שאינו מילולי, כסוגסטיה. השפעת הסוגסטיה על האדם אינה מודעת, והיא יכולה להינתן כחלק מהתהליך ההיפנוטי (ולמעשה, הגדרת ההיפנוזה נשענת על השימוש בסוגסטיה) אך גם להופיע מאליה כדבר יום ביומו (כבדוגמת לחיצת כף היד). יתרון רב יש ליכולתנו להגיב באופן אוטומטי, תוך שימוש בסכֵמות (מעין 'קיצורי דרך', היוריסטיקות, העוקפות את תהליכי הבקרה ההגיוניים והאינטלקטואליים) לגירויים הנקלטים באיברי החושים שלנו, לדימויים העולים בנו ולרגשות המתעוררים בקרבנו. תגובות אוטומטיות אלו 'חוסכות' מאתנו את הצורך להעריך כל פעם מחדש כל אחת ואחת מפעולותינו. לו נזקקנו למעורבותה של מערכת הבקרה האינטלקטואלית, היינו עסוקים עד כדי הצפה בהערכה חוזרת ונשנית של כל פעולה מפעולותינו. המידה שבה תהיה הסוגסטיה יעילה (או המידה שבה יהיה המטופל סוגסטיבי) תלויה בעיקר באמון שהמטופל רוחש למטפל ובמידת הציפייה שלו להיעזר בו (ארחיב הדיון בכך בהמשך).
 
דוגמה לסוגסטיה מילולית שלא במצב היפנוטי
במהלך הנחיית קבוצת מתמחים נשאלתי כיצד ניתן לזהות שינויים החלים במנגנוני ההגנה שהמטופל משתמש בהם, ולהיעזר בהם כדי להעריך את מצבו. החלטתי להשתמש בתשובתי כסוגסטיה לאחת המשתתפות אשר התקשתה לראות עצמה מסיימת את תהליך ההתמחות ו'נתקעה' בו שלא לצורך. עניתי: 'בוא נדגים זאת בתיאור המקרה שתכתוב ענת. בפרק הראשון היא בוודאי כתבה שמנגנוני ההגנה הדומיננטיים שבהם השתמש המטופל היו [...] ואילו בפרק שמסיים את העבודה היא כתבה ש [...]'. הסוגסטיה גורמת לענת להניח שעבודת סיום ההתמחות שלה היא עובדה מוגמרת, כי הרי אנו כבר דנים בתהליך שתיארה בכתיבתה.
דוגמה נוספת לסוגסטיה מילולית ניתן לראות באֵם השואלת את בנה בן הארבע אם ברצונו ללבוש היום לגן את הסוודר הכחול או האדום. אֵם זו מפעילה סוגסטיה, מאחר שהיא 'גורמת' לילד להניח שאין הוא חולק על כך שילבש לגן בגד חם, ושהוא רוצה סוודר כחול או אדום.
 
בעזרת הסוגסטיה ניתן לגרום לאדם לא רק לשנות את התנהגותו, את עמדותיו, את רגשותיו ואת אמונותיו אלא גם את תחושות הגוף ואת פעילותו (כבדוגמת ההתערבות הטיפולית במצבה של מיכל שתואר לעיל). במצב ההיפנוטי גוברת מאוד הנכונות להיענות לסוגסטיות, וכך למשל ניתן 'להציע' לסובל מיתר לחץ דם להוריד את לחץ הדם בעזרת היפנוזה, לסובל מבעיה אוטו־אימונית להגביר את יעילות המערכת החיסונית, לאדם בעל הפרעת אכילה לחוש שובע בזמן המתאים וכדומה.
 
רפור
מערך היחסים בין המטופל למטפל נקרא רפור (rapport). במהלך היפנוזה המטופל מפתח קשב ממוקד ובלעדי לקולו של המהפנט ולתוכן הסוגסטיות שלו. זוהי איכות מיוחדת של קשר בין אישי, התלויה בתואם שבין ציפיות המטופל וצרכיו (בעיקר הלא מודעים) לבין אופן פעולתו של המטפל. כאשר המטפל מבסס רפור טוב, נוצר בין המהופנט לבינו קשר בלעדי ומוחלט וקולו של המהפנט הופך לגירוי החיצוני היחיד הרלוונטי למהופנט. שאר הגירויים מתעמעמים ומנוטרלים.[2]
היות שהקשר הבין אישי בין המטפל למטופל מתקיים בכמה רמות, מהן גלויות מהן סמויות, מהן מודעות ומהן לא מודעות, מהן מילוליות ומהן לא מילוליות - עיקרה של האומנות הטיפולית נשען על יכולתו של המטפל המוכשר לתאם בין רמות אלו. הדבר נכון בכל סוג של טיפול ובעבודה ההיפנוטית לא כל שכן. המצב ההיפנוטי מעצים את הקשר הטיפולי לרמות תקשורת ורגישות גבוהות מאוד, הן אצל המטופל הן אצל המטפל, מה שמגביר בתורו את הסוגסטיביליות של המטופל.
 
תגובה למחשבה
תרגיל האצבעות המגנטיות
תרגיל זה הודגם בתיאור הטיפול במיכל ותוכלו לנסותו בעצמכם. שלבו את אצבעות יד ימין באצבעות יד שמאל, כאשר האצבעות המורות מצביעות קדימה, מקבילות זו לזו. כעת, התרכזו היטב בקצות אצבעותיכם. בלי לבצע אף פעולה מכוונת, דמיינו את האצבעות מתקרבות זו לזו, משל היו האצבעות מגנטיות ובעלות כוח משיכה. המשיכו לדמיין אותן מתקרבות, עד שכמעט יגעו זו בזו.
 
קרוב לוודאי שחשתם את האצבעות נעות האחת לעבר האחרת. זוהי הדגמה של התגובה למחשבה מהסוג התנועתי, שיש הרואים בה את אבן הבניין של התהליך ההיפנוטי.[3] ישנן תגובות למחשבה גם בערוץ החישתי (דמיינו למשל את טעמו של מיץ לימון), הרגשי והקוגניטיבי. ההסבר המדעי הראשון לתגובה למחשבה ניתן בשנת 1854 על ידי מישל שברול (Chevereul) אשר זיהה מערך תגובות שריריות עדינות שהמטופל אינו מודע להן. רעיון זה, שניתן להפוך דימוי או רעיון לכדי פעולה ממשית הוא רעיון מרכזי בעבודה ההיפנוטית. חִשבו על תנועת האצבעות כעל אבן הבניין ותוכלו לשער בנפשכם אילו מבנים אדירים ניתן לבנות ממספר רב של לבנים כאלה, למשל הפוטנציאל להתערבות והשפעה היפנוטיות על המערכות האנדוקריניות והחיסוניות שבגוף.
תגובה למחשבה מתרחשת גם במצבים לא היפנוטיים. חִשבו למשל על אימון הקראטה שבמהלכו שני היריבים עומדים זה מול זה, דרוכים כקפיץ מתוח. מי שייזום התקפה - יזכה ביתרון על יריבו. לו אני אחד המתחרים, היה ואצליח 'לקרוא' את כוונת היריב ולחמוק מבעוד מועד מההתקפה - הרי אוכל לנצל את תנועתו לצורך התקפת נגד בזמן שגופו עדיין מבצע את התנועה הקודמת (וחשוף כך להתקפה שלי). ואכן, אני 'מנצל' היטב את תופעת התגובה למחשבה באימוני הקראטה שאני נוהג להשתתף בהם. כך, בזמן קרב, כאשר יריבי ואני מרוכזים מאוד זה בפניו של זה (יש שיגידו שזהו תהליך היפנוטי כשלעצמו), אני מנצל את ניסיוני כמהפנט 'לקרוא' את מחשבתו (כלומר לא ממש את מחשבתו, אלא את התנועה שהוא חשב עליה זה עתה וסימן אותה בתנועה קלה ולא מודעת של שריריו) כדי לחמוק מבעוד מועד ולתקוף את יריבי המופתע. דוגמה מוכרת יותר היא 'תופעת מורה הנהיגה'. כאשר אנו יושבים לצדו של אדם הנוהג במכונית, קורה שנגיב כאילו אנו עצמנו נוהגים (משמע, התפיסה החושית שלנו הכתיבה תגובה תנועתית למחשבה).[4] בדרך כלל תגובות מעין אלו יעוכבו על ידי מערכים מוחיים 'גבוהים' שבקליפת המוח, מאחר שאנו יודעים שלא אנו הנהגים. בהמשך אצביע על ממצאים מחקריים עדכניים השופכים אור חדש על תופעות אלו וקשורים לגילוים של תאי מראָה (mirror neurons) במוח, אך כעת, לצורך ההגדרות הבסיסיות, אסתפק בתפיסה המסורתית.
תגובות למחשבה משמשות גם בקשר אם־תינוק, ומאפשרות היענות רגישה ומותאמת של האם להתנהגותו האידאומוטורית של תינוקה. כך, היא יכולה לזהות מתי נעים לו ומתי לא נוח לו, מתי הוא פוחד ומתי שליו, ולהתאים ברגישות את תגובותיה לצרכיו. יתרה מזו, כאשר אם הרגישה לתינוקה ומרוכזת בצרכיו מאכילה אותו, פיה שלה נפתח לעתים קרובות עם כל כפית שהיא מכניסה לפיו (גם נושא זה קשור לפעולתם של תאי המראה, שעליהם ארחיב את הדיון בהמשך הספר). בדומה, מטפל מוכשר יודע לזהות את התגובות למחשבה של המטופל, הן כדי ללמוד את מצבו הרגשי־פנימי ולנטרו, הן כדי לרתום את תגובותיו לתהליך הטיפולי ולהפכן לסוגסטיות ולמטפורות מותאמות, המגבירות את הסיכוי שהמטופל ייענה לסוגסטיות המטפל.
 
היענות היפנוטית של המטופל
בני האדם נבדלים בתגובתם להיפנוזה ולסוגסטיות. מי שמושפעים מהן בקלות נקראים סוגסטיביליים. מקובל להעריך שרוב האנשים סוגסטיביליים במידה זו או אחרת, למעטים יכולת סוגסטיבילית גבוהה במידה יוצאת דופן, ומעטים בעלי יכולת נמוכה מאוד או חסרי יכולת. משמעות הדבר היא שההיענות ההיפנוטית היא מעין תכונה. הניסיון לשער מהם הגורמים המשפיעים על תכונה זו כולל בדרך כלל חיפוש מאפיינים אישיותיים המנבאים יכולת היענות היפנוטית גבוהה או קשר בין הפרעות נפשיות למיניהן לבין היענות היפנוטית. לנושא זה יוקדש פרק נפרד בהמשך. כעת תידון ההיענות ההיפנוטית ביחסים טיפוליים המכוונים ליצירת שינוי. לתהליך זה שני שותפים - המטפל והמטופל - ותקשורת מיוחדת מתפתחת ביניהם.
ליחס הבין אישי שבין המטפל למטופל (הרפור שתואר קודם לכן) וליחסי האמון שביניהם נועד תפקיד מפתח בהצלחת ההפנוט. המטפל מביא אתו את ביטחונו ביכולת הסוגסטיבית, את המוניטין שלו (המעורר ציפיות אצל המטופל ומשפיע עליהן), את שליטתו ומיומנותו בטכניקות ההיפנוטיות, את כישוריו הטיפוליים (יכולת אבחון מדויקת, תגובות מתאימות לצרכיו הרגשיים של המטופל וכדומה) ואת ההכרה שלו את עצמו כאדם וכמטפל (למשל, מודעותו למניעיו שלו עצמו שהביאוהו להשתמש בהיפנוזה). מצדו של המטופל מדובר במידת הסוגסטיבליות (שמקובל כאמור לראותה כתכונה). יכולת זו נמצאה קשורה לאינטליגנציה (אנשים אינטליגנטים יותר מתהפנטים בקלות רבה יותר); לגיל (לילדים קל יותר להתהפנט מאשר למבוגרים); למצבו הרגשי של המטופל (חרדה קלה, למשל, תורמת ליכולת ההיענות ההיפנוטית); למצב העייפות הפיזית (הביקורת האינטלקטואלית פוחתת ככל שמתעייפים יותר); לפסיכופתולוגיה (עקרונית, ככל שהפתולוגיה עמוקה וחמורה יותר, ההיענות ההיפנוטית פוחתת). מלבד הממד התכונתי של ההיענות ההיפנוטית, המטופל מביא עמו מערכת של מניעים, אמונות וציפיות בנוגע לתהליך ההיפנוטי. אלו קיימים ברמה מודעת וברמה שאינה מודעת ומשפיעים גם הם על תגובותיו של המטופל לסוגסטיות.
במהלך השנים פותחו סולמות מדידה אחדים להערכת יכולת ההיענות ההיפנוטית של האדם. הבולטים והנפוצים שבסולמות אלו הם סולם הרוורד הקבוצתי למדידת היפנוטיביליות (HGSHS: Harvard Group Scale of Hypnotic Susceptibility)[5] וסולם סטנפורד להיפנוטיביליות (SHSS: Stanford Hypnotic Susceptibility Scale)[6] בכמה גרסאות. בפועל, ערכם של הסולמות אינו רב מהבחינה הקלינית ועיקר תרומתם במישור המחקרי. רוב הסולמות בנויים על הכנסתו השיטתית של הנבדק לתוך מצב היפנוטי ובדיקת תגובתו לשורת סוגסטיות קבועות מראש. כל סוגסטיה היא שלב בסולם. מספר השלבים שהגיב עליהם האדם בחיוב (לפי דירוגו של צופה מן הצד או לפי דירוגו של האדם עצמו) מצביע על מידת הסוגסטיביליות. הקושי העיקרי בסולמות אלו הוא המעגליות: מידת ההיענות ההיפנוטית נקבעת על ידי הכנסת הנבדק להיפנוזה ובדיקת היענותו, ולפיכך תהליך הבדיקה מיותר ואינו מוסיף מידע קליני (מה הטעם להפנט אדם כדי למדוד את מידת ההיענות ההיפנוטית שלו, כדי שאוכל להפנטו?). שונה הדבר מההיבט המחקרי. שם המטרות אחרות ומידת ההיענות ההיפנוטית היא אחד המשתנים שיש לשקלם במחקר. מכל מקום, פיתוח סולמות למדידת היכולת ההיפנוטית אִפשר וקידם את המחקר בתחום, ובפרק הבא אסקור את הממצאים הנוגעים למאפייני האישיות המשפיעים על מידת ההיענות ההיפנוטית.